חזרתי מקובה אחרי 25 ימים של שוטטות לבדי ממערב לאי למזרחו בכל כלי תחבורה אפשרי.
לא היה מנוס מהשאלה האם היה כדאי? האם קובה שווה את המאמץ? והייתה לי בהחלט סיבה טובה לשאול אחרי 21 שנות מסעות בעולם.
המניע לנסיעות עד כה היה פענוח של חלקים מהביוגרפיה שלי: מפגשים על אם הדרך עם בני התרמילאי, משפחה עלומה, חברים שהשתקעו ובוששו לחזור, שליחות וכו' וכו' . קובה לא התאימה במשהו לתבנית הזאת, ובכל זאת מה היה סוד המשיכה?
בילדותי במיוחד בבית מעורה פוליטית, ומי שהלכה לתנועת נוער כבר בכיתה ד' שמענו על משבר הטילים. רצח קנדי. קובה כיכבה חדשות לבקרים.
כל זה היה כאין וכאפס מול החוויה באולם הופעות ענקי בבולטימור שבמדינת מרילנד בארה”ב בשנת 2000. ישבתי בשורה שנייה במרחק נגיעה מהלהקה הקובנית משנות ה60 ”בואנה ויסטה סוציאל קלאב” שאת הסרט הדוקומנטרי עליהם ראיתי שנה קודם בארץ.
חמשת המוזיקאים המופלאים בני השמונים עלו לבמה מלווים בתזמורת מפוארת של כלי נשיפה, ניגנו ושרו את קובה . האולם דמה להר געש, הקהל רקד ושר בסחף אדיר. הכל נראה כמו אי מדומיין שהמוזיקה חיברה את כולם אל נימי החלום שנגדע. .הקהל הלטינו אמריקנו בא לעודד, למחות, להשתייך, להתרגש שוב. המעמד הזה השאיר עלי רושם כביר שהתחיל לחלחל כבר אז.
הביוגרפיה של אנדרסון על “צ'ה” גווארה והסרטים “לקובה באהבה”, ”מסע על אופניים”, שרטטו בי תמונה, אולי רומנטית, אבל תמונת מקום ששווה לבחון מקרוב.
כשרק נחתמו ההסכמים עם ארצות הברית הזדרזתי לקנות כרטיס. על קו התפר הזה הסקרנות בערה. מה בעצם עלול להשתנות? מה בדיוק יתקלקל, ומה בדיוק אותנטי בקובה? החלטתי להגיע לפני מקדונלד'ס 
.
תמונה: מתפרה לשירות המדינה בעיירה וינייאלס. חום של 38 מעלות והכל פרוץ בטבעיות גמורה.
יצאתי למסע בקצב אישי. עם אינפורמציה שימושית של לונלי פלאנט,מסע אחר , מאמרים מרבי גוגל,הרצאה במטייל שהרגיזה אותי בדיעבד במובנים מסוימים. הוספתי לרשימה גם את הסופרים הקובנים: אדוארד מאנה /“שנותי קובה” . את האוטוביוגרפיה של פידל קסטרו מפיו של הסופר הספרדי איגנסיו רמונט. את המינגווי “הזקן והים” ו”איים בזרם” .עם ספרו המסעיר של פדרו חואן גיטארס “הטרילוגיה המלוכלכת של הוואנה”הסתובבתי כל המסע.
אני יכולה להגיד בוודאות שאמנם אין בקובה מיליארד תועים ססגוניים של הודו,אין שם את פלאי הטבע של ניוזילנד, ולא היערות העבותים הגולשים אל הים,כשקופים מסתובבים על החוף כמו בקוסטה ריקה.
קובה היא אי,שהחלום ושברו כלואים בו. שהשקט והנועם של אנשיה הוא לא כפוי מעריצותו של השלטון, אלא מהידיעה שיש להם מה להציע. שהם חוליה בשרשרת של עבר שהם גאים בו ושרים אותו. לגבי העתיד הם אופטימיים,אם כי עצובים : “השינוי יגיע... הם אומרים .. ייקח חמש שבע שנים.” ומיד שותקים.
המסע הזה השיג לגבי את המטרות. לראות את השריד האחרון של החלום הקומוניסטי סוציאליסטי בדמדומי שקיעתו. לעמוד נכוחה מול הרומנטיקה של המהפכנות ולהכיר בתוצאות.
