השבוע האינטנסיבי בהוואנה הסואנת,אירועים שרדפו אירועים, היו טרף שהרגיע את הרעב הראשוני. פגשתי שם עיתונאי, צלם, של ידיעות אחרונות, שהיה לקראת סיום הביקור, ואת מסלול קובה נסע עם נהג צמוד. איך אתה מתרשם מקובה שאלתי? “ בעצם הכל חוזר על עצמו” הוא ענה. לא חקרתי אותו מה זה אומר?!
טסתי לחלק המזרחי של קובה ומשם התגלגלתי ממקום למקום.
מספר התושבים בערים הגדולות ירד משני מיליון ומאתיים אלף שבהוואנה, לחצי מיליון ומטה ,כך שלהקיף עיר ולהתרשם ממנה בשלמות הייתה חוויה שונה.
הידיעה שהאזרחים אינם משלמים מסים לא לעירייה ולא למדינה היווה אתגר לבדוק האם אכפת לעיר “למתג” את עצמה? מה באמצעים שיש לה היא מעדיפה להדגיש? והאם באמת הכל דומה להכול?
סנטיאגו די קובה
עיר ששומרת ומטפחת את נכסי העבר שלה.
נעים להסתובב בה. כשעליתי לכיכר סספדס וירדתי לים במדרחוב, או טיפסתי על הבלקון של כנסיה או של מלון- כל העיר נגלתה לפני מרווחת ונעימה.
תמונה: במלון לה גראנדה המככב בספרו של גרהם גרין “האיש שלנו בהוואנה”, עליתי לקומה השנייה צפיתי בנוף והזמנתי עוגת פודינג מקומית וקפה.
יויי ,שמה של בעלת הקאזה, רטנה בפני:“שם בהוואנה לא רוצים שתיירים יגיעו הנה, אז בחדשות הם אומרים שמזג האוויר לא טוב פה. נו תגידי מזג האוויר גרוע פה?” בדבריה נשמע כעס של עיר שלקחו לה את הבכורה. הייתה הבטחה מפורשת של פידל קסטרו ממש כאן בכיכר סספדס בעת המהפכה לאחר שהביס במונקדה את בטיסטה : “סנטיאגו די קובה תהייה הבירה”. פידל הודה לציבור שעמד והריע והעריץ . הוא הודה להם על שחרפו את נפשם למען החופש. הבטיח ולא קיים.
תמונה: כיכר סספדס, שאף פעם לא עמוסה, אך היא חלון ראווה של העיר. בית העירייה על אחת משלושת מרפסותיו עמד פידל קאסטרו הודה והבטיח .
ובכל זאת סנטיאגו מוכתרת בעיני המחוזות במזרח כבירה . כשרופאת השיניים ,בעלת הקאזה מהכפר הקטן ברקואה ,רוצה תרבות, היא נוסעת 4 שעות לכאן . שאלתי אותה מה החלום האמיתי שלה היא ענתה לי בערגה : “להיות בהוואנה”.לשמוע אופרות.
שישי שבת זה זמן טוב להתחיל את ההכרות עם אוצרות המקום .כיכר סספדס התחלה טובה.
ההפתעה הראשונה הייתה ההופעה של האפרוקובניים.. בהוואנה אמנם ראיתי נשים שחורות בלבוש לבן, ועל ראשן מין כיסוי בתחרה היושבות על כסא למטרות צילום תיירותי. ככל שעבר זמן הבנתי שאני נוגעת בקצה של אמונת ה”סנטרייה” אמונה אזוטרית במסורת האפריקאית. בסנטיאגו נחשפתי לריקוד, שהזכיר לי טקסים שבטיים באפריקה כאלה שראיתי בקנייה.
הרקדן הצליח לשכנע אותי להצטרף אליו לריקוד .”אני מורה לריקודים האלה בואי?” לקול צחוקם של המקומיים קיפצתי כאות הערכה .הוא מנחיל מסורת הריקוד האפרו קובנית לצעירים צאצאי העבדים. העבדים שהובאו לעבוד במטעי הסוכר במ' ה16 בסנטיאגו וסביבותיה יצרו סגנון מיוחד מקומי קובני שמושפע מארץ מוצאם ומהשפעות מקומיות.
בקאזה דה לה טרובה שהוא בעצם המתנ”ס העירוני. התקיים ב 10.00 בבוקר חוג ללימוד ריקודי הסלסה . יוזמה מקומית ללמד את הנוער ואולי להקים להקה. התלהבתי בעיקר מהצ'ולה, הנערה המענטזת עם הסרט והחולצה הוורודים .הן נשים יפות ,הן גזע מעורב בנוי כהלכה . פדרו חואן בספרו על הוואנה נמס מהן ,ואני קניתי פיסלון בדמותן.
מה שיפה לראות את כל המינים הצבעים בקובה חיים יחד בשלום והבנה וכבוד. גם כאן בריקודים גם ברחוב ובכל מקום. זאת הגאווה של קובה. המיזוג.
בשעה 19.00 בכיכר תזמורת עירונית של כלי נשיפה.
תמונה: התזמורת מנגנת בכיכר גם בשישי וגם בשבת. וברקע הקתדרלה המפוארת נואסטרה סניורה דה לה אסונסיון, שבו בגומחות נמצאים פסליהם של ולסקס וקולומבוס
נגן סקסופון שהגיע בקטנוע מביתו סיפר לי שהחל מגיל צעיר מאוד לנגן. התזמורת מסתובבת בעולם הוא דובר צרפתית רהוטה ,כך שמשמש הדובר של התזמורת. זוהי בעצם פרנסתו. כלי הנגינה והכיסאות מחכים לו ברחבה. זהו תפקידם של עובדי העירייה.
ובפינה אחרת בעיר,המוזיקה שהנשמה שלי מחפשת אותה בכל מקום. שירה עדינה שירת הלב .הקול לא גובר על הכלים, ויש זרימה שווה בין כולם.
תמונה: הלהקה ידועה בסנטיאגו. קניתי את הדיסק של הראיון אתם ברדיו בטלביזיה כולל השירים. לא שההקלטה מעולה. המתופף בעל החולצה הכתומה שורק חיקוי לכלי נגינה.
בקאזה דה לה מוזיקה החל מ 21.00 להקות סאלסה מודרניות שפחות התלהבתי ולא הרביתי לראות.
המוזיאונים מרשימים בקנה מידה בין לאומי: המוזיאון העירוני אמיליו באקארדי אי מוריאו מציע ב3 קומותיו חומרים מעניינים מכל התחומים אומנות ארכאולוגיה הסטוריה של המהפכה. אמנם חללים גדולים שהעיצוב לא נלקח בחשבון, אבל המוצגים מרתקים. לא לשכוח את הקומה התחתונה שם המומיות
מוזיאון היסטורי נוסף האחד והיחידי בקובה כולה שנמצא בביתו של דייגו ולאסקס או לפחות בבית הכי קדום שקיים,המקדיש לכובש האכזרי מטעם הכתר הספרדי . נחשפים לאורח חייו ולחיי בני תקופתו. המדריכות במקום מספרות על עושרו של הכובש והכלים היקרים שקישטו את בתי החברה הגבוהה דאז,ובנשימה אחת מספרות על קשייהן הכלכליים שלהן עכשיו בקובה בתקווה שנבין .
מוזיאון המציג את התלבושות הססגוניות של הקרנבלים בעיר מידי שנה.
מוזיאון במונקדה, בתוך מחנה מבוצר שהיה שייך לבטיסטה, ושם פידל נחל ניצחון ראשון .
תמונה: המונקדה משמשת גם היום בית ספר צבאי סגור ומסוגר ומקצה חלק למוזיאון. היא נמצאת מחוץ לעיר העתיקה כך שלהגיע אליה זו הזדמנות לראות חיי יומיום לא תיירותיים של חלקים אחרים של העיר.
מה שמייחד את המוזיאון שהוא נמצא במקום ההתרחשות. הקירות עדיין מנוקבי כדורים, דגמים ופירטי לבוש של הלוחמים כאילו התפשטו עכשיו. מושקע, מעניין, גם כשלא הבנתי את ההסברים בספרדית עד תומם.
ייחודיותה של העיר שאוצרותיה שמורים באדיקות ובמקצועיות, מנחילים הלכה למעשה את ההיסטוריה המקומית והארצית.
קאמאגוואי – {302 אלף תושבים}
שהיתי במקום יממה בלבד לפני המעבר מהמזרח למרכז קובה .
ללכת ברחובות העיר זאת חוויה אסתטית ואמנותית.
הרחובות אינם שתי וערב אלא מעוקלים כחלק ממלחמה נגד שודדים במאות הקדומות
תמונה: ממרפסת הקאזה צילמתי את הקולנוע המקומי בצבע ירוק, ואת הכנסייה ששופצה בעקבות תרומות הוותיקן אחרי ביקור האפיפיור. קתדרלות וכנסיות בעיר מרשימות ביותר.
הגלריות עמוסות בתמונות ופסלים לא שגרתיים. מעוצבים בטעם שלא מביישים גלריות בתל אביב .
תמונות מופשטות, סוראליסטיות, קונצפטואליות.
סטודיו שבעליו קיבל אישור לפתוח לעצמו .כמו הקאזות צריך גם הוא להפריש מרווחיו לשלטונות. שאלתי אותו אם ציור אבסטרקטי היא דרך להביע בצבעים במקום שאי אפשר להביע במילים?
הוא חשד ושאל אם אני עיתונאית, והסביר שהנושאים באים לו מהתרשמות פנימית. צייר אחר במקום אחר הסביר לי, שכשאדם בהישרדות הוא חושב רק על הישרדות, לכן אין האומנות שלו כלי ביטוי למחאה.
החרס והכדים מסורת מקומית מקדמא דנא הם חומר גלם לפסלים מודרניים בכיכר, בנוסף לפסלים של גיבורי תרבות .
כדים בבית הקפה וציפוי קירות גם כן בחרס.
פסלים למכירה בגלריות.
גם התור במצוקה באיזו פינה נידחת בעיר מוקפד בצבע.
אפשר לומר בביטחון שאומניה של העיר נתנו את הטון האסתטי . עיר שמקדמת אומנות.
שמעתי תייר אומר לחברו תוך כדי מבט מתפעל ברחובות :זאת נקראת עיר מיוחדת ויפה.
סנטה קלרה {202.000 אלף תושבים}
קלרה הקדושה מנציחה את הקדוש המעונה צ'ה גווארה ומקדישה לו את העיר כולה. העיר הזאת ממש תפורה עליו, אפילו שואבת ממנו את אופייה.
תמונה: המוזולאום של צ'ה . המונומנט הבולט בכניסה לעיר . חיילים גאים להצטופף לידו. מתחת נמצא אולם עם נר התמיד, בו מים זורמים, וקברו של צ'ה ולוחמיו מעוצבים באבן מיוחדת המזכירה רגבי אדמה . מוצגים אישיים שלו. תמונות ואמירות נמצאות בתיבות מזכוכית.
הפזיונומיה של פסלו אינה הרואית. מה שבולט בחזותו הוא הכובד, האחריות. צ'ה מתבונן אל האופק וההגות שלו חקוקה באבן.
לפי הביוגרפיות שנכתבו עליו התרשמתי עמוקות מהתהליך שצ'ה בנה את משמעות חייו. בתקופת לימודיו למד את יבשת אמריקה הדרומית ביסודיות האופיינית לו דרך קריאה מפגשים ומסעות. כשהדרך הייתה ברורה לו הוא מיזג את הרופא שבו והאקטיביזם הנחרץ שלו מיום היוולדו, ויצק לעצמו תבנית שכלאה אותו עד אחריתו המרה. זה עצוב, עם מחיר דמים ,ובכל זאת אי אפשר לעמוד אדיש מול זה.
הנצחת הקרב המכריע של המהפכה ליד פסי הרכבת
עוד מונומנט מרשים שמשתמש בתנאי השטח.
סוס עגלה וקאמפאסינו . תפאורה יפה לעיר שמנציחה את הקדוש .
תמונה: אחרי הליכה מייגעת בחיפוש אחרי בית כנסת עצרתי את הקאמפאסינו .מונית זמינה
האיכרים היו משאת נפשו של צ'ה. קוד הלבוש שלהם על כל פני קובה: חולצה ומכנסיים בצבע חקי, מגפיים ורצוי שפם. גאים זקופים שזופים .הם היו יקירי המהפכה. בסוף יום קרבות כחלק מחיזוק ההכרה המעמדית צ'ה לימד אותם ביערות פרק בהיסטוריה ,קומוניזם,קרוא וכתוב. הוא העריץ את עוז רוחם נאמנותם וגמל להם .
בכיכר וידאל, הכיכר המרכזית של סנטה קלרה התוודעתי לאווירה הסטודנטיאלית של העיר
שירת הטרובדורים. תופעה חדשה במוזיקה הקובנית שלמדתי כאן.
תמונה: הופעה בתאטרו לה קרידאד. תאטרון -חדר ,שעולים אליו במדרגות מעץ לא יציבות מכוסות בשטיח אדום . החדר רחב מידות עם חזות ענתיקית. הכיסאות מסוגננים אך לא יציבים. הפורטרטים ,המנורות והשטיחים האדומים נתנו הרגשה של חדר בפריז של לואי ה14.
טרובדור הוא זמר ששר את עצמו. הוא לא שר את “ים השיבולים שמסביב” אלא :“כמה ארוכה היא הדרך ,אני נופל וקם נופל וקם… זאת אומרת מאידאולוגיה לשירה אישית.
ישבנו 30 איש . 5 תיירים והשאר מהחיבוקים הבנתי שמדובר בבני משפחה . לא הבנתי מילה אבל המוזיקה הייתה מצויינת. האווירה החברית בין הטרובדור בעל הרסטות וחבריו שהצטרפו רק לקראת הסוף הייתה כל כך אינטימית וחמה,שממש היפנטה אותי.
למחרת פגשתי בלב הכיכר תופעה מוזיקאלית נוספת.
תמונה: בכיכר וידאל חבורת סטודנטים מוזיקאים מנגנים שירים מסורתיים קובניים בעיבוד ג'ז וגם יצירות מפרי עטם. הלבוש שלהם ממש אחר.
הקשבנו רק קומץ תיירים .תושבי העיר ישבו על ספסלים הרחק מהמקום.
תופעה שבקשתי הסבר. איך זה שהאולמות לא מלאים בהופעות? איך זה שהקהל המקומי לא פעיל?
מוזיקאי ב”בוקה” הסביר לי, שתופעת “ אמפיתאטרון קיסרייה” לא קיים במושגים של קובה.
גם כשמדובר בקנה מידה של הבואנה ויסטה סוציאל קלאב. הוא הכיר את כל הנגנים והטרובדורים כשהראיתי לו את סרטי הוידאו. הם מצויינים ידועים בקובה. גם אני למדתי בסנטה קלרה. האוניברסיטה כאן היא הטובה בקובה ללימודי אומנות ומוזיקה .
בית קפה באווירה סטודנטיאלית מוקדש כולו לצ'ה.
קריקטורות על קירות מספרות סיפור מערער על מה שהתרגלתי לחשוב על סטודנטים, קובה ומהפכנות.
זה לא במקרה “וכיתתו חרבתם לאתים וחניתותיהם למזמרות?”
צעקת הגעוואלד של הציבור על סכנת הגלובוס? והיונה, ממש מחכה בסבלנות לאות של שלום?
קולות חדשים בעיר הזאת ועוד בכביש הראשי בדרך למוזוליאום של צ'ה. כנראה שיח אחר סטודנטיאלי מתנהל במסדרונות האוניברסיטה עיר שהייתה מתמיד ערש המהפכה?!!.
בבית הקפה עם השירה המסורתית שאותה חיפשתי בכל מקום , תמונתו של צ'ה מרחפת ונערצת כאילו זה היה היום.
תמונה: בית קפה בכיכר וידאל .שרים את הלהיט העולמי של הבואנה ויסטה סוציאל קלאב :”צ'אן צ'אן”
סיכמתי לעצמי : אי אפשר לומר בצורה גורפת ,שהכול אותו דבר בקובה.
מה שנכון לומר שההישרדות היומיומית של המקומיים ניכרת ודומה בכל מקום.
