התעוררתי הבוקר עם צליל עדין של גלים שמתנפצים על החוף במרחק לא רחוק מהבונגלו שלי. עוד לפני שפקחתי עיניים כבר שמעתי את הציפורים הקולניות של קופנגן והרגשתי את הלחות המוכרת הזאת שמבשרת שמתחיל לו עוד יום באי הזה. קופנגן. מקום שהגעתי אליו בכלל רק כדי לנוח כמה ימים אחרי מסע בדרום ויאטנם. לא תכננתי להישאר, אבל אתה יודע איך זה עם המקומות שלא תכננת להיתקע בהם. הם בדרך כלל אלו שמשאירים אותך הכי הרבה זמן.
בין ערסל לחוף, בין שייק מנגו לקטנוע, אני ממשיך לנהל את חיי כנווד דיגיטלי. וזה לא תמיד כל כך אינסטגרמי. כן, יש שקיעות מהפנטות ואנשים מכל העולם ושיחות על חיים בלי שורשים, אבל יש גם ימים כמו היום. ימים שבהם אני צריך לשלב בין הרוח החופשית שלי ובין מחויבות מקצועית שדורשת ממני חדות, ריכוז, ולפעמים אפילו קצת דקדקנות.
היום לקחתי על עצמי פרויקט של עריכה לשונית באנגלית. מדובר היה בטקסט אקדמי של סטודנט מברזיל שכותב את עבודת התזה שלו על קיימות בקהילות חקלאיות בדרום אמריקה. זה לא מסוג הטקסטים שמקפיצים לך את הלב, אבל דווקא בגלל זה אני אוהב את האתגר. לקחת חומר גולמי, באנגלית לא מושלמת, עם רעיונות מצוינים אבל ניסוח מסורבל, ולהפוך אותו למשהו שזורם, ברור, משכנע.
אז אחרי מקלחת קפואה קצרה, התמקמתי בבית הקפה שאני הכי אוהב כאן ליד החוף. יש שם שולחנות עץ ישנים, וויי־פיי לא רע בכלל, ואספרסו שמפתיע לטובה. השקעתי את הראש במסמך במשך שעתיים. שיפצתי משפטים, שיניתי מבנים תחביריים, ומדי פעם עצרתי כדי להביט החוצה על קו המים. בין הערות ב־comment mode, אני מרים את הראש ורואה זוג איטלקי לומד את הילד שלהם להכין טירת חול. באוזניות מתנגן לי Bon Iver, והעולם בחוץ נראה כאילו הוא עוצר רגע כדי לא להפריע לי לחשוב.
בין משפט למשפט, אני נזכר בשיחה שהייתה לי אתמול עם מישהי שפגשתי במסיבת ירח מלא. היא מבריטניה, גרה עכשיו בצ'אנג מאי, סיפרה לי איך עזבה קריירה של עורכת דין כדי להתמקד בתנועה מודעת ותזונה מבוססת צמחים. היו לה עיניים נוצצות כשסיפרה לי על החופש שהיא מרגישה. שאלתי אותה אם היא לא מתגעגעת לביטחון. היא אמרה לי שהביטחון הוא אשליה שגדלנו עליה. המשפט הזה הדהד בי הרבה יותר ממה שהייתי מוכן להודות באותו רגע.
אחרי שסיימתי עם התזה, שלחתי ללקוח גרסה ראשונה עם הערות והצעות, והחלטתי ללכת לשחות. המים היו חמימים, כמעט כמו מרק, והשמש התחילה לנטות מערבה. כמה מקומיים ישבו על סלעים ושרו לעצמם שיר שלא הכרתי. מסביבי תיירים שותקים, מביטים. לרגע כולנו חלק מאותו הרגע הזה של שקט. זה משהו שקורה לי הרבה כאן בקופנגן. התחושה הזו שאתה בתוך סצנה של סרט אבל לגמרי נוכח בתוכה.
בערב הוזמנתי לארוחת ערב מאולתרת שמישהו יזם בקומפלקס של הבונגלו. מביאים מה שיש. אני הבאתי מנגו טרי ואורז דביק. מישהו אחר בישל קארי ירוק עם טופו. עוד מישהי פתחה בקבוק יין אדום מפתיע. אכלנו לאור נרות, דיברנו על גבולות ונדודים, על כסף ואהבה, על מה עושים כשמרגישים אבודים במדינה זרה. סיפרתי על הפעם ההיא שאיבדתי את הדרכון במקסיקו ונשארתי שם חודשיים רק בגלל הבירוקרטיה. צחקו. מישהו אמר לי שזה כנראה היה לטובה. אני מסכים איתו בדיעבד.
החיים האלה, של נדודים בלתי פוסקים, לא תמיד זוהרים. לפעמים יש בדידות. לפעמים יש יותר מדי שקט. לפעמים אתה צריך לעבוד כשכל מה שבא לך זה לרקוד במסיבה על החוף. אבל אז יש ימים כמו היום. שבהם אתה מוצא איזון. שבהם העבודה שלך מרגישה משמעותית. שבהם אתה יושב לבד מול מסמך, עורך מילותיו של זר ממדינה אחרת, ותוך כדי שומע את העולם נושם מסביבך.
ימים כאלה מזכירים לי למה בחרתי בדרך הזו מלכתחילה. לא בשביל לברוח ממשהו, אלא בשביל להיות יותר נוכח. יותר פתוח. יותר חי.