פרק ג' – הוואנה והעיר הגדולה
למען האמת גם בעיר של שני מיליון תושבים, או חצי מיליון תושבים,שלא לדבר על הכפרים , התעוררתי לקול קריאות התרנגול ,הפסקול של קובה.
תמונה: בבוקר יום שבת ב patio artex בסנטיאגו די קובה אדם מגיע לבר ומציע למכירה תרנגול
הבתים הקטנים ,הנמוכים ,הצמודים זה לזה יוצרים פרספקטיבה יפה של רחוב,ובשטח הפנימי של כל בית מסתתר לו מין “משק עזר” פורה ומכניס שיש בו בננות מנגו פאפייה תרנגולות וביצים ומה לא?
הנשים הן היזמיות הגדולות. על פיהן יישק דבר .איתן אתה מנהל משא ומתן, הן קובעות המחירים הן עומדות מול השלטונות הן מבשלות הן מחלקות תפקידים. כולן אקדמאיות. מורות, מרצות, רופאות ומין הסתם בעלות הכנסה שמאפשרת להן לפתוח קאזה לתיירים ברשות המדינה שגובה מהן מסים. הבעל מקבל פקודות באהבה.
תמונה : מהסלון והמטבח בצד שמאל יצאתי לחדרי דרך פרוזדור פורח כשמעבר לקיר הימני מסתתר גן מניב.
זוהי הקאזה, ממלכה שאליה הגעתי בכל עיר וכפר כדי להכיר את אורחותיהם ואת סביבת מגוריהם.
להתמקם בעיר העתיקה של הוואנה-{הוואנה וייחה} -זאת הייתה החלטה מצוינת .בחרתי לגור בחלק הדרומי של העיר, “החצר האחורית”של החלק המתוייר. ברחוב picota 6 .היה נחוץ לי להתעורר ולשהות באזור זה. ככה נכנסתי לקצב המקומי .לא בער לי כלום. אין שם תכונה של בוקר או של ערב. הכל מינורי. יש זמן בשפע. בעיקר הולכים והולכים.
הם אדיבים, נחמדים .“יש לך נעליים טובות ” קראו אחרי המתגודדים בחברותא {,ממש כמו בהודו} . החיים מתרחשים בחוץ : משחקים ,מבררים שעועית דווקא גברים, משוחחים ,מספרים, צוחקים, קריאות אחד לשני, מוזיקה מרדיו דיסקים ענק, שמרכז צעירים ליד פתח הבית. אבל רחוק מלהיות אלים .הדדיות של שווים. כל צבעי העור והם יחד.
תמונה: שתי אחיות ליד פתח ביתן. הקטנה אילמת.
מעבר לחלון ראיתי כניסה אחורית לבית ספר שנפתחת רק בראשית היום. מאוחר יותר כשניסיתי להיכנס בדרך הראשית הם אפשרו לי להסתובב בחצר. להיכנס לכיתות לא. לצלם לא, אפילו בחצר.
ידעתי שזה חוב שאני צריכה לגבות מהביקור .ממה הם חוששים?מה יש שם בבית הספר? מפחדים מהשפעות? שמתי לב שהם מדברים לילדים מאוד בשקט אירופאי. גם לקטנים .מין נימוס מכבד. הילדים והחינוך הם בבת עינו של המשטר לפי הביוגרפיות.
תמונה: רחוב PICOTA ליד בית מספר 6.הקזה שלי.
קרה רק פעם, שילד ניגש אלי דרך הסורגים ונדמה לי שביקש כסף. לפי התגובה העדינה של דליה בעלת הקאזה שכנראה אמרה לו בלחש ללכת. הוא ציית מיד ונעלם במהירות הבזק.
כשהדלת פתוחה ניכרים ההבדלים בין בית לבית. זה לצד זה . בית יכול להיות חדר קטן , שממלאות אותו שתי מיטות ונשים מקומטות ורזות בלי שיניים שכובות ובוהות לרחוב. החלל היחידי הוא הרווח בין המיטות ובפינה קומקום.
תור ליד דלפקים. לא ברור היה לי עדיין אם זאת קנייה רגילה ,או הקצבה למי שצריך השלמה חודשית. יש קריטריונים. דלפק ללחם לחמניות חלב . מאפים. דלפק לתרופות . וזה בערך כך: חלון נפתח לרחוב והאנשים מכל הגילאים עומדים בנימוס בשקט בסבלנות. אין דחיפה אחת. המוכר או הרוקחת עומדים בתוך מבנה ומספקים את הנדרש. במקומות הקטנים בקובה בחנויות גדולות עומדים בפתח אחראיים שמכניסים את הקהל טיפין טיפין. אולי פחד מגנבות. אין שרות עצמי.
מסעדה שכונתית היא מין דלפק גבוה ,שנשים פותחות בקבוקים ומגישות צלחת מוכנה של אוכל מבושל לצהריים. הסועדים יושבים על כיסאות מגוונים או על לייסט ארוך ומבסוטים מהמפגש.
בנק שפועל בשעות הצהריים זאת תופעה. אמנם יש מקומות שאפשר להוציא כסף בכרטיס אשראי ולידו מסתובבים שוטרים . היה מקרה שהייתי צריכה לפרוט יורו. תור עצום של יושבים. אני מבררת מי אחרון ולמי עלי לפנות. כשהיו אי הבנות,פקידה מיוחדת קיימה ברור פומבי מי אחרי מי בתור ותמיד היה מי שזכר את הסדר.
בית תרבות. פתוח אחר הצהריים . שומם. נכנסתי לבניין. דומה לבניין ההסתדרות של פעם. חלל גבוה .ספרים כנראה על סוציאליזם ואחוות עמים מונחים ברישול על הרצפה זה על זה .על כמה מדפים מונחים סטנסילים. מקדם את פני בחיוך גבר חביב מין הסתם חבר מפלגה פעיל .אני מסתובבת בחדר והוא לפתע נועל את הדלת ומסמן לי לעלות אחריו למעלה. ואני איכשהו אחריו . למה הוא נועל את הדלת ?מה יגנבו שם את תוצאות הבחירות של שנה הבאה?ואז הוא שולף תמונה של קסטרו, דגל של קובה ומצייד אותי בגאווה. צחקתי לעצמי הכנה טובה לקראת המצעד בעוד יומיים.
על בית כנסת האורתודוקסי לא כתוב בספרים. בעלי הקאזה הציעו לי לבקר שם.
תמונה: בית הכנסת השכונתי בפינת רחוב picota
קשה היה לי לזהות שמדובר בבית כנסת. המקום העלה אסוציאציות היסטוריות .שאלתי כשנכנסתי פנימה פעם ראשונה “ למה גדרי תייל כל כך גבוהים”? קבלתי תשובה דחוקה “הילדים משחקים פה בכדור ועלולים לפגוע בחלונות”.
החלטתי לחזור בחג השני של פסח כדי לחוות משהו. הגעתי בשעת התפילה .17 אנשים מבוגרים נכחו בתפילה מספר שכלל גם את מלוויהם. כשהתפילה הסתיימה, הרב ואשתו בריאי גוף, סימן בקובה לעובדה שיש לך כסף, מגישים במרץ בעזרת אישה קובנית את המנות העשירות של גפילטעפיש , עוף ,תפוחי אדמה וקומפוט. כל מתפלל הוציא כלים, שהביא מהבית וארז לעצמו מה שכבר לא היה מסוגל לאכול.
ואני, שישבתי ליד שרה סלוצקר הבודדה בשורה, נתתי לה את מנותי ואחר כך גם ליוויתי אותה לביתה. סיפרה לי שחיה בגפה . כל חייה טיפלה באמה החולה, כך שלא בנתה לה משפחה. חברה טובה שלה עזבה גם היא כמו רבים לישראל. וככל שאנחנו מתקרבות למקום מגוריה,ניכר שהאזור הוא בעל עבר מפואר: סורגי מרפסות יפים, חלונות ששקועים בתוך מבנה מסוגנן. בתים גבוהים מרשימים וחלודים ומקולפים שונים מהחלק שגרתי בו.
ההפתעה הייתה גדולה אני רואה מרחוק את “הקפיטוליו נסיונאל “שהכרתי מתמונות. ז”א אני שלא מצליחה לקרוא מפות מגיעה ככה באקראי ללב ליבו של החלק התיירותי. הכל בעצם קרוב לקאזה שלי.
במשך 4 שעות שוטטתי בלב הוואנה ככה במפתיע עד למליקון, הטיילת שליד הים . הייתה זו הכרות לילית עם הוואנה אחרת.
המרכז התיירותי
הוואנה מצחיקה .יש לה פרטנזיות של עיר בירה אירופית.
תמונה: שדרת הפראדו שבסנטרו הוואנה
אפשר היה כבר לחזות את גודלה של עיר בת שני מיליון תושבים בנסיעה משדה התעופה, אך כל הסצנה התיירותית מתרחשת בשטח ,שאפשר בכמה שעות לסיים אותו. ובכל זאת עולם ומלואו.
במרכז הוואנה,{“סנטרו הוואנה”},ב“פראדו בוליבר”,שהיא השדרה הראשית רחבת ידיים, יש הכל: פנסי רחוב מעוצבים , פארק מרכזי , ספסלים דקורטיביים ,פסלי אריות מזדקרים מעל עמודים, פסלי גיבורי תרבות, שההיסטוריה אוהבת ,בתי מלון ובניינים מרשימים,וקהל רב.
ואז כמו בקובה הניגודים זה לצד זה חיים בשלום .פנטזיה מול מציאות, מטופח איכשהו ומט ליפול. בוהק מול דהוי. יציב מול רעוע.
תמונה: אחד הצדדים של הקפיטוליו {היום אקדמיה למדעים וספריה למדעים וטכנולוגיה}היה בשיפוצים.
תמונה : רחוב ממול או ליד או מאחורי בניין מטופח בהוואנה .
הדמיון היה לי הכלי השימושי, שלימד אותי ליהנות מהיפה ומהפוטנציאל, להסתובב שעות, ולצוד את הדברים הפיקנטיים.
אנשים מכל רחבי הוואנה נוהרים לשדרה להתחכך עם מי ועם מה,שיאפשר לנשום חיים אחרים, להתאוורר, להיפגש ,לשבת, לעמוד שעות וזהו.
בסרטון: אולי פגישה אקראית אולי במכוון משחק שחמט נמרץ, ממשיכי המסורת מימיו של חוסה ראול קפבלנקה,ילד פלא קובני,שנהיה גדול שחמטאי קובה,רב אומן ואלוף העולם השלישי בשחמט(1921 - 1927). נחשב לאחד מגדולי השחמטאים בכל הזמנים.
כשאני צמאה ועדיין לא מכירה את רחוב אוביספו ,אני בוחרת בשדרה באדם עטור שיבה,מה שבטוח בטוח,שישב לו בשקט אצילי לבדו ב9.00 בבוקר. אני שואלת “איפה אפשר לקנות מים בכמות גדולה”. והוא קם מראה לי תעודה מזהה המאשרת שהוא הגון.
מים בקשתי, וקיבלתי מסלול של יום מרתק ,שרק מרצה לשעבר לאומנות באוניברסיטה של הוואנה יכול לבנות. הוא יוצא מגדרו להראות לי פרויקטים של אומנים שעיטרו שולחנות בבתי מלון בסנטרו הוואנה. בהוואנה וייחה במלון rachel אני מתחברת לסיפור היהודי. התמונה על הקיר ולפניה לוח אבן והמנורה.
תמונה: במלון rachel פסל של המנורה ו7 הקנים ומתחתיה המילה ירושלים.על הקיר מאחור תמונת יהודי “סנט לואיס”
חורחה סטפניה עם עיניים דומעות עומד ומתנצל מול הציור של הפליטים היהודים מגרמניה שלא הורשו להיכנס לקובה בזמן מלחמת העולם השנייה. נראה שהצייר מתאר מציאות שהייתה במחנות אם לא למעלה מזה.
תמונה: פליטים יהודים שברחו מגרמניה אחרי ליל הבדולח. כשהגיעו לקובה ב 1938 באוניה “סנט לואיס”הקובנים לא אפשרו ליהודים לרדת.
אנחנו ממשיכים לגלריות היפיפיות והפזורות ,ומגלים את התערוכה של קרל לגרפלד ראש בית האופנה הפריזאי “שאנל” , שכיבד את נוכחותו כחלק מחגיגות אחד במאי. מרשים .
ומשם לכנסיה, שישו תלוי בשלשלת מהתקרה למרכז החלל,ודרכו האזנו לקונצרט עם מיטב הנגנים של קובה.
בבתי הקפה ניצלתי את ההזדמנות להחליף אתו דעות ספרותיות. עניין אותי לדעת אם שטפאנו קרא את חואן פדרו גוטיירס “הטרילוגיה המלוכלכת של הוואנה”, ז”א האם הספר הביקורתי הזה הופץ בקובה? אכן הוא קרא. ואני ממשיכה ואומרת ,שבעיני דפי הספר הם צילומי רנטגן מפוענחים של המראות שאני רואה לנגד עיני ברחובות. והוא לא משתף פעולה. הוא משיב “יש סופרים טובים ממנו” אני מקשה, כי אולי הוא נרתע מתיאורי הסקס בספר? ואז אני משבחת את תיאורי הסקס שבעיניי אינם פורנוגרפיה, אלא התרסה כנגד השפל הכלכלי והמוסרי, שמשתקף מהעוני .הגוף בספר הוא הדבר היחידי שנשאר לו לסופר ולאיש טלוויזיה, שבאומץ החליט לכתוב את התדרדרותו כאנלוגיה, ולא להיות שופר לשלטון .חורחה סטפניה בשלו מתעקש להגיד “יש כאלה שמתלוננים תמיד”. שמח מאוד שקראתי את מארקס הקולומביאני, שאותו פגש אישית .וכשאני מזמינה אותו לארוחה עולה קול אחר ,הוא מבקש להזמין קולה .”מימיי לא שתיתי קולה,כשאני משבחת את הפרחולה, שעועית שחורה מבושלת היטב, בזה לא חשקה נפשו “את זה אני אוכל כל יום”. עם ערב נפרדנו מבלי שאפשר יהיה לשמור על קשר עם ארץ חשוכת אינטרנט זמין לכולם.
תחילת הרומן שלי עם המוזיקה הקובנית הסוחפת
הגירויים בעיר הבירה עייפו אותי רצח, כך שבבתי הקפה שתיתי אכלתי והקשבתי. בחרתי במוסיקה זמינה לא חיפשתי בלילות מועדונים. השארתי זאת לערים הקטנות יותר במזרח, שם היא אינטימית אותנטית ואפשר להגיע אליה ברגל.
האוכל למען האמת לא היה הדבר החזק והמלהיב כולל בקאזות. אולי ב4 מקומות בכל קובה היה לי טעים . כטבעונית בכל זאת ניסיתי הכל וממש לא משהו. לא חיפשתי מקומות מומלצים. מה שהזדמן מצויין משביע ושונה.
המוזיקה הייתה סיבה מספיקה לשבת. רק לעצום עיניים ולהקשיב לכלי ההקשה. פוליריתמיקה מעודנת
תמונה: להקה בכניסה למלון אינגלטרה שבסנטרו הוואנה שרה את “קנדלה”הלהיט הפופולרי של הבואנה ויסטה סוציאל קלאב. שיר שכתב איברהים פרר.
הזמר מחזיק בדלעת מלאה באבנים(מראקס}. מאחוריו תופי קונגה, לצידו הימני נגן גיטרה ספרדית,שלצידו בקצה הימני המוסתר נגן כלי ההקשה הקאמפאנה (פעמון פרה)שמשמיע צליל מתכתי. בצד שמאל של הזמר נגן גיטרה טרס (גיטרה קובנית קטנה בעלת שלושה מיתרים כפולים,ובקצה השמאלי הבאס. .תופי הקונגה או הבונגו הם הדוברים הראשיים. לנקישות האלה התמכרתי.
כשמתגבשת קבוצה של תיירים שכבר יושבת 10 דקות הזמר עובר ומציע תקליטור. וממשיך כשיש כבר תחלופה. וחוזר חלילה. כסף קטן עונה על הצרכים אם לא קניתי . שווה ומגיע.
מצעד האחד במאי
הגעתי בתקופה,שהתרחשויות בקנה מידה עולמי שיבשו להוואנה את הסדר המקומי, ובישרו לחלקם גם יתכנות לשינוי: ההכנות למצעד האחד במאי, חג הפועלים, ועידה שביעית של המפלגה הקומוניסטית שאורחים חשובים מכל העולם כיבדו את המעמד . אוניית קרוז אמריקאית שעגנה לראשונה אחרי ניתוק מוחלט של כ-70 שנה חוללו את ההתרגשות האמתית.
ה”גרינגוס” הדליקו מבלי מישים את התקווה הלוהטת של ילדי המחר לעולם חדש. כשחזרתי לקאזה מהשוטטות היומית התפלאתי לראות את אתגר בן ה 17 לבד בבית. הרי דליה אמו המנהלת ביד רמה את הקזה לא זזה לשנייה ממנה. בחיוך מרוגש הוא ענה: “ההורים רצו לנמל לראות את האנייה האמריקאית, ומראה לי את ידו המצומררת. חלומו להיות שף, כי עתידו מובטח רק בתיירות. “איך הייתה הבחינה היום”?התעניינתי. “באמצע המבחן הגז נגמר” הוא השיב! ולכן חזר מוקדם מבחינת בישול הודי וכך קרה גם למחרת.
אתגר והוריו נתנו לי להבין בחיוך שהם לא יצעדו במפגן אחד במאי, כך שב 4.00 לפנות בוקר יצאתי לבדי לכיוון ה”בערך” ששם נקודת הזינוק למצעד .
כולנו חיכינו .אוסף של אנשים .לא ברור היה לי אם באו מרצונם, או הכריחו אותם, או סתם חיפשו סיבה למסיבה .
תמונה: נקודת יציאה בסנטרו הוואנה. כל שכונה בהוואנה רבתי צועדת מאיזור אחר.
הכיוון של המצעד היה ל”כיכר המהפכה”, והטקס הרשמי יתחיל ב 7.30 במעמדו של ראול קאסטרו שעה סבירה לטקס לפני שהחום של העונה יהיה בלתי אפשרי.
לא עובר רגע ואני כבר מסודרת. מישהו זיהה פוטנציאל.... נא להכיר. ג'יראטו .
תמונה: ג'יראטו מהוואנה וויחה . החינטארס התורן .
הוא מסביר לי פנים. איכשהו הגיח כשהתחלנו לצעוד. ביד אחת דגל ובשנייה הוא מראה לי מילון גרמני ספרדי. בחיוך שחושף לסת חסרת מספר שיניים, מספר לי הלה על החלום שלו למצוא אישה גרמניה ובלונדינית. הוא מרים את הראש במין חשק כזה ומהנהן לעצמו בראש כמי שדקלם לעצמו את זה שנים. עובד כמלצר במסעדת יוקרה בשכונה הטובה ודאדו .נו נניח. המצאות כאלה כבר שמעתי. בעבודה חייבו אותו ללכת למצעד. אחר כך הוא הולך עם החברים שלו לים וגם אני החברה שלו היום ונלך יחד. מה קרה לחלום שלו ?יכול להיות שהוא עיוור צבעים? לא עוזר לי שאני מספרת לו שאני מישראל. הוא שומר עלי .נותן לי באדיבות בקבוק מים. אחר כך קפה מכיר לי את החברים שלו. מה שנקרא משקיע בי. ואני שמחה שרה ומצחיקה אותו ,פוגשת בינתיים תיירת גרמניה כנראה גם סוציאליסטית שיש לה הזדמנות להשתתף בפרפורי הגסיסה של המעוז הקומוניסטי האחרון. אני מתערבבת עם קהלים חדשים, וג'ירטו כמו צל אחרי. האור מפציע. כל הצוערים של הצבא ומשטרת קובה עומדים בכל פינה כחומה. שקטים כרגיל ומסתכלים בשבע עיניים
תמונה: המסע לכיוון הבמה המרכזית בכיכר המהפכה
יש צהלה. העדר הולך ונעצר. כדי לעודד את השמחה,ישנן משאיות כנראה לכל שכונה ועליה חצוצרנים המשמיעים מוזיקה קבועה מעודדת ריקוד והקהל רוקד. נזכרתי כשאנחנו צעדנו בחיפה אז בנוסף לדגלים גם קראנו “ ניסע לשדה בוקר,נתפוס את הממזר,{הכוונה לבן גוריון} ,נעשה את החשבון עם שר הביטחון” , “לא,לא ,לא נשכח איך פרקו את הפלמ”ח” . אבל כאן אין מחאות ,ג'יראטו שר אוטומטית כששירי המהפכה מושמעים. ”זה מבית ספר “הוא מתנצל.
אני כבר רצה קדימה ומתקרבת לקבוצה שנתנו לה את הכבוד לעבור ראשונה לפני הבמה עליה יושב השליט. הסטודנטים לרפואה מגאנה הלומדים בקובה. אפריקה הייתה היעד הבא, שצ'ה גווארה רצה לעודד אותם למרד אחרי שעזב את קובה. כנראה שמאז הקשרים. ובכלל הרפואה שקובה גאה בה ומושיטה יד לכל מדינות דרום אמריקה .
עמדנו והקשבנו לנאום של ראול קסטרו שהתחיל בדיוק בשעה היעודה. וברגע שניתן האות והכרוז קרא, התקדמנו בסדר מופתי.
קבוצות נוספות עוברות ועוברות מול הבמה, ואני כבר נפרדת מצ'ה ומקמיליו אהוביי המהפכה .
תמונה: הבמה שממנה קראו לקבוצות להכנס
למעשה מכל השבוע שטיילתי בהוואנה אלה החמש שעות שהייתי בהשראת המהפכה ,שהוא גם נושא שליווה אותי במשך המסע .אז מה עוד עשיתי למען המהפכה?
בקרתי במוזיאון המהפכה, שנמצא בארמון בו גר לפני המהפכה הגנרל בטיסטה שהוא סיבת המהפיכה. אולי עצם הניגודים האלה הוא הכוח של המוזיאון? כי המימצאים בו כאילו לקוחים מהגוגל או היוטיוב . טנק בכניסה ,מדים מחוררים בכדורים ,ונעליים מאובקות.
נסעתי באוטובוס מקומי לוודאדו השכונה המרווחת יותר של הוואנה. ירדתי בתחנה שנקראת קופלייה. חיפשתי את האוניברסיטה של הוואנה בית הגידול של המהפכנים ומשם למלון נסיונאל עטור הסרטים על ימיו העליזים של בטיסטה . תצפית יפה על הוואנה משם.
על מה ויתרתי ?
על היריות לכבודו של צ'ה מידי ערב. ויתרתי על מיראמאר השכונה היוקרתית שפידל גר בה.
ונפרדתי גם מג'יראטו, שהתקשה ואף התרגז שלא נעניתי לדרישתו להצטרף לחבריו .
כמובן בחרתי לשלם לו על כל הפינוקים של ההליכה הרבה במצעד. כמחווה שילמתי מס קטן : לאחותו, שהוא צריך לפרנס כדי שלא תהיה זונה. את זה הוא הדגים לי. וגם לסבתא שלו, שבזכותה יש להם בית.
הו... חואן פדרו גיטראס סופר קובני יקר שלי!!! כמה שהיטבת לתאר את הוואנה בספרך.
