ג'ורג'טאון - העיר הסינית של מלזיה

אחרי 4 ימים קסומים, אם כי מתישים, בקואלה, אני טס לג׳ורג׳טאון, אשר באי פינאנג, ולה מעמד של אתר מורשת תרבותית עולמיתב של אונסק"ו. העיר הרבה יותר סינית, מאשר מלאית, ואכן הסינים עולים בה במספרם על המלאיים, כשלשני אלה נוספים 10 אחוזים של הודים. מטבע הדברים מרכיב האסלאם באווירה של העיר נמוך הרבה יותר מאשר.
 ג'ורג'טאון הוקמה על-ידי הבריטים, ללא עבר מלאיי ומדינת פינאנג, שמעולם לא היה לה סולטאן, היא אחת משלוש המדינות המלזיות, שאינן משתתפות בסבב המלוכה ואף לא בבחירת המלך. מרכז העיר נקי כמעט לחלוטין מבנייה לגובה, וזו מוגבלת בעיקר לפרברים, כבנייה למגורים.

וכך נראים רחובות מרכז העיר העתיק

רבים מבתי מרכז העיר מקושטים באמנות רחוב

אחר קריאת שלל ההמלצות על גבעת פינאנג כעל אתר חובה, התחלתי בה את ביקורי בעיר. לאחר בזבוז של כשעה בהמתנה בתור לרכבת ההרים ונסיעה בתנאים של קופסת סרדינים (שלפי הריח מועד תפוגתה חלף זה מכבר), הייתי מגדיר את הגבעה ואת הנופים הנשקפים ממנה כ-GMG (גורנישט מיט גורנישט).
 לעומת זאת, חובה מוחלטת להגיע למרגלות הגבעה לביקור במקדש Kek Lok Si. זהו מתחם מקדשים, שנראה כאילו אין לו סוף, לא רק אופקית, כי אם גם אנכית, ושעוצר נשימה ביופיו הנדיר ולא רק כתוצאה מכמה מאות של מדרגות, שסיור בו מחייב עלייה וירידה בהן.

מקומו בחמישייה הפותחת של המקדשים הסיניים שראיתי (ומניינם בוודאי ב-3 ספרות) מובטח ללא ספק; ואולי אלה רק תעתועי זיכרון, בבחינת ״ישן מפני חדש תוציאו״.
 הרושם העמוק מקק לוק סי פגם במידה בהנאתי מהמקדשים הסיניים האחרים בעיר. טעיתי בעליל בסדר האתרים והייתי צריך להשאיר את קק הנ"ל כאחרון, אך לא יכולתי ללמוד זאת משיעורי הבית שהכנתי.

ועדיין, אילו עלי לבחור מקום אחד לביקור בעיר, הייתי מתקשה מאד בבחירה בין קק לבין מוזיאון Peranakan, מוזיאונם של הסינים המקומיים,שהוא קטן למדי, אך אחד היפים שראיתי מעודי. נפלא - זו כמעט לשון המעטה. למראה המבנה ומוצגיו נזכרתי בסיפור על היהודי והג'ירף. גם אני אמרתי, בפולנית כמובן, שאין חיה כזאת.

הגעתי למסגד קפיטן קלינג במזג אוויר יפה (כאן קצת פחות לח מאשר בקואלה). קפיטן קלינג לא היה סרן בשום צבא וגם לא פיקד על אוניה. לראשי קהילות המיעוטים קראו קפיטן וכך היה קפיטן צ׳ינה וקפיטן של הקלינג, ככינויים של ההודים בפי המלאיים. ״פלשתי״ למסגד הסגור דרך שער צדדי שהיה פתוח. המקומיים קבלו את הסברי והסתפקו בגירושי בעדינות (ממילא סיימתי לצלם עד שנלכדתי).

הסינים שהגיעו למלזיה (החל במאה ה-15) נחלקו לחמולות, שלפחות בימים עברו היוו גם "משפחות", במשמעותן הסיציליאנית, או La Familia של בית"ר ירושלים. כל חמולה, שהורכבה מאנשים בעלי שם משפחה זהה הקימה לה Kongsi – שילוב של מקדש, מוזיאון חמולתי, לשכת סעד משפחתית ומרכז קהילתי.
 הגדול והמפואר בקונגסיים של ג'ורג'טאון הוא חו קונגסי.

האתר אמנם מחייב ביקור (גם אחרי קק), אך בהחלט לא של שעה וחצי. כיוון שלא הייתה לי תיבה ומטריה נראתה כאמצעי דל השפעה, נאלצתי להתייחד כ-90 דקות עם זכרם של האבות של חמולת חו, השוכנים כבוד כלוחות בקונגסי

בקרתי בין היתר (הרבה מאד יתר) גם ב-Chew Jetty. הכוונה לא למזח ללעיסה, אלא לזה של חמולת צ׳ו, ששמם של כל חבריה הוא כמובן צ׳ו. לכל חמולה היה כמובן לא רק קונגסי אלא גם מזח משלה ושומר נפשו ירחק מזה של משפחה אחרת. סביב המזח של צ'ו הוקם כפר קטן של 40-30 בתי מגורים, הבנויים על עמודים במים. כיוון שתושביו גרים בים ולא על גבי האי הם פטורים מתשלום. הרחוב הראשי של הכפרון, העשוי עץ מעל המים, משמש כשוק מזכרות ומסעדות.

מעניין, אך מתגמד לחלוטין מול "כפר המים" של ברוניי.

על מבצרה של העיר אפשר לוותר (הפעם עשיתי זאת כחכמה לפני מעשה ולא לאחריו), אך ההיפך מזה נכון לגבי ביתו של Cheong Fatt Tze, בן עניים סיני, שהיגר לאינדונזיה ואח״כ לפינאנג והפך לאחד הסינים העשירים ביותר בהיסטוריה. הדבר בהחלט ניכר בביתו, המשמש עתה כמוזיאון.

אחרי 7 שעות וחצי על הרגלים, למעט הפסקת מרק קצרצרה, בהן עברתי כ-10 ק״מ, החלטתי שמלאתי את חובתי כלפי ג׳ורג׳טאון במלואה וסיימתי את יומי המלזי השישי, שלא כמנהגי, כשעתיים לפני שקיעת החמה, שלא נראתה שוקעת כלל – ע״ע מבול; ואל תטעו לחשוב שיש כאן קשר כלשהו בין הדליים שנשפכים מהשמיים לבין הטמפרטורה.
ומה עם אוכל? טוב, תודה, הכל בסדר ורק ההחלטות קשות. מרחק של 50 מ׳ מהמלון שוכן פוד קורט ענק, כ-60 מסעדות, בו עליך לבחור בין אוכל מלאיי, קוריאני, יפני, סיני צפוני, סיני דרומי, סיני מזרחי או סיני מערבי; ומי שמספיק טמבל יכול גם להזמין פיצה, פסטה או אוכל מערבי אחר.
 ואגב אוכל, במסעדות מלזיה אין סכינים. צריך להסתדר עם כף ומזלג. מתוך סקרנות איך אוכלים סטייק ללא סכין, הזמנתי אחד וקיבלתיו חתוך לחתיכות...

פעם הייתה פינאנג מרכז סחר חשוב, שריכז סביבו קהילות סוחרים מכל רחבי תבל וביניהם גם כמה מבני עמנו, בעיקר מעיראק, שהגיעו הנה דרך הודו. אמנם בפינאנג אין כיום ארמני לרפואה, אבל רחוב הארמנים, שבמרכז הרובע ההיסטורי הוא אחד מהחשובים. לא זו בלבד ש ג׳אלאן אליאהוד היה מרוחק לא מעט מלב העיר העתיקה, אלא שבשנות ה-80 נמחק זכר תושביו, שנטשוהו מזה זמן רב והוא הפך לג'אלאן זיינאל אבידין.

לג׳אלאן הזה הלכתי לחפש את בית העלמין היהודי. זיקתי הרגשית ליהדות מתבטאת בלעדית בביקורים בבתי-כנסת ובבתי עלמין בחו״ל; אם כי אני נוהג כך בבתי התפילה ובבתי-הקברות של כל הדתות. למרבה ההפתעה הנעימה, מצבו של בית הקברות הקטן, בן 200 השנה, ממש מעולה.

ראשון הקברים
 במקום מתגורר דרך קבע שומר מקומי והוא גם הראה לי את קברו של אחרון יהודי האי (2011).

מעניין מי מימן את הקמת המצבה על הקבר. בצורת 107 מצבותיו, למעט בודדות ״רגילות״, שונה בית עלמין זה מכל מה שראיתי עד כה בעשרות בתי הקברות היהודיים ברחבי תבל.

ניסיתי, ללא הצלחה, למצוא גם את הבניין בו שכן בית הכנסת של מיני-קהילה זו, שמקורה היה בהודו. הייתה בידי כתובת מדויקת לכאורה, אך הבית לא נראה כלל כמי ששיכן בעבר בית כנסת ובני שיחי ברחוב אמרו לי, שהם אמנם יודעים שלפני 60-50 שנה היו בעיר יהודים, אך אינם יודעים דבר על בית תפילתם.

בלית ברירה יצאתי לחיפוש אחר בתי תפילה של ערלים. ברחוב בורמה ניצב המקדש התאי, שרק בתאילנד אפשר למצוא כמה מפוארים כמוהו;

ומעברו השני של הרחוב המקדש הבורמזי שאינו נופל בהדרו במידה משמעותית משכנו.

בקיצור: אם אתם בעיר, רוצו (ליתר דיוק – סעו, כי למה לחזור על טעויות שלי?) ל-Lorong Burma.

למקדש הנחשים הבודהיסטי אפשר להגיע באוטובוס 401, אבל עודני מתלבט, אם חייבים לעשות זאת. מצד אחד, זה די מרתק לראות בתוך מקדש, תלויים ממתקני עץ מיוחדים, נחשים שבכל עת יכולים להכיש מי מהמתפללים או מהמתפעלים ורק הם יודעים מדוע אינם עושים זאת; אבל מן הצד האחר, לעשות כל הדרך כדי לראות שבעה נחשים ישנים...