זאת הנסיעה הראשונה שלי על אדמת הודו מרגע הנחיתה. אני נוסעת לפגוש את הבן אחרי שנתיים שלא התראינו. היעד קאסול. שם הוא כבר ממתין ודאי ברגשות מעורבים. מי יודע מה כבר תלד התקופה הזאת.
יצאנו מדלהי ב17.30 באוטובוס לתיירים עאלק. החלונות בקושי זזו, המושבים חרקו. למי שהתמזל המזל וישן בספסל האחורי הרוויח עריסה טבעית בזכות הבורות בכביש. הלילה עזר להתגבר על אין מזגן ,אם כי עלינו להגיע ליעד ב11.30 בבוקר למחרת.
חניית הביניים כדי לשבור את הרעב נראו כמו חנייה באתר בנייה, קרשים מאולתרים היו הדוכנים . כוסות הצ'אי , שטעמם גן עדן, שלא ניתן לחיקוי מחוץ להודו, מנוקים בתוך דלי מים . אין כיור ואין ברז. המים בדלי משמשים לניקוי כל הכוסות בכל מחזורי השתייה .את הצרכים עושים בחושך סמוך לאוטו. אז לא ידעתי שאפשר ליפול לתהום.
נכון , 16 שעות נסיעה אפשר היה לחסוך בטיסה,או לשכור נהג פרטי. לרגע לא עלתה בדעתי האופציה הזאת. אני אתגלגל בדיוק כמוהם, כמו הילדים שלנו. וזמני הנסיעה הם אידאלים לעבד את המתרחש סביבי ועמוק בתוכי. זמן איכות שאין בלתו.
"אימא שלי בלי כלור וקוטלי חרקים אין סיכוי שהייתה יוצאת מהבית"!!ליטפו לי את האגו מצד אחד, מצד שני יכול להיות שניסו להגדיר לי מה זאת אימהות?
כשציינתי את שם היעד, "הפרפל האוס" שב"אולד קאסול" , הם פתחו עיניים: "את בטוחה שלשם"? ולא פרשו הרבה. אמרו "קרחניסטים" ולא הבנתי בדיוק מה זה. מהפחד גם לא חקרתי. הקשבתי. מאיין הבקיאות של כולם על כולם? מספיק ציון מקום והחברה כבר לוחצים על כפתור?
מטריד. באמת הטריד אותי. שמרתי על איפוק. ולא פיתחתי שיחה בנידון בניגוד להרגלי להבין עד הסוף .
לפנות בוקר הגענו לבונתר .ירדתי מהאוטובוס כשהגוף מקומט וממורטט .
תוך כדי התמתחות, הגוף קפא . המבט מסביב הלם בי באופן מוחלט.
המראה לא היה של גן עדן , לא שלווה סטואית ולא נוף מדהים, אלא הרגשה של "עק וולט", סוף העולם. ההלם נמשך כל הדרך לקאסול. ג'יפים כבר חיכו והעמיסו אותנו מיד( בהודו לא הרגשתי אף פעם עולה או יורדת מכלי תחבורה }. נסענו באיטיות בשיפולי ההרים המיוערים. הדרו של הטבע שיתק כל מחשבה. בקתות מפוזרות על שיפולי ההרים פה ושם. עצי ירוק עד שוטפים את ההר. ככל שאנחנו מתקרבים, נהר רחב עכור מסחף זורם בעוצמה , גשרים תלויים מעל הנהר שנקראים ג'ולות .
לפתע עצרו וסימנו לי כאן ה purple house .תחנה אין , בית לא נגלה לפניי, אין בתים לצד הדרך . טיפסתי על מדרון תלול כשנקודות שונות באבן שימשו מאין מדרגות ואני שקועה בטיפוס עם הכבודה על הגב נחה ומתבוננת סביבי. ואז בשקט הזה שמסביב בחזית הבית שניים תרגלו יוגה, שלושה ישבו על ספה עישנו ושוחחו. לשמע הקריאות האינדיאניות של בני המכריזות על בואי הגיחו השאר, ואליהם הצטרפו שמונה מבני המשפחה ההודית בעלי המקום.
כל המקורבים לבני, חברים ישראלים ומקומיים ידעו על בואי המתקרב. הייתי אטרקציה. אימא מגיעה בהתרעה של מחצית היממה ישר לתוך המאפליה. הם סיפרו לי על התרגשותו הכנה, כשרץ בכפר והכריז בצעקות ארכימדס: "המטורפת מגיעה", "אימא שלי"!
בני לא סיפח אותי לחבורה שלו. מעבר לכביש הוא הכין לי בעוד מועד חדר קטן ב"מלונית" ממש יוצאת דופן בסביבה ולא בולטת מידי .מבנה לא גמור מבטון חשוף עם שירותים ומקלחת משותפים המוצפים במים שלא מתנקזים. ללא מעקה למי שגר בקומה השנייה . מזכיר מבנה לא גמור בכפרים בגליל .
על המיטה חיכה לי ציוד מההודיות, שסרגו ל mama מישראל, כדי שלא תתקרר בהרים ובלילות: כובע צמר עם אוזניות, גרביים שישתלבו בנעלי אצבע וצעיף צר וארוך בצבעים עזים של צהוב כתום ושחור. על שרפרף לצד המיטה נחו נרות וגפרורים לשעות הפסקות החשמל הרגילות. בכל מקרה הנורה החשופה בתקרה לא שפכה אור על ערמת הספרים שהבאתי. תרמיל הגב הענק מונח על הרצפה ובזה הסתכם כל רכושי. באמת לא היה צריך יותר.
מהירות ההחלטה והיוזמה הבלתי מתפשרת שלי להגיע , היו בונוס לרגעים הקשים שעוד יבואו.
