רקע

כבר מזמן רצינו לנסוע לויאטנם ומשום מה כל הזמן יעדים אחרים “נדחפו” לפני. השנה, להבדיל מאשר בנסיעות אחרות, כבר 8 חודשים לפני קיבלנו החלטה לגבי הנסיעה ואת כל התכנון, הארגון וההזמנות סגרנו עוד לפני פסח. גם ההחלטה להעזר בסוכנות נסיעות מקומית ולטייל עם מדריך פרטי ולא לטייל עצמאית כמו תמיד הייתה די מפתיעה לאור העובדה שטיילנו לבד לחלוטין במקומות יותר מאתגרים כמו סין או קוריאה כשבמקביל אנחנו גם מתכננים טיול עצמאי ביפן. למה? ככה...

בתחילה התכנון היה לצאת רק עם רועי (בן 16) וליאור (בת 12), שבדיוק עלו לבתי ספר חדשים ולכן רצינו לצמצם למינימום את ההפסד של ימי לימודים והגבלנו את עצמנו לשבועיים בדיוק שבין ערב יום כיפור למוצאי שמחת תורה. שבועיים לפני המועד בישרה לנו אופיר (בת 20) כי הצבא יסתדר בלעדיה שבועיים וברגע האחרון הצלחנו לעשות את השינויים הנדרשים ולצרף גם אותה (את ההשלכה הדרמטית של זה על מחיר הטיסה תבינו בהמשך...). בשלב הזמנת כרטיסי הטיסה עוד לא ידענו מה אנחנו רוצים לעשות, אלא רק שעומדים לרשותנו שבועיים, בהם נרצה לבקר גם בצפון וגם בדרום.

העובדה שהחלטנו לטייל עם מדריך גרמה לנו להתכונן ולדעת מראש פחות מאשר בדרך כלל, אך לא ויתרנו על הכנת קובץ מאכלים שנרצה לטעום במהלך הטיול, שחובה לנסות, אותו לקחנו איתנו לכל מקום.

בתמונה: העמוד הראשון בקובץ מאכלי החובה לנסות

הטיסות

לויאטנם אין כרגע טיסות ישירות ועל מנת להגיע אליה יש מבחר של חברות תעופה עם קונקשן נוח, החל באלעל דרך בנגקוק/הונג קונג וקוריאן אייר היקרות יותר ועד טורקיש או אירופלוט בטווח המחירים הזול יותר. שיקול נוסף וחשוב היה לבחור בחברת תעופה שאיתה אפשר לנחות בהאנוי ולהמריא מהו צ'י מין. לאירופלוט לא הייתה טיסה כזו ולכן ירדה מהפרק (אגב, כיום יש לה) ולכן בחרנו בטורקיש איירליינס, חברה איתה טסנו כבר בעבר והיה לנו ניסיון נהדר איתה. החיסרון הגדול שלהם הוא שהם טורקים… הקונקשן יחסית נוח (כ-4 שעות בהלוך ו-2.5 שעות בחזור) והפעם בשדה התעופה החדש של איסטנבול. כרטיסי הטיסה לארבעתנו עלו 1165$ לכרטיס ואילו כרטיס הטיסה של אופיר שנקנה ברגע האחרון והיה האחרון במטוס עלה כבר 2330$ (!!!) ללמדכם כמה חשוב לקנות כרטיסי טיסה מוקדם, אבל מה לא עושים על מנת לבלות כל המשפחה יחד וזה היה יותר חשוב מהכל. סך הכל עלו הטיסות 6990$ ל-5 אנשים, שאלמלא הרגע האחרון, הן היו עולות 5825$. אגב, ליאור חגגה יום הולדת 12 בטיסה וטורקיש הפתיעו אותה עם עוגת יום הולדת מרגשת עם נרות במהלך הטיסה, שירות מדהים בחינם שהוזמן על ידינו מראש.

בתמונה: טורקיש חוגגת יום הולדת 12 לליאור בטיסה להאנוי

התכנון

לא בטוח שאני יודע להסביר למה, אבל קיבלנו החלטה הפעם להתפנק ולבחור בטיול פרטי תפור אישית ולא לטייל עצמאית כפי שאנחנו אוהבים ורגילים. אז עם מי מטיילים ולאיפה? פה התחילה מלאכה מורכבת של בחירת ספק ותכנון הטיול, אותה ביצענו בשיטה מרתקת שהולידה תוצאות מעולות. סקרנים? חיפשנו המלצות על מארגני טיולים פרטיים מקומיים ברחבי האינטרנט, בעיקר כאן בטיפים של אתר מטייל. מראש פסלנו אפשרות לעבוד עם ספק ישראלי כי היה ברור שזה יהיה יקר משמעותית מאשר עם ספק מקומי בויאטנם. לאחר שאספנו שמות של ספקים שהיו להם המון המלצות, מצאנו את עצמנו עם שבעה ספקים. לכל שבעת הספקים שלחנו בקשה לקבלת הצעה לטיול של שבועיים שמתחיל בנחיתה בהאנוי (צפון) וסיום בהו צ'י מין סיטי (דרום). בחרנו להתחיל בצפון ולסיים בדרום מכיוון שרצינו להתרחק מהצפון הקר בגלל החורף שבפתח. בכל מקרה, מכיוון שהצפון יפה משמעותית מאשר הדרום, עדיף להתחיל בדרום ולסיים בצפון ואז שיא הטיול הוא בסוף.

בתמונה: המדריך מקבל את פנינו בשדה התעופה של האנוי

לאחר שקיבלנו שבע הצעות לטיול התיישבנו ללמוד לעומק את האתרים והמסלולים המוצעים, ניפינו את כל ההצעות לנופש כי רצינו רק לטייל ומהר מאוד התגבשנו סביב המסלול שחשבנו שהכי נכון לנו. השלב הבא היה לשלוח לכל שבעת הספקים את המסלול שבנינו, להציג להם את זה כאילו ביצענו תיקונים בהצעה שלהם (אצל חלק מהם לא היה קשר למקור...) ולבקש הצעות מחיר. כל הספקים שיתפו פעולה ומהר מאוד שלחו הצעות מחיר, שהדהימו אותנו בפערי המחיר העצומים ביניהם. בסופו של דבר הספק הזול והשירותי ביותר היה Tonkin Travel ובחרנו בו לבצע את הטיול. הצעת המחיר שלהם עמדה על 5432$ ל-4 אנשים. הצעות המחיר האחרות טיפסו עד כ-7500$, פער עצום לאותה תכולה בדיוק. כאשר פנינו לסוכנות ובחנו אפשרות לצרף את אופיר פחות משבועיים לפני מועד הנסיעה, בקשתנו נענתה בחיוב תוך מספר שעות, רמת שירות מהגבוהות ביותר לאור העובדה שהיה צריך לבדוק שזה בסדר בטיסות פנים, כל המלונות, השיט ועוד. המחיר כולל אופיר היה 6460$ ל-5 נפשות, ממוצע של 1292$ לאדם, זול ביותר! בסוכנות טיפלה בנו גברת Dzung, אותה שמחנו לפגוש בהאנוי כשבאנו לשלם את היתרה. אתר האינטרנט של הסוכנות: tonkintravel.com/en

בתמונה: סלפי עם הסוכנת גברת Dzung מסוכנות Tonkin

המחיר כלל: מכתב ויזה, שתי טיסות פנים (מהאנוי לדאננג ומדאננג להו צ'י מין), 11 לילות במלונות 4 כוכבים (מעולים!), לילה בספינת קרוז 4 כוכבים בהאלונג ביי, קרון לילה לסאפה והסעה בואן מפואר בחזרה, מדריך ונהג צמודים, חצי פנסיון, מים חופשי וכניסה לכל האתרים. חשוב לציין כי תפעול הטיול היה ברמה גבוהה מאוד, המדריכים תמיד חיכו בזמן ולא נרשמה אפילו תקלה אחת. בדיעבד, הבחירה בסוכנות הזו הייתה מוצלחת מאוד. שילמנו מקדמה בהעברה בנקאית של 30% מהסכום ואת היתרה שילמנו בדולרים כשהגענו להאנוי. המסלול מפורט במפת הפוסט.

הסתיים הרקע וזה הזמן ליומן של סיגל משולב עם תובנות ומידע שלי:

יום שני 7/10/19

המראנו מנתב”ג בשעה 20:00 לכיוון איסטנבול בטיסה מזעזעת. טורקיש, שתמיד הפתיעו לטובה, שיבצו מטוס מיושן, עלוב וצפוף במיוחד, שהנחמה היחידה בו הייתה שהטיסה רק שעתיים. באיסטנבול הכרנו לראשונה את שדה התעופה החדש והמרהיב, שיפור גדול לעומת הקודם. הטורקים כנראה הבינו שהם מתפרנסים מצוין מקונקשנים ולכן כיום הבידוק הביטחוני במעבר מטיסה לטיסה הוא מרווח הרבה יותר עם המון עמדות בידוק ולא קיימת יותר הצפיפות הידועה לשמצה מהעבר. אכלנו ארוחה לילית והמשכנו לעבר השער לטיסה הבאה.

בתמונה: שדה התעופה החדיש והענק של איסטנבול

יום שלישי 8/10/19

לאחר המתנה של 4 שעות עלינו לטיסת ההמשך להאנוי. המטוס הפעם היה חדיש ומרווח, אך רמת השירות בכללי הייתה פחות טובה מאשר הורגלנו מהם בעבר ודי אכזבה אותנו. מה שכן חשוב לציין לטובה ועשה לנו (ובעיקר לליאור) את הטיסה היה שלכבוד יום ההולדת שלה שחל ביום ההמראה מתל אביב הגיעו שף הטיסה יחד עם הדייל שלנו והביאו לה עוגת מוס מקסימה עם נרות (אלקטרוניים) ואפילו ניסו לשיר לה “היום יום הולדת”, מה שגרם להם מבוכה והם פרשו בשיא… את העוגה הזמנו כבר מזמן לאחר שחיפוש באתר החברה גילה לנו כי החברה מספקת שירות כזה בחינם למי שחוגג בטיסות הממריאות מאיסטנבול והוא חבר הנוסע המתמיד שלהם (אז רשמנו את ליאור למועדון...).

נחתנו בהאנוי חצי שעה לפני הזמן בשעה 16:00, מה ששימח אותנו מאוד, למרות שחששנו שנצטרך להמתין למדריך שאולי לא יגיע לאסוף אותנו מוקדם יותר. כשהגענו לדלפקי ביקורת הדרכונים גילינו שהתור קצר, אבל לפני כן היה עלינו להסדיר את אשרות הכניסה לכולנו בדלפקים המיוחדים לכך. הכנו מבעוד מועד את טפסי הבקשה כולל הדפסת תמונות פספורט וכסף מדויק בדולרים לתשלום (25$ לאדם) ובתמימותנו חשבנו שהתהליך יהיה קצר בזכות זה. בפועל עמדנו בתור קצרצר של 4 אנשים בשביל למסור את הדרכונים יחד עם כל המסמכים הנלווים ואז ישבנו לחכות שיקראו לנו וזה לקח מעל שעה. שמענו גם על אנשים שהמתינו כמה דקות בלבד, כנראה עניין של מזל. בזמן ההמתנה למדנו איך אומרים שלום בויאטנמית, שזה Xin Chao (נשמע סינצ'או). בסופו של התהליך הופיעו על מסך השם והתמונה של אופיר וכולנו רצנו בשמחה לדלפק, שילמנו והמשכנו לביקורת הדרכונים, שם מתעקשים שכל אחד יעבור בנפרד ואפילו ליאור הקטנה נאלצה לעמוד לבדה מול פקיד ההגירה.

בתמונה: אופיר מככבת על מסכי ההגירה

גולן עבר ראשון וניצל את הזמן שאנחנו בילינו בתור לדרכונים והספיק בינתיים לרדת ולמצוא את המזוודות שכבר חיכו לנו ארוכות. יצאנו מהשדה ולאחר נדודים של מספר דקות בין שתי היציאות מהשדה, איתרנו את נאם, המדריך שלנו ליומיים וחצי הקרובים. גולן החליף קצת כסף לאחר שהתברר שהשער בשדה יחסית טוב ויצאנו בדרכנו למלון (23,130 דונג = 1$).

בדרך שארכה 45 דקות שמענו הסברים על העיר (הישנה והחדשה), למה יש בה כל כך הרבה אופנועים (כי אופנוע ממוצע עולה 1000$ וזה המקסימום שהם יכולים להרשות לעצמם), על מבנה המשפחה (מקסימום שני ילדים כי הם לא יכולים לפרנס יותר מזה) ודיברנו גם על כסף ומשכורות (המשכורת הממוצעת של פקיד הוא 250$ ושל רופא מומחה 500$) ועוד ועוד.

בשעה 18:15 הגענו למלון הקסום שלנו, מלון La Siesta Hotel Trendy, שנמצא בסמטה ממש במרכז האזור הישן (שזה האזור הכי טוב ללון בו) צמוד לשוק פתוח גדול עם דוכני מזון, מסעדות קטנות וחנויות. המלון קטן, יש בו 8 קומות והוא מחולק לשלושה בניינים צמודים, קטנים וצרים, די דומה לאמסטרדם. החדרים מרווחים מאוד ואנחנו קיבלנו שניים צמודים בקומה 7 באגף B, אחד זוגי ואחד עם 3 מיטות. החדרים שלנו היו היחידים באגף בקומה הזו. בחדרים היו בקבוקי מים, פירות, פינת קפה ואינטרנט חופשי. ארוחת הבוקר הטובה מאוד הוגשה בקומה 8 ממש מעל החדר שלנו והובילו לשם מדרגות ספירליות ממש מהחדר, כך שריחות המאפים אפפו אותנו. השירות במלון היה מהטובים שנתקלנו בהם אי פעם והצוות יצא מגדרו על מנת להנעים את זמננו. נתנו למלון ציון 10 מושלם.

בתמונה: החדר היה מודרני, מרווח ועם יצירות אומנות

לפני שנפרדנו מנאם, הראינו לו את רשימת האוכל שלנו וביקשנו ממנו המלצות איפה לאכול ארוחת ערב, כך שלא נאכל מאכלים שכלולים בסיור אוכל של מחר. הוא המליץ לנו ללכת לאכול מרק פו (Pho) ואפילו הראה לנו במפה איפה מומלץ. הוא ציין שני מקומות נוספים, אחד של צדפות והשני של אורז דביק במידה ונהיה עדיין רעבים אחרי המרק.

התחלנו ללכת לכיוון מסעדת הפו שנמצאת ברחוב Bat Dan, כשבדרך אנחנו חולפים על פני המיקום של האורז הדביק, אך משום מה לא הבחנו בו. הגענו למסעדת המרקים שמוכרת רק מנה אחת של מרק פו עם בקר, אך לא היה בה מקום לשבת. בגלל שהמרק מאוד גדול ואנחנו בענייני טעימות, רצינו להזמין שני מרקים בלבד, אך בעל הבית לא הסכים שנזמין שתי מנות ונתפוס חמישה כיסאות (בהמשך הטיול גילינו כי זה מה שמקובל בויאטנם), אז החלטנו לוותר ועברנו לשבת במסעדה סמוכה עם קונספט דומה. הזמנו שתי מנות מרק פו עם בקר ושתי מנות נודלס, אחת בשרית ואחת צמחוני לאופיר שלא אוכלת בקר. המנות היו טעימות מאוד וזולות להפליא. הכל ביחד עלה 235K, שזה בסביבות 10$.

בתמונה: מרק פו עם בקר

לאחר שסיימנו החלטנו לא לצעוד למסעדת הצדפות הרחוקה יותר ועצרנו במסעדה שמתמחה באגרולים בשם Viet Spring Rolls והחלטנו לטעום גם בה. הזמנו שתי מנות מיקס של אגרולים, אחת מאודים ואחת מטוגנים, שהיו נחמדים, אך לא מעבר. פה גם ניסינו פעם ראשונה את הקפה ביצים המפורסם של ויאטנם שנקרא Cafe Trung, שהיה טעים מאוד. שילמנו 385K.

בתמונה: מיקס אגרולים מאודים

משם צעדנו חזרה למלון, אבל בעוד הילדים רצו לחזור לחדר ולנוח, אנחנו החלטנו להסתובב עוד קצת. הילדים עלו לחדר ואנחנו הלכנו 100 מטר מהמלון למתחם שמורכב ממבנים ישנים ומוזנחים, אבל האורות הרבים שנצנצו משם משכו אותנו לשם וכשהתקרבנו גילינו עולם ומלואו משני צידיה של מסילת רכבת (פעילה) עם עשרות בתי קפה וברים משני הצדדים ומרפסות קטנות בקומה השניה מלאים במבלים המשקיפים אל הפסים. הסתובבנו קצת, קנינו שקית קטנה של מיני סופגניות להביא לילדים וחזרנו למלון לישון. לילה טוב

בתמונה: המתחם המרהיב על פסי הרכבת

יום רביעי 9/10/19

בלילה ירד מבול, מה שגרם לנו קצת לחשוש לגבי היום, אבל בשעה 07:30 כשהתעוררנו גילינו שמיים אפורים, אך יבשים. עלינו לנו במדרגות שלנו לחדר אוכל ומצאנו ארוחה טובה מאוד שכללה אוכל מקומי ומערבי וצוות שירותי מאוד. שם גם מצאנו עוד שתי משפחות מישראל.

עם המדריך קבענו בלובי בשעה 08:30 והוא מיד שלח אותנו חזרה לחדר כי ליאור הייתה עם מכנס קצר והוא שכח להודיע לנו שלמוזוליאום של הו צ'י מין אי אפשר להיכנס עם מכנס קצר מידי. יצאנו לנסיעה קצרה במהלכה קיבלנו הסבר על החשיבות של הו צ'י מין לאומה הויאטנמית (בעיקר לחלק הצפוני שלה) ושנצפה לתורים ארוכים בכניסה למתחם שכולל בתוכו חוץ מהמוזוליאום גם את המשרדים של ראש הממשלה ואת בתי המגורים של הו צ'י מין. בפועל לא היו תורים ונכנסנו בלי המתנה. גולן ונאם הלכו להפקיד את המצלמה ואנחנו המשכנו להתקדם בתור. כל כמה מטרים היו חיילים לבושים מדים לבנים שלא איפשרו לנו לעצור ולחכות, כך שבפועל רק אחרי היציאה מהמוזוליאום יכלנו להמתין ולפגוש אותם שוב. במוזוליאום עצמו הולכים בטור, אסור לדבר (רועי ננזף כשדיבר) והולכים זקוף (אופיר ננזפה ששילבה ידיים) תוך כדי שחולפים על גופתו החנוטה של המנהיג הנערץ כשהילדים לא מאמינים שמדובר באדם אמיתי ולא בובה או פסל.

בתמונה: המוזוליאום מהשיש

לאחר איחוד הכוחות וקבלת המצלמות חזרה המשכנו לראות את משרדי הממשלה של אז (אי אפשר להיכנס) ומשם המשכנו לבניין 54 הסמוך שהיה משכנו הראשון של הו צ'י מין ונקרא כך בשל העובדה שהתגורר בו בשנים 1954-58. ראינו גם את המכונית שלו והמשכנו לבית על העמודים (Stilt House) שהיה משכנו הקבוע. את הבית הוא בנה על עמודים לאות הוקרה לעובדים הצפוניים שבנו עבורו את הבית כי ככה נהוג לבנות באזור מגוריהם. בשני הבתים ניתן היה לראות את הרהיטים המקוריים בהם השתמש ולהבחין בצניעות הרבה שבה חי.

בתמונה העליונה: משרדי הממשלה. בתמונה התחתונה: הבית על העמודים של המנהיג

בסמוך לשם נמצאת פגודת העמוד האחד (One Pillar Pagoda) המיוחדת. לאחר כמה צילומים והצצה פנימה המשכנו הלאה. נתנו לכל הסיור במתחם, כולל המוזוליאום, משרדי הממשלה, בית הנשיא, הבית על העמודים והפגודה ציון 8.

בתמונה: פגודת העמוד האחד

היעד הבא שלנו היה מוזיאון האתנולוגיה בו ניתן ללמוד על השבטים הרבים המרכיבים את האומה הויאטנמית ולהכיר מעט את התרבויות שלהם. בסיום הסיור במוזיאון יצאנו לחצר לחלק הפתוח של המוזיאון, בו ניתן לצפות במספר בתים (למעשה בקתות) בגודל מלא מאזורים שונים של המדינה. היינו במוזיאון שעה ונתנו לו ציון 8.

בתמונה: מפת שבטי ויאטנם בכניסה למוזיאון

לאחר המוזיאון עצרנו בדרך במפעל של מוצרי לאקה (כדי שהמדריך יקבל עמלות ויתפרנס...), שהזכיר לנו מאוד את סיור המפעלים בצ'יאנג מאי, תאילנד. קיבלנו הסבר מפורט לגבי צורות העבודה השונות וראינו את העובדים מייצרים ביד את הדוגמאות. כמובן שמיד לאחר שסיימנו את הסיור עברנו ישירות לחנות המפעל (כי הרי זו מטרת הסיור שהם עושים...), שם ראינו דברים מהממים, אבל במחירים מהממים אפילו יותר, שלא לומר הזויים (כאילו, יקרים...), כך שלאחר סיבוב קצר חזרנו לרכב. נתנו למפעל ציון 9.

בתמונה: מקבלים הסבר במפעל הלאקה

התחנה הבאה שלנו הייתה מקדש הספרות, שזה למעשה האוניברסיטה הראשונה של האנוי עוד משנת 1070, אז בנה אותה המלך כהוקרה לקונפוציוס על מנת שלנסיכים יהיה איפה ללמוד. בהמשך היא הפכה לאוניברסיטה ציבורית והיום היא בעיקר אתר תיירות נחמד. הסיור במקום לוקח כ-20 דקות של התרשמות כללית ואין שם יותר מידי מה לעשות או לראות. נתנו למקדש ציון 7.

בתמונה: האגם הקטן במקדש הספרות 

הגיע זמן הצהרים, נסענו לאזור אזור אגם Hoan Kiem ושם המליץ לנו נאם המדריך על מסעדה והזמנו מספר מנות מתוך טבלת האוכל שלנו. מנת האגרולים הייתה מאכזבת גם הפעם, מנות ה-Banh Mi (אחד עם עוף והשני עם האם וביצה), להם חיכינו מאוד כי שמענו עליה דברים מעולים, היו סתמיות והילדים טענו שזה כמו סנדביצ'ים לבית ספר… אבל שאר המנות היו פשוט פנטסטיות וכללו מנת קרפ במילוי בשר ושרימפס שמגלגלים לבד יחד עם אננס וירקות בתוך דף אורז (Banh Xeo), מנת בטן חזיר מבושל בקוקוס (Thit Heo Kho To) ומנת קציצות חזיר ועוף על מצע אטריות אורז (Bun Cha Hanoi). יחד עם שתיה הארוחה עלתה 710K.

בתמונה: Banh Xeo, קרפ במילוי בשר ושרימפס לגלגול עצמי, מנה פופולרית נהדרת

החלפנו עוד 100$ בשער של 23,000, חזרנו לרכב ויצאנו למשרד הנסיעות כדי לפגוש את חברתנו הסוכנת Dzung ולשלם את יתרת החוב לסוכנות. עוד מהארץ קנינו לה מתנה קטנה והיא שמחה מאוד גם מהמחווה וגם מההיכרות וגמלה לנו במתנה יפה משלה.

האטרקציה הבאה הייתה סיור ריקשות בעיר העתיקה. הוא התחיל לא רחוק מהמלון שלנו והסתיים לאחר 45 דקות באזור האגם. הריקשה (שהיא אופניים) מיועדת בעיקרון ליחיד, אבל אופיר וליאור ביקשו לנסוע יחד ומכיוון שליאור קטנה יחסית, הן קיבלו אישור ויצאנו לדרך בטור בארבע ריקשות. הדעות על הסיור היו חלוקות, אני חשבתי שהוא היה מעייף ומפחיד, אך גולן נהנה מאוד ממראות הרוכלים בצדדים וההוויה המקומית ברחובות. נהננו מאוד לראות את הרחובות הצרים ואת בתי המלאכה הקטנים והחנויות לאורך הדרך, אבל לנסוע בתוך המולת התנועה של האנוי היה די מפחיד עבורי וכל הדרך הייתי בטוחה שעוד רגע מישהו יתנגש בנו. בנוסף, הנהג שלי השמיע כל הזמן קולות מוזרים שגרמו לי להרגיש כל הזמן שאולי קשה לו, מה שגרם לי לאי נוחות רבה. בכל מקרה, לא התעצבתי שזה נגמר. בסופו של דבר, בממוצע הדעות, נתנו לסיור ריקשות ציון 8. שילמנו לנהגים טיפ של 200K לכל הריקשות יחד.

בתמונה: רועי נראה די מרוצה

צעידה קטנה לאגם והגענו למקדש שנקרא Temple of the Jade Mountain, המוקדש לאלת הספרות (הספרות יחד עם הפילוסופיה נחשבת לנושא החשוב ביותר בלימודים ולכן זכתה לאלה משלה) וצפינו בשני צבי ים ענקיים חנוטים שמייחסים להם שעזרו למלך ויאטנם במאה ה-16 לנצח את הסינים. המקדש נמצא בלב האגם, מוביל אליו גשר Huc האדום והנוף מרשים במיוחד.

בתמונה: האגם וגשר Huc המוביל למקדש

לאחר סיום הסיור נאם רצה להתחיל את סיור האוכל, אך בשל בשעה המוקדמת והקרבה לארוחת הצהרים, התעקשנו ללכת לפי התכנית המקורית וללכת למלון לנוח שעתיים לפני שנתחיל בסיור. צעדנו רבע שעה למלון וקבענו להפגש שוב בשעה 18:00. רבע שעה לפני השעה שקבענו גיליתי כי יש לא מעט נרדמים שנגררו מהמיטות בכוחות אחרונים… מה לעשות, הג'ט לג עושה את שלו.

סיור הטעימות הפתיע אותנו. אמנם זכינו לאכול מאכלים שונים, אך לא היה מדובר בטעימות, אלא במנות שלמות שכל אחד מאיתנו קיבל. אז מה טעמנו?

דפי אורז מאודים במילוי חזיר ופטריות שיטאקי עם שבבי בצל מיובש ובליווי רוטב לטבילה שמורכב מרוטב דגים, חומץ, מיץ ליים ובתוספת צ'ילי למי שמתעקש. מנה מצוינת. המילוי ושבבי הבצל היו נפלאים ושדרגו מאוד את המנה.

בתמונה: דפי האורז המאודים, מנה מצוינת

בתחנה הבאה טעמנו Che, שזה חטיף מתוק שמוכן מסירופ סוכר עם קרח, ג'לי ותוספות שונות. גם פה קיבלנו חמש מנות, שזה בעצם גם כמות המנות בתפריט, מה שאפשר לנו לטעום את כולו. בין התוספות שקיבלנו היו שעועית שחורה, שעועית אדומה, סויה, מיקס של כולם ועוד אחד שנראה שונה מכולם והוגש בקערית ולא בכוס והיה הכי טעים, אבל לא באמת הבנו מה יש בו… בסך הכל הופתענו לטובה ממנה שהגענו אליה עם ציפיות יחסית שליליות (בעצם למה?).

בתמונה: מגוון מנות ה-Che שניסינו

משם הלכנו לאכול את המנה אולי הכי מפורסמת בויאטנם, הבגט הידוע שהם ירשו מהשלטון הצרפתי, Banh Mi. לאחר הניסיון הלא כל כך מוצלח בארוחת הצהרים הגענו לפה בלי יותר מידי ציפיות, מה שהעצים את עוצמת החוויה. אני הזמנתי מנה עם פטה כבד חזיר שהיה לכל הדעות המנה המנצחת. אופיר וליאור התחלקו בעוף ובחזיר, רועי הזמין ברווז וגולן הלך על כל הקופה עם מיקס של כל הבשרים שבתפריט. הבאגטים היו מופלאים ונפלאים ונהנינו מכל ביס. סוף סוף הבנו למה המקומיים כל כך אוהבים את המנה הזו. הילדים קינחו לסיום במנת יוגורט עם שוקולד ועוגיות אוראו בעיטור תותים שהזכירה להם קצת את הבית חוץ מאשר המחיר…

בתמונה: מגוון הבאגטים הגדול לבחירה והמחירים, בסביבות דולר וקצת לבאגט

התחנה הבאה הייתה שקית ענקית של אננס טרי מדוכן ברחוב. אין מה להגיד חוץ מאשר שלאננס במזרח הרחוק יש תמיד טעם גן עדן.

הליכה קצרה הביאה אותנו לאכול סלט פפאיה עם בקר מיובש. לאחר שכבר הבנו שאנחנו מקבלים חמש מנות מלאות ובגלל שכבר לא היה לנו כח, ביקשנו מנאם שיזמין לנו רק סלט אחד, אבל בגלל שתפסנו שולחן שלם, הוא ביקש שנבחר עוד מנות מהתפריט אז בנוסף לסלט הזמנו גם דמפלינגס במילוי שרימפס וחזיר ומנת כנפיים של שלו. הסלט לטעמי היה סתמי אם כי גולן התענג עליו, הדמפלינגס היו מצוינים לכל הדעות, אם כי היו עשויים מבצק מוזר שלא הצלחתי להבין את מקורו ואילו כנפי השלו היו לא אכילות ונותרו ברובן על הצלחת.

בתמונה: הדמפלינגס הנהדרים

משם לתחנה האחרונה, שם טעמנו את אחד המשקאות הייחודיים והמוזרים של המקומיים, קפה ביצה שנקרא Ca Phe Trung. למדנו שהקצף שממלא את רוב הכוס עשוי מחלמון, וניל וחלב מרוכז שמוקצפים ביחד והוא נמזג מעל מנת קפה שחור. קפה תענוג גם למי שלא אוהב קפה ויהנה מאוד מהקצף המיוחד. מומלץ לא לפספס!

בתמונה: קפה ביצה מהמם עם עיטורים

הסיור הסתיים לאחר שעתיים וחצי, בסביבות 20:30 ונתנו לו ציון 9. נפרדנו מנאם וטיילנו לנו בין חנויות המזכרות הרבות בדרך המובילה למלון וקנינו קצת מזכרות. הגענו למלון בשעה 22:00 מותשים.

יום חמישי 10/10/19

התחלנו את היום באריזת המזוודות ועזיבת המלון, שכן בסוף היום נעלה כבר על רכבת לילה לסאפה. את היום הזה אנחנו מקדישים לאזור Ninh Binh, הנמצא דרומית להאנוי ובו הייתה בעבר עיר הבירה של ויאטנם עד לשנת 1009. בדרך, נאם סיפר לנו על ההיסטוריה של המקום ועל השושלת שהחליטה לעבור להאנוי בגלל שנגמרה להם היכולת להתרחב. לקראת ארוחת הצהרים, כשהתעניין האם יש לנו מגבלות מזון, אמרנו שהילדים לא אוכלים חריף והוא ענה שבצפון בכלל לא אוכלים חריף. לטענתו, החריף הרבה יותר מקובל ממרכז ויאטנם ודרומה ובכלל, הסביר לנו, כי הטעמים החריפים יותר מקובלים במקומות שבעבר היו עניים וזאת על מנת להסתיר את הטעם האמיתי של האוכל. גם אם העוני כבר לא קיים, אהבת הטעמים נשמרה כחלק מהמסורת וההרגל.

העיר העתיקה Hoa Lu Ancient Citadel כוללת כיום שני מקדשים אליהם נכנסנו לביקור יחסית זריז. הם יפים, אם כי בעיקר משוחזרים. היינו שם 45 דקות לנתנו לביקור במקום ציון 8.

בתמונה: הילדים על רקע העיר העתיקה Hoa Lu

התחנה הבאה הייתה Bich Dong Pagoda, מתחם של שלושה מקדשים שנמצאים לאורך טיפוס על גבעה בתחנות שונות. נאם טען שמדובר בטיפוס של 150 מטר וכשראינו את מדרגות האבן המאוד לא מאוזנות (אחת בגובה 10 ס”מ והבאה אחריה בגובה 40 ס”מ) זה הזכיר לנו טיפוסים מפרכים מתאילנד ומסין והתחלנו קצת לחשוש. בפועל, העלייה לא הייתה גבוהה כל כך, אבל גם הנוף מלמעלה לא היה מרשים במיוחד, כך שניתן להגיד שדי התאכזבנו. החום והלחות היו גבוהים מאוד ומצאנו את עצמנו ממש נוזלים, מה שגרם לנו להבין שצירוף של יום מיוזע במיוחד שלאחריו נסיעה ברכבת לילה ללא מקלחת לא היה תכנון מוצלח במיוחד… לאחר 25 דקות מרגע תחילת הטיפוס ירדנו מהגבעה, נאם תכנן לקחת אותנו ישירות לארוחת צהרים, אבל השעה עוד הייתה יחסית מוקדמת ולכן ביקשנו ממנו להקדים את השיט לפני הארוחה. נתנו למקדש ולטיפוס ציון 5.

בתמונה: מנוחת המטפסים על גבעת המקדשים...

בשיט בנהר Tam Coc, גולת הכותרת של היום הזה, התחלקנו לסירת בנים וסירת בנות, כאשר המשיט חסר השיניים ישב מאחרינו וחתר רוב הזמן באמצעות שימוש בכפות הרגליים, כשלעתים הוא נותן לרגליים מנוחה וחותר עם הידיים.

בתמונה: המשיט המקומי חסר השיניים חותר ברגליים…

אזור הנהר מדהים ביופיו והשיט היה מהנה ברובו, שכן חלקו באזורים מוצלים ובחלקו עוברים בשלוש מערות (ומכאן שמו, שלוש מערות). גובה המערות יחסית נמוך, מה שיוצר תחושה שעוד רגע נתנגש בתקרת המערה. לאחר שעוברים את המערה השלישית מחכה לשטים מיני שוק צף של מספר סירות שמוכרות פירות, חטיפים ושתיה. הצטיידנו בבננה, שקית אננס, אפרסמון ופחיות שתיה למשיטים (אחרי שהמוכרת עבדה לנו על המצפון...), עשינו פרסה וחזרנו באותה דרך חזרה.

בתמונה: רועי והכובע ב-Tam Coc

השיט שארך בסך הכל שעה וחצי היה קצת ארוך מידי והישיבה על ספסלי העץ של הסירה לא הייתה נוחה במיוחד, אבל עדיין היה מרהיב והוכתר כמוצלח במיוחד ומצדיק בהחלט את הנסיעה לאזור. בסיום השיט הגיעו הצלמים שחיכו לנו במהלך השיט בנקודות שונות בנהר והציעו לנו לרכוש מהם את התמונות. לא נפלנו מהתמונות, אבל בגלל המחיר הנמוך אליו ירדו (100K לשני אלבומי תמונות) החלטנו לספק להם פרנסה וקנינו. נתנו למשיטים טיפ של 100K לשתי הסירות ונתנו לשיט ציון 9.

בתמונה: השוק הצף בנהר…

רוב הסירות הנוספות שפגשנו לאורך המסלול היו של ישראלים (אותם פגשנו גם במסעדה אחר כך), מה שגרם לנו סופית להבין שויאטנם נכבשה על ידי הישראלים והפכה ליעד סופר מתויר שלנו.

ארוחת הצהרים הייתה במסעדת תיירים סמוכה בה מגישים תפריט קבוע. המנות היו ברובן טעימות (אם כי לא בלתי נשכחות). אציין רק את מנת בשר העז עם בצל ולמונגראס שהייתה מצוינת וכי בשר עיזים נחשב למאכל מאוד אופייני לאזור. חזרנו לרכב מיוזעים וחולמים שוב על מקלחת והחלטנו לבדוק עם המלון האם אפשר יהיה לשכור חדר אחד לכמה שעות כדי שנוכל להתקלח לפני הרכבת.

בשעה 14:45 התחלנו בנסיעה של שעתיים חזרה להאנוי שבמהלכה נאם מספר לנו על משחק מוקדמות שיש לנבחרת ויאטנם הערב. מסתבר שהסיבה המרכזית הייתה שהוא הכין את הקרקע לפני שיבקש מאתנו שחרור מללוות אותנו לרכבת בערב…

כשהגענו למלון הוא סייע לנו מול המלון בבקשה למקלחת והם הגדילו לעשות ואפשרו לנו לקבל חדר ללא עלות נוספת, מה שאפשר לכולנו להגיע נקיים ורעננים לנסיעת הלילה. אתם בטח לא מופתעים אחרי שכבר שסיפרתי על השירות הפנומנלי שקיבלנו מהמלון. באמת שאין מילים!

מכיוון שהיו לנו כמה שעות טובות אז גם עשינו טיול נוסף לכיוון האגם והלכנו לעיסוי כפות רגליים משפחתי שעלה לכולנו 500K ועוד 50K טיפ. החלפנו 100 אירו (בשער 25,000), הילדים אכלו ארוחת ערב בבורגר קינג (ארוחה מלאה עולה 90K) וגולן ואני קנינו לנו באן מי משני סוגים (60K ביחד).

בתמונה: עיסוי כפות רגליים משפחתי

בשעה 21:00 הגיע הנהג לאסוף אותנו לרכבת ופקידת הקבלה הפתיעה אותנו עם שתי שקיות עמוסות במים, חטיפים ופירות שיהיה לנו צידה לדרך. מדהים! לאחר מכן היא נעמדה יחד עם שתי עובדות מלון נוספות והם נפרדו מאיתנו לשלום ונפנפו לנו כשהתחלנו לנסוע. בשירות כזה לא נתקלנו מעולם, גם לא בבתי המלון המדהימים של המזרח.

בתמונה: צוות המלון נפרד מאיתנו לשלום

תחנת הרכבת אליה הגענו נראתה כמו תחנה מהעולם השלישי, כאשר לרכבת מגיעים בהליכה על הפסים עד שמגיעים לרציף הרצוי. גם הרכבת מבחוץ נראתה מאוד מיושנת ולנו לא נותר אלא לחכות לטוב. מבפנים, הכל כבר נראה שונה, התאים אמנם קטנים וצפופים, כך שבקושי הצלחנו לדחוף את המזוודות מתחת למיטות וכל תיקי היד היו במעבר, אבל המיטות נקיות ונוחות, קיבלנו כיבוד ושתיה על חשבון הבית, מגבונים, מסרק ומברשת ומשחת שיניים ולכל מיטה היה צמוד שקע טעינה, שזה כמובן הדבר הכי חשוב… לילה טוב, בבוקר כבר נתעורר בסאפה.

בתמונה: הרכבת לילה מבחוץ ומבפנים

יום שישי 11/10/19

למרות שאני אישית לא ישנתי מי יודע מה, הנסיעה ברכבת הוכתרה כהצלחה מסחררת. הילדים ישנו כל הדרך, התעוררו במהירות כאשר עובדי הרכבת דפקו על הדלת בשעה 05:45, התארגנו למופת כולל סיוע בניסיון להוציא את כל הכבודה מהתא והודיעו שזה ללא ספק הכיף הכי גדול שהיה להם עד כה…

בתמונה: פוגשים את המדריכה סו

ירדנו מהרכבת ופגשנו את המדריכה שלנו לשלושת הימים הקרובים ששמה סו והיא בת שבט ה-Black Hmong. עלינו על הרכב לנסיעה לכיוון העיירה סאפה שנמשכה כשעה והייתה כולה סיבובים ופיתולים שגרמו לכולנו בחילות נוראיות. כאילו זה לא מספיק, הכביש גם היה מתוחזק גרוע ולפחות שלושה מקטעים לאורך הדרך היו בשיפוצים ונשאר מהם רק נתיב אחד. למרות הכל הצלחנו להתלהב מהנופים ומטרסות האורז לאור הדרך.

בתמונה: הדרך מ-Lao Cai לסאפה

לקראת השעה 07:30 הגענו למלון, השארנו את המזוודות וצעדנו כמה דקות ברגל לארוחת בוקר במסעדת מלון קטן במרכז העיירה. ארוחה די פשוטה, אבל מספקת. קבענו לפגוש את סו בשעה 09:00 בפתח המלון, כך שאת הזמן שנותר לנו ניצלנו לסיבוב קצר ברחוב הראשי ולקניית חולצת פליז ומעיל גשם לבנות שהתלוננו שקר להן. זה המקום לספר שחנויות העיירה סאפה בפרט וצפון ויאטנם בכלל מלאים במוצרים של חברת The North Face, שאחד המפעלים הגדולים שלה נמצא בסביבה ובחנויות נמכרים העודפים לשוק המקומי במחירים זולים מאוד.

בתמונה: רחוב התיירות הראשי של סאפה

בשעה 09:00 עלינו חזרה על הרכב ונסענו לכיוון נקודת ההתחלה של מסלול ההליכה בכפר Lao Chai, בו מתגוררת גם סו. ביקשנו ממנה שתעצור בנקודת התצפית הקרובה כדי שנוכל לצלם את טרסות האורז הרבות. בנקודת התצפית היו מספר נשים מהשבט שלה שמכרו לנו צמידים למזכרת וסו הסבירה לנו כיצד על פי הבגדים ניתן לזהות לאיזה שבט הנשים שייכות. בנות השבט שלה לובשות מכנס וחולצה מבד דמוי לבד שחור, כאשר המכנס מגיע עד לברך ומתחת חותלות אף הן מאותו בד שחור עם עיטורי פס צבעוניים.

בתמונה: בת שבט Black Hmong והבגד הייחודי מוכרת צמידים

התחלנו לצעוד בשביל בשעה 09:40, הליכה יחסית רגועה ונוחה ומהר מאוד הצטרפו אלינו שתי בחורות חמודות נוספות מהשבט. בתחילה חשבנו שהן יחד עם סו, אך היא טענה שהיא לא מכירה אותן (האמנם?). חשבנו שהן רוצות למכור לנו משהו, אך הן המשיכו ללכת אחרינו כאשר הן מושיטות יד לעזרה כשמישהו מאיתנו מתקשה בהליכה. בהמשך נחזור אליהן ולתפקיד האמיתי שלהן...

בתמונה: אופיר, שתי ה”עוזרות” והלבוש הייחודי

בדרך חלפנו בשדות אורז, קיבלנו הסברים על צמחים שונים (כולל מריחואנה, שהעלים שלה משמשים לעישון ואילו את הגבעולים טווים ומשתמשים בהם לבדים), ביקרנו בתוך גן ילדים וגולת הכותרת, ביקרנו בבית (צריף...) של סו.

בתמונה: כמה מתיקות בגן הילדים

בבית יש אזור שמשמש כמטבח ובמרכזו בור להדלקת אש עם קומקום מונח עליו, מדף גבוה עם מספר שקי אורז למשפחה ותירס לחיות ושלוש מיטות, אחת לסו ולבעלה ועוד שתי מיטות לשני הילדים, כאשר הפרטיות מתבטאת בוילון שמקיף את המיטה. הילדים לא האמינו שיש בני אדם שחיים ככה. סו סיפרה לנו שהיא במקור מכפר אחר, אבל כאשר אישה מתחתנת (בדרך כלל בגיל 16) היא עוברת לגור ליד ההורים של בעלה ומי שבעצם נשאר לגור עם ההורים שלה אלו האחים הגברים שלה, אותם היא רואה לעיתים רחוקות.

במהלך הטיול ראינו גם מספר Home Stay והצצנו לאחד מהם מסקרנות. בדיעבד, אני חושב שעדיף לישון בסאפה ולטייל בכפרים מאשר לישון בכפר עצמו בתנאים יחסית ירודים, למרות שזה נראה כחוויה.

בתמונה: המטבח של סו ובור האש במרכזו

משם המשכנו בהליכה לביקור בכפר הבא, Ta Van, שם מתגוררים בני שבט Dzay (זאי). בנות שבט זאי לובשות מכנסיים מבד שחור פשוט באורך מלא וחולצות צבעוניות. טיילנו בכפר, התבוננו בבתים ובאנשים, למדנו איך הם צובעים את המכנסיים באינדיגו (מוציאים מהצמח את התמצית ואז במשך שלושה שבועות מכניסים את הבד לתמיסה כל פעם למשך חצי שעה). במהלך הסיור התחיל לטפטף גשם שהלך והתחזק והגענו לארוחת הצהריים באחד מבתי הכפר די רטובים.

בתמונה: ילדון עצמאי...

את הארוחה אכלנו בחצר (מקורה) של משפחה מקומית. קיבלנו מספר מנות לחלוקה, שרובן היו מצוינות ובסופו של דבר נהנינו מאוד גם מהארוחה וגם מהעובדה שבינתיים הגשם פסק, כך שאכלנו בתזמון מעולה. המשכנו לצעוד בשביל תלול שעלה לחלק העליון של הכפר בו ראינו ילדים קטנים יושבים ומשחקים בבוץ, תינוקות מתרוצצים על שפת תהום בלי שאף אחד ישגיח עליהם ותהינו איך הם היו מרגישים באורח החיים שלנו.

בתמונה: “וגר ברווז עם כלב”…

המשכנו לצעוד בשביל בוצי שהפך בגלל המבול שירד לבלתי עביר וסו הציעה לנו דרך חלופית, יותר ראשית ויותר קלה להליכה. כששאלנו מה ההבדל בזמן ההליכה בין שתי הדרכים ענתה כי בשביל הבוצי זה שעה וחצי ובדרך הראשית שעתיים. בהמשך גילינו שלא משנה מתי שואלים, תמיד התשובה היא שעה וחצי…

בחרנו בחלופת הדרך הראשית, מה שאמר שהיינו צריכים ללכת בחזרה את כל החלק התלול שעלינו. שתי הבנות החביבות עזרו לנו בחלק הקשה ונתנו יד לכל מי שהראה סימני מצוקה קלים. לאחר שסיימנו את הירידה, הן סוף סוף חשפו את הסיבה האמיתית להמצאותן, שלפו את מרכולתן מהסלים שעל גבן ואמרו לנו שפה אנחנו נפרדים והציעו לנו לקנות מהן משהו. קנינו מהן תיקי צוואר קטנים למזכרת והן נתנו גם מתנות קטנות לילדים ואנחנו נשארנו תוהים על שיטת המכירה המוזרה, שהייתה כרוכה בלהיות איתנו חצי יום בשביל מכירה של 300K (שזה קצת יותר מ-10$ לשתיהן).

בתמונה: תמונה טיפוסית מהכפר

המשכנו ללכת בשביל יחסית סתמי (אבל בהחלט לא ראשי) ופתאום השמש נזכרה לצאת והחום נהיה כבד. כשלבסוף הגענו לכביש הראשי ושאלנו כה זמן נותר להליכה, קיבלנו תשובה שעה וחצי… היו שם מספר ואנים אז החלטנו לבקש מסו שתקרא לנהג לבוא לאסוף אותנו כי היינו כבר עייפים מאוד. במפתיע הנהג היה כבר באזור והוא הגיע תוך 5 דקות. בתכנון היה לנו טיול בכפר נוסף, אבל הרגשנו שמיצינו ומחר יש לנו שני כפרים נוספים, אז החלטנו לוותר ולחזור למלון בסאפה. נתנו לביקור בשני הכפרים, שארך 5 שעות, ציון 9.

חצי שעה נסיעה והגענו לסאפה למלון Pistachio, עשינו צ'ק אין מהיר והכרזנו על זמן מנוחה. המלון ברמה של 4 כוכבים והחדרים היו גדולים ומרווחים מאוד עם נוף מדהים הצופה אל השדות ועל הפוניקולר שמוביל להר Fansipan, ההר הגבוה בויאטנם. נתנו למלון ציון 8. את זמן המנוחה הילדים ניצלו לבילוי בבריכת המלון. בזמן הזה גולן לקח כביסה למכבסה סמוכה למלון (30K לקילו).

בתמונות: החדר במלון והנוף ממנו לפוניקולר והר Fansipan 

את אחר הצהריים בילינו בשיטוט ברחובות וחנויות העיר. התיישבנו לשתות קפה עם עוגה וניהלנו שיחה מרתקת עם שלושה תרמילאים ישראלים ובכלל היה נדמה כאילו העיירה נכבשה על ידי ישראלים ואת חלקם כבר פגשנו מספר פעמים במהלך הטיול. קינחנו את היום במסעדה איטלקית ברחוב הראשי בשם La Roma Pizza, מסעדה נחמדה ביותר והארוחה עלתה 1020K. לאחר שהגענו למלון, גולן עוד הספיק לעשות עיסוי (200K) ולהביא את הכביסה שהייתה כבר מוכנה.

יום שבת 12/10/19

על הבוקר בישרה לנו סו שבגלל הגשם הרב שירד בלילה, לא נוכל להגיע לכפר השלישי היום בגלל שהוא מלא בוץ וקשה להליכה. קשה להגיד שממש התאכזבנו אחרי שקמנו כולנו מפורקים מההליכות של אתמול ושני כפרים היום נראו לנו מספיק בהחלט.

עלינו על הרכב לנסיעה של כמה דקות לעבר הכפרים הסמוכים (ממש מתחת למלון, אפשר ללכת ברגל) Sin Chai ו-Cat Cat. בגלל פקק תנועה בכניסה לכפר, הנהג עצר לנו מעט במעלה הדרך ואנחנו הרווחנו נקודת תצפית מרשימה מאוד על Cat Cat, שהייתה קצת מלחיצה בגלל שהייתה בגובה רב ללא מעקה.

בתמונה: הילדים בתצפית לכפר Cat Cat

התחלנו בירידה קצת ארוכה ברגל בחום נוראי לעבר הכפר Sin Chai, שסו סיפרה לנו שנראה בו מבנים מעניינים. בפועל, לאחר הליכה מאומצת הבנו שבעצם ההליכה היא מיותרת שכן חלפנו כבר על רוב הכפר ולא באמת ראינו משהו מעניין. חזרנו על עקבותינו בשבילים הבוציים ואופנועים שחולפים על פנינו במהירות ועם צפצופים ללא הפסקה כשכל הזמן מלוות אותנו המחשבות איך אפשר לחיות בתנאים הללו בתוך כל הבוץ הזה. נתנו לכפר ציון 4. מיותר לחלוטין.

בתמונה: תמונות מהכפר

הליכה של כמה דקות משם הביאה אותנו לכפר המפורסם ביותר בסביבה, Cat Cat. פה כבר ממש לא היינו לבד. מאות אם לא אלפי אנשים, לבושים בגדים מקומיים צבעוניים ששכרו במיוחד לצורך הסיור והתמונות (מזכיר קצת את דרום קוריאה בשנה שעברה) גדשו כל פינה.

בתמונות: מגוון נקודות חן בכפר Cat Cat היפה והצבעוני

נכנסנו לנקודת תצפית מדהימה, לגן פרחים צבעוני ועשינו סיבוב שבו ירדנו המון מדרגות בסמטאות הכפר כשמכל הכיוונים דוכני מזכרות ואוכל. לקראת סוף הסיבוב הגענו לגשר האהבה המקסים, שם גם נמצא מפל גדול ויפה. זו הייתה בעצם נקודת סיום המסלול ומכאן עוד הוליכה דרך של 20 דקות הליכה עד לרכב שהמתין לנו. הבעיה הייתה שבנקודה זו התחיל מבול מטורף, אבל במזרח כמו במזרח תמיד צץ פתרון לכל צורך וישר צץ מי שמכר מעילי גשם מניילון (10K לאחד) והמשכנו את הדרך עד לאוטו כשאנחנו מכוסים בדבר המחניק והלח הזה, אבל יבשים… נתנו לביקור בכפר Cat Cat ציון 8.

בתמונות: אזור גשר האהבה

סיימנו בארוחת צהרים בסאפה באותו מלון בו אכלנו ארוחת בוקר אתמול. האוכל היה בינוני ביותר ואנחנו היינו עסוקים בשיחה האם האוכל הויאטנמי אכן כל כך טעים כמו שרבים טוענים. כפי שאתם מבינים, אנחנו לא כל כך מסכימים עם זה.

אחרי האוכל הלכנו לנוח ולאחר מכן ניצלנו את שארית היום להסתובב בחנויות ובדוכנים, עשינו עיסוי כפות רגליים משפחתי מפנק במיוחד (90K לכל אחד) והוצאנו כסף מקומי בבנקט (עמלה קבועה של 22K ועוד 3.9% לחברת כרטיסי האשראי בישראל). לאורך כל הסיבוב נתקלנו בהמון ילדים ממש קטנים (החל מגיל 3) שפנו אלינו בעיניים מתחננות, אמרו באנגלית Buy from me, היו ממש לבד על המדרכה כשליד שועטים אופנועים ולפעמים ממש ישנו על המדרכה. כאב לנו הלב, ממש.

בתמונה: אחת החנויות הזולות ביותר בהן נתקלנו בסאפה

בתמונה: עיסוי כפות רגליים משפחתי מפנק

מחר נוסעים לשוק האזורי הגדול ומשם ממשיכים הלאה, אז זה הרגע לסכם את סאפה. נהנינו מאוד לראות את חיי הכפר ובמיוחד את הבית של המדריכה, אבל העיירה סאפה עצמה די מאכזבת, אין מדרכות והמון לכלוך. האווירה בה מאוד מזכירה אווירת מטיילים בטיול אחרי צבא כולל תחושת הישראליות, שבה כולם מדברים ומעבירים חוויות עם כולם.

והנופים? די התאכזבנו. ציפינו לטרסות אורז על גבי רכסים שלמים כפי שראינו בסין ובתאילנד (וגם בתמונות מויאטנם), אבל לצערנו הרב לא מצאנו את זה שם.

יום ראשון 13/10/19

התעוררנו לבוקר גשום במיוחד וערפל כבד כל כך שמהמרפסת שלנו ראינו רק לבן. שמחנו שמזג האויר הסוער הזה הגיע כשאנחנו כבר עוזבים וקיווינו שזה לא ילווה אותנו לאורך היום. ציפתה לנו נסיעה ארוכה של שלוש שעות לשוק האזורי שמתקיים כל יום ראשון בעיירה Bac Ha. המרחק שעוברים בשלוש שעות הוא בסך הכל 60 ק”מ, אבל הדרך החד מסלולית המפותלת גורמת לנסיעה איטית ומייגעת. תוך שעה הגענו לבירת המחוז Lao Cai (אליה גם הגענו עם הרכבת לילה) ומשם הדרך הפכה פשוטה יותר, כך שהשעתיים הנוספות התקצרו לשעה וחצי. עובדה זו שימחה אותנו מאוד שכן רק אתמול גילינו שאת הדרך ל-Lao Cai אנחנו צריכים לעשות גם בחזור כי שם מחכה לנו ההסעה להאנוי. במהלך הנסיעה הגשם בא והלך וכך גם הערפל, אך כשהגענו ליעד הגשם פסק לחלוטין ואפשר לנו להסתובב בשוק בהנאה רבה.

בתמונות: מראות מהשוק הססגוני

שוק Bac Ha הוא למעשה המקום אליו מתכנסים אחת לשבוע כל בני השבטים ותושבי האזור על מנת למכור את מרכולתם ולסחור בבעלי חיים. בילינו בין דוכני מזכרות רבים (בהם אין קשר בין המחיר הנקוב למחיר בפועל בדומה לכל מקום במזרח הרחוק), שוק אוכל ומזון בו טעמנו קינוח של כדורי אורז מטוגנים ואפילו בשוק לממכר תרנגולות ובשוק למסחר בבפאלו (אותם מוכרים במחיר של 40-45 מיליון שזה בערך 7000 ש”ח...). בילינו בשוק שעתיים נהדרות ולמרות הנסיעה הארוכה, השוק הוכתר על ידינו כהצלחה גדולה ונתנו לו ציון 9 (רק בגלל הנסיעה הארוכה).

בתמונות: מסחר בתרנגולות ובבפאלו

משם צעדנו לארוחת הצהרים במסעדת תיירים נוספת, אך עם אוכל טוב מאתמול, אך עדיין לא משהו ששווה לכתוב עליו למעט מנת דג חמוץ מתוק מצוינת, שהייתה כל כך טובה עד שביקשנו תוספת.

לאחר האוכל נסענו שעה וחצי נוספת עד ל-Lao Cai ושם חברנו לואן מפואר מאוד שלקח אותנו יחד עם עוד שני זוגות בחזרה להאנוי. גם פה שמחנו לגלות שהנסיעה שהייתה אמורה להיות 5 שעות, לקחה בפועל רק 4.5 שעות כולל 20 דקות הפסקה, בסופה (21:00) הגענו חזרה למלון הנפלא שעזבנו לפני שלושה ימים ונדהמנו לגלות שהצוות זוכר אותנו וקיבל אותנו בחום ממש כמו משפחה אובדת… ללא ספק המלון הכי מדהים שהיינו בו.

לילה טוב, מחר מחכה לנו השיא של הטיול.

יום שני 14/10/19

יצאנו מהמלון בשעה 09:00 לנסיעה לגולת הכותרת של הטיול, השיט במפרץ Halong. שעתיים וחצי אחרי (ואחרי הפסקת קפה קצרה) הגענו לאזור קבלת הפנים של השיט, שם קיבל אותנו פליקס החייכן מהספינה שהזמנו Athena. המזוודות נלקחו מאיתנו ואנחנו קיבלנו תה קר עד העלייה לספינה.

בתמונה: אופיר וליאור ממתינות לספינה עם תה קר

בשעה 12:30 צעדנו מספר דקות אל עבר סירת שאטל שתוביל אותנו לספינה הגדולה ובעלייה אליה התחיל מבול שליווה אותנו כמה דקות עד ההגעה, שם חיכה לנו הצוות המסור עם מטריות על מנת שנוכל לעלות לספינה מבלי להירטב. מזל שהסירה הייתה מקורה ושהמזוודות הועלו עוד קודם לכן. הגשם די הלחיץ אותנו, כי חששנו שיהרוס לנו את הקרוז החלומי, אבל לשמחתנו הוא נפסק לחלוטין לאחר מספר דקות.

בתמונה: ספינת הקרוזים המפוארת Athena

עם הכניסה לספינה, עלינו ישירות לקומה השנייה לחדר האוכל, שם קיבלנו הסבר בטיחות ואת לוח הזמנים של השיט. פה גם היכרנו את ויני, מנהל הספינה, שהוא איש חייכני ושירותי בצורה יוצאת דופן ויחד עם פליקס, “ליצן החצר”, הם מובילים צוות נהדר. בגלל שאנחנו חמישה, גילינו ששמרו לנו שולחן ייעודי עבורנו שנשמר לנו לאורך כל השיט.

בתמונה: השולחן “שלנו” בחדר האוכל של הספינה

בתמונה: לוח הזמנים של השיט

משם ירדנו לחדרים ומצאנו את המזוודות כבר מחכות לנו ליד הדלת. החדרים היו מדהימים בדיוק כפי שראינו באתר של הספינה. בכל חדר חלון גדול המשקיף לנופי המפרץ המהממים ומרפסת פרטית קטנה, שבה ישבנו ונהנינו מהנוף, מי טורקיז רגועים ועשרות מצוקים מכל הכיוונים.

בתמונות: החדר, החלון והנופים והילדים מציצים מהמרפסת שלהם

לאחר שהתארגנו בחדרים עלינו שוב לחדר האוכל לארוחת צהרים. האוכל במזנון היה אוכל מקומי ואנחנו נהנינו ממנו מאוד, אם כי הילדים היו קצת פחות מרוצים. לאחר הארוחה חזרנו למנוחה קצרה שלאחריה יצאנו לטיול שיט לכפר הדייגים הצף, שם התבקשנו לבחור בין טיול בקיאק זוגי לבין סירת משוטים לכולם שמושטת על ידי מקומי, בה בחרנו. יצאנו לשיט של שעה בין המצוקים שהיה מרהיב ביופיו. דווקא כפר הדייגים עצמו היה די מעפן ולכן השיט היה לנו ארוך מידי כי הפך מהר מאוד למשעמם והילדים התאכזבו בדיעבד שלא לקחו לעצמם קיאק.

בתמונות: כפר הדייגים הצף

חזרנו לספינה, עלינו לסיפון העליון והילדים נכנסו לג'קוזי שבמרכזו. גולן ואני התיישבנו בינתיים וצפינו בנוף המרהיב. בשעה 17:00 התחיל ה-Happy Hour ואופיר הצטרפה אליי לחלוק שני קוקטיילים.

בתמונות: מבלים על רקע נופי המפרץ המרהיבים

בשעה 17:30 פליקס התחיל הדגמה על הסיפון של הכנת ספרינג רולס. כל אחד מאיתנו התנסה בהכנה ולאחר מכן הוכרזה תחרות גלגול, אך לא זכינו בה לצערי. לאחר שכל האגרולים גולגלו וטוגנו קיבלנו אותם לשולחן כדי לטעום. היה טעים, אם כי מעט חסר תיבול.

בתמונה: מכינים אגרולים

חזרנו לתא למנוחה נוספת לקראת ארוחת הערב בשעה 19:00. הפעם הארוחה הייתה בהגשה עם צילחות מרשים למדי. הארוחה הייתה מצוינת לטעמנו והייתה מגוונת מאוד, למרות שהילדים נהנו פחות, בעיקר בגלל חוסר היכולת לבחור אוכל.

בתמונות: תמונה משפחתית ודוגמא למנה מרשימה

לאחר הארוחה הייתה אפשרות לצאת לסירת השירות לדוג קלמארי, פעילות שהילדים חיכו לה מאוד. בפועל, כפי שהסביר לנו פליקס, זו לא עונת הדיג והסיכוי לתפוס משהו באמצעות חכות הוא אפסי, כך שהסתפקנו בצילום עם החכות ואני אחסוך מכם את התמונה…

חזרנו לחדר למנוחה ושנת לילה, מחר בבוקר קמים מוקדם לאימון טאי צ'י… לילה טוב

יום שלישי 15/10/19

בשעה 06:00 כבר התעוררנו לשיעור טאי צ'י שהיה אמור להתחיל בשעה 06:15 בסיפון העליון. השיעור החל בכמה דקות איחור והגיעו אליו כחצי מהאנשים בספינה. המאמן היה מנהל הספינה ויני בעצמו, הוא הסביר על התחום, לימד אותנו לנשום ועשה איתנו מספר תנועות בסיסיות.

בתמונה: מתרגלים טאי צ'י

כשהסתיים השיעור ירדנו לחדר האוכל לארוחת בוקר קלה, שכללה בעיקר מאפים ושתיה חמה. כנראה שצוות הספינה לא העריך נכון את כמות האנשים שיגיעו לארוחת בוקר המוקדמת וכשליאור ניגשה לקחת לעצמה מאפה, כבר לא היה. כשגולן התלונן, ויני שלח את ספינת השירות במיוחד לספינה נוספת של החברה שעגנה לא רחוק משם בשביל להביא מאפים נוספים בשביל ליאור. מרשים, אם כי זה לא היה צריך לקרות בכלל… הכי מצחיק היה שבסוף הקרואסון הזה גרם לכל הטיול הבא להתעכב…

קצת לאחר השעה 07:00 יצאנו לשיט בדרכנו לטיול במערת הנטיפים. המערה נמצאת על אחד המצוקים ומובילים אליה כמה עשרות מדרגות אבן. היא שימשה עד לפני כמאה שנה למגורים של אנשי הכפרים. צעדנו במערה, ראינו את הנטיפים וקיבלנו הסברים לגבי האזור הגיאוגרפי שהיה פעם כולו מתחת לפני הים.

בתמונות: המערה והירידה ממנה

מהמערה ירדנו לחוף חולי בו ניצלנו את הזמן לתמונות נוספות לפני שעלינו שוב על הסירה בדרך לספינת האם.

בתמונה: תמונה משפחתית על החוף

את הזמן שנותר לנו בספינה ניצלנו למנוחה בחדר ובשעה 09:00 הוצאנו את המזוודות למסדרון ועלינו לארוחת הבראנץ' שהוגשה בחדר אוכל. הארוחה שילבה מזרח ומערב ונשארנו לשבת בחדר האוכל עד שהגענו חזרה לנקודת ההתחלה ונתבקשנו לרדת אל הסירה שתוביל אותנו חזרה לחוף. בחוף כבר חיכו לנו המזוודות וכך גם הנהג מאתמול. נפרדנו בחום רב מפליקס ועלינו על ההסעה לשדה התעופה. גולן ואני סיכמנו את השיט כמושלם ונתנו לו ציון 10 ואילו הילדים, למרות שנהנו מאוד, לא סלחו על דיג הקלמארי וגם פחות אהבו את האוכל ונתנו רק ציון 8.

אתר האינטרנט של הספינה: www.athenacruise.com

בתמונות: עוד תמונות מנופי המפרץ, כולל הנוף מחלון החדר ותמונת הרגליים המפורסמת...

בתמונה: ויני מנהל הספינה (משמאל) נפרד מאיתנו לשלום

לאחר נסיעה של 2.5 שעות הגענו לשדה התעופה של האנוי בסביבות השעה 13:30, כאשר הטיסה שלנו ל-Danang בשעה 18:00 ודלפקי חברת התעופה נפתחים רק בשעה 15:00 ולכן היינו צריכים להמתין שעה וחצי עד שיפתחו את הצ'ק אין. בעודנו ממתינים פגשנו לפתע את הזוג המקומי שנסע איתנו שלשום בואן מסאפה להאנוי ושמח מאוד לברך אותנו לשלום. מאוד שעשע אותנו שלאחר שבוע בויאטנם כבר יש לנו חברים מקומיים…

עלינו באיחור קל לטיסה בחברת Bamboo Airways שאורכת שעה, במהלכה הספיקו לחלק לנו כריכים ומים בשירות אסיאתי טיפוסי נהדר ולאחר טיסה יחסית קופצנית בגלל תנאי מזג האויר נחתנו לבסוף בשדה התעופה הבינלאומי של Danang.

את פנינו קיבל מזג אויר סוער במיוחד וכל המזוודות הגיעו רטובות מהגשם. קצת התבאסנו וקצת היינו מוטרדים לגבי המשך הטיול, הרי מחר אמור להיות טיול אופניים ומחרתיים עבודה בשדות. שלחנו ווטסאפ לסוכנת צונג, שהבטיחה לבדוק את הנושא מול המדריך המקומי וחזרה אלינו מוקדם בבוקר עם ניסיון הרגעה שהכל יתנהל כמתוכנן ואין לנו מה לדאוג.

לאחר 40 דקות נסיעה הגענו למלון Central Boutique בעיר Hoi An וקיבלנו חדרים נהדרים, מאוד מרווחים שפונים אל הבריכה. המלון היה במרחק של 10 דקות הליכה מהעיר העתיקה במיקום יחסית נוח (אם כי לא הכי טוב). ארוחת הבוקר שלו הייתה בינונית ונתנו לו ציון בגלל ארוחת הבוקר והמיקום.

בתמונה: החדר במלון

לקחנו מהחדרים את המטריות ויצאנו לחפש איפה לאכול. בניגוד למה שחשבנו, אזור המלון היה חשוך ודי נטוש בשעה זו. משפחה ישראלית שפגשנו בדרך הפנתה אותנו לכיוון הגשר היפני ואמרה ששם הכל שוקק חיים. מהגשר כבר ראינו את אורות השוק והתקדמנו לכיוונו. אכלנו בננה לוטי ופנקייק בדוכן ברחוב ולאחר מכן מצאנו מסעדה נהדרת שבתפריט שלה היה גם אוכל מקומי וגם מערבי, כך שכולם מצאו מה לאכול ויצאו מרוצים ושילמנו סכום מגוחך של 420K לכולנו.

משם לקחנו מונית חזרה למלון וסגרנו את היום בתפילה ליום יפה יותר מחר.

יום רביעי 16/10/19

השכמנו לקול מבול עז שבישר לנו על מזג האוויר הצפוי היום. לאחר ארוחת הבוקר חיכינו בלובי למדריך, שהתגלתה כמדריכה בשם אן. אישה מקסימה עם ידע רב שהעבירה איתנו את הבוקר בסיור בעיר העתיקה ובכפר העץ הסמוך ובשיחות רבות על ההבדלים בין ישראל לויאטנם.

בתמונה: הגשר היפני המפורסם בעיר העתיקה של הוי אן

בתכנון המקורי היינו אמורים היום לרכב על אופניים עד לסירה בה נשוט לכפר הנגרים ושם להמשיך את הטיול ברכיבה. בגלל הגשם החזק אן שאלה האם אנחנו מעדיפים להמשיך בתכנון המקורי או לחלופין לעשות את הטיול ברגל. בחרנו בהליכה, מה שדי שימח אותי וההחלטה הזו שינתה לנו את סדר היום ובדרך לסירה כבר עברנו דרך העיר העתיקה.

הסיור התחיל במפעל מלאכות מקומיות – משי, פיסול בעץ, רקמת יד ומנורות נייר. נהנינו מאוד לראות את העובדים מייצרים את המלאכות השונות בשיטות מסורתיות והתוצר הסופי פשוט מדהים (בעיקר התמונות הרקומות). כמו תמיד, בסיום הסיור חיכתה חנות מפעל יקרה להחריד, אבל זה בודאי שלא גרע מההנאה מהסיור. נתנו לו ציון 9.

בתמונה: הרוקמות במפעל וברקע התמונות הרקומות המהממות

אן הסבירה לנו שבמהלך השנים, לאומים רבים חלפו בעיר לצרכי מסחר. השניים שנשארו כאן הכי הרבה היו הסינים והיפנים ולכן העיר העתיקה מחולקת לאזור הסיני (שלפני הגשר היפני) והאזור היפני (שאחריו). קצת לפני הגשר נכנסנו לבית עתיק בן 200 שנה שבנוי משלושה סגנונות ארכיטקטוניים (סיני, יפני וויאטנמי), לאחריו למקדש קטנטן שנמצא בתוך הגשר עצמו ומשם למקדש הסיני (שבמפתיע נמצא באזור היפני...). בדרך לסירה עוד הספקנו לבקר בעוד בית עתיק ולשמוע עליו קצת הסברים. היה חביב, אבל לא מעבר.

בתמונה: הוי אן היא עיר פנסי הנייר וכל העיר העתיקה מלאה בפנסים מהממים

גילינו שאותו אזור שבו ביקרנו אתמול בלילה הוא אכן אזור שוקק חיים, פשוט בגלל הגשם החנויות בחרו לסגור מוקדם ולכן הכל היה שומם. עכשיו, כשהכל פתוח, נהנינו ממגוון חנויות מזכרות, עבודות יד, בגדים (העיר מאוד ידועה בתפירת הבגדים שלה), ציורי שמן ועוד. העיר העתיקה עם כל פנסי הנייר התלויים לאורכה פשוט ציורית ומהממת ונתנו לה ציון 10.

הליכה קצרה הביאה אותנו למעגן הסירות ועלינו על סירת מנוע שהובילה אותנו מעבר לנהר לכפר הנגרים קים בונג. השיט היה קצר (10 דקות) ובסופו הגענו לאזור קטן עם מספר חנויות ובתי מלאכה לעץ. בעבר כל הכפר עסק בעבודות עץ, אבל כיום בגלל התמורה הנמוכה נשארו פחות משפחות שעוסקות בתחום. בבית המלאכה הראשון אליו נכנסנו ראינו אמן עץ עובד והוא איפשר לילדים להתנסות בעבודה. ליאור מאוד חששה שהיא תפגע לו בעבודה… הכפר ידוע גם בבניית סירות ואכן ראינו בונה סירות עומד לו בגשם ומשייף סירה בתהליך בנייה. לאחר חצי שעה אן שאלה האם אנחנו רוצים להמשיך להסתובב בכפר או לחזור לשוק הגדול של הוי אן ואנחנו בחרנו לחזור. נתנו לכפר הנגרים ציון 6.

בתמונה: רועי מפסל בעץ

לאחר שחצינו את הנהר בחזרה נכנסנו לשוק המקומי הגדול בעיר העתיקה שמחולק לפי אזורים שונים לשוק דגים, שוק ירקות, שוק יבשים בו קונים אורז וקטניות ואזור גדול של מסעדות מקומיות קטנות. אן המליצה לנו איפה כדאי לשבת לאכול ושתי נשים אמריקאיות שבדיוק סיימו לאכול ופינו לנו את המקום אוששו את הבחירה… ישבנו על ספסל מסביב לדוכן ובחרנו מספר מנות מרשימת המאכלים שלנו, ביניהן מנות ייחודיות להוי אן. ללא ספק, זו הייתה הארוחה המקומית הכי טובה שאכלנו בויאטנם. נתנו לשוק הנהדר ציון 10.

בתמונות: מקומית ישנה בשוק הקטניות והמסעדה המדהימה

בתמונה: מנת הדגל של הוי אן נקראת Cao Lau, אטריות אורז עם בשר לבן וקרוטונים 

בתמונה: עוד מנה מפורסמת נהדרת היא Mi Quang, אטריות אורז צהובות עם פירות ים וביצה

בשעה 13:15 נפרדנו מאן לשלום והתחלנו לחזור לכיוון העיר העתיקה והסתובבנו ברחובות הקסומים ובחנויות הנפלאות עד שהתעייפנו וחזרנו למלון.

בתמונות: אופיר מוכרת פירות וליאור עם חברה חדשה

עם ההגעה למלון רועי וליאור ירדו לבריכה ובילו שם עם חברים חדשים מכל העולם כשאנחנו מנצלים את זמן איכות עם אופיר ללכת למספר חנויות שתופרות שמלות וחליפות על מנת למצוא לה שמלה לבת מצווה של ליאור. בסוף מצאנו שמלה מדהימה בחנות ממש קרובה למלון במחיר מגוחך. אופיר מדדה, שילמנו מקדמה ומחר השמלה כבר תהיה מוכנה בתפירה אישית על פי המידות שנלקחו.

בתמונה: מבלים בבריכה

את ארוחת הערב בחרנו לאכול במסעדה איטלקית מאוד ידועה בשם Good Morning Vietnam. מסעדה בהחלט טובה עם פיצות ופסטות מדהימות כולל קינוח של פיצה נוטלה שהילדים עפו עליו. כצפוי במסעדה עם המלצות של ישראלים, רוב הסועדים היו ישראלים והמחירים גבוהים מאוד יחסית. הארוחה עלתה 1255K.

בדרכנו חזרה למלון ניצלנו את העובדה שהגשם פסק כדי ללכת לאיטנו ברחובות הקסומים של העיר העתיקה וליהנות שוב מכל החנויות והרחובות המהממים. הכל נראה אחרת כשאין גשם.

יום חמישי 17/10/19

לשמחתנו התעוררנו היום למזג אוויר שימשי. קבענו עם אן בשעה מאוחרת (10:00) כי הפעילות המתוכננת להיום קצרה ורצינו שיסתדר עם השעות של ארוחת הצהרים. אנחנו התעוררנו כמובן הרבה לפני וירדנו לארוחת בוקר בעוד הילדים הצטרפו אלינו מאוחר יותר. בסביבות שעה 08:00 אן התקשרה ושאלה אם אנחנו רוצים להקדים לשעה 09:00 ולנצל את מזג האוויר היפה, אך הילדים עדיין ישנו והעדפנו שלא. לאחר כשעה היא הודיעה לנו שבשל אירוע במשפחת בעלה היא לא תוכל להגיע (וכנראה שזו הייתה הסיבה האמיתית למה רצתה להקדים...), אבל היא שולחת את אחותה המדריכה הצעירה במקומה.

בתמונה: שותים תה ג'ינג'ר כשברקע שדות הגידולים של הכפר Tra Que

האחות טרינה הגיעה בשעה הייעודה והתגלתה כבחורה חביבה ודברנית אף יותר מאחותה, עם אנגלית ברורה למדי. נסענו איתה יחד לכפר החקלאות האורגנית Tra Que, המרוחק פחות מעשר דקות נסיעה מהמלון. התקבלנו במשקה חם עשוי ג'ינג'ר, קומקוואט וזרעים בטעם לימוני שלא כל כך הבנו את מקורם (נתנו לי במתנה שקית שלהם, אבל אין לי מושג מה זה או מה עושים עם זה...). לאחר מכן לבשנו בגדי חקלאים מקומיים שכללו חולצת כפתורים חומה וכובע קש ויצאנו לשדות.

בתמונה: רועי וליאור בבגדי חקלאים מדשנים את האדמה עם אצות

קיבלנו הסבר על כ-20 צמחים שונים והתחלנו לעבוד בחלקת אדמה ריקה. התחלנו בלדשן אותה באמצעות אצות, כיסינו אותה ויישרנו, עשינו חורים עם האצבעות ושתלנו בזיליקום. לאחר מכן כל אחד מהילדים התנסה בהשקייה על ידי מילוי שני משפכים ענקיים התלויים על מוט במים מתוך בריכת דגים (שאחראים להרוג את הבקטריות במים) והשקיית הערוגות.

בתמונות: שותלים בזיליקום בערוגה שהכנו ואופיר נלהבת מההשקיה

לאחר שסיימנו לעבוד בגינה חזרנו לחצר הבית וקיבלנו עיסוי כפות רגליים וכתפיים כאשר את הרגליים טובלים דבר ראשון במי צמחים שכללו למון גראס, עלי גויאבה וצמחים נוספים.

בתמונה: עיסוי כפות רגליים משפחתי

אחרי שסיימנו עברנו לעמדת הבישול. קיבלנו סינרים וכובעי שף ולמדנו איך להכין קרפ ויאטנמי עם עוף ונבטים. הילדים נהנו מהאפשרות לבשל ולאחר מכן גם לטעום ממה שהכינו והחוויה הייתה גדולה במיוחד. התיישבנו לשולחן עם הקרפים שהכנו, טרינה הראתה לנו איך מכינים מנה נוספת שאופיינית רק לכפר הזה שהיא בעצם חזיר ושרימפס עטופים בבזיליקום ובצל ירוק חלוט. קיבלנו גם מנה של דג חמוץ מתוק עם אורז, מורנינג גלורי וסלט פפאיה וקינחנו באבטיח. הביקור בחווה היה מהנה ומגוון, אם כי מעט תיירותי מידי וגם פה רוב המשפחות היו ישראליות. נתנו לביקור בכפר החקלאות ציון 9.

בתמונה: הילדים מכינים קרפים ואופיר מקפיצה מושלם

לאחר שלוש שעות, בשעה 13:00, חזרנו למלון. רועי וליאור הלכו לבריכה ואני הלכתי עם אופיר לחנות השמלות. צוות החנות ראה אותנו מרחוק וישר קפץ להכין את השמלה למדידה. השמלה עדיין הצריכה תיקונים קלים נוספים והתבקשנו לחזור עוד שעה ואז באמת השמלה הייתה מושלמת. בינתיים סיפרתי למוכרות שהשמלה היא בשביל הבת מצווה של ליאור ולפנות ערב כשחלפנו שוב על פני החנות בדרכנו לשוק הלילה הן זכרו ובירכו אותה ביום הולדת שמח.

בתמונה: אופיר מודדת את השמלה החדשה

שוק הלילה שקיבל את פנינו היום לא דמה בכלל לשוק שפגשנו בערב הראשון בגשם. המוני אנשים גדשו את הרחובות ועשרות דוכני מזכרות ומזון ואנחנו עברנו בין כל הדוכנים וטעמנו מיני מאכלים ומתוקים נפלאים. לאורך הנהר, הרחובות היו מלאים בפנסי נייר דולקים והנהר בסירות שהשיטו תיירים כשבכל סירה מנורה צבעונית בצבע אחר. ללא ספק מראות מרהיבים. שוק הלילה המוצלח קיבל מאיתנו בקלות ציון מושלם 10.

בתמונות: שוק הלילה הססגוני

אחרי שנגמר לנו השוק והתעייפנו, התיישבנו לאכול באותה מסעדה משלשלום בלילה שבמפתיע גם היא נראתה שונה לחלוטין, בשל האווירה מסביב. גולן ואני אכלנו אוכל מקומי בעוד הילדים אוכלים פסטה. משם צעדנו חזרה למלון לארוז ולישון לקראת השכמה מוקדמת מחר לנסיעה ל-Bana Hills.

יום שישי 18/10/19

השכמנו קום ועזבנו את המלון בשעה 07:30 לנסיעה של שעה ל-Bana Hills, גבעות שקרויות על שם עצי הבננה שמצאו עליהן הצרפתים. בדרך, טרינה סיפרה לנו רבות על החיים בויאטנם, העיר Danang היא השלישית בגודלה במדינה, אבל אין בה הרבה מה לעשות ותיירים שלנים בה נוסעים בערבים לבלות בהוי אן, המשכורות הזעומות שמקבלים במפעלים אלו שלא למדו באוניברסיטה מגיעות ל-150$ בחודש והצורך לעבוד במשמרות לילה לאלו שרוצים להגיע ל-300$ וגם על השאיפות של הגבר הויאטנמי המודרני הממוצע שהן 1,2,3,4, כלומר אישה אחת, שני ילדים, בית עם שלוש קומות (הראשונה למסחר, השנייה למגורים והשלישית לפולחן) ורכב עם ארבעה גלגלים…

בתמונה: הכניסה ל-Bana Hills

טרינה הסבירה לנו ש-Bana Hills התגלו על ידי הצרפתים שלא מצאו את עצמם במזג האוויר של ויאטנם והקימו לעצמם עיירת נופש עם בתים ומרתפי יין על ההר. הכל נהרס בהפצצות במלחמה והחל משנת 1997 חברה פרטית החלה לפעול ולשפץ את ההר. רק בשנת 2018 כשנבנה גשר הידיים המוזהב, החלו גם מערביים לפקוד את ההר, שבימי השיא שלו מבקרים בו 30,000 איש.

בתמונה: ככה אנחנו והגשר נראים בתוך ענן

כשהתקרבנו להר ראינו כבר שכל החלק העליון שלו מכוסה בעננים. עלינו ברכבל החדש ביותר שנחנך בשנת 2017 (ישנם שלושה רכבלים שעולים מלמטה, כל אחד לנקודה אחרת על ההר) לכיוון גשר הזהב הנקרא גם גשר הידיים. לצערנו הרב, מזג האוויר למעלה היה סגרירי ורטוב וממש היינו בתוך ענן. לא רק שלא ראינו את הנוף למטה, אלא אפילו לא הצלחנו לראות את הידיים שמחזיקות את הגשר כשהלכנו עליו.

בתמונה: הכיכר המרכזית ליד פארק השעשועים למעלה

נכנסנו למרתף היין של הצרפתים וחלפנו על פני גן הפרחים היפה והסכמנו כולנו שביום יפה בטוח מדהים כאן. משם הלכנו לתחנת הפוניקולר שיורד למטה למרכז ההר ומשם עלינו ברכבל נוסף לתחנה העליונה של פארק השעשועים. יש גם רכבל שמקשר ישירות את שתי הנקודות, אבל אנחנו רצינו לחוות גם את הפוניקולר. גם למעלה היינו בתוך ענן ולכן מגלשות ההרים הממוקמות בחוץ לא פעלו. פארק השעשועים כולל מתקני השעשועים הנמצאים בתוך מבנה מקורה בן שלוש קומות. נכנסנו פנימה וקבענו עם המדריכה שנפגש בשעה 12:15 (לאחר שעתיים) כדי ללכת יחד לארוחת הצהרים בופה עליה היא המליצה ורכשנו את הכרטיסים אליה עוד למטה לפני הכניסה במחיר של 1125K לכולנו.

בתמונה: משתעשעים במכונות המשחק

פארק השעשועים עצמו לא גדול מאוד, אבל כולל מספר מתקנים שהילדים מאוד נהנו מהם כולל מתקן 5 מימדים, שבו יושבים על כיסאות דמויי סוס וצריך לירות לעבר המסך ולצבור נקודות. בלי להבין מה ועל מה יורים, הצלחתי לצבור את הניקוד הכי גבוה באולם ולנצח… רוב הזמן נוצל על ידי הילדים לשחק במאות משחקי ומתקני הארקייד למיניהם הכלולים אף הם במחיר הכרטיס וגם להשתתף בכמה דוכני משחק שהיו בתשלום נוסף של 10K למשחק.

בתמונה: רוכבים על סוסים בחמישה מימדים

ארוחת הצהרים בופה אליה הלכנו הייתה אכן מוצלחת במיוחד עם מגוון ענק של אוכל אסייאתי ומערבי, כוס יין לכל סועד והופעת ריקודים שליוותה חלק מהארוחה. מומלץ מאוד!

בתמונה: המתחם הענק של ארוחת הבופה

בסיום הארוחה שמחנו לגלות שהשמש יצאה וניצלנו את זה שהילדים חזרו לשעה נוספת לפארק השעשועים כדי לקחת את הרכבל הישיר לגשר הידיים ולנסות את מזלנו בשנית. הענן אמנם עדיין רבץ מעט מעל הגשר, אך התזוזות שלו אפשרה לנו מידי פעם לראות את הגשר כולו ולצלם מספר תמונות נהדרות.

בתמונה: גשר הידיים במלוא תפארתו

עלינו בחזרה ברכבל לפארק השעשועים ומצאנו את הילדים שקועים עמוק במשחקי הארקייד. בגלל השיפור במזג האוויר, מגלשות ההרים נפתחו, אך התור אליהן היה כבר כל כך ארוך שהחלטנו לוותר ולרדת חזרה למטה. הרכבל הישיר נסגר לתחזוקה, אז עשינו את הדרך למטה בשני רכבלים, נסיעה שלקחה כחצי שעה. נתנו ל-Bana Hills ציון 9. היה יום נהדר.

בתמונה: מגלשות ההרים

בתחתית ההר חיכה לנו הנהג ונסענו כ-40 דקות לשדה התעופה של Danang כדי לתפוס את הטיסה לבירת הדרום, Ho Chi Min City. הגענו לשדה התעופה שעה וחצי לפני הטיסה והשדה הקטנטן היה די נטוש, כך שתוך רבע שעה כבר היינו אחרי הצ'ק אין והבדיקה הביטחונית. הפעם טסנו בחברת התעופה הלאומית Vietnam Airlines, מחיר הטיסה היה יותר מכפול, ודווקא כאן קיבלנו בקושי כוס מים בטיסה בשעה שבטיסה הזולה קיבלנו כריכים ובקבוקי מים. מפתיע…

הטיסה הגיעה לסייגון (שמה המקורי של העיר לפני מלחמת ויאטנם) בשעות הערב ובשדה חיכה לנו הנהג שלקח אותנו למלון בפקקים עצומים, שכנראה מאפיינים את העיר. הווייז הראה חצי שעה והנסיעה לקחה בפועל שעה. הילדים התלהבו לראות עיר מודרנית עם רשתות מערביות מוכרות, מה שהביא אותנו אחרי שהתמקמנו במלון ללכת למסעדה יפנית. המחירים היו זולים מאוד, אם כי הילדים פחות נהנו מהסושי ואנחנו חלקנו ארוחת טעימות שהייתה מדהימה. הארוחה עלתה 1305K.

בתמונה: ניגירי נפלא

המלון, Grand Silverland היה ממש צמוד לשוק הגדול, החדרים היו מעט מיושנים וארוחת הבוקר שלו הייתה בינונית ודלה למדי. היה למלון סידור נחמד שכל יום בשעה 15:00 יש שעת תה עם שתייה חמה ומתוקים חופשי. נתנו למלון ציון 7 בעיקר בגלל ארוחת הבוקר הבינונית, אם כי המיקום שלו פנטסטי, הוא קרוב לאתרים החשובים בעיר ויש סביבו הכל.

בתמונה: הילדים בבריכת האינסוף על גג המלון

יום שבת 19/10/19

בשעה 08:30 פגשנו את בריאן המדריך שלנו לשלושת הימים האחרונים. את היום הקדשנו לביקור באתרי החובה של העיר. בריאן התגלה כבחור פטפטן שאוהב לשפוך את כל הידע שלו בלי קשר לרמת הקשב שלנו, מה שהתגלה כמייגע.

שני האתרים הראשונים בהם ביקרנו היו כנסיית נוטרדם, שנבנתה על ידי הצרפתים באמצעות חומרים שהביאו מצרפת ובית הדואר הצמוד. שניהם היו מרוחקים כמה דקות נסיעה מהמלון. הכנסייה הייתה בשיפוצים ולכן ניתן היה לראות אותה רק מבחוץ ואילו לבית הדואר גם נכנסנו. שניהם אתרים שמייצגים את את סייגון הישנה, אבל הביקור בהם למספר דקות מספק לחלוטין, שכן אין שם הרבה מה לראות. נתנו לשניהם ציון 6.

בתמונות: הכנסייה ובית הדואר הסמוך

האתר הבא היה הארמון הנשיאותי (ששינה את שמו לארמון העצמאות לאחר עזיבת הצרפתים ולארמון האיחוד עם סיום המלחמה). הסיור בארמון היה קשה מאוד בעיקר בשל הלחות הכבדה, אבל היה מרתק וסיפק לנו המון מידע על התקופה. ראינו את שני הטנקים הראשונים (אחד רוסי והשני סיני) שלמעשה הובילו את כיבוש הארמון בסיום המלחמה, את המטוס בו ניסה בוגד מצבא הדרום להפציץ את הארמון כדי למנוע מהנשיא לברוח עם סיום המלחמה מבלי לדעת שהנשיא כבר עזב למעשה עשרה ימים לפני.

בתמונה: הארמון הנשיאותי

בתוך הארמון ראינו את חדרי הישיבות, הכנסים והעבודה כמו גם את חדרי המגורים של הנשיא. לסיום ירדנו למקלט וראינו היכן הסתתרו ופעלו בזמן ההפצצות. זה בהחלט היה סיור מרתק שנמשך שעה וחצי. במהלך הסיור גם למדנו מבריאן על חוסר האהבה (בלשון המעטה) וההערכה שלהם לצפון. הוא סיפר שאין לו חברים מהצפון והוא גם לא מעוניין שיהיו לו וכי התוצר הלאומי של הדרום גדול הרבה יותר מאשר של הצפון. הוא סיפר שלצפוניים יש כמה טרסות אורז שהם מתלהבים מהם בשעה שרק בדלתת המקונג מייצרים כמחצית מהאורז במדינה. אנחנו ואופיר נתנו לארמון ציון 9 ואילו רועי וליאור שהיו פחות סבלניים נתנו לו ציון 7.

בתמונות: הטנקים בכניסה לארמון ואולם אירוח מפואר

התחנה הבאה בסיור הייתה תצפית על העיר ממגדל Bitexco. תצפית נחמדה, אבל לא מעבר כי העיר לא מאוד מרשימה מהגובה. המסכים לאורך החלונות סיפקו לנו מידע מלא על הבניינים מסביב שסיקרנו אותנו והריקשה שהוצבה במקום סיפקה כמה תמונות נחמדות לילדים. נתנו למגדל ציון 7.

בתמונה: סייגון לא מאוד מרשימה מלמעלה (במרכז התמונה – השוק)

לאחר הירידה מהמגדל נסענו לרובע 5, הלא הוא הרובע הסיני. נכנסנו לשוק Binh Tay, השוק הסיטונאי הגדול. כחובבי שווקים מאוד חיכינו לשוק הזה, אבל די התאכזבנו. השוק צפוף, אין מה לקנות בו, המוכרים אדישים במקרה הטוב וישנים במקרה הרע ואפילו די מגעילים. דוחפים במעברים, צחקו על ליאור בשעה שמעדה וכמעט נפלה והמשיכו לאכול את הנודלס שלהם מול העיניים בהתעלמות מוחלטת מאיתנו כשכבר מצאנו משהו מעניין. 45 דקות הספיקו לנו כדי לעזוב את השוק ולעבור למקדש סיני סמוך. נתנו לשוק ציון 6.

בתמונה: השוק הסיטונאי אמנם מאכזב, אך אזור האוכל ססגוני

דווקא למקדש הסיני Thien Hau הגענו בלי ציפיות מיוחדות, חשבנו שזה בסך הכל עוד מקדש, אבל הופתענו לטובה מאוד. המקדש מרהיב, צבעוני, עם דמויות קטנות של בובות צבעוניות לאורך כל הגג וברכות לתורמים שתלויות על הקירות הצדדיים, מה שגרם לרועי לשקול תרומה משלו… נתנו למקדש ציון 8.

בתמונה: המקדש הסיני המרשים

בזאת בעצם סיימנו את הסיור בעיר. החלטנו שאחרי הצהרים נמשיך עם אופיר למוזיאון המלחמה בשעה שהקטנים ילכו לבריכה, אבל נשאר לנו עוד לאכול צהרים (במקדונלדס, שהילדים חלמו עליו כל הטיול… ארוחה ממוצעת עלתה 90K לאדם) ולהיכנס לשוק הצמוד למלון. השוק, Ben Thanh Market, התגלה כשוק גדול ומדהים ואפשר לנו להשלים את רכישת כל המזכרות והמתנות שרצינו ועוד כל מיני דברים שונים. לצערנו, הזמן חמק לנו מבין האצבעות ולמוזיאון לא הספקנו להגיע. נתנו לשוק ציון מושלם 10.

בתמונות: שוק Ben Thanh הססגוני במבט מבחוץ ובפנים

הילדים הלכו לבריכה, גולן לעיסוי ואני לארוז ולנוח. בערב אכלנו במסעדה שמשלבת מזרח ומערב והילדים קינחו במסעדת קרפים קטנה וחמודה. סיכמנו שלא מיצינו את העיר וללא ספק יכולנו להעביר בה עוד יום אחד לפחות.

יום ראשון 20/10/19

הבוקר התחיל בשעה 08:00 עם עוד דיבורים ללא הפסקה של בריאן שסיפר לנו על הכבישים, על השכונות, עומס התנועה ועוד. הדרך לדלתת המקונג שהייתה אמורה להמשך שעתיים לפי התכנון (או שעתיים וחצי על פי המדריך) נמשכה בפועל 3 שעות כולל עצירה לא מתוכננת לבדיקה משטרתית וגם תקלה באוטו שגרמה לנו להמתין לרכב חלופי.

בתמונה: חוצים את נהר המקונג

כשלבסוף הגענו, עלינו על סירת מנוע ושטנו כ-20 דקות על נהר המקונג לעבר מפעל לבנים אדומות. השיט עצמו יפה ומרשים בדקות הראשונות והופך במהרה למונוטוני. במפעל בריאן הסביר לנו איך מייצרים את הלבנים ואיך שורפים אותן בתהליך שקיים כבר מאות שנים. נתנו ציון 8.

בתמונה: במשרפות הללו שורפים את האבנים האדומות

חזרנו לסירה ושטנו לעבר מפעל שמייצר סוכריות קוקוס. קיבלנו הסברים על השלבים השונים מפיצוח הקוקוס וגירודו ועד לבישולו והפיכתו לסוכריות ונתנו לנו להתנסות בגירוד ואחר כך גם לטעום. שמענו על חלקי הקוקוס השונים וראינו איך מנצלים את כל חלקי הפרי לשימושים שונים. בסיום ניסו כמובן למכור לנו מוצרי קוקוס שונים. נתנו ציון 7.

בתמונה: סוכריות קוקוס לפני החיתוך

התחנה הבאה בה ביקרנו הייתה “מפעל” ביתי להכנת מחצלות קש. ליאור התנסתה בהשחלת הקש לצורך הכנת המחצלת ולאחר מכן התכבדנו במגש פירות מקומיים כולל פומלה, דרגון פרוט, רמבוטן ועוד יחד עם כוס תה יסמין ופנדן. נתנו ציון 8. התחושה הכללית אחרי שלושת המפעלים הייתה של הצגה מסחרית אחת גדולה לתיירים ולא באמת משהו אותנטי, אבל עדיין היה מעניין.

בתמונה: ליאור מכינה מחצלת

אחרי שסיימנו לאכול בריאן הודיע כי הגיעה שעת ארוחת הצהרים ושאל אם אנחנו רוצים לנסוע לארוחה באופניים או באופנוע טנדר (סוג של טוקטוק...). כמובן שבחרנו בטוקטוק כי מי רוצה לרכב על אופניים בלחות הזו. הנהג נסע בפראות בשבילים צרים, בקושי ברוחב של הרכב, כאשר משני הצדדים מטעי בננות וקוקוס רבים והענפים שלהם מכים ברכב מכל כיוון. הוא לקח את הפניות בחדות ואנחנו תהינו האם אנחנו נוסעים בכביש או בכלל על מתקן בלונה פארק…

בתמונה: רגע של מנוחה לפני ארוחת הצהרים

ארוחת הצהרים הוגשה במקום שמשמש כ-Home stay והוגשו לנו מספר מנות שאופייניות לאזור דלתת המקונג, ביניהן פרחי בננות בטמפורה שהיו פשוט מצוינים, דג אוזן הפיל שהוגש בשלמותו והיה נפלא בפני עצמו ונאכל בתוך רול של דף אורז עם אטריות אורז וירקות. היו מספר מנות נוספות, כולל מנת שרימפס נהרות, שאני לא רואה שום צורך להרחיב עליהן שכן היו סתמיות או לא טעימות.

בתמונה: דג אוזן הפיל

בסיום הארוחה עלינו על שתי סירות משוטים קטנות יותר ושטנו ביובלים הקטנים יותר של הדלתא. האזור כולו בוצי מאוד, מה שהופך את המים לחומים ולא יפים במיוחד. הסתכלנו קצת על הרשתות והמלכודות המפוזרות לאורך כל הדרך, על הבתים הבנויים על גדות המים ואפילו ראינו מקומיות עובדות עם רשתות. לאחר מספר דקות גולן איבד את הסבלנות וביקש מהמשיטים לעבור ממשוטים לשימוש במנוע של הסירה על מנת שנסיים את השיט יותר מהר. הגענו לנהר הראשי ושם חזרנו לסירת המנוע הגדולה יותר מהבוקר שהחזירה אותנו לרכב. ציון לשיט 7.

בתמונות: שטים בנהר המקונג וביובלים שלו

ברכב גילינו לתדהמתנו שהמלון שנמצא בעיר Can Tho מרוחק 70 ק”מ משם שהפכו מהר מאוד בדרכים הצרות לנסיעה של שעתיים. בפועל הנסיעה ארכה שעתיים וחצי ובתום נסיעה מייגעת עם נהג משוגע הגענו למלון. לפני שנפרדנו עדכן אותנו בריאן שמחר מתוכננים לנו שני שווקים צפים כשהראשון נמצא במרחק של שעה וחצי וצריך לצאת בשעה 05:30. שאלנו אותו אם יש סיבה אמיתית לראות את שני השווקים, התרשמנו ממנו שלא (תשובה די צפויה כי זה עושה לו חיים יותר קלים...) והחלטנו שבגלל שהיום למחרת גם מסתיים בטיסה לישראל אז נוותר על ההשכמה המוקדמת. קבענו איתו להפגש בשעה 08:00 ועלינו לחדרים.

מלון Vinpearl Can Tho שאליו הגענו היה מלון נפלא עם חדרים נהדרים ומרווחים, בריכת שחיה נהדרת וארוחת בוקר מצוינת עם מבחר גדול מאוד. בסמוך למלון היה מרכז קניות קטן עם מספר אפשרויות לאכול. נתנו למלון ציון 10.

בתמונה: המלון ניצב גאה על גדת הנהר ומרכז הקניות הסמוך

ליאור ורועי הלכו כרגיל לדגום את הבריכה וגולן הצטרף אליהם לצילומים וכוס יין עם תצפית לנהר. בערב יצאנו למרכז הקניות הסמוך לחפש משהו לאכול. גילינו שמתחם המזון בקומה העליונה מורכב כמעט כולו ממסעדות של גריל במרכז השולחן, שאנחנו פחות אוהבים. בסניף של רשת Lotteria הזכורה לנו לטובה מדרום קוריאה נשארו רק עופות ואנחנו מצאנו את עצמנו במסעדה עם אופי לא ברור ושירות הזוי שמוציא מנה בודדת כל עשר דקות. לא בדיוק ארוחת ערב שאיתה רצינו להפרד מויאטנם…

יום שני 21/10/19, היום האחרון לטיול

בבוקר, בכניסה לחדר האוכל פגשנו מכרים מהבנק שכבר פגשנו בצפון בתחילת הטיול. הם השכימו קום ונסעו לשוק הצף הרחוק וסיפרו לנו שהיה שם נחמד, תשובה שחיזקה אצלנו בדיעבד את ההחלטה שלא לנסוע. יצאנו עם הרכב לנסיעה של מספר דקות אל עבר הסירה בה נהג בחור צעיר שלומד את המקצוע מסבו שיושב על ידו וחונך אותו ולקח את המושכות לידיים בקטעים היותר מסובכים. בריאן סיפר לנו שהסב יוריש לנכד את הסירה בהמשך כשיחליט לפרוש ובינתיים הוא מכין אותו לכך. השיט לשוק הצף לקח חצי שעה.

בתמונה: המוכר זורק אבטיחים לקונה 

השוק הצף Cai Rang הוא שוק סיטונאי אותנטי מאוד של פירות וירקות כאשר המוכרים ממלאים את הסירה שלהם בתוצרת שהם מוכרים ותולים על התורן דוגמית על מנת שהקונים יראו ממרחק מה הם מוכרים. ראינו גם כי בפאתי כל סירה ישנו אגף שהוסב למגורים וכי בפועל המוכרים מבלים את רוב זמנם על הסירה. השוק היה מרתק ונתנו לו ציון 9.

בתמונה: המוכרות והכלב...

לאחר שהקפנו את השוק המשכנו עם הסירה לעבר מפעל ביתי שמייצר אטריות אורז. דבר ראשון למדנו כי אטריות אורז מכילות בנוסף לקמח אורז גם קמח טפיוקה או קמח רגיל. לאחר שמערבבים את כל החומרים יחד, מורחים אותם על בד מתוח מעל אש ויוצרים למעשה כמו קרפ ענק שאחרי שהוא מוכן פורסים אותו על מחצלות לייבוש בשמש למשך 24 שעות. אחרי הייבוש מכניסים את דפי האורז למכונה שחותכת אותם לאטריות. גם כאן אפשרו לילדים להתנסות גם בהורדת הקרפים והעברתם לייבוש וגם בחיתוך והם נהנו מאוד. ציון 9.

בתמונות: מכינים אטריות אורז

מהמפעל המשכנו בסירה שהחזירה אותנו לרכב ומשם נסענו לבקר בבית עתיק בן 100 שנה. הבית נחמד ומוקף בגן סחלבים והביקור בו ארך מספר דקות בלבד. ציון 5. את הילדים יותר עניין הארטיקים מצידו השני של הכביש… משם נסענו חזרה למלון לסיים להתארגן לפני הטיסה. הגענו למלון בשעה 11:00 ולשמחתנו אפשרו לנו להשאר באחד החדרים שלנו עד שעה 13:00, כך שיכולנו לנוח, להתקלח ולטעון טלפונים לקראת הטיסה.

בתמונה: אופיר והבית העתיק

בדרך עצרנו לארוחת הצהרים האחרונה בויאטנם במסעדה נחמדה על גדת הנהר. זו ללא ספק הייתה ארוחת הצהרים המקומית מהטובות שאכלנו והיה ממש כיף לסיים איתה את הטיול. אכלנו בין היתר מרק ירקות, פרחי דלעת מטוגנים ממולאים בחזיר ודג שפמנון בכד חרס. בשעה 13:50 המשכנו לשדה התעופה בסייגון לטיסת טורקיש לאיסטנבול ומשם הביתה, לנתב”ג. הנסיעה נמשכה ונמשכה עם פקקים מטורפים בתוך סייגון והגענו לשדה רק בשעה 18:00.

בתמונה: טסים הביתה

תם ונשלם הטיול. להתראות בטיול הבא!

סיכום ותובנות

א. הבחירה בסוכנות הנסיעות המקומית הייתה נהדרת וזולה ביותר וללא תקלות.

ב. עדיף להתחיל את הטיול בדרום ולסיים בצפון.

ג. לא בטוח שהנסיעה לדלתת המקונג מוצדקת. לדעתנו היה כדאי לוותר.

ד. שבועיים זה זמן נהדר לטיול בויאטנם. פחות מזה לא כדאי.

ה. האוכל לא טעים כמו שאומרים… בתאילנד טעים משמעותית.

ו. סה”כ הטיול עלה כולל הכל (ללא קניות) 52,450 ש”ח בלבד.