פרק ו'-היהלום הירוק של הקאמפאסינוס: לאס טראסאס, וינייאלס, ברקואה, טרינידד

מטיילים אוהבים לבחון את מידת האותנטיות של מערב קובה לעומת מזרחה.

בשהייה בכפרים ובעיירות מצאתי קריטריונים חובקי קובה: כשתרנגולת ואפרוחיה צועדים בשורה אל הים, או לאחו לחפש פירורים. כשטרקטור מטרטר מתחת לחלון ב 6.00 בבוקר. כשתלמידים קופצים הביתה לאכול ארוחת צהריים,והאוכל מגוון וטעים. כשבערב בבלקון יושבת האישה או הבעל או שניהם יחדיו בוהים אל הרחוב ,משוחחים עם שכן מזדמן עד מאוחר, אילו היו האותות שעלי להאט את קצב פעימות היום. להיטיב להתבונן דווקא בפרטים הקטנים.

תמונה: תרנגולת ואפרוחיה בחול השחור של ברקואה

את החכמה הזאת לא למדתי מיד, ואולי אפילו מאוחר מידי כדי ליהנות מזה עד תום.

בתודעתי נחקקו זיכרונות מהכפרים הציוריים בהודו בתאילנד, כפרים שכוחי אל, שהחיים והטבע הם אחד, טקסים לא מוכרים ומסקרנים יומיומיים של מקדשים , החיים זולים שם עד כדי גיחוך. זה היה מספיק, כדי להתנחל כמה זמן שהנפש חפצה. מטיילים בסביבה רק כשמתחשק, וסבבה על העולם, הרי הוויזה היא לחצי שנה וממש הופכים לחלק מהמקום.

בקובה עם כל הקושי הכלכלי ההישרדותי, אורח החיים הוא מערבי לכל דבר, עם אוריינטציה לטינית ספרדית שמוכרת לטייל. ההוצאות יחסית יקרות. הוויזה היא לחודש בלבד, הנסיעות ממקום למקום לוקחות זמן לא מבוטל. אז כמה כבר אפשרי להתנחל ולהיות חלק ממקום?

האיזון בין לשוטט בכפר קטן , לבין לנסוע ממנו לפנינות טבע בסביבה הקרובה או הרחוקה היה פיצוי ומתכון טוב לצורך הזה שלי להתמזג עם הסביבה.

מערב קובה :

לאס טראסאס שעה מהוואנה

הפתעה גמורה.

במבט ראשון היה נדמה לי, שמדובר בשכונה אקסקלוסיבית, שכונה שחיפשה חיים בטבע בתנאיי שקט,מה שעל פניו במדינה קומוניסטית לא נראתה לי אפשרות מתקבלת על הדעת.

תמונה: השבילים הפנימיים להולכי רגל. מסביב כביש עוקף לתחבורה מכל סוג.

סיור מודרך חשף קהילה, שהתגייסה ב 1968 לרעיון ,שהלך והתפתח ל“שמורה ביוספרית” בתמיכת אונסק”ו החל מ 1985.

תמונה:joan lazaro פלאפון:53750353 בן לדור המייסדים ,מצוות המדריכים שהקדיש לי שעתיים סיור .לימד עצמו אנגלית רהוטה ומוכן גם להדריך בכל קובה. מלא חן והומור. 

הרעיון היה של צ'ה וסיינפואגוס, אחיו של חברו הטוב שנהרג בתאונת מטוס אחרי הנצחונות, לטעת עצי אורן בטרסות שבמדרונות ההרים, שנחשפו בעקבות שרפות ושיטות חקלאיות ירודות.

החקלאים באזור לא גילו התלהבות מרובה להצעת מנהיגיהם,סיפר לי חואן המדריך המקומי . בסופו של דבר רק 14 משפחות וביניהם אביו נעתרו להצטרף למבצע. עם הזמן בעידוד ותמיכת אונסק”ו הם התחייבו לדרך חיים של שיתופי פעולה בין האדם לסביבתו באיזון אקולוגי קפדני. חיים בה 1000 איש בקרוב.

תמונה: הדור הצעיר מאכיל את הפלמינגו מיוזמתם, ומאחור קופים יושבים על גזע עץ וסוסים מלחכים עשב במרכז השמורה. 

הסיורים במקום הם חלק מהתפישה החינוכית של השמורה: לעודד ולעורר מודעות להדדיות בין האדם לטבע. הדור השני של המייסדים הם צוות המדריכים. לא ניתן לסייר במקום ללא הדרכה.

מנהלת השמורה ממוקמת ליד תחנת האוטובוס ומשם הסיורים מתחילים .חואן בן המייסדים מדבר אנגלית טובה .הקפנו את השמורה, נכנסנו ליער במטרה להכיר צמחים, ציפורים, מתקנים  לשימור מערכות ביולוגיות ואורח חיים .

תמונה: גן הילדים שהחשמל בו פועל בשיטה שהמקומיים הפיקו מזבל שהחזירים מספקים. הגן כמו כל בתי השמורה צבוע בצבעי הדגל הקובני.

הסתובבנו בגלריות לציור, לקדרות ובתי מלאכה לגילוף עץ .

לאס טראסאס היא קהילה סגורה, שרק נישואים מאפשרים ללא מקומיים להצטרף. ישנה מאפייה משותפת ודאגה לקשישים,מועדון שבו הם נפגשים למשחק הרגיש לי וריאציה של קיבוץ.

נשארתי וחצי תאוותי בידי. החמצתי בצער רב הכרות מקרוב של חיי יומיום, ואזור משובח לטיולים רגליים העשיר במים נהרות ,מפל וצמחייה סבוכה .לו ידעתי שהמדריך בקובה הוא כל יכול לסדר לינה מרגע לרגע ,גם שאין הרשאה ממשלתית לקאזות במקום, הייתי נשארת כאן לפחות יומיים אם לא שלושה. חפצי היו בישוב שליד. מלון קיים, אבל יקר והזמנה מראש ודאי הכרחית.

וינייאלס -שעה מלאס טראסאס,שעתיים מהוואנה

14,200 תושבים שחיים בעמק פורה .

תמונה: גבעות שמשרות יראת כבוד לעמק, כאילו שתולות ומסמנות גבול.

הבתים בכפר הם עניינו של כל תושב אם לצבוע את ביתו ,לסלול לעצמו גישה לבית, לסדר את סביבת הבית. ישנם בתים וישנם בתים. אלה הממוקמים בלב הכפר, אלה שבנויים סמוך לשדות.

צהלת תיירים במרכז הכפר היא חלק בלתי נפרד מהחיים ואולי הם מעוררי חיים. התושבים מחכים ליד תחנת האוטובוס להציל תייר לרפואה.

בשדות הכפר לעומת הרחובות,החוקים האקולוגיים קפדניים . זה אומר לא ריסוס, לא רכב ממונע, אלא אופניים סוס או עגלה רתומה גם לשוורים.

תמונה: חוות טבק אחרי הקציר, כשתהליך הייצור מתנהל בבקתה: ייבוש העלים התלויים, חיתוכם, קיפולם לסיגר, הפאלוס הגברי, שיש מנהיגים שמוכנים לקבל אותם מתנה אסורה אפילו במחיר ישיבה בכלא.

הקאמפאסינוס גאים לספר שהגידולים אורגנים, ושהם הוכרזו כפארק לאומי ע”י אונסק”ו והם מקפידים על כל הכללים. לסייר בין החוות מזכיר קמפוס לתורת הצמחים הממכרים: טבק,קפה,קקאו.

תמונה: קפה ערביקה הזן המשובח .

תמונה: פרי הקקאו. כאן עדיין לא למדתי איך מייצרים שוקולד או קפה.

לומדים על שיטות השקייה ,שיטות ייצור, משקיפים על הנוף, נחים עם כוס קפה טעים במיוחד.

3 שעות של הליכה ברגל , או עגלה רתומה לשוורים, או רכיבה על גב סוס. עם מדריך צמוד מספיקים בהחלט להיכנס לאווירה של המקום.

בערב כרגיל חיפשתי אירוע חברתי. הצטיידתי בפנס כדי להגיע למרכז הכפר. בלילה כשאשוב לקאזה לא בטוח שמרפסות הבתים תהיינה מוארות?.השביל המוביל אל הבית שאני גרה בו מתפורר,בליטות אבנים בגבהים שונים מסכנות הליכה יציבה ,עמודי חשמל עם תאורה של 40 ואט לא משהו. וברחוב שלי אין בכלל. כמו באגדה על “עמי ותמי” סימנתי לי נ.צ. שלא אלך לאיבוד.

במרכז העיר שני מועדונים סמוכים זה לזה. דילמה! מה לבחור?

מאולם אחד בקעו צלילי סאלסה בפול ווליום, פרוז'קטור זורק קרניים צבעוניות לאפלת האולם, ושולחנות עגולים ערומים בלי תכונה מיוחדת. מפוזרים. נראה מקום בילוי מצוי לתיירים?

ממש לידו חדר גדול ריק לחלוטין, שממנו נכנסים לחדר קטן יותר ,יושב בכניסה קובני ישנוני כסוף שיער ומאשר לי שפה תהייה מוזיקה. אין קופת כרטיסים ואין תור משתרך. מילא, נחכה נראה נגשש.

באולם האחד נשמעו צלילים ראשונים של מיתרי גיטרה מתכווננים, וזוגות ראשונים נבלעו לתוך האפלה הרומנטית . בחדר הסמוך נשמעו קולות של סידור כיסאות,ובדיקת רמקול .הייתה תכונה של רצון טוב שהערב יצליח.

על הקיר שלט : “ערב קאמפאסינה” -לדעתי מחווה לאיכרים אולי ותיקי הכפר ?

למדתי מהספרים שהקאמפאסינוס היו נערצי המהפכה . הם תרמו רבות להצלחת המהפכה. ואם בקומוניזם מדובר אז בלי פרולטריון , בלי הכרה מעמדית אין למהפכות קיום. השאלה איך מרגיש הפרולטריון היום?

תמונה: אולם של הקזה לטרובה . מוזיקה עממית עם הסטוריה.

לחדר נכנסו אנשים יחידים, זוגות ,התחבקו ,התנשקו, קדו קידה, לחצו ידיים. מין חדוות פגישה של הכרות רבת שנים ,שניתנה להם הזדמנות נוספת להתראות. קהל של 20 איש ואישה. זהו.

רכז התרבות ברך את כולם כנראה הסביר איך נולד הרעיון ,הציג את הנגנים שלפי תגובות הקהל וההנהונים בראש הם בעלי שם שטרחו ובאו. מחיאות כפיים.

החלה השירה. מין פואמה מתמשכת ששני זמרים בני 75 לערך עולים לשיר לסירוגין.

הנגינה יפה והשירה מתגלגלת כמו בפלמנקו. רק בלי רקדנים ובלי קסטנייטות. תופי הקונגה מזכירים שזה קובה.

הקסקט של הזמר היה חריג ביחס ללבוש החגיגי שלו. כובע של המהפכנים : צבע חקי עם כוכב אדום במרכזו כזה של צ'ה. מי יודע אולי ערב נוסטלגיה למהפכה.

למחרת באותו מקום הפעם ברחבה בחוץ עם אותם מארגנים של אתמול ,ערב שהזכיר לי את ימי העצמאות של פעם ,שהחגיגות בנויות על כישרונות מבני המקום. בחור ששר שירי פופ כך גם הזמרת וקבוצת נערים ונערות, הפליאו בריקודי סאלסה .נראה סוף שנה של החוג לריקודים,

מהניסיון הזה בויאנאלס העדפתי מכאן והלאה לחפש את הקזה לה טרובה” - מועדון התרבות של העיר.מעין מתנ”ס מקומי המציע לתושביו פעילות תרבותית מקומית.. הקאזה למוזיקה  ההומה בתיירים ,מוזיקת סלסה אוכל ושתייה .וריקודים.ורקדנים מקומיים ששמחים להזמין תיירות קצביות.

ומזרח קובה

ברקואה

העיירה מונחת ליד הים. הים הוא לא השחקן הראשי, אך מעניק לה היסטוריה מרחבים ורוגע.

תמונה: טיול על החוף על חול שחור אפור לא מלטף, תחושה של זיבזיב ואבנים בקרקעית . המים צלולים ומצננים.

כשמסתובבים במרכז העיירה מגלים שתי כנסיות בפעילות יומיומיות במרכז העיר. זה היה לי מפתיע .גם במדינה קומוניסטית וגם שונה משאר המקומות בקובה.

6 נזירות שירדו איתי במטוס עטופות בגלימה אפורה, צעירות מלאות מרץ, נשלחו כנראה לכאן.

כנסייה פעילה אחרת.הכנסיה האוונגליסטית .על הבמה עומד בחור צעיר עם מכנסי ג'ינס ומנהל תפילה כשרמקול בידו והוא לסירוגין מדבר ושר. מהאינטרנט עלה שמדובר בתנועה נוצרית שמתפשטת בדרום אמריקה ובכלל בעולם השלישי, הכנסייה הקאתולית אליטיסטית מדי בשבילם. אליהם פונים הציבור העממי . ואכן הכפריים סביב ברקואה מגיעים אליהם בסוף השבוע.

ברחבי העולם, האוונגליסטים הם פוליטיים ומבקשים להגיע להישגים פוליטיים. אז מה קרה פה בקובה? הקומוניזם שדיבר על דת כאופיום להמונים מתפשר? האם ביקורו של האפיפיור פרנציסקוס שמוצאו מארגנטינה של צ'ה ,הצליח להפשיר את הקומנדנטה? האם זו דרך לתקשורת עם העולם כשהכל כאן בשפל?

ברקואה מספקת שוטטות נעימה דרך היומיום השגרתי ביותר. כל מה שמוצע לתייר מצויין. אם משלבים זאת עם ההיצע הקיים בסביבותיה השופעות טבע, השהות כאן מושלמת .

הסיור הראשון מחוץ לברקואה היה לפארק נאסיונאל דה הומבולדט 

אלכסנדר הומבולדט שנקרא בפי דרום אמריקאים “קולומבוס החדש “. היה חוקר טבע גרמני .מסעותיו ותגליותיו התמקדו באמריקה הלטינית. להוואנה הגיע ב1949 .צעדנו בין שבילים בתוך יער ושרכים ממינים שונים שהזכיר מאוד יער גשם .גם כאן אונסק”ו הכריזה על המקום כשמורת טבע עם מיני צמחים וסגולותיהם הבריאותיות ,קולות של ציפורים ייחודיות לקובה .המסלול בהדרגה יורד עד לנחל כשחלוקיו מקשים ללכת יחפים בתוכו עד הרגע שאפשר לשחות. ההליכה והטיפוס בחזרה מצריכים זהירות החלקה.

היער הזה היה בשבילי פיצוי הולם לאכזבה שלסיירה מאסטרה הבסיס המיוער וההררי של המהפכה לא אגיע . פגשתי בקאמפאסינוס שדילגו בקלילות בין הסלעים ועזרו לשוורים לטפס בתנאי שטח קשים כשעגלה עמוסה רתומה לעול שעל צוואריהם. ממש ממלכתם שעוברת ב ד.נ.א

סיור מודרך אחר לבוקה דה יומורי בכפרים פוריים

שטים בנהר ,לומדים איך מכינים שוקולד איכותי אורגני ומקנחים בארוחה מקומית . תיירותי מאוד אבל מרגיע וטוב.

על מוטיב הגאווה של הקובנים בחקלאות האורגנית וחקלאות בר קיימא שהם מטפחים , מצאתי

במאמר של אדלר א' בעיתון אינטרנטי של אגרונט פורטל חקלאות.שנקרא::“חקלאות אורגנית ומהפכת החקלאות העירונית בקובה” , הסקירה מתארת את המהפך שעברה קובה. אם קודם האמברגו האמריקאי הדגש היה על גידול מוצרי עלית לשוקי העולם העשיר (סוכר, טבק..) היא עצמה ייבאה : חיטה, אורז, דשנים כימיים, קוטלי עשבים, וחומרי הדברה תוך התעלמות מהצורך ליצר מזון לאכלוסיה שלה .מדיניות זו המשיכה גם לאחר האמברגו האמריקאי כשהרוסים היו הספק המרכזי.. כשרוסיה התפרקה ב1989 והפסיקה לשלוח המוצרים, התוצאה הישירה הייתה ירידה בזמינות המזון והעמדת האוכלוסייה על סף רעב. 

קובה שינתה מגמה בלית ברירה והחלה בפיתוח חקלאות עירונית . אלפי שטחים מוזנחים בהוונה ובסביבתה הפכו לשטחי גידול ירקות אינטנסיביים. שתילת ירקות בעיר במקום רק בכפרים הקטינה את הצורך בהובלה. התוכנית הצליחה מעל למשוער, 

כיום המזון של הגנים האורגניים גדל בשיטות אורגניות אינטנסיביות ,כשהממשלה הוציאה אל מחוץ לחוק את השימוש בכימיקלים ודשנים בתוך שטחי הערים. המטרה של הפרוייקט לייצר מספיק מזון טרי –פירות וירקות זמינים לכל. מספקים הגנים את ארוחת הצהרים, כשהעודפים נמכרים לעובדים במחירים נמוכים. משקים של אורגנופוניקס- הידרופוניקה אורגנית ,בה מגדלים במכלים מוגבהים ממולאים באדמה מעורבת בקומפוסט. שאר הגידול נעשה בקרקע שמעושרת בהרבה חומר אורגני, כמעט ולא נתקלים בבעיות של מזיקים.

עקב עידוד השונות הגנטית. קיימות תוכניות נוספות ליצור ביצים, ארנבות פרחים, צמחי רפואה בשטחים קטנים באזור העירוני והכפרי הסובב את הערים. באזור הכפרי חוזרים לגידול גידולים מסורתיים כמו שעועית וגידולי שורש כמו קסאווה ובטאטה. 

קובה ממש מקדימה אותנו במודעות לנזק בחומרי הדברה והתושבים שותפים וגאים.

מרכז קובה

טרינידד

עיירה מוצפת ושייכת לתיירים. הכל מתרחש בחוץ, כיפת השמיים היא הגג. .ד' האמות של החלק העתיק מרכז פניני תרבות ועיניין רב: מוזיאונים,מיגדלים שמטפסים דרכם לצפות בנוף, בתי קפה , גלריות ומוזיקה.תמונה: לא כל כך נוח לצעוד או לגרור מזוודה ,אך בהחלט משווה לעיר מראה קריבי. כל הכיכרות סמוכות זו לזו וכל ההיצע בהישג יד .

הגעתי לעיירה רצוצה מעייפות של 20 יום. טרינידד בשבילי הייתה היעד האחרון לפני החזרה להוואנה והבייתה .פרידה מקובה.

מצאתי קאזה ממש קרובה בפסיעות לכל האתרים. 4 ימי השהייה כאן היו השלמות לדברים שהחסרתי ,גילויים חדשים, ובעיקר אווירה אינטימית נוחה ומנוחה.

ההפתעה הראשונה: הצלחתי להיכנס לשטח בית ספר!!. בכל המקומות עד הרגע הנכסף הזה הצצתי דרך חרכי תריסים, או הסקתי מסקנות לפי מה שהחוץ הקרין על הפנים .עכשיו אני מטיילת בפרוזדורים בכיתות ובחצר.

תמונה: בצד האחד :צ'ה משקיף, וממול פידל קאסטרו בתמונה מנוילנת, בגודל תמונת פספורט לא ממוסגרת. לי ברור שמעבר לתודות לצ'ה . לשים אותו בחזית זה מושך צבעוניות ותשומת לב מהאפרוריות של מנהיגיהם. 

בפרוזדור תלוי ההימנון, הציפור הלאומית, וגיבורי תרבות כמו חוזה מרטי הביאליק של הקובנים. בכיתה ישנה טלביזיה, התמונות של צ'ה ופידל והכל מאוד מינימליסטי.

תמונה: חלק מהחצר. עץ מנגו .והרבה דלות.

בחצר כל הקירות מעוטרים בצ'ה, בציורי ילדים ובפסלון של מרטי. המורה בקשה ממני תרומה. זה הפתיע אותי מאוד כי העיר העתיקה מטופחת, צבועה היטב ובית הספר ממש מתפורר. כאילו אין צורך להבדיל בין התנאים בבית, לתנאים בבית הספר. ותיירים זה תיירים יש לעשות רושם.

האמת שזאת העיר היחידה שסימני הדלות שלה נאמרו במפורש: ישבתי בבית קפה ואישה נכנסה לרגע התבוננה בי והצביעה: “החולצה שלך יפה”. כשטיילתי מחוץ לעיר העתיקה בקשו ממני סבון. וכשירדתי מהאוטובוס מסרתי לנער את המזוודה. הוא היה מצוייד בעגלה מעץ ללא גלגלים וסחב בקושי את המזוודה על אבני הרחוב המאפיינים את העיר. בכל יום הוא בא לבדוק אם אני צריכה את שרותיו.

הצלחתי לתפוס ברחוב רגע שלפני הטקס: נערה חוגגת את בת המצווה בגיל 13 .יושבת כמו נסיכה על עגלה , כשהרכב מוביל אחריו את האוטובוס המשפחתי דרך רחובות העיר אל מקום האירוע .

תמונה: מוטיבים של רקדנית פלמנקו. המניפה, הזקיפות והשמלה המתנפנפת.

למען האמת לא ראיתי ילדים משוטטים בקובה. הם בבית או הולכים עם ההוריהם. הבת של העוזרת בקאזה הראתה לי בפלאפון משחקים ,ולילד אחר היה אייפד. לא טכנולוגיה נפוצה.

קפצתי ליממה לבוקה עשר דקות מטרינידד. עיירת נופש ים מטופחת למקומיים. בערך כמו חוף קרית חיים רק ביופי של הקאריביים כשנהר נשפך אל הים. משפחות משפחות עם משחקי חברה ישבו על החוף ונהנו מחברותא. בד.נ.א. שלהם הקובנים משפחתיים ,מה שפגשתי בספרד בפורטוגל .אווירה חמה האופיינית ללטינים.

המוזיקה הייתה החיבור של כל המרכיבים בעיירה :החל מ.17.00 מגיעות להקות וזמרים בעלי איכות מוזיקאלית מרשימה. לכל להקה חצי שעה של הופעה עד 21.00 בערב.ואחר כך עד השעה 22.30 תחת כיפת השמיים להקה אחת מרקידה את הקהל בריקודי סלסה קצביים . מסביב בתי קפה .

תמונה: הקשר בין הרקדנים הקובניים שמזמינים תיירות חמודות לרחבת הריקודים צובע את הערב בשמחה אמיתית.יש במקום גם שיעורים פרטיים בריקוד.

המוזיקה איכותית הסביר לי מוזיקאי מבוקה, מפני שמשלמים טוב בטרינידד לכן טובי המנגנים באים הנה.

מרכז פעיל נוסף של המוזיקה האפרו קובנית גיליתי גם פה. ישנו אולם ,בר, מיוחד שמעניק ערב מוזיקאלי מלא שווה ערך להצגה.

תמונה: ריקוד סיפור הומוריסטי פנטסטי של חיזור בין גבר לאישה. ריקוד רומזני ועדין. המקהלה, התזמורת, וססגוניות של הלבוש, מוסיפים מימד דרמטי לחוויה המוזיקאלית.

כדי להשלים את התמונה הלכתי למזבח של כת הסנטרייה. האמונה של חלק מהאפרו קובנים שמשמרים מסורת. הבובות הניצבות על המזבח ,הם לעג וקלס בעיני התושבים הקובנים . הבובות שעשויות מבד או מצמר ועליהם נשורטטים קווים של פנים ,נראות מוזרות. כמו עבודת יד של ילדים בגן. הן קדושות ומקודשות. אני מצטערת שלא עשיתי מאמץ לחפש אותם בטקסיהם ה אזוטריים. יש כאלה שחיפשו ומצאו גם בהוואנה וגם כאן. פגשתי אמא ובת ישראליות שהתיידדו עם כמה מהם והוזמנו ברצון לבוא לראות אותם באמונתם.

את מוזיקת ה”סון” שמעתי בקרן הרחוב המטופח. פרידה אמיתית ואחרונה מקובה.

תמונה: בבוקר בחום, באחת הכיכרות, שלושתם שרים את הקלאסיקה הקובנית. ה “קחון” כלי הקשה שהזמר הקיצוני מימין יושב עליו וגם פורט.

החוויה בהחלט שלמה יותר, כשהביקור הוא פסיפס של כפרים עיירות וערים על כל חלקיה של קובה.

הכפרים והעיירות מאפשרים הצצה אינטימית, ותחושה אישית של התמזגות מידית עם חיי היומיום.