כבר כמעט שלושה שבועות שאני כאן, בטירנה, והזמן מרגיש כמו מונח אחר. יש ימים שאני שוכח איזה יום בשבוע היום, לא כי אני מבולבל, אלא כי פשוט לא אכפת לי. העיר הזו, שבתחילה הייתה רק נקודת מעבר, הפכה להיות מקום שמחזיק אותי. לא כמו עוגן, אלא כמו מזרן רך שמפתה אותך להישאר עוד קצת בבוקר.
הימים שלי מתחילים באיטיות. קפה שחור חזק מדי בכוס קטנה מדי, לחם פריך עם גבינה לבנה וחמאה. באותו בית קפה קטן ליד כיכר סקנדרבג, שבו כבר מכירים אותי לפי חיוך. אני פותח את הלפטופ, בודק מיילים, עונה ללקוחה מצרפת על תיקונים אחרונים בפרויקט וידאו, מתזמן שיחה עם לקוח מקנדה. כשאני מתעייף מהמילים והמסכים, אני פשוט סוגר הכל והולך לטייל ברחובות.
יש משהו באיך שהעיר הזו נושמת. לא בקצב של לונדון או ברצלונה, אלא משהו יותר אנושי. אנשים יושבים על ספסלים שעות, מדברים, שותים, מתווכחים. ילדים משחקים בכדור בין בניינים, קשישים משחקים שחמט בצל. אני מתעכב ליד דוכני פירות, מדבר עם המוכרים, טועם שזיפים חמוצים במיוחד, מנסה להבין באלבנית מה ההבדל בין שני סוגי הגבינות שהם מציעים לי.
בערבים, העיר משנה את הצבע שלה. אור שקיעה מתפזר על הקירות של הבניינים הצבועים בגווני כתום, ורוד וצהוב. אני יוצא לרחוב, בלי מטרה ברורה, ופשוט נותן לעצמי להיסחף. מצאתי עצמי לא פעם נכנס לבר רק כי שמעתי מוזיקה טובה מהדלת. פעם אחת זה היה ג׳אז חי עם סקסופוניסט מקומי מדהים, פעם אחרת מסיבת רחוב מאולתרת שהתחילה ליד קיוסק בבלוקו ונמשכה עד חצות.
יש לי כמה חברים זמניים, כאלה שנפגשים במקרה והופכים לליווי יומי, עד שאחד מאיתנו ממשיך הלאה. יש את קארין משבדיה, שהיא כותבת תוכן ועובדת מחדר באיירבי־אנ־בי לא רחוק ממני. נפגשנו במוזיאון Bunk'Art 2, שם שנינו ניסינו להבין איך האדריכלות יכולה להיות גם מקלט וגם סיפור פוליטי. המשכנו לשתות בירה באיזה פאב שנראה כמו סלון משנות השבעים, ודיברנו על ההבדל בין תיעוד לשכחה.
במהלך אחד מסופי השבוע הצטרפתי לסיור אופניים שיצא משוק פאזארי איירי. מדריך צעיר בשם אדון הוביל אותנו דרך שכונות ישנות, פארקים ירוקים, ועד לנהר טירנה. לאורך הדרך הוא סיפר סיפורים על העבר הקומוניסטי של העיר, על איך כל מקום כאן מכיל שכבות של זהות, זיכרון, ומוזרויות יומיומיות. הרגשתי שאני לא רק רואה את העיר, אלא מקשיב לה. מבין איך היא צמחה, ואיך היא עדיין משתנה.
העבודה ממשיכה איתי גם כאן. יש ימים שבהם אני יושב שש שעות ברצף עם אוזניות, עורך סרטון למסע פרסום של מותג אופנה באוסטרליה. לפעמים אני מקים עמדת עבודה זמנית על המרפסת של בית הקפה, לפעמים אני שוכר עמדת Co-Working לכמה שעות כשאני צריך יותר שקט. אני אוהב את זה - את האפשרות לשלב בין עשייה לבין חקירה. זה אולי מה שהכי ממלא אותי: שאני לא רק מטייל, אלא גם ממשיך ליצור, להרוויח, להתרחב מבפנים.
אחת החוויות שהכי נחקקו אצלי הייתה ערב מוזיקה פתוח בגן הציבורי ליד האגם המלאכותי. ישבתי שם עם עוד עשרות אנשים, מקומיים וזרים, והקשבנו לשני נגנים עם גיטרות, שרים באנגלית, באלבנית ובאיטלקית. ילדה קטנה רקדה בין העצים, זוג מבוגרים הרימו כוסות יין פלסטיקיות לחיים, ואני פשוט הרגשתי שייך. בלי מאמץ. כאילו מישהו שם אותי שם בדיוק בזמן הנכון.
בילויים בטירנה הם לא רק מסיבות או ברים. הם לפעמים גם טיול ערב בפארק, ישיבה על מדרגות רחוב עם כוס של ראקי, או שיחה עם מוכרת ספרים שממליצה לי לקרוא משורר אלבני שלא שמעתי עליו מעולם. בכל פינה אני מגלה עוד משהו - לא רק על המקום, אלא גם על עצמי. איך אני מגיב לשקט, איך אני מתנהל במקום זר שהופך מוכר, איך אני לומד להרפות קצת מהצורך להבין הכל.
אני לא יודע מתי אעזוב. אולי עוד שבוע, אולי חודש. בינתיים אני מרגיש שמצאתי קצב. לא קצב של יעד ולא של טיול. קצב של חיים. ואני, כמי שתמיד נע, יודע לזהות כשמקום מצליח לעטוף אותך בלי שתרגיש שאתה עוצר. רק נינוח. רק כאן. רק עכשיו.
