הבחור הנודניק שהחליט על דעת עצמו שהוא מדריך שלי המשיך לעקוב אחרי ולבלבל את המוח מתחנן שאני ישלם לו עוד כסף על שום דבר שהוא עשה עבורי, זה לקח עוד 10 דקות מתישות עד נפטרתי ממנו סופית וחיפשתי נהג מונית אחר, העשר הראשונים שעצרתי לא ידעו מילה באנגלית אז ויתרתי על התענוג המפוקפק לנסות להסביר להם מה אני רוצה והמשכתי לעצור נהגים, מ"ס 11 בערך ידע כמה מילים ואפילו כמה משפטים באנגלית, עליתי איתו למונית והוא לקח אותי למקום נחמד על חוף הים עם מבחר גדול של מלונות, פאבים ומסעדות על שפת הים ודאג גם להסביר לבחורה בקבלה של המלון בדוק את מה שאני רוצה ובכך חסך לי הרבה טרחה. עברתי לבגד ים ויצאתי לסיבוב על החוף כשכל כמה צעדים ניגשת אלי בחורה צעירה ומציאה לעשות לי עיסוי ובכלל באופן כללי לא היו שם יותר מידי בחורות שלא ניסו להתחיל איתי (סוג של נוהל תיירים באיים נוסי בה ונוסי קומבה) התישבתי באחת המסעדות על החוף והזמנתי מילק שייק גדול לחידוש כוחות ואחר כך סכרתי טוסטוס ב20,000 אריארי ל24 שעות ונסעתי להסתובב באי, דבר ראשון עצרתי בבנק המקומי בכדי להוציא כסף ולקח הרבה זמן עד שהבנתי איך עובד התור (כשנכנסים לבנק מניחים את הדרכון על דלפק ארוך והפקידים לוקחים את הדרכונים או תעודות הזהות לפי התור) ואחרי שעה שוב הייתי מיליונר חגגתי את זה בזריזות במאפיה נהדרת ונסעתי לסייבר קפה לבדוק מיילים וצרוב את התמונות על דיסק, מכיוון שמהירות האינטרנט במדגסקר איטית יותר מצב נכה עם קביים כשסיימתי לצרוב את התמונות כבר היה חושך בחוץ ולא ממש מצאתי את הדרך חזרה למלון ואחרי שעה של נסיעה הלוך חזור בכבישי נוסי בה החשוכים בלילה בלי ירח התחיל להיות קר ועצרתי ליד דוכן של ממתקים לשאול את המוכר איך מגיעים למלון אך מכיוון שלא זכרתי את השם של המלון או את השם של המקום שאיליו אני צריך להגיע המשימה לא הייתה קלה ובסופו של דבר הוא שלך אותי להמשיך עם הכביש ואחרי פחות מק"מ 1 הגעתי למלון נכנסתי למקלחת ויצאתי לאחד הפאב הסמוכים כדי לאכול משהו קטן וגם להרטיב את הגרון כמובן באחד הפאבים ניגנה להקה מקומית לא רעה בכלל והוא נראה מהנה ביותר ובפאב לידו היו הרבה מאוד שולחנות פול אז אחרי לבטים קצרים ומכיוון שאני קצת מכור לפול נכנסתי לפאב של הפול, אחרי כוס בירה אחת וצלחת גדולה של צ'יפס הזמנתי בחורה נחמדה לשחק פול, בהתחלה היא לא הבינה כי אף אחד שם לא מדבר אנגלית (אפילו לא כמה מילים) ומיד החברה שלה קפצה ומצאתי את עצמי משחק נגד שתיהן תוך כידי המשחק הן נמרחו עלי כמו שרואים רק בסרטים של מבוגרים וזה די הפריע למהלך המשחק אבל את ההמשך אני ישאיר לדמיונכם הפורה. במרחק שעתיים וחצי שייט ישנם ארבעה איים מקסימים שמשך הסיור בהם הוא לפחות 3 ימים אבל כל מארגני השייט למיניהם דרשו 5 אנשים לפחות בשביל לצאת לשייט או 100 יורו ליום כידי לעשות את זה לבד מה שלא בא בחשבון אז החלטתי בסופו של דבר לוותר עליהם בכאב לב ובמקום זה הזדכתי על הטוסטוס ולקחתי מונית למזח ממנו יוצא השייט לאי הסמוך נוסי קומבה (או בתרגום לעברית אי הלמור) איך שירדתי מהמונית הגיעו עלי 3 מקומיים והציעו לי לשוט איתם ואמרו שיש להם סירה מהירה שיוצאת עכשיו אז אחרי השייט המתיש מאנקיפי לנוסי בה שמחתי מאוד והלכתי איתם ואז הבחור הסביר שאנחנו רק מחכים לנהג שיצא לקנות דלק לסירה והוא כבר חוזר וישר ניסה ולא נצטרך לחכות לאנשים שימלאו את הסירה. אחרי 20 דקות בערך השייט חזר עם הדלק והלכנו לסירה. שאלתי כמה אנשים נכנסים בסירה והוא ענה ש20 אבל גם אם יגיעו רק 4 או 5 נצא ולא צריך לחכות שהסירה תתמלא, אחרי עוד 20 דקות היינו כבר 5 אבל הם לא הסכימו לצאת והמשכנו לחכות שהסירה תתמלא, חצי שעה אחר כך כבר היינו 10 אנשים ובכל זאת המשכנו לחכות ורק רבע שעה אחר כך הגיע עוד מישהו וסוף סוף יצאנו לדרך.
בזמן שחיכינו כאילו שלא הספיק לי כל השקרים שלהם הם עוד ניסו למכור לי כל מיני חבילות כאלו ואחרות אך למוד ניסיון סירבתי לכל חבילה שהם הציעו ורק הזמנתי דרכם טקסי ברוס שיקח אותי בעוד יומיים מאנקיפי לפארק הלאומי מג'אנגה.
ובסופו של דבר גם הסירה שאיתה שתנו לא הייתה סירה מהירה ונרשם לזכותם שקר נוסף.
בסופו של דבר הגענו לנוסי קומבה, הסירה עוצרת על החוף בדיוק מול 2 המקומות היחידים באי שבהם ניתן לשכור בונגלו כך ששמחתי מאוד שלא עשיתי שום חבילה עם השייטים והלכתי לבחור את המקום שמתאים לי, חדר גדול מאוד עם מרפסת על החוף במרחק 10 צעדים מהמסעדה ו30 צעדים מהמקום בו אני יצטרך לחכות לסירה שתיקח אותי חזרה לנוסי קומבה, אבל אפילו הבחורה שעובדת בקבלה של המלון לא יודעת אנגלית וכל מה שהיא הצליחה להגיד לי זה לחכות לאחותה שצריכה להגיע בטוונטי הקלוק (השעה הייתה 11 בבוקר) איכשהו הצלחתי להסביר לה שזה בכלל לא הגיוני ואז היא ציירה על החול והבנתי שאחותה תגיע ב12:00 שזה כבר מצויין בשעה הזאת שחיכיתי לאחותה התמקמתי בחדר והלכתי לאחת המסעדות לאכול ארוחת בוקר ואז התברר לי שבשעה 11 פה זה כבר ארוחת צהריים ונאלצתי לבחור בין מבחר של דגים, פירות ים או זיבו מובן שגם המלצרית לא ידעה אנגלית אבל למזלי ישבו בשולחן לידי כמה תיירים צרפתים זקנים (עם הרבה בחורות מלגסיות צעירות) והם נהנו מאוד לתרגם עבורי וגם ניסו לשדך לי כל מיני מהבחורות הצעירות שישבו איתם (מה שכבר הפך לנוהל קצת מטריד) כיאה למסעדה מלגסית האוכל הגיע אחרי שעה ואולי אפילו יותר, הזמנתי דג שהצרפתי המליץ עליו צ'יפס גדול וקולה בשעה הזאת עד שהאוכל הגיע המלצרית הביאה את הקולה (בקבוק של ליטר) ודאגה למלא לי צלוחית עם בוטנים בכל פעם שהיא נגמרה ובסוף כבר בקושי הייתי רעב אבל האוכל היה מעולה אז אכלתי בכל זאת הצ'יפס הגיע בצלחת גדולה והדג במגש ענקי וכל הארוחה עם הקולה עלתה 30 שקלים לא כולל 10 שקל טיפ לטבח שהרגשתי צורך לתת.
אחר כך הלכתי לראות את האחות דוברת האנגלית שהגיעה בנתיים והתגלתה כזקיינה די נודניקית בעלת אנגלית גרועה מאוד והיה קשה להבין מה היא רוצה, הלכתי איתה ל"פארק הלאומי" המקומי שהתגלה כגן חיות בגודל של 5מ' על 5מ' עם נחש אחד צב אחד ענק 2 זיקיות ו2 למורים (חום ושחור שרואים גם ככה חופשיים בכל האי) ומצד שני הכניסה עולה רק 2 או 3 שקלים כך שלפחות המחיר הולם את התמורה. אחר כך נפרדתי מהאחות ויצאתי להסתובב ביער בגפי בשאיפה להגיע לפסגת נוסי קומבה בתקווה לראות משם נוף כמו שנוף צריך להיות, בדרך חלפתי על פני פרפרים רבים למורים שחורים וחומים עלי שלכת בגודל של מטר על חצי מטר בערך.
ההליכה כולה בתוך היער אבל פה ושם ישנם כמה "חלונות נוף" שעושים קצת נחת ונותנים תקווה לנוף טוב בפסגה העליה עצמה קשה ולפעמים ההרגשה היא שהיא לא נגמרת, הסוד הוא להנות מהדרך,
מידי פעם חלפו על פני כפריים מקומיים מכפרים קטנטנים בדרך לפסגה חלקם זקנים סוחבים על גבם
שקים כבדים למראה או ילדים צעירים עד צעירים מאוד (פחות מ10) או נערים עם בקר וכולם עולים את העליות בלי להתלונן או להתעייף.
ילד וילדה בני 10 בערך שפגשו אותי בדרך הצטרפו אלי ועמדו בקצב למרות שרציתי לבחון את הכושר שלהם וניסיתי לשבור אותם פעמיים עצרתי כידי לצלם פרפרים וזה הצחיק אותם מאוד שזה מעניין מישהו הפרפרים האלו שנמצאים שם כל הזמן, אחרי שעה בערך של טיפוס משותף הם סוף סוף נשברו והורידו את הקצב כל אחד מהם קיבל כמה סוכריות על המאמץ והמשכתי בדרכי כשכל עוד יש לאן לעלות סימן שאני בדרך.
בסופו של דבר העליה היתה קשה משחשבתי ולא לקחתי איתי מספיק מים, בפסגה עצמה אין שום מקום שאפשר לראות בו נוף בלי שהעצים יסתירו.
הדרך למטה הייתה קלה ומהירה בהרבה כמובן אך כשהגעתי למטה הלכתי קצת לאיבוד בכפר ולא מצאתי את הבונגלו שלי בתוך מבוך של דוכנים שמוכרים מקלות וניל, קנווסים מצוירים בסגנון מקומי, בגדים ועוד אז ניצלתי את הבלבול כדי לקנות חבילה גדולה של מקלות וניל עד שמצאתי את הבחור שעבד בגן חיות שלקח אותי חזרה לבונגלו שלי.
ומכיבן שלא לקחתי איתי מספיק מים הלכתי ישירות למסעדה לשתות כמה ליטרים של קולה קרה ולאכול משהו ובשעה שבה צריך לחכות לאוכל קשקשתי עם המלצרית המקסימה (שחכתי את שמה) שמנסה לתרגל את האנגלית שלה מאוחר יותר ארוחת ערב, דג וצ'יפס כי ככה זה שהתפריט במלגסית, אי אפשר לדעת מה תקבל משם מנוחה קלה על החוף וחזרה לבונגלו.
למחרת שלכתי את הבגדים לכביסה והלכתי שוב להסתובבות ביער, כשחזרתי מהסיבוב כל הבגדים שלי היו מפוזרים בחוץ על סלעים ועל סירות על החוף בתהליך יבוש ולמחרת בבוקר יצאתי בסירה של 6 בבוקר לנוסי בה שהייתה אמורה להגיע לנוסי בה ב6 וחצי ובסופו של דבר הגיעה רק ב7 וחצי מכיוון שחיכינו שהסירה תתמלא ואפילו חזרנו פעמיים לחוף אחרי שיצאנו כידי לאסוף עוד נוסעים וכשכבר הגענו לנוסי בה חיכינו לעוד מישהו שאמור לנסוע איתי בטקסי ברוס למאג'אנגה ובינתיים האחראים נעלמו והתחנה התמלאה באנשים שדחפו אחד את השני, צעקו והסריחו.
ב8 חזרו האחראים וביקשו שאני ישלם להם עבור הטקסי ברוס אז מכיבן שהם שיקרו לי כבר מספיק בשביל שאני לא יסמוך עליהם לא הסכמי ואמרתי להם שאני ישלם רק שאני יהיה בטקסי ברוס ואחרי ויכוח ממושך שילמתי להם רק חצי מהסכום ב9 רק יצאנו עם הסירה לאנקיפי הפעם בסירה מהירה וזה לקח לנו 40 דקות במקום 3 שעות שלקח לנו מאנקיפי לנוסי בה.
כשהגעתי לאנקיפי גיליתי ששום טקסי ברוס לא מחכה לי שם והתנחמתי חצי נחמה בכך ששילמתי להם רק על חצי כרטיס, הראתי כרטיס הטקסי ברוס שלי לעובדים בנמל שהובילו אותי לבחור שבדק את הכרטיס וטען שהוא הנהג שלי ואז ניסה לדחוס אותי לסובארו סטיישן מפוצצת באנשים ובדגים טריים.
אם לא הייתי כבר עצבני מכל הסיטואציה הזאת זה בטח היה מצחיק מאוד אבל זה לא היה והמשכתי לחפש את הטקסי ברוס שלי בתוך הנמל הרועש של אנקיפי עד שמצאתי נהג טקסי ברוס שאמר שהוא נוסע למאג'אנגה שם את התיק שלי בטקסי ברוס ריקה ואמר שנצא רק ב14:30 ונגיע למאג'אנגה מחר ב5:30 אז תוך כידי שאני מחכה חיפשתי אפשרויות אחרות (משימה כמעט בלתי אפשרית באנקיפי) זה לקח עוד שעה בערך עד שמצאתי נהג של רכב פרטי שהסכים תמורת 10 שקל לקחת אותי לעיר אמבנג'ה שהיא העיר שאליה מגיעים כל הטקסי ברוס מאנקיפי מרחק של 40 דקות נסיעה. ירדתי בתחנת הטקסי ברוס,הנהג קשר את התיק שלי לגג ונסע בלעדי......
נכנסתי למשרד שלהם והם אמרו שהוא כבר חוזר, הלכתי לקנות שתיה ומשהו לאכול וכשחזרתי גיליתי שהנהג באמת חזר, עליתי לטקסי ברוס וסוף סוף יצאנו לדרך
