כשירדתי מהמטוס בנמל התעופה הבינלאומי "בולה", גל של התרגשות וציפייה שטף אותי. הגעתי לאדיס אבבה, אתיופיה, מוכן לצאת לפרק חדש של מסע שלי כנווד הדיגיטלי. הדבר הראשון שהיכה בי היה החום של העם האתיופי. כשניווטתי במכס ובהגירה, קיבלו אותי בחיוכים אמיתיים ובנימוסים מאירי פנים. זו הייתה התחלה מבטיחה להרפתקה שלי.
עשיתי את המחקר שלי וידעתי שקישוריות אינטרנט אמינה נמצאת בראש סדר העדיפויות של העבודה שלי, אז המשימה הראשונה שלי היתה להשיג כרטיס SIM מקומי. התהליך היה פשוט באופן מפתיע, ובתוך דקות, היתה לי תוכנית מבוססת נתונים שהשאירה אותי מחובר במשך כל השהות שלי.
מציאת מגורים היתה האתגר הבא שלי, ואני בחרתי להישאר בשכונת בולה התוססת, מרכז לאקספטים ונוודים דיגיטליים. בית ההארחה שבחרתי הציע חדר נעים עם כל היסודות, כולל שולחן וחיבור Wi-Fi חזק - מושלם לעבודה מרחוק שלי.
היום הראשון שלי באדיס אבבה התחיל עם תחושת פליאה כשחקרתי את הרחובות השוקקים של העיר. השילוב של מסורתית ומודרנית היה ברור בכל מקום שבו הסתכלתי. כנסיות עתיקות עמדו לצד גורדי שחקים מודרניים, ושוק פתוח החל לעסוק בפעילות.
אחד הדברים שהפתיע אותי במיוחד היה היחס לישראלים. כל מקומי שפגשתי ושמע שאני מישראל נמלא כמיהה והתחיל לשאול אותי על ישראל ועל ירושלים. בהתחלה לא הבנתי את פשר התופעה אבל כששאלתי את אנשי הצוות באכסניה הסבירו לי שרוב האתיופים הם נוצרים אדוקים ובשבילם ישראל בכלל וירושלים בפרט הם מקומות קדושים. הם היו רוצים מאוד לבקר שם אבל מסיבות כלכליות וגיאו-פוליטיות הם יודעים שכנראה לא יוכלו להגשים את החלום הזה, ומכאן הכמיהה וההתרגשות כשהם פוגשים מישהו מישראל.
גיליתי במהירות את התענוגות הקולינריים של העיר. אנג'רה, לחם שטוח ספוגי מחמצת, הפך למרכיב עיקרי בתזונה שלי. הייתי משווה אותו לתבשילים וצמחים עשירים, ומדגימה מגוון טעמים ותבלינים שהותירו את בלוטות הטעם שלי מעקצוץ.
ימי העבודה שלי עברו באחד ממרחבי העבודה המשותפים של העיר. IceAddis, עם העיצוב העכשווי והאווירה האנרגטית, הפך להיות נקודת המוצא שלי. שם פגשתי נוודים דיגיטליים בעלי חשיבה דומה, שמחליפים סיפורים וטיפים על כוסות קפה אתיופי חזק.
הערבים היו שמורים לחקירה. ביקרתי במוזיאון הלאומי כדי להתפעל מהפלאים העתיקים, כולל המאובן המפורסם "לוסי." קתדרלת השילוש הקדוש סיפקה הצצה למורשת הרוחנית העמוקה של אתיופיה, ואילו שוק מרקאטו התוסס היה אוצר של חפצי אומנות וסחורות מקומיים.
הניווט בתנועת העיר היה הרפתקה בפני עצמה, עם מוניות מיניבוס צבעוניות שדוהרות ברחובות. ניסיתי גם את מערכת הרכבת הקלה החדשה של העיר, שסיפקה דרך נוחה ונופית כדי לעקוף.
כשסוף השבוע התקרב, לא יכולתי לעמוד בפיתוי לחקור את היופי הטבעי של אתיופיה. יצאתי אל הרי סימיאן, שם חיכו לי פסגות משוננות ונופים עוצרי נשימה. הניגוד בין ההמולה של העיר וההרים השלווים הותירו אותי יראת כבוד למגוון אתיופיה.
חזרה באדיס אבבה, עטפתי את הביקור שלי עם תחושה של הגשמה. העיר קיבלה אותי בזרועות פתוחות, וסיפקה לא רק סביבת עבודה פרודוקטיבית אלא גם חוויה תרבותית עשירה. כשעליתי על הטיסה הביתה, ידעתי שזמני באדיס אבבה היה יותר מסתם פרק במסע הנוודים הדיגיטלי שלי - זה היה סיפור שובה לב משלו, סיפור שאשא איתי לכל מקום שאליו נקלטו הרפתקאותיי הנוודות.