בתקופת החגים האחרונה, רגע אחרי צאת ראש השנה (ספטמבר), יצאנו אישתי ואני (24) לחופשה באיטליה בת שבועיים וחצי. התכנון - דולומיטים, פירנצה, צ'ינקווה טרה ורומא. זוג צעיר, אז מתקמצנים, זה מה יש.

 היום הראשון 
טסנו מתל אביב לרומא ומשם המשכנו בטיסה הישר לצפון לורונה. חשבנו בהתחלה על טיסה למילאנו, אבל בסוף זה התברר כבחירה מוצלחת. ורונה קרובה לדולומיטים מאוד וזה היה יעדינו הראשון.
בורונה אספנו את המכונית שהזמנו מהארץ (בסייעו המוצלח של עמי אלמוג), והמשכנו ישר לייעדנו הראשון - מונטה באלדו.
תוכנית העל של טיולנו הייתה לשלב בין טיולים במסלולים רגליים לקצת תרבות איטלקית משובחת (מוזיאונים וכו'). 5 הימים הראשונים תוכננו לדולומיטים.
 נסענו סביב אגם גארדה, אט אט שכן הוא די עמוס, אפילו בתקופה זו של השנה, עד שהגענו לעיירה הציורית מלסצ'נה, שממנה יש רכבל אל ההר מונטה באלדו. נסיעה סביב אגם גארדהעולים למונטה באלדו
 התכנון המקורי היה לעלות למעלה ברכבל ולרדת למטה ברגל, אך בגלל שכבר די התעכבנו, והגענו למלסצ'נה רק בסביבות 16:00 ויתרנו על הירידה הרגלית ורק נהננו מהנוף עוצר הנשימה של אגם גארדה מפסגת ההר לקול פעמוני הפרות שמסתובבות במרחבי ההר.
נוף מההר
ירדנו, הסתובבנו ברחובותיה של מלסצ'נה. הרחובות מקסימים, בשלל צבעים, מלאים בחנויות מסוגים שונים. קנינו גלידה, קפה ואגוזים, וקבענו כלל (אותו אנו עתידים להפר) - לא קונים אותו טעם פעמיים. ראינו ברבורים באגם..
 משם נסענו על תחנת הלילה הראשונה שלנו - ריבה דל גארדה. הזמנו מקום באכסניית נוער מראש וזה היה סביר וזול. בישלנו קוסקוס שהבאנו מהבית והלכנו לישון עייפים ושמחים.
אגם גארדה
 יום שני
 קמנו והרחובות רטובים. גשם! היורה! (לפחות לישראלים שכמונו..). הלכנו לסופר הוצאנו כמה זוזים והמשכנו צפונה לדולומוטים. איזה נוף מרהיב. בחיים לא ראיתי נוף כזה. כאילו הדביקו אותנו בגלויה .
בדרך, בדולומיטים
 ככל שעלינו יותר ראינו שלג והתרגשותינו גברה. הגענו לעיירה מדונה די קאמפגיליו והתחלנו בחיפוש מתמשך אחרי אמגזית (בערב יתברר שאין לה גז - ראו הוזהרתם). לאחר מכן, חיפשנו רכבל לעלות איתו לאחד ההרים לטייל. ולבסוף מצאנו. התלבשנו חם, עד כמה שיכולנו, אך מסביבינו היו המון תיירים גרמנים ואיטלקים שהיו לבושים יותר יפה וחם והסתכלו עלינו בזלזול. בעיקר על נעלי הספורט הישנות שלי שלא נראו להם מתאימות כל כך לטיול רציני. קפצנו על הרכבל (באמת..) ועלינו מפוחדים מעלה. למטה ירד קצת גשם, טפטוף שכזה, וככל שעלינו מעלה התחלנו להבין שאנו בבעיה. אז ככה - למעלה קר. וכשקר הגשם הופך למוצק. כלומר יורד שלג. המבטים המזלזלים של הגרמנים פתאום נראו מובנים. אהאהאה!! אנחנו על ההר ויש סופת שלגים בחוץ ואני עם נעלי ניו-באלאנס שחוקות!
ולמעלה היה שלג..
 נכנסו לביקתה בראש ההר, שתינו קפה ואכלנו עוגיות שהבאנו אנחנו בשקט בשקט כדי שלא יראו. ואז - יצאנו לטיול. מדהים. ירדנו בשלג תוך כדי ששלג יורד עלינו, וככל שהוספנו לרדת השלג התחלף בגשם דק. ירדנו מהשביל הראשי לשביל משני ויפה יותר ולבסוף התברר שפיספסנו את הפנייה והלכנו לאיבוד בערפל. אבוי. רטובים ודואבים שאלנו רכב שעבר והוא הפנו אות לשביל שהוליך למקום מוכר (אה, המפה שלנו נרטבה ונהרסה). חברנו לנקודה מרכזית ומשם ירדנו בשביל במורדנות ההר.. נוף עוצר נשימה, הגשם פסם, ולאחר שעתיים הגענו לנקודת ההתחלה. הצלחנו, למרות שנעלי הספורט היו די רטובות.
בסוף היה טיול יפה...נו
 במדונה די קאמפגיליו חיפשנו לינה (התברר שחצי עיר בערך סגורה בקיץ מחוסר מטיילים) ולאחר סיבוב בין בתי המלון מצאנו את הזול ביותר - 70 יורו. התקלחנו התארגנו וירדנו לאכול פיצה ופסטה. חזרנו לישון.
מאדונה די קאמפגיליו. ככה נראות כולן. ראיתה אחת ראיתה הכל.
 יום שלישי
 קמנו, ארוחת בוקר בסיסית במלון, קנינו מצרכים וגז, נכנסו לאוטו ויצאנו לדרך. דרך ארוכה. שעות רבות של נסיעה בדרכים שהפכו ליפות יותר ויותר אל תוך הדולומיטים, אל עבר מעברי ההרים היפים. טעינו קצת בדרך, אבל לא נורא, ולבסו, נכנסו לכביש S48, ממש בתוך ההרים. עצרנו בcanzai. קנינו גלידה ומדדתי נעליי הרים (לא, לא קניתי..). עלינו ברכב אל מעבר ההרים passo s ella. מדהים. עוצר נשימה. משני צידנו הרים, נוף לא מהעולם הזה. ערצנו שם והלכנו למקום שקט ואכלנו אורז. מממ. עשינו טיולון קצרצר וירדנו חזרה אל הגעה שמתחתינו שם היו עכשיו עשרות אנשים עם מצנחי רחיפה בשלל צבעים. בעיקר עשה חשק לגם...
אחח..הצבעים. פאסו סאלה
ירדנו לבסוף אחרי זמן מה אל העיירה salva, נכנסו לinformation לקחנו עלון וקנינו מפה. מצאנו גם צימר נחמד ביותר לישון בו (58 יורו) אליו גם חזרנו בסוף ללילה הבא. הס תבבנו קצת, אין הרבה מה לראות בעיקר חנויות ספורט ואופנה יקרות, אכלנו פסטה וחזרנו לחדר. קראנו, קפה ולישון.

 יום רביעי
 יום הטיול הגדול. לאחר שאתמול נמנע ממנו לטייל, החלטנו להראות לאוסטרים האלה מה הישראלים יודעים לעשות. זה התברר כטעות. עלינו עם שחר ברכבל מהעיירה שבה ישנו אל אחת מהפסגות ההר, ומשם יצאנו לטיול חביב, מוקפים במטיילים זקנים אך מקצוענים (לבוש ספורט ומקלות הליכה התבררו כמצרך חובה). הלכנו, חייכנו ושמחנו. מתמוגגים מהיופי האין סופי של הרמה הגדולה בעולם (או הגבוהה בעולם, אחת מהן..).
איזו רמה
בשלב מסוים עצרנו באחת הביקתות ללגום מעט בירה רקה ולהתנדנד בנדנדה. וכך , בלי ששמנו לב, הזמן הלך חלף לו, ואנו עדיין היינו בעיצומו של הטיול. סימני עייפות התחילו להופיע, אך תפרנים שכמונו, לעלות על רכבל למטה כלל לא עלה בחשבון. הירידה הייתה קשה ומפרכת, והפכה לסיוט של ממש כשגילינו איזה מטייל מפוקפק מאחורינו נושא עימו אקדח, דבר שהכניס אותנו לסרטים.נו, ישראלים.. לבסוף הגענו מטה על העיירה אורטיסי, ופינקנו את עצמו בפיצה (פיצות למען הדיוק) ומשם תפסנו אוטובוס חזרה לסלבה. מרוטים, עייפים ושבעי דולומיטים, סיימנו את היום. מה שדחף אותנו אל החלטה מפתיעה שלא תכננו - די לטיול, נוסעים מחר לונציה.

 יום חמישי
קמנו לאחר שינה ארוכה ועמוסת חלומות (לא חלמנו יחד אך התברר ששנינו חלמנו ללא הפסק. אולי השפעתה של שינה ארוכה). אכלנו ארוחת בוקר, ירדנו לקנות לחם ולמלא דלק ושמנו פעמינו לכיוון ונציה דרך קורתינה. הכביש לקורתינה איטי ומפול. עליות וירידות ומעברי הרים. מקסים. לבסו הגענו לשם, ו משם הדרך לונציה זרמה באוטוסטרדות המהירות. הגענו לונציה בסביבות 12. בונציה הכל הלך לאט יותר. עד שנכנסנו לחניה (שעלתה גם עלתה) ולבסוף נכנסנו לעיר התיירותית בתבל.
 זה מגניב. ונציה מגניבה. עיר על מים. המוני תיירים, מחירים בשמיים, ושמחה בלב. הסתובבנו בסימטאות וניווטנו את דרנו אל היעד הנכסף - כיכר סן מארקו. בכיכר אכלנו תפוח, נכנסנו לבאזילקה, למדרגות הארמון וחזרנו לסימטאות בחיפוש אחר פיצה במחיר סביר. מצאנו, אך לא כ"כ טעימה, וגם לא על המים, מה שהיה חבך. פיצינו את עצמנו בקפה על המים, כאשר בנגלדשי אחד ניסה למכור לנו פרח ולעשות לנו ריגשי, מה שכמעט הצליח לו. לבסוף חזרנו שמחים למכוניתינו. דרך אגב, הגונדולרים הם ממש סוג של ערסים. זהו.
האמת שהם די ערסים
זו אומנם הייתה סטייה מהתכנון המקורי, אך היא התבררה כי נחמדה. לא הספקנו להכנס למוזיאונים וכו' אבל הרגשנו שנינו שלא היינו צריכים יותר ונציה. חצי יום ממש הספיק. ראינו, הרגשנו, הבנו מה זה.
התחנה הבאה הייתה פירנצה.
נסענו בלילה בגשם לורונה, שם היינו צריכים להחזיר את המכונית למחרת, ולקחת רכבת לפירנצה. בחיפוש אחר מקום לינה ירד גשם, התברברנו וירד עוד גשם. לבסו, מצאנו מלון שלושה כוכבים, מעט יקר מכרגיל (75 יורו) אך זה מה יש.

 יום שישי, ערב יום כיפור
בוקר. ארוחת בוקר ונוסעים לתחנת רכבת המרכזית של ורונה. יחסית ללא סיבוכים וברבורים מוצאים את חברת ההשכרה ונפרדים מהמכונית. הטיול משתנה. מגיעים כדכאנו מוקדם לרכבת ומחכים. רבים קצת, מוציאים כעסים, קוראים. עולים לרכבת איזוטרית לבולניה ושם מחליפים לרכבת מהירה מאוד, פחות מחצי שעה - ואנחנו בפירנציה.
אוי פירנצה. רק יוצאים מהרכבת ולמולנו עומדת כנסייה עתיקה ומרשימה, וכל מקום שמביטים לא חסר מאומה. מצאנו את מלוננו המפתיע (מוצלח ביותר, 50 יורו , מרכז העיר ממש). נפגשנו עם זוג חברים מהארץ לסעודה שלפני הצום. כן, מחר יום כיפור. כיף לפגוש חברים בחו"ל, הקצב והדינאמיקה לפתע משתנים.
 סעדנו, הלכנו לבית הכנסת המרכזי בפירנצה לשמוע כל נדרי. הנוסח האיטקלי התגלה, עבורי לפחות, כמאכזב ביותר. קהילה מזדקנת בבית כנסת עצום ומפואר המזכיר יותר כנסייה. בקושי הקהל משתתף, מלבד הרב-החזן שמתפלל את התפילה כולה בחזנות מונוטנית ללא שירים כלל. הנוסח עצמו דומה לתפילה ספרדית, אך איך לומר - שילוב אשכנזי-ספרדי כזה מתברר ככישלון חרוץ. היה קשה להחזיק ראש, ובסוף נשברנו. שבורים ושמחים הסתובבנו עוד קצת ברחובות פירנצה, הגענו לפסלים שמחוץ לאופיצי של כל הגדויילים. ראינו את גשר פונטה וקיו המפורסם ובסופו של דבר התפצלנו רעבים איש איש למקומו. כלומר אנחנו הלכנו מעט (הרי לנו במרכז העיר), והם הרבה...
פירנצה

 יום שבת, יום כיפור
לאחר תפילות שחרית ומוסף (מעצבנות כמעט כמו בערב) הסתובבנו עוד קצת ברחובות העיר, משתדלים לנצל את חוסר המעש התיירי שלנו. בפיאצה דלה סיוניורה המהממת שחקני רחוב בידקו את קהל המבקרים. חקיין הציק להולכים ברחוב לקול תרועת הקהל, ותזמורת של כלי נשפיה נגנה מנגינות מוכרות מדיסני ועוד..
נחנו בחדר, והלכנו לנעילה וסוף הצום לבית כנסת. הגענו לסוף התפילה, בדיוק לפני ברכת הכהנים המגניבה שבה מאחדים כל המשפחות, גברים נשים וטף, משפחות משפחות כמו עצי משפחה, הורים מברכים את ילדיהם שמברכים את ילדיהם. בסיום הצום חיכו לקהל ארגזים של ענבים ומים.
לא היו לישראל ימים טובים יותר ממוצאי יום הכיפורים. סיום הצום, וההקלה שמגיעה אחרי הימים הנוראים רחשה בקירבינו. טובי לב ונקיים מעבירות יצאנו להאביס את עצנו באוכל.
 איש מאנשי הקהילה לא הזמין אותנו לסעודה שלאחר הצום, כך ששמנו פעמינו למרכול פינתי. לחם-גבינה ועוגיות הספיקו. גשם ירד ואנחנו הצטופפנו בפתח בנק סגור וסעדנו נפשו אל מול מבטי העוברים ושבים. יצאנו לפאב, שתינו יין ושוב חזרנו איש למקומו. הפעם שבעים.

יום ראשון (שבוע שני)
 יום ראשון היה יום נפלא. עוד אתמול בלילה, רבענו היפגש באופיצי ברבע לשמונה כדי להקדים את התורים. ואכן הקדמנו. האופיצי נפתח ב8:15, והאמת שאם מגיעים מוקדם אין צורך להזמין כרטיסים מראש. היינו שניים בתור, אז נראה לי שניתן להכתיר את מאמצינו בהצלחה. האופיצי מרשים. המון תמונות של ישו, אומנם, אך ללא ספק שווה ביקור (נו, מי אני שאמליץ על האופיצי...). יצאנו והתפצלנו. חברינו הלכו למוזיאון המדעי, ואנחנו מצאנו את עצמנו בפלאצו מדיצ'י המרשים גם הוא. המשכנו קצת לשוק בסן לורנצו (הכל אותו דבר), גלידה, וחיפשנו את מוזיאון הנעלים שלמרבה המזל (שלי לפחות) היה סגור. לעת צהרים, הבחנו במירוץ אופניים, חוצה טוסקנה, שהגיע בדיוק ביום זה לפירנצה . תענוג.

אופניים
 סעדנו ברביולי, התבשמנו מיין, ויצאנו לחנות בגדי יד שנייה, שנמצאת קרוב מאוד לבית כנסת המרכזי. לאחר מעט קניות, סיימנו את הערב על הגשר בפונטה וקיו, שם כמובן היתה הופעת רחוב נחמדת. יש הרבה שמחה ברחובות פירנצה הנפלאים, ואני חושב שזה אחד מהדברים שהכי אהבתי בטיול. מרכז פירנצה קטן, הכל קרוב, ואפשר להעביר בו זמן רב ובכיף. כמובן שיש המון מקומות לראות, מוזיאונים וכנסיות בכל פינה, אך עצם זה שאפשר פשוט לשוטט בכיף ברחובות, זה מה שלטעמי עשה את ההבדל.

יום שני (שבוע 2)
 התוכנית של היום הייתה להיות עוד קצת בפירנצה, ואז לנסוע לכיוון צ'ינקווה טרה (שם תכננו להיות שלישי-רביעי). בבוקר ביקרנו במנזר הדומינינקני וראינו את ציוריו של פרה-אנג'ליקו. המנזר מיוחד, ובמבט לאחור אני שמח שהייתי שם. מלבד הציורים יש חדר ובו ניתן לראות את ספרי התווים של המזמורים שלהם, בתיווי הימי-בינמי העתיק. בתור חובב מוזיקולוגיה זה היה מיוחד.
ספרי התווים
 לא תכננו לראות את טוסקנה, אבל לבסוף טעמנו מעט. במקום לקחת רכבת ל-לה ספציה (ומשם אל צ'ינקווה טרה) הצטרפנו אל חברינו שהמשיכו לטוסקנה, ונסענו יחד אל וינצ'י, עיר הולדתו של ליאונרדו. וינ'צי מוקפת בנוף טוסקני מהמם, והאטרקציה המרכזית שם הוא מוזיאון ליאונרדו. אטרקציה מפוקפקת למדי. המוזיאון מלא בשחזורי המכונות שהמציא ליאונרדו, ומלבד חברינו הפיסקאי שנראה היה שמעט נהנה, כל האחרים די סבלנו. משום מה לא היו שם הסברים באנגלית מה שלא תרם להבנת המנופים של הגאון הרנסאנסי. מה גם שזה פשוט לא כל כך מעניין את רוב האנשים.
DSC_0912.JPG
 משם המשכנו איתם במכונית לפיזה. קיטש, קיטש, אבל שווה. עד שלא רואים את המגדל המשונה הזה לא מבינים על מה מדובר. פשוט מגדל עקום. מגניב למדי. יש סיורים אל הלמעלה שלו, אך זה די יקר, ויש תור ארוך, כך שאנחנו ויתרנו. מה שלא ויתרנו עליו זה על התמונות המצחיקות של "להחזיק את מגדל פיסה שלא יפול" עם כל התנוחות האפשריות. בתמונות זה יוצא יפה, במציאות - ביזארי. ובתמונה זה לא אנחנו. אנחנו הרבה יותר נורמאלים.
אנשים מחזיקים את מגדל פיזה
 בפיזה אכלנו פיצה, נפרדנו מחברינו, ועלינו על הרכבת אל לה ספציה. הגענו מאוחר, כבר היה לילה, ולא היה מקום לישון. חיפשנו, חיפשנו (הצטערתי שלא הזמנתי מהבית...), ולבסוף מצאנו חדר די מג'ויף במחיר יחסית יקר עבורנו (80 יורו). לא אמליץ עליו.

יום שלישי (שבוע שני)
אחח. צ'ינקווה טרה.
מהערב המבאס של אמש אל יום פשוט מהמם. הבוקר גם לא היה פשוט, קמדנו די מוקדם, הגענו לתחת הרכבת של לה ספציה והתברר שפיספנו בדק ה את הרכבת, והרכבת הבאה יוצאת רק בעוד שעה וחצי. בתחנת רכבת קונים כרטיס מיוחד שמאפשר נסיעות חופשי במשך היום ברכבת שמחברת את חמשת הכפרים. הנסיעה עד לכפר הראשון, ריומאגיורה הייתה קצרה - 8 דקות. בהגיעינו - תדהמה, לא, לא לטובה. אני נלחצתי לגמרי. המוני תיירים שעטו מן הרכבת אל התחנה הקטנה, ואנחנו עם הזרם נשטפנו אל "שביל האוהבים" בצורה לא רומנטית במיוחד, בלשון המעטה. גם שהגענו, תוך רבע שעה של הליכה נמרצת אל הכפר השני, לא הסתמן שינוי חיובי. המון תיירי סימן לנו שאם חשבנו שהגענו אל חבל ארץ שכוח אל ונידח - אז לא.
אבל כידוע, הדברים נוטים להתאזן. במלון הראשון שנכנסו אליו, מצאנו חדבר במחיר סביר מאוד לאזור (75 יורו) וכך נחסך ממנו לחץ מיותר בעניין הזה וגם יכולנו לדלל ציוד לקראת הטיול.
 בצ'ינקווה טרה יש שני מסלולים שונים - מסלול על החוף, ומסלול על ההר. באותו יום המסלול בין הכפר השני לשלישי על החוף היה סגור לרגל שיפוץ, כך שהיינו חייבים לעלות להר. בדיעבד זה התברר כמסלול נפלא ביותר ומומלץ בחום. העלייה אומנם הייתה מעט מפרכת, אך בסופו של דבר נוף עוצר נשימה התגלה לנו. כרמים, ים, והכפרים משתרגים זה בזה באור צהוב נעים ונינוח. נשמתי לרווחה.
נוף במסלול העליון
 כמעט שאין תיירים למעלה וזה מומלץ בחום. המשכנו לטייל אל הכפר השלישי, שם ירדנו לים, שחינו קצת, אכלנו פסטה, נרדמנו בשמש וקראנו. חזרנו לכפר, הסתובבנו בין החנויות, קנינו מתנות קצת וחזרנו למלון. בערב יצאנו שוב לשביל האוהבים שהפעם היה נעים הרבה יותר. מצאנו מקום לאכול וחזרנו שמחים מאוד לחדרינו.

יום רביעי (שבוע 2)ֿ
קמנו לבוקר יפה בכפר הפסטורלי. יצאתי לקנות לחם לארוחת בוקר. הלכנו קצת בשביל שעל הים, והעברנו את המשך הבוקר בכיף על הים הכחול המקסים.
בתכנון מהבית חשבתי שנטייל הרבה יותר. בסופו של דבר זה ממש הספיק. ההליכה הייתה יפה, הים היה מקסים. אפשר לדעתי להעביר בכפרים 2 ימים מלאים בכיף, גם בטיולים, אך אנחנו היינו צריכים לחזור לפירנצה בגלל חג הסוכות. צ'ינקווה טרה מומלצת לחלוטין, ואם לא נבהלים מכמויות התיירים, בסוף מוצאים פינה שקטה.
 חזרנו ברכבת לפירנצה. היה מוזר קצת לחזור, אך פתאום פירנצה הפכה למעיין בית, כאילו שאנחנו כבר מכירים, "היינו פה", וזה דווקא היה נחמד. קנינו כרטיסים למוזיאון של האקדמיה, כדי שנוכל להכנס מחר בלי לשלם, ועוד הספקנו לעלות למרומי הדואומו לתפצית המההמת על העיר. אסור לפספס. התצפית נפלאה. אומנם הם גובים עליה מחיר שערוריתי, והטיפוס עצמו מעט לא קל, אך זה שווה ביותר.
נוף ממרומי הדואומו של פירנצה
 בפירנצה תמיד קרנבל. מופעי רחוב בכל פינה. כיף. באותו יום הגיעה איזשהי משלחת ממדינה מוסלמית כלשהי (לא זוכר כבר איזו) והמקומיים ערכו לכבודם קצת מופעי דגלנות.

תמיד קרנבל
 בערב הלכנו לתפילה בבית כנסת המרכזי, וסעדנו בבית חב"ד. בערב עוד סיבובים, עוד הופעות.

יום חמישי (שבוע 2)
השקמנו בבוקר כדי להקדים את התורים באקדמיה. ראינו את דוד וכו', שווה. עלינו אל פיאצ'לה מיכאלנג'לו לתצפית יפה. סעדנו שוב בבית חבד. בערב שוב יצאנו לעוד לילה נהדר. תזמורת כלי נשיפה נגינה, ועבורינו זה היה אקורד סיום חגיגי.
 מחר - רומא.

יום שישי (שבוע2)
 קמנו בבוקר אל תחנת הרכבת ותפסנו רכבת מוקדמת לרומא. הנסיעה ארוכה - יותר מ4 שעות, אך לבסוף עמדו רגלינו בשערי רומי. כמה היא שונה מפירנצה. תנועת מכוניות עירנית במרכז העיר, עומס ורעש בלתי פוסקים. אך לא צריך לקטר. רומא מדהימה. בכל זאת, העיר הזאת שלטה בעולם זמן לא מבוטל. מכל פינה ההיסטוריה פורצת. פה ארמון, שם אובליסק מצרי, כאן מבצר, שם כנסית ענק. והבניינים הפשוטים ביותר - מרהיבים. עוצמה והדר. חוץ מעוצמה והדר שלט נוסף תפס את עיננו:
גם באיטליה...

את היום הראשון שלנו בילנו בהגעה למלוננו המזופת (המאכזב ביותר בטיול). משם התחלנו לשוטט. הספקנו להגיע לביקור בפנתיאון (מרשים ביותר, לא לפספס. לא לפספס שוב. ) ובכנסיית סנטה מריה דלה מינרווה.
 התארגנו לשבת ויצאנו בערב להסתובב בקאמפו די פיורי ובפיאצה נבונה. תמונות מכל המקומות היפים הללו, אגב, אין, כי שבת.

שבת שניה
 שבת הוקדשה לסיור רגלי ארוך ברחובות רומא. התחלנו "ממכונת הכתיבה", כך מכנים את האנדרטה הענקית "והגדולה מידי, והלבנה מידי" שבנה המלך ויטוריו עימנואלו השני. משם המשכנו לכיוון מזרקת טרווי המפורסמת (לא זרקנו מטבע, שוב, כי שבת), כיכר ספרד והמדרגות הספרדיות, פיאצה דל פופלו, וגני בוגזה. אכלנו צהרים וחזרנו ברחוב ויה דל קורסו הארוך והמרכזי. בערב יצאנו לפאב בטרסטברה והיה נחמד מאוד.

יום ראשון (שבוע 3)
היום הזה הוקדש לרומא העתיקה. קולוסיאום, גבעת פלטין, הפורום, גבעת הקפיטולים והמוזיאונים הקפיטולינים. בקולוסיאום עקפנו את התור העצום כשנרשמנו לסיור מודרך (עלה 3 יורו יותר והיה שווה את המאמץ). אי אפשר לא להיות שם, ולרגע אם עוצמים עיניים מרגישים שאתה בסרט "גלדיאטור". די מהר המדריך צועק משהו באוזניות ואתה נזכר שאתה לא. הסיור דרך - לא משהו, אך כאמור היה שווה רק בשביל לעקוף את התור האימתני. ביציאה התחיל גשם ספונטני שהרס לחתן וכלה את יום הצילומים..
 מול שער הניצחון ניגנה תזמורת.
מזל טוב
 בפורום צריך דמיון רב, כי וואלה, איך לומר בלשון עדינה ומבלי לפגוע באתר הקדוש, לא נשאר הרבה...
DSC_1223.JPG
 מה שלא מצריך דמיון רב זה שער טיטוס המוכר היטב לכל יהודי.
הקשר היהודי
המשכה לגבעת הקפיטולין, ולכיכר שתכנן מיכאלנג'לו, והאמת שרק אז הבנתי למה לא אוהבים את האנדרטה הלבנה מדי. יש משהו פשוט נכון בכיכר הזאת. כשתראו תבינו. אז כאמור, הכיכר מרשימה ביותר, ובמוזיאונים בעיקר חיפשתי את קראבאג'יו, כי אחרי פירנצה התחלתי לחוש שאני מבין גדול באומנות, וקראבאג'יו, את זה יודע כל מבין-גדול-באומנות, הוא משהו משהו. אחרי שחיפשתי ולא מצאתי אישתי הראתה לי איפה הוא נמצא והתבררה האמת המרה - ראיתי ופספסתי, ומבין גדול באומנות אני לא.
זהו יום חובה, מה לעשות, אי אפשר להיות ברומא ולא לראות את המקומות האלו. והאמת, ממבט לאחור, גם אם לא נהנים תמיד בזמן עצמו, במבט לאחור זה בלתי נשכח.
לאחר מכן, הלכנו בויה דלה קורסה לחפש בגדים (לא, לא בשבילי), וממש במקרה , באחד הרחובות הצדדים מצאנו אוצר - חנות ספרי איור מקסימה. איזה כיף. ממש בבחינת "חיפש אתונות ומצא מלוכה". זמן מה ישבנו שם בכיף והסתכלנו במגוון העצום של הספרים, האיורים והקומיקסים. אישתי בסוף קנתה שני ספרים, ועד היום אני זוכר את המבט שנוגה בעיניו של המוכר כשהוא אומר לה, שהאיורים יפים, אבל הסיפור.. אח..הסיפור אפילו עוד יותר וחבל שאנחנו לא קוראים איטלקית...
יצאנו וגילינו שכבר החשיך בחוץ. החלטנו לצאת לפאב מוסיקה שהומלץ בספר, די באיזור הותיקן. הלכנו הלכנו, הגענו וגילינו שאין אוכל שאנחנו יכולים לאכול, למרות שהפאב נראה די מגניב. יצאנו ונכנסו למסעדה אחרת.
 כאמור היינו די ליד הותיקן, ולהיות שם בלילה זה מחזה מרהיב. האור הכחול המיוחד שזוהר מכיפת סן פטרוס הוא לא דבר שרואים בכל מקום. יש ממש תחושה שהוא מושך אותך. לטעמי, מצליח להעביר קדושה.
כנסיית סן פטרוס
 וחזרנו לישון.

יום שני (שבוע 3)
 היום האחרון שלנו, והוא הוקדש לותיקן. קמנו אט-אט, והחלטנו שאנחנו לא ממהרים היום. יום אחרון ויעבור בשלווה. מה כבר יכול להיות? חתיכת שלווה חיכתה לנו. לראשונה בטיול התמודדנו עם תור אימתני. תור עצום של כמה רחובות (שלקח איזה שעתיים, או יותר). נטשתי את אישתי והלכתי לקנות משהו לאכול, חזרתי לאחר חצי שעה וכמעט לאותו המקום. גם לא רואים היכן נגמר התור. הרחוב מ תפתל וחומות הותיקן הגבוהות לא מרמזות במאומה היכן הכניסה הנכספת. וזה עוד לא הכל.
וזה רק קצה קצהו של התור האימתני
יש גם פיתוי והפיתוי לא פשוט. כל הדרך, מדריכי טיולים מציעים לך כרטיס מהיר בהזמנת סיור מודרך. כמה פעמים כמעט נשברנו (בעיקר לאחר שכבר סיימנו את הספרים שהבאנו איתנו) אך לבסוף נזכרנו שאין כסף ונחכה בסבלנות. והסבלנות השתלמה. ועוד איך.
כשהגענו לכניסה חיפשתי את קופות התשלום ולא הבנתי למה אני היחיד שמחפש אותם. הפתעה! היום נכנסים כולם בחינם (חוץ ממי שהזמין את הסיור כמובן). כמו ישראלים טובים היינו מבסוטים עד הגג. לא סתם חוסכים כסף, אלא על חשבון הצוררים הנוצרים שפגעו בנו שנים באינקביזיציות ומסעי צלב. ללא ספק מרגש ביותר. מרוגשים התחלנו בסיור.
 הותיקן מדהים. עמוס ביותר. ללא ספק. בור ללא תחתית. מימין פסלים (עם צנזורה! עלה של תאנה מסתיר מקומות אסורים..), משמאל מומיות, מחד מפות עולם עתיקות (סוג של google-earth של ימי הביניים) מאידך יצירות אומנות רבות ערך (למשל פסל ענק של איצטרובל). ומלמעלה - תראו בעצמכם:
הותיקן - הכי עשיר מכולם
אפשר להיות שם ימים. הנוצרים האלה שדדו את כל עולם האומנות ללא בושה, והתוצאה היא האמ-אמא של המוזיאונים. וכל הקטע הנוצרי יוצר גם סוג של דרמה...
 בשלב מסוים כבר נשברנו, לא יכלנו יותר. לי כאב מאוד הגב, ומתי שהוא הפסלים התחילו לחזור על עצמם. רצנו קדימה עד לחדרי רפאל שנמצאים רגע לפני הקפאלה הסיסטינית, והם מרשימים מאוד. במבט לאחור אולי כדאי לעבור מהר את ההתחלה, את הפסלים וכו', כדי להגיע לחדרים האלו עם קצת יותר כוח מנטלי. הציור המפורסם של האקדמיה באתונה, זכה באהבתנו הרבה. לו אפלטון היה יודע איפה הוא נמצא...
חדרי רפאל
גולת הכותרת של הותיקן היא כמובן הקפאלה הסיסטינית. כל הדרכים מתרכזות לשם. אתה מובל מחדר לחדר, ממסדרון למסדרון עד שלבסוף אתה ניצב בפתח הקפאלה, מתרגש כולך שזכית לחזות בפלא האומנותי הזה. ואז מתרחש דבר מוזר. יש לך תחושה שאתה נמצא במקום אחר, קצת פחות רוחני. והאסימון נופל - בקפלה הסיסטינית יש תחושה של מתקן כליאה. שומרים בכניסה צועקים על כולם להכנס ולהיות בשקט, לשתוק ולא לצלם. האנשים זורמים פנימה ומתקבצים באמצע החלל כמו עדר צאן מבולבל. מחזה סוריאליסטי למדי.
גם על הותיקן אסור לוותר, ללא ספק המוזיאון היפה ביותר שראינו בטיול.
לאחר היציאה ממוזיאון הותיקן חשבנו להכנס לכנסייה המרכזית, סאן פטרוס אך בגלל תור ארוך, נשברנו. חבל, אבל אולי זה יגרום לנו חשק לחזור..
אחרי שיצאנו המשכנו עוד קצת לסייר בעיר. התקרבנו אל איזור התחנה המרכזית ובדרך נכנסנו לעוד איזה כנסייה מרשימה.
מצאנו מקום לינה זול בסביבת תחנת הרכבת. אומרים שעדיף לא להיות שם לבד בלילה, וראינו כמה צלבי קרס על הקירות. ראו הוזהרתם. אבל היה אחלה חדר.

יום שלישי
קמים, תופסים רכבת לשדה התעופה. חוזרים הביתה.

הטיול כולו עלה כ16000 שקלים.
 טיפים ופרטים נוספים על טיולנו אפשר לקבל בפרטי.