רשמי מסע ממונגוליה

יום ו' 13-07
Khovsgol lake -אגם חופסגול

קמים ליום אפרורי , שמים מעוננים, נראה שהולך לרדת גשם . נכון, זה חודש יולי , נכון זה אמצע הקייץ , אך אנו בצפונה של מונגוליה ולא בישראל...חלקכם נאנחים עכשיו וחושבים "הלוואי עלינו".

מאחר וכל תכנית היא בסיס לשנויים ,נאלצנו לשנות את התוכניות. להתרחץ או לטייל לאורך האגם במעיל ביום שכזה מי רוצה? בהמשך היום היינו אמורים לבקר משפחה נומדית ( מונגולית) המגדלת את איילי הצפון ) Reindeerו) לראות ולחוות במעט את אורח חייהם. גם זה התבטל! המשפחה נדדה צפונה בעקבות האיילים. מתברר שהאיילים הינם אניני טעם. אין הם אוכלים את כל סוגי העשב, אלא, סוג מסויים. כשזה נגמר הם נודדים לשדה מרעה אחר, והמשפחה נודדת בעקבותם. מה לעשות מי שקובע הוא האייל. המשפחות הללו אינן חיות בגר העשוי מוטות עץ והקשה יותר לפירוק ( לא בלתי אפשרי) אלא באוהל אינדאני -; ויגאם - העשוי בצורת חרוט, מזכיר מאד את מדורת ל"ג בעומר שלנו . האוהל מכוסה ביריעות עור של איילים . השטיחים הפנימיים באוהל הם של יאקים , מאחר והם פרוותים מאד.
מזכיר לכם את הבדווים?

כך ששוב נאלצנו לשנות את התכנית. בעלי האמונות מביניכם יאמרו מיד : יום ששי ה- 13-07.! מה היא רוצה. גם יום ששי וגם ה-13 לחודש. כל תכנית תידון לכישלון.

בגר שלנו היתה קבוצת ישראלים שיצאו לטיול מטעם אותה סוכנות. התכנית שהועלתה על ידם היתה לנסוע כברת דרך קטנה ולטייל לאיזה גבעה משם ניתן לראות את נוף האגם. נשמע נחמד. כך מצאנו עצמנו מטלטלים ( שהרי כל נסיעה היא ניעור אברים) בוואן שלהם בתוך יער האורנים. זהו הגענו! הנהג מסמן לנו שזהו, עד לכאן הוא נוסע. יורדים מהרכב ומטפסים במעלה השביל. קבוצת הישראלים מתגלה מהר מאד כקבוצת מטיבי לכת, הרגילים לטיולי הליכה . אנו משתרכים מעט מאחור, אך בהחלט עומדים בקצב. השביל מתפתל , יער האורנים נגמר וגבעות מוריקות מקיפות אותנו מכל עבר.
" זהו, על הגבעה הזו נטפס" מכריז אחד מהם.
" מה? איך? לאן בדיוק מועדות פנינו?" אני מקשה. אך כל תשובה לא מגיעה כי החבורה כולה כבר ממהרת לטפס על הגבעה.
" יש ברירה " אומרת אני לבן זוגי " בוא נטפס , ונשים את הדגל בראש הגבעה .."
מתחילים לטפס, בתחילה יש שביל צר ותלול שמהר מאד נגמר. הגבעה המוריקה הופכת להיות סלעית ותלולה מאד. כל נסיון ללכת זקוף נידון מראש לכישלון. טוב שיש ידים. אנו מתחילים להיעזר בידינו לצורך הטיפוס. אני שהולכת לפני בן זוגי חייבת להיזהר מדרדור אבנים לעברו. דרדור קטן של אבן , והוא מאבד את שווי משקלו הרעוע ונופל מגובה רב. כך לאט לאט אנו מטפסים במעלה הגבעה. הישראלים נעלמו מזמן. מיטיבי לכת או לא? הגבעה הופכת תלולה יותר ויותר, אבנים קטנות מתחילות להידרדר מטה. מפחיד. הליכה על ארבע אינה מספקת. ויש להתחיל בהליכה על שש ( למדתי משהו מנכדי..). כך קצת יותר קל. ההתקדמות שלנו מאד איטית והגבעה הופכת להיות מאד תלולה.
"די, בוא נחזור" צועקת אני לבן זוגי המשתרך מאחור בעמידת ארבע .
" אי אפשר " מגיעה התשובה "למעלה יש שביל ,ממנו נגיע אל הוואן , חייבים להמשיך"
היום היה יום מעונן. אך לי היה חם. זיעה מתחילה לכסות אותי. התרמיל על הגב ובו בקבוק מים ומעילים מתחיל להכביד. מה עושים? איך אמשיך למעלה? התלילות מאד חזקה! זהו יום ששי ה- 13 לחודש. מנבאי הנבואות השחורות צדקו. אני נשכבת על האדמה ומתחילה לזחול לאיטי.. האבנים הקטנות פוצעות אותי. עד היום שמונה ימים אחרי עדיין ברכי פצועות ודם זב מהם מידי פעם. פסגת ההר נראית מאד רחוקה. מתי בכלל נגיע? האם יחכו לנו בכלל? את מי נשאל לאן ללכת? ארץ זרה , לבד..פתאום בחור צעיר חולף במרחק ממני. שביב תקווה , אולי יעזור לי, ייתן לי יד לתמיכה וכך נכבוש ביחד את הגבעה. תקוות שווא. הבחור קורא לעברי :" מצטער, אם אעזור לך אני אתדרדר בעצמי" וממשיך בהליכתו. נשארנו שנינו לבד ,אני ובן זוגי באמצע גבעה תלולה נצמדים לסלע במלוא כוחינו ומסתכלים למעלה , לא רק מאין יבוא עזרי אלא כמה יש עוד ללכת. ככה המשכתי בזחילתי האיטית. הטיפוס נראה כנצח. פתאום, אורו עייני. שלושה אנשים יושבים כמעט בקצה הגבעה. אחת מהן היא מדריכת הטיול של הישראלים. "וואו, איזה יופי, עוד טיפוס קטן עוד חריקת שינים והתגברות על הפחד ואני מסיימת מסע קשה ולא יפה" כך מלחשת אני לעצמי.
הגעתי! אני למעלה! אפשר לתקוע את הדגל! מי בכלל רוצה..העיקר, שנגיע לוואן חזרה. כל שביל לא נראה באופק. הגבעה ממשיכה להיות סלעית ותלולה מכל צדדיה.
"איפה הוואן ?" אני שואלת את המדריכה. במקום תשובה היא מצביעה על תחתית הגבעה ממנה באנו .בשביל זה טפסתי ? חייבים לחזור את כל הדרך , לו ידעתי מראש . טוב מה עושים? הפתרון צץ מיד. התיישבתי על האדמה והתחלתי לגלוש למטה , על "טוסיקי". זה הרבה יותר קל מאשר לטפס. התלילות החדה מאפשרת ירידה מהירה. מספר פעמים טעינו בדרך, והיינו חייבים לשנות כיוון בגלל התלילות הרבה מדי. אך "טוסיקי" עומד היטב במשימה. התחלתי להנות מהירידה בצורה הזו..
אני למטה! קבוצת הישראלים שהיתה אמורה להיות איתנו ישובה ממזמן על השביל מחכה לנו. מילה לא נאמרה לכיוונינו. אני רק הפטרתי : שהטרק היה מסע קשה עבורינו..התעלמות מוחלטת.
כך עבר לו נסיוני הראשון ונראה לי האחרון בטרקים..גם כשאני כותבת ,עכשיו, ישובה בנינוחות ליד שולחן, לבי הולם בחוזקה. החוויה היתה עוצמתית ומפחידה..

חזרנו לגר, מן הפח אל הפחת. מחכה לנו רכיבה על סוסים. בארץ שמעתי הרבה סיפורים מפחידים על אנשים שרכבו על סוס ונפלו ופרקו את הירך..אין ברירה. האיש כבר מחכה בסבלנות עם 2 סוסיו מזה כשעתיים. כן, הטרק ארך מעל המצופה ולא עמדנו בלוח הזמנים. טיפסתי על הסוס הלבן , ( כמו המשיח ..) בעל הסוסים מחזיק אותו בחבל. כך פנינו לכיוון היער. מידי פעם הוא מדהיר קלות את הסוסים. אני קופצת על גב הסוס. מה יקרה אם אפול? עוברת מחשבה מהירה, יום ששי ה- 13 היום. לאחר שעה אנו במעלה גבעה , יורדים מהסוסים למנוחה קצרה. במקום אשתו של בעל הסוסים בחברת תיירת הולנדית. משוחחים מעט . שיחה עם בעל הסוסים בלתי אפשרית. הוא כמו מרבית בני עמו מדבר מונגולית בלבד. הנוף מכאן, נחמד. בדיוק כמו בבוקר, לצורך מה היה הטרק.?.עולים על הסוסים חזרה ומתחילים בירידה. הסוס משנה כיוון למרות קריאת אדונו "צ'ו..צ'ו " נוסח:" דיו דיו " שלנו. הסוס מנצח , האמת הוא בחר דרך יפה בתוך היער. פרחים יפים , עצים שחורים מוכי ברק שכובים על הרצפה. ומבחינת הסוס -; גם עשב טעים. בגלל האיחור שלנו בטרק, הסוס מאחר לארוחת הערב שלו, והוא רעב, ועוצר מפעם לפעם לתפוס ביס. אני מתחילה להנות.

זהו הגענו לגר. מספיק הרפתקאות ליום אחד.
תנור העצים הישן בעל הארובה היוצאת מתקרת הגר מודלק. הוא מצליח לחמם את הגר במהירות רבה.
מקלחת אין, אין מים חמים.. לא כדאי להדליק את תנור חימום המים עבור שניים בלבד.
 נגמר לו יום ששי ה- 13 לחודשֱ ,