למען האמת לא הייתי שקטה טרם נסיעה. לדבר ספרדית לא ידעתי, וגם לא התאמצתי ללמוד. בהרצאה ב”מטייל” נלחצתי מאינפורמציה על מצבים, שעלולים או לא מקובלים לקרות במדינה קומוניסטית טוטאליטארית. האמירה הגורפת “בקובה מוכרחים לבוא עם תוכנית ברורה כי אין אפשרויות להתגמש בגלל התנאים”, חיבלה לי בתחושת התרמילאיות שאני מורגלת בה. קיבלתי בארץ כתובת של קובנית (פרק הטיפים עוד יבוא), שתיאמה לינות בבתי אירוח שנקראים קאזות. מרגע הנחיתה ובהדרגה הבנתי שאפשר להתנהל גם כאן כפי שנהגתי תמיד:
להסתדר באנגלית צלח לי. נהג המונית היה פרופסור לשעבר, שרותי האינטרנט בבתי המלון הם באנגלית, בעלי הקאזה הם אקדמאים ויש להם לפחות ילד אחד שמדבר אנגלית. ואם אין אנגלית אז גם תנועת יד, שריקה ושתי מילים עוזרות לקדם עיניין. לדוגמא: בסנטיאגו די קובה חיפשתי את ה”מונקדה”, אתר צבאי, אחד ממעוזי המהפכה. הסתבר שיש גם רחוב בשם זה. ברגע שאמרתי: “קסטרו! בטיסטה!“ ועם שני אגרופים עשיתי תנועה של קרבות ביניהם: כולם פה אחד הנהנו בראש, והראו לי איך להגיע.
למצוא קאזה ללילה או יותר? אפשרי בהחלט בעיקר במקומות הקטנים, שהסימון של בתים מארחים כל כך בולט, כשבתחנת המרכזית של האוטובוסים מחכים מקומיים כדי לשכנע להתארח אצלם.
תמונה: שלט בכניסה והסימון של ה”עוגן” המאשר אירוח ב”אל בוקה”. זה הסימון בכל קובה
ההליכה ברחובות בכל שעות היממה זימנה סיפורים . הכרחי היה לי להשתלב בתוך סיפור,להיות בתחושה של שייכות והתאהבות. אחרת זה באמת להרגיש לבד,ולא להשתחרר מהשוואות וביקורות.
נגמלתי מהר מאוד ממבצרים או אתרים תיירותיים שהספרים לעסו אותם. אך לא וויתרתי על שום אתר שיאפשר לי מגע עם תושבים למיניהם.
תמונה: בהוואנה בפארקה סנטראל לאחר שהאיש בגילופין שר על בירכיו ,הצעתי להם את השיר ,שהסתבר שהוא מכסיקני “למה תבכי כל היום כך יורונה”.
אליה וקוץ בה. ה”חינאטראס”, המציקים לתיירים. יש גם יש.
חיפשתי נוסחה שתאפשר לי להתמודד עם רמאויות והצקות ולהישאר אדיבה. משפטים כמו “טוריסמו נו בנקו” או “נו קוק” וטפחתי על המתניים, או חייכתי והנהנתי ”גראסיאס,” והמשכתי ללכת. עשה לי הרגשה טובה. להבין מצד אחד שיש פה מלחמת הישרדות, ומאידך להיפטר מרגשות אשם כשאני מסרבת.
יש הצקות נסבלות: כשמציעים הופעות תרבותיות ורוצים שתקנה, או שרות מוניות שמנדנד “טקסי” “טקסי” . מילא. אבל יש חינטראס ממולחים ואינטליגנטים נוסף לכל.
עצר אותי גבר שחור בין ערביים עם השאלה הקלאסית “מאין את “? ומיד הפגין בקיאות על ישראל מימי גולדה מאיר,ואני כמובן מזכירה לו את הקשרים הטובים שהיו לנו עם אפריקה בשנות ה60 של המאה הקודמת. ברגע שביקש שאזמין אותו לבירה, הבנתי שהוא אינו סטודנט לרפואה מגאנה אעפ”י שפגשתי כאלה באמת במצעד אחד במאי .
מה שמעצבן באמת זאת תרמית כספית או מחיר מופקע ,שיכלתי למנוע זאת לו וויתרתי על בורות מכוונת. אני מסרבת כפייתית להתעסק בכסף. בקלות התבלבלתי , בעיקר בעודף ובשטרות מנייר בין הכסף המקומי לכסף התיירותי .בי”ס עולה כסף תמיד, והיומיים הראשונים בקובה היו כאלה. בסופו של דבר בקשתי מהמארחים שלי ללמד אותי בשיטת מצא את ההבדלים בין השטרות.
המצחיק שהייתה לי אמביציה לתפוס את הרמאים: את נהג האופניים ,ורוכל המשקאות ליד הים בהוואנה .ממש מחט בערמת שחת .אכן מצאתי אותם, הסתפקתי ב”סדרת חינוך” על “הסבר פניך לתייר”. את הכסף לא ביקשתי.
אי אפשר לומר שזאת הייתה החוויה המרכזית שלי בקובה ,אבל התיירות והשינויים שהיא מחוללת יפרצו את הסכר.
בטוח מאוד בקובה . גם מאוחר מאוד בלילה, כשהאורות ברחובות בקושי מאירים. השיטוט הזה היה לחם חוקי,מרתק,איפשר לי לאכלס את הזמן הרב שהיה בידי, ולהחליט עם מי ומתי אפשר להצטרף ולחוות את החוויה התורנית.