אני לא רגיל שמאשימים אותי או בת משפחה שלי ברצח.
הדרך לאמזונס התגלתה הרבה יותר קשה משדמיינתי. תיקים כבדים על הגב, חום רב וזיעה ששוטפת את כל הגוף.
רכב התחלף במעבורת שהובילה לרכב אחר, שהוביל לעוד מעבורת ועוד רכב ועוד סירה. מין מסע שלא נגמר.
באחת הנקודות היינו צריכים לעבור מעבר מים שהגשר מעליו קרס.
נדחסנו על המעבורת שטופת השמש עם מכוניות ומשאיות.
ברזילאית בת כארבעים הציעה לנו חטיפי בננות מיובשים במלח, שהכינה בעצמה.
רציתי אחד אך השטר שהיה לי היה גבוה מידי ולכן לקחתי שלושה חטיפים שנארזו על ידה.
"מאיפה אתם?", היא שאלה עם הידים.
"ישראל", ענינו.
היא לא ידעה היכן זה.
"ירושלים", ניסינו.
עיניה גילו שהבינה.
"נוצרים?"
"לא, יהודים".
היא לא הגיבה.
כעבור מספר דקות, כשסיימנו לסחוב לעברו השני המעבר את שקי האוכל והציוד שאמורים להאכיל אותנו, סיפרה לי ביתי על השיחה שהתקיימה כשהיא נשארה מאחור.
"אתם", אמרה לה הברזילאית כשהיא מצביעה עליה,"אתם רצחתם את ישו".
ביתי שתקה.
"לא את! - היהודים!" המשיכה המקומית.
האדם שהיה עם ביתי תירגם לה את הדברים.
"ומה ענית?", שאלתי.
"עשיתי כאילו אני לא מבינה מה היא אומרת", משכה ביתי בכתפיה, "מה כבר יכולתי לומר לה?! שהאפיפיור קבע שזה לא נכון?!"
ורק ביני לבין עצמי תהיתי מה היה ישו, היהודי הכשר, חושב על הדברים של המאמינה התמימה שלו בברזיל...
