אני מתעורר לקול זמזום המזגן, לא רעש של תנועה או צופרי מכוניות כמו שהתרגלתי בערים אחרות. מבעד לחלון נפרשת דובאי כמו מיצג עתידני. גורדי שחקים מבריקים תחת השמש, כאילו יצאו מהדמיון של אדריכל ששתה יותר מדי קפה. אני קם, שוטף פנים, מכין קפה בוץ חזק ופותח את הלפטופ. עוד בוקר של עבודה מהמרפסת.
השעה שמונה וחצי ואני כבר עמוק בשיחה עם לקוח מאמסטרדם. הוא מראה לי גרף שצונח באכזריות ואני מנסה להסביר לו למה האלגוריתם שבניתי לא אשם. אנחנו מדברים כמעט שעה. ברקע נשמעת קריאה לתפילה מהמסגד הקרוב, רמז לכך שאני כבר לא באירופה. אחרי השיחה אני מחליף חולצה, זורק בתיק את המטען ואת המצלמה ויוצא לדרך. יש לי עוד כמה שעות של עבודה אבל אין לי כוונה להעביר אותן בחדר.
אני פוגש את אנה, נוודת גרמנייה שפגשתי בקבוצת פייסבוק. היא גרה חודש פה וחודש בבאלי ומצלמת סרטים דוקומנטריים על תרבויות נעלמות. היא לוקחת אותי ל־co-working space קטן בתוך מגדל זכוכית. יש שם אווירה שקטה, אינטרנט מהיר, חלון ענק שפונה לבורג' ח'ליפה ומכונת אספרסו שבורה. שלושת הדברים האלו יוצרים תמהיל מדויק של פרודוקטיביות ודיסוננס. אני מתיישב ליד בחור מרוסיה שכותב קוד בגו. אנחנו מחליפים מבטים של הכרה הדדית של אנשים שמבינים את העונג שבמיקוד מוחלט בתוך בעיה לוגית.
בסביבות שתים עשרה אני מקבל הודעה ממקסיקני בשם דייגו שפגשתי אתמול בפאב יפני בעיר העתיקה. "רוצים לצאת לסיבוב גמלים במדבר, בא לך להצטרף?" אני מתלבט שנייה אבל הראש שלי כבר שומע את רחש החול תחת הרגליים. אני סוגר את הלפטופ, ממהר לארוז שוב את התרמיל ומצטרף אליו ולחבורה צבעונית של מטיילים מסינגפור, ניו זילנד ופורטוגל.
הדרך החוצה מהעיר חושפת את הפערים של דובאי. מהר מאוד המגדלים הופכים למבנים נמוכים יותר, השלטים באנגלית נעלמים לטובת ערבית בלבד והנוף משתנה. פתאום יש יותר שמים ופחות זכוכית. בשעתיים הקרובות אנחנו רוכבים על גמלים בקו שקט של צלליות נעות בחול הרך. המדריך, בחור אמירתי צעיר בשם סאלם, מספר לנו על המסורות של בדואים, על איך ניווטו לפי הכוכבים, על איך חיו לפני שהנפט הפך הכול לזוהר.
החום מכה, אבל ברוח המדברית יש משהו שמנקה את הראש. אני מוציא את המצלמה ומצלם את אנה כשהיא יושבת על גמל ולצידה השמש נעלמת לאט מאחורי דיונה ענקית. דייגו מבקש שאצלם גם אותו כשהוא מחזיק מטה עץ שנראה כמו מקל של קוסם. אנחנו צוחקים. כל אחד מאיתנו בא מקצה אחר של העולם, אבל כולנו במין הפסקה משותפת מהחיים שהכרנו.
בדרך חזרה לעיר, אני בודק מיילים מהטלפון. הודעה חדשה מלקוח בישראל, שואל אם אוכל להגיש סקיצה עד הבוקר. אני מחייך. כבר למדתי לתזמן בין שעונים, אז אני עונה שכן, לא בעיה, ובמוח מתחיל להריץ בראש פתרונות עיצוב. כל כך הרבה מהעבודה שלי הפכה להיות שקופה לנוף. זה כבר לא משנה איפה אני, רק מי אני כשאני שם.
אני נזכר איך בכלל הגעתי לפה. זה לא היה חלק מהתכנון. הייתי בגיאורגיה, דיברתי עם בחור מקומי שפגשתי בטיול בהרים והוא אמר לי שדובאי זה כמו מדינה בתוך פנטזיה. בדקתי מה נדרש כדי לטוס וראיתי שישראלים לא צריכים להתאמץ יותר מדי. דרך אגב, מצאתי את כל המידע באתר "לישראלים" כולל פרטים על ויזה לדובאי ועל אפשרויות ההארכה, אם יש לכם שאלה כלשהי על דובאי, תיכנסו לשם. יומיים אחר כך כבר נחתתי כאן, בלי לדעת כמה זמן אשאר.
בערב אני חוזר לחדר. הגוף עייף אבל הראש דרוך. אני מתיישב שוב מול הלפטופ, הפעם עם אור ניאון מבחוץ שמרצד על החלון. אני כותב שורות קוד שמפעילות מערכת שמיועדת לעסק קטן בקנדה. מבחינתי זה הגיוני לגמרי. אני יכול לעבוד על משהו עבור יבשת אחת, מתוך עיר שנמצאת באמצע מדבר, כשבאותו היום רכבתי על גמל ודיברתי עם חמישה אנשים מחמש מדינות שונות.
לפעמים אני שואל את עצמי אם כל זה אמיתי. אם אפשר באמת לחיות ככה בלי להישחק. אבל אז מגיע עוד בוקר כזה, עם קפה ולפטופ ונוף של עיר שלא מפסיקה להפתיע, ואני יודע שכן. אולי לא לנצח, אבל לעכשיו. וזה מספיק.