התעוררתי היום מוקדם מהרגיל לצלילי ציוץ עדין של ציפורים ומרקם רוח קרירה שחדרה מהחלון של הדירה הקטנה ששכרתי לשבוע בקצה שכונת גיון בקיוטו. זה סוג של קסם כזה שאתה מרגיש רק ביפן, מקום שבו ההווה והעבר חיים יחד באיזון מושלם. לא היה לי לוז מסודר להיום, רק תחושה שהיום הזה יניב משהו מיוחד. הגעתי ליפן לפני כמה ימים, זה כבר כמה שנים שאני מפנטז על טיול ליפן, וסוף סוף הצלחתי להגשים את החלום.
עשיתי לי קפה שחור על פי שיטה טורקית שלמדתי מבחור באיסטנבול, ופירסמתי עדכון קצר ללקוחות שלי לגבי פרויקט שאני עובד עליו כבר שבועיים בנוגע לעיצוב ממשק למערכת רפואית. לקח לי כשעה לעבור על הפידבק ולהכין את הגרסה החדשה. עבדתי על זה ישוב על הרצפה כמו המקומיים, כשמסביבי מחצלות טטאמי וריח של עץ לח שנפלט מהקירות.
בשעה עשר יצאתי להליכה. רציתי להרגיש את העיר, לנשום אותה. עברתי ליד מקדש יסאקא, ושם פגשתי זוג תיירים מספרד שהתלבטו אם להיכנס או להמשיך לטייל בפארק מארויאמה. התחלנו לדבר, והצעתי להם להצטרף אליי. לשם הלכנו יחד דרך סמטאות צרות עם פנסי נייר אדומים תלויים לכל אורך הדרך, כמו עיניים סקרניות שמתבוננות בך.
בפארק ראינו קבוצה של קשישים יפניים עושים תרגילי טאי צ'י בתנועות מדויקות ואיטיות כל כך, שזה נראה כאילו הזמן עוצר מלכת. אחד מהם חייך אליי, והרמתי לו אגודל. אחר כך נפרדתי מהספרדים והמשכתי לכיוון הרובע הסמוך, שבו שמעתי שיש מסעדת ראמן שמומלץ לאכול בה בעמידה. המקום היה קטן, צמוד לאחד הגשרים הקטנים מעל נהר קמו.
בזמן שאכלתי את הראמן וחשבתי לעצמי איך ייתכן שטעם כל כך פשוט יכול להיות כל כך שלם, ניגש אליי בחור יפני בשנות השלושים לחייו שהסתקרן מהלפטופ שפתחתי בזמן שחיכיתי למנה השנייה. מסתבר שהוא מתכנת גם כן, והוא סיפר לי שהוא עובד על מיזם של אפליקציה למטיילים שמציעה מסלולים לפי מצב הרוח. דיברנו שעה על רעיונות, יוזמות, עבודה מרחוק, ואיך זה מרגיש לעבוד לבד בעולם שמחפש כל הזמן קבוצות. זה היה שיח שכולו גשר בין שני עולמות שלא נפגשים לעיתים קרובות.
אחר הצהריים נסעתי באוטובוס לכיוון מקדש קינקאקוג'י הזהב. יש משהו בחוויה של לנסוע באוטובוס ביפן, כשהכול שקט, מאורגן, והנופים בחוץ מתחלפים כמו גלויות. שם פגשתי קבוצת סטודנטים אמריקאים שסיפרו לי שהם לומדים תרבות יפנית בטוקיו ונסעו במיוחד לראות את קיוטו. שוחחנו על ההבדל בין תיירות לנוודות דיגיטלית, ועל הבחירה שלי שלא לבנות בית אלא לשאת אותו איתי במזוודה.
אחד מהם שאל אם אני לא מרגיש בודד לפעמים, ועניתי לו בכנות שכן, לפעמים כן. אבל יש קסם מסוים בלהיות נוכח באמת בכל מקום שאתה נמצא בו כשאתה לבד. הלבד שלי הוא לא ריקנות, אלא מרחב פתוח להקשבה, חקירה וגילוי. אני לא מחפש להימלט מהבדידות אלא להבין אותה, לחיות איתה כמו ידיד ותיק.
כששקעה השמש ישבתי לבדי על ספסל מול האגם הקטן שבו משתקף המקדש הזהוב. שלחתי מייל אחרון ללקוח מגרמניה וסגרתי את הלפטופ. הרגשתי איך כל היום הזה, שהתחיל כל כך פשוט, נרקם לכדי פסיפס של רגעים, פגישות, עבודות, שיחות, טעמים וריחות.
בלילה חזרתי לדירה הקטנה עם הליכה איטית ברחובות הריקים. הרחובות נשטפו באור רך של פנסים, ובשקט יפני שמהדהד גם כשאין קול. מישהו השאיר פתוח את דלת חנות הקרפים, ואני רואה בפנים זוג צעיר אוכל יחד ומצייר לעצמו זיכרון חדש. אני מחייך לעצמי, כי אני יודע שגם לי נוספו היום עוד כמה.
אני לא יודע איפה אהיה בשבוע הבא, אולי באוקינאווה ואולי בכלל בטייוואן. אבל אני כן יודע שאני חי חיים מלאים בתנועה, חקירה ומפגש. הנוודות הזו אולי נראית לעיתים כמו בריחה, אבל מבחינתי היא דווקא הדרך הכי אמיצה להישאר תמיד נוכח, מחובר ופתוח למה שהעולם מזמן לי.
מחר קבעתי פגישה עם יזם יפני בקפה קטן שמומלץ על ידי מקומיים. אולי זו תהיה תחילתה של שותפות חדשה, ואולי רק שיחה מעניינת ליד תה ירוק. אבל כמו בכל יום בחיים האלה, אני ניגש לזה בסקרנות מלאה, בלב פתוח, ועם לפטופ מוכן לכל הרפתקה חדשה.