איטליה באוקטובר? לא יהיה קר?
קר או לא קר, היו הרבה סיבות לארגן נסיעה לאיטליה באוקטובר. גילי חגג בר מצווה והבטחנו לו טיול, שחר ועומר תכננו לנסוע לדולומיטים ואין סיבה הגיונית שלא נתקרצץ עליהם שוב, בקיץ האחרון ויתרנו על נסיעה בגלל העומס, התאריכים מסתדרים טוב ככה שאנחנו מפספסים רק ארבעה ימי עבודה, טרם טיילנו באיטליה כמשפחה, והכי חשוב, מכבי חיפה משחקת נגד יובנטוס בטורינו. היש סיבה טובות מאלה לבקר בארץ המגף?
המראנו מישראל בערב יום הכיפורים, תכננו את לוח הזמנים בקפידה כך שנספיק לאכול ארוחה מפסקת בטרם יתחיל הצום. תכנוננים זה דבר נהדר כשהם תלויים בך, אבל כשמדובר בענייני תעופה זה קצת פחות עובד. איחור קל בטיסה, תור ארוך בחברת השכרת הרכב, וכל התכנונים הלכו לפח. אריבדרצ'י.
אז החלטנו לצום לפי שעון איטליה, מה שהקנה לנו עוד שעה ומשהו של התארגנות ויצאנו לחפש מסעדה. המסעדות כאן זה חוויה של עצלנות בלתי נתפסת. הן נפתחות על הנייר בשבע, בפועל בשבע וחצי, ואם יהיה לך מזל תקבל את האוכל בסביבות שמונה. בעשר הם כבר סוגרים.
שבע זה מאוחר לנו עם הצום, אז ניסינו להזמין אוכל מהבר המקומי שבערב הופך למסעדה ונמצא בבעלות של בעל המלון שלנו. עשו לנו פרוטקציה וניאותו לשלוח לנו אוכל למלון לפני שעות הפתיחה הרשמיות. היתה רק בעיה אחת - הפסטה נגמרה. איך נגמרה הפסטה לפני שעות הפתיחה, במסעדה שרוב המנות בה הן פסטה? אין לי מושג.
הציעו לנו לאכול שרימפס במקום. הסברנו להם שזה קצת פחות מתאים לארוחה המפסקת. אחרי נסיונות רבים לאתר מסעדה עובדת הסמוכה למלון, גילינו שלגוגל מפות אין מושג ירוק איזה איטלקי עובד ומתי.
בסוף מצאנו מסעדה שלא נגמרה לה הפסטה, ומאחר והיינו האורחים היחדים בה, גם השירות היה מהיר ולקח רק שעה ורבע. רק שבמקום סופריטו משובח שאני נוהג להכין לארוחה המפסקת, אכלנו סלט קפרזה. לא כוחות.
כמו שאתם מבינים, התחלנו את הצום באיחור, ולכן החלטנו שנוסיף לעצמנו שעתיים ביציאה ככה שמשך הצום יהיה זהה, גם אם השעות שונות.
יום 2 - יום הכיפורים במלון ונסיעה למשחק
ביום הכיפורים עצמו נשארנו במלון. זו לא היתה הקרבה כלכך גדולה כי המקום מהמם ביופיו. מלון בוטיק קטן בשם Bellagio Village, עם נוף עוצר נשימה לאגם קומו ולהרים הסמוכים. עשינו יום רגוע, רובו במרפסת על שפת האגם, והתכוננו לנסיעה למשחק הגדול בין מכבי חיפה אהובתנו לבין יובנטוס, מועדון הפאר האיטלקי מהעיר טורינו. כמה מפואר? בעוד שהשווי המצרפי של שחקני מכבי מגיע ל 18 מליון יורו, השווי המצרפי של שחקני יובנטוס הוא מעל חצי מליארד יורו. פער זעום לכל הדעות.
יצאנו לדרך כאשר אנחנו עדיין בצום מלא, זכר לארוחה המפסקת המאוחרת שאכלנו. אנחנו יודעים שזה לא בדיוק כשר לנסוע למשחק כשאנחנו צמים, אם לומר את האמת זה אפילו קצת מגוחך, אבל זה סוג של השתדלות. במיוחד עבור גילי, שחגג בר מצווה והחליט לצום לראשונה בחייו, ועל אף התנאים הקשים, הוא לא ויתר לעצמו ועמד במשימה בגבורה!
הגענו לטורינו לאחר נסיעה לא קצרה, חנינו באצטדיון וגילינו שאף אחד לא נשאר בארץ ביום כיפור. כולם נסעו למשחק. אלפים של ירוקים מכל קצוות הארץ הגיעו לתמוך בקבוצה. השפה המדוברת ברחובות מסביב לאצטדיון היתה עברית. הרגשנו לגמרי בסמי עופר, רק בלי יריב, יחי והתושיות שהיו חסרים לנו מאוד.
המשחק הזה היה ציון דרך משמעותי, בפעם הראשונה בחייה, המפקדת נכחה במשחק של מכבי חיפה. לבושה ירוק מכף רגל ועד ראש היא הרכינה ראשה ממרומי הטכניון אל עבר האצטדיון ובאה לחזות בתופעה שגורמת לבעלה ולילדיה ללבוש ירוק ולשים פעמיהם מדי שבוע אל האצטדיון שבו משחקת הקבוצה, לא משנה באיזה יבשת הוא נמצא.
שמתם לב שאין שם לארוחה ששוברת את הצום? למה לארוחה המפסקת יש שם, ולארוחה השוברת אין? הנה כמה אפשרויות: ארוחה שוברת, ארוחה מבדלת, ארוחת מתחלת, אשב"צ (ארוחה שוברת צום), תחכ"צ (תיראו חלשים כאילו צמתם), ארוחת העמ"ק (הצום עבר ממש קל), ארוחה לחל"ש (לא חטאתי למה שאצום), ארוחה לצמח"ים (היום צמים, מחר חוטאים), א.רוחה (לא יודע מה זה אומר אבל שמתי לב שכותבים כך לאחרונה אז בא לי גם).
אז אחרי הצום, הארוחה השוברת שלנו היתה סנדוויץ מגעיל עם שתי פרוסות חציל שקנינו באצטדיון אחרי תור של חצי שעה. כזה גועל לא אכלנו מאז ההמבורגר בטעם משחת שיניים בסאן פטרסבורג. אבל היינו כלכך רעבים שגם פסוליה בפיתה היינו אוכלים.
למרות ההקרבה שלנו, ואולי בגללה, הפסדנו במשחק. אבל האווירה היתה נהדרת והקהל של מכבי לא הפסיק לעודד לרגע, גם בפיגור של שני שערים. אנחנו עדיין לא מועדון ברמה הגבוהה ביותר באירופה, אבל מבחינת הקהל אנחנו עושים בית ספר לכולם. ירוק עולה.
עשינו חזרה את הדרך הארוכה לקומו, רק כדי לגלות שגם באיטליה עובדים בכבישים באמצע הלילה, בלי להודיע לווייז. כל פניה רצינית היתה סגורה לשיפוצים, כך שהדרך התארכה והתארכה. בסוף הגענו בשתיים וחצי בלילה למלון, נפלנו שדודים לישון.
יום 3 מפל, שייט באגם קומו ומסעדה קטלנית
את יום המחרת פתחנו מעט באיחור עקב העייפות מיום המשחק, נסענו בצהריים לעיירה אורדי דה בלאנו. איזה שמות יפים יש לעיירות כאן. קלאס באפס מאמץ. אורדי דה בלאנו… מממ תענוג. בארץ היו קוראים לה אור עקיבא וסוגרים עניין.
בכל מקרה הגענו לאור עקיבא כדי כדי לעשות מסלול קליל שבו טיילנו על גשרים תלויים לאורך ההר עד למפל חביב ושוצף. המפקדת היתה בטוחה שהיא רואה אנשים משנרקלים, מה רבה היתה אכזבתה לגלות שמדובר בסלע המזדקר מהמים. היה מצחיק.
לאחר מכן תכננו לעשות טיול אופניים מהעיירה בלאנקו אל העיירה בלאג'יו על שפת האגם, אבל גילינו לאכזבתנו שאין מסלול ייעודי לכך והרכיבה היא בעצם בכבישים עצמם, צרים ומפותלים עם רכבים. ויתרנו על התענוג ונסענו למרינה של סאן ג'ובאני כדי לשכור סירת מנוע ולשוט באגם. במרינה פגשנו את מירקו החביב, שהדריך אותנו והשכיר לנו את הסירה שלו. שטנו באגם קומו הלוך חזור, נהננו מהנופים המרהיבים ומהרוח המפנקת ולא היה קר בכלל!
אחרי השיט באגם נסענו לחפש מסעדה שהומלצה לנו על ידי מר יחי תושיה, מומחה לאיטליה ועוד יותר מומחה למסעדות. שזה כפל מומחיות שאי אפשר להתעלם ממנה. נסענו בין סימטאות ההרים עד שהגענו למסעדה השוכנת סמוך לאגם. המסעדה נקראת K-13, זה לא של סנו והיא לא קוטלת חרקים אבל לגמרי קוטלת בני אדם. יש כאן את כל סוגי הפיצות שאפשר לדמיין. פיצה עם צ'יפס, פיצה עם צ'ילי מקסיקני, ופיצה עם כל דבר בערך. הסתקרנו לנסות כמה מהורסיות אז הזמנו בנוסף למנות העיקריות 4 פיצות שונות. מה שלא לקחנו בחשבון זה שכל פיצה היא אובלית באורך של שולחן! ומכיוון שלא היה מקום בשולחן הוסיפו לנו עוד אחד כדי שיהיה מקום לשים את הפיצות. לא הפסקנו לצחוק מהמחזה המשעשע. ההמלצה, כמו תמיד, היתה מצויינת, נהננו מאוד, ונשאר לנו רק לתהות מאיפה יחיאל מכיר את כל המסעדות בעולם למען השם?
יום 4 - המרפסת של איטליה וגיחה לשוויץ
את היום השלישי התחלנו בנסיעה ארוכה אל "המרפסת של איטליה". לפני שנספר על המרפסת נספר על אופי הנסיעות כאן למי שלא מכיר. הכבישים הם צרים ומפותלים, דו סיטריים, כך שהנסיעה היא במהירות נמוכה, לעיתים שתי מכוניות לא יכולות לעבור יחד, ולכן צריך מאוד להיזהר. אפשר לסכם את הנסיעות כאן כך: מעט קילומטרים בהרבה דקות.
אה, שכחתי, באמצע גם עלינו עם הרכב על מעבורת שעזרה לנו לחצות את אגם קומו, וגם כאן צריך לבדוק מתי יוצאת המעבורת כדי לא להתעכב עוד.
המרפסת של איטליה, Balcone D' Italia, היא בעצם נקודת תצפית מאוד גבוהה על הגבול שבין איטליה לשוויץ. למרגלות ההר נמצא אגם לוגאנו הכל כך יפה, וברקע ההרים האלפים. למזלנו הרב, היה מזג אוויר מעולה, ואפילו בהר הגבוה היינו עם חולצה קצרה. שמש נעימה ליטפה את הקרירות של ראש ההר והשילוב בין השניים יחד עם הנוף המקסים גרם לנו להחליט על פיקניק ספונטני. מצאנו שולחן נוסח קק"ל הוצאנו את האוכל ועשינו ארוחת בוקר באחד המקומות הכי יפים שאפשר לתאר. היה ממש ממש נחמד.
אחרי הביקור בגזוזטרה של איטליה חצינו את הגבול ונסענו לשווייץ לאתר שנקרא : Monte Tamaro, קנינו כרטיס משולב לרכבל, למגלשות האלפיניות ולפארק המים הנקרא ספלאש. העליה להר ברכבל תלולה מאוד, וכשמגיעים לקצה, מגלים שזהו רק האמצע, ויש עוד עליה לא פחות תלולה לפנינו. סה"כ לקח משהו כמו 20 דקות להגיע לפסגת ההר.
מפסגת ההר יצאנו לטיול רגלי של מספר קילומטרים במסלול מעגלי, בדרך עצרנו להפסקת התרעננות אל מול נוף של כ-100 פסגות אלפיניות. הראות היתה נהדרת, נפעמנו מעוצמתו של הטבע.
בתום הטיול הלכנו את המגלשות האלפיניות שבאתר, המסלול לא ארוך, אם אתם מחפשים מסלולים טובים למגלשות אלפיניות זה לא המקום, אבל הוא היה חביב ונחמד כך שחזרנו עליו מספר פעמים עד שמיצינו.
היעד הבא היה פארק המים המקורה למרגלות הרכבל, בפארק חמש מגלשות שוות, בריכות מקורות, והכי נחמד - בריכות מחוממות שיוצאות מהמבנה אל הנוף היפה והקר, כך שבתוך המים נעים ובחוץ די קריר, במיוחד בשעות הערב שבהן הגענו. הילדים נהנו מהמגלשות והכריחו אותי לבוא איתם לכמה גלישות. מקום נחמד לסיים בו את היום ולהעביר כמה שעות של כיף.
עם תום הרחצה, חזרנו לרכב ומיהרנו בחזרה לאיטליה כדי להספיק למעבורת של עשרה לתשע ומשם בחזרה למלון כדי לאכול את הרי הפיצות שנשארו מאתמול ונארזו לנו על ידי המסעדה.
זה היה היום האחרון שלנו באגם קומו. עבור אלו שמתלבטים אם להגיע לאיזור, ההתרשמות שלי היא כזו: האגם מאוד יפה וגם העיירות סביבו, אבל זה די חור, הנסיעות ארוכות, המסעדות לא משהו, היה מאוד מאוד שקט שם. שקט מדי.
יום 5 - עוברים לגארדה ובדרך עוצרים לפיקניק ולטיול
את היום החמישי התחלנו בנסיעה לברגמו על מנת להתאחד עם סרן שחר, שסיימה טיול בדולומיטים עם עומר וחברה אלינו להמשך הטיול.
משם נסענו לעיירה Monticelli Brucati לטיול רגלי של כשלוש שעות. התיאורים של המסלול הבטיחו לנו דרך אתגרים עם מעבר מעל נחל עם סולמות ויתדות. לא סולמות,לא חבלים ולא טאקי. מסלול ארוך ודי משעמם עם כמה עליות די תלולות. למזלי אורי בכושר שיא, ככה זה כשאתה בן 18 ומתאמן, הוא התנדב לסחוב את התיק עם המים הכבדים כך שהיאוש מהמסלול הזה הפך יותר נוח. הדבר הכי מעניין בטיול היה נחש שטייל סמוך אליי בגובה העיניים, ומירוץ אופניים מקצועני עם המון רוכבים ועשרות רכבים כולל תקשורת. אני לא מבין כלום באופניים, אני רק זוכר שהטור דה פראנס של איטליה נקרא ג'ירו ד'איטליה. אבל אני אפילו לא יודע אם זה זה.
מדהים כמה אתה יכול להיות בקי בענף ספורט אחד ולא לדעת כלום על ענף אחר. זה מזכיר לי סיפור מצחיק מלפני מספר חודשים: היינו במלון בבלגרד לפני משחק של מכבי חיפה. היינו שם חבורה גדולה מאוד של עשרות חובבי ספורט. בארוחת הבוקר ישב איתנו יוקיץ', כוכב NBA ענק ואחד השחקנים הטובים בעולם. למעט חבר אחד, אף אחד לא זיהה אותו. את אביב העמים, אבו פאני,כולם היו מזהים. כשזה זה, זה זה.
משם נסענו לאגם קטן הנקרא Lake Idro, טיילנו סביבו ועצרנו לפיקניק של כשעה. היה רגוע ושליו. משם המשכנו בנסיעה למלון שלנו בגארדה הנקרא De Luc at Du Park. מדובר בריזורט גדול מאוד על אגם גארדה עם אינספור פינוקים. מרשים מאוד.
משם הלכנו ברגל לארוחת ערב במסעדה מקומית בשם בוואריה הסמוכה למלון עם פיצות נהדרות,פסטה טובה, סלמון נחמד ומרק מיניסטרונה שכולל מים וירקות של סנפרוסט כולל הנחש. את התיבול הם השאירו לסועדים כך שמצאנו את עצמנו מנסים להגיע לטעמים של חיים כהן עם מלח, פלפל ופרמזן.
מה מעצבן? באוקטובר המזגנים לא פועלים. איך יכול להיות שבמלון כל כך מפואר החדרים לא ממוזגים. התקשרתי לקבלה להתלונן, הם היו לא מאוד אדיבים. חבל. המלון מעולה אבל החום בחדרים זה לא לעניין בכלל.
יום 6 - אגם טנו, מפלי ורונה ו… קניונינג
התחלנו את היום באגם טנו, Laggo Di Tenno. מה אגיד לכם, ארץ יפה יש לאיטלקים. הדבר הראשון שהולם בך באגם הזה הוא הצבע שלו. טורקיז בגוון מיוחד שקשה להאמין שהטבע מייצר לבד. ירדנו את 118 המדרגות המובילות לשפת האגם ומשם המשכנו במסלול מעגלי המקיף אותו, רק כדי להתפעל מהיופי הזה מכל הזוויות האפשריות. ההליכה מסביב לאגם קלה, זהו בתכלס אגמון, רק בלי חלוצים ובלי לייבש ביצות. לקח לנו משהו כמו שעה וחצי כולל הפסקות.
משם המשכנו למפלי ורונה (Varone), עשינו את המסלול הרטוב וראינו את עוצמת המים הן מלמטה והן מלמעלה. נרטבנו קצת והיה חביב למדי.
האטרקציה הבאה היתה קניונינג ב Alpe Del Garda. אני הייתי בטוח שקניונינג משמעו שהבנות עושות קניות ואנחנו מוצאים מקום לשבת ומדברים על כדורגל עד שהן מסיימות. מתברר שלא. יש כזה ספורט שנקרא קניונינג. יש אפילו חברות שזה מה שהן עושות בחיים. אז שכרנו חברה כזו שתדריך אותנו. החברה ששכרנו הגיעה עם מיטב הציוד הנדרש. החלפנו לחליפות צלילה חמות ונראינו כמו הטלטאביז. משם המשכנו בעלייה של כ 15 דקות לנקדות ההתחלה, בין שני הרים גבוהים. ההתחלה היתה קלה - כל מה שהיה צריך לעשות זה לקפוץ מסלע את המים. ממש קל. זה הרי עניין יומיומי אצלנו. אין בוקר שאנחנו לא מתחילים בקפיצה מסלע למים קפואים בטמפרטורה שמייבשת לך את מה שחי.
משם המשכנו כמו פינגווינים אחרי המדריך במסלול של כשעתיים הליכה בתוואי הנחל במים הקפואים, בכל פעם שהגענו למפל הדרך למטה היתה באמצעות סנפלינג. היו שלושה כאלה. עלינו על סלעים, ירדנו מסלעים, נחבטנו בסלעים ונרטבנו עד לשד עצמותינו.
זו היתה פעילות מגבשת, מצחיקה, קצת מפחידה, בעיקר בסנפלינג, ומאוד חוויתית. כשסיימנו הרגשנו כמו סיירת מטכ"ל שחזרה מפעולה בעורף האויב.
אחרי הקניונינג נסענו למסעדה מומלצת במרכז העיירה Rivera Del Garda שבה אנו שוהים בשם Ristorante Pizzeria RivaMia. המסעדה הממומלצת היתה באמת טובה. לא ייאמן. היה נחמד אם המלצרים היו גם מחייכים, אבל זה לא באמת חשוב. העיקר שהאוכל מצויין. משם למלון ולישון.
יום 7 - אגם תובל ואגם מולבנו
את היום פתחנו בנסיעה ארוכה לאגם תובל, Lago Di Tovel, את הדרך לאגם תיבלנו בחידוני טריוויה ובשירים עבריים, מני בגר שר " זה היה ביתי" ובניה ברבי שר לה מהיציע.
האגם, פשוט מקסים. השתקפות ההרים במים היתה כל ברורה שהיה נדמה שמדובר בציור. הקפנו את האגם בטיול רגלי, ארוך יחסית עם עליות ומורדות לאורך המסלול. התקופה כאן נהדרת לטיולים, מזג האוויר נפלא, אולי במזל, והאתרים פשוט ריקים מאדם. כלכך ריקים שאפילו חנות המזכרות סגורה. לאורך המסלול ראינו מעט מאוד מטיילים, אפשר היה לשמוע את השקט.
רציתי לכתוב שהרגשנו שלווה סטואית, אבל הבנתי שאת השלווה אני מבין, רק מה זה סטואית?
כמה טוב שיש ויקפדיה, מסתבר שזו אסכולה פילוסופית יוונית-רומית שהתקיימה לפני 2000 שנה בערך, אחד מהוגי הדעות המרכזיים שם, סנקה, טען שלעולם לא יהיה מחסור בסיבות לחרדות. אם ניוולד לעושר ואושר, או לעוני וייסורים, החיים תמיד ידחפו אותנו לרדוף אחרי הדבר הבא. לכן עלינו לחתור להגעה לשלוות נפש.
צודק בכל מילה. רעיון מצויין. רק איך עושים את זה? אחרי חמש דקות של מנוחה מול האגם המקסים הזה, מתחיל לגרד לי בפלאפון ואני עובר לקרוא מיילים וחדשות. שלוות נפש זה לא מביא.
אז לא היתה שלווה סטואית. אבל היה ממש יפה.
משם המשכנו בנסיעה אל העיירה Molveno אשר נמצאת בדרך אל הדולומיטים, על מנת לבקר ב Lake Molveno. התכנון הראשוני היה לעלות על רכבל שנמצא בכניסה לעיירה, ובראש ההר לבקר בפארק החבלים. אבל הרכבל היה סגור, מתברר שבעונה הזו של השנה הוא עובד רק בסופי שבוע. אז ירדנו לאגם, קנינו גלידה איטלקית מצויינת, וטיילנו לאורך הטיילת שעל שפת האגם.
גם כאן, כמעט ולא ראינו אנשים, היה שקט מאוד מאוד. את הדממה פילחה פתאום צעקה: " זה היה בפנים" ומיד צרחה בחזרה, "מה פתאום, היה בחוץ", מי בפנים? מה בחוץ? מתברר שמקום שכוח האל הזה, יש כמה חבר'ה ישראלים שמשחקים טניס. אף פעם לא הבנתי איך פחות מ 10 מליון ישראלים מצליחים להיות בכל חור בגלובוס בכל רגע נתון. אפילו איטלקים לא הגיעו לכן. איך הגיעו ישראלים?
התחתנה הבאה כמו בכל סיום יום היא מסעדה. גם הפעם נסענו למרכז העיירה Riva Del Garda, ונכנסנו למסעדה של מלון בשם Hotel Centrale, המלצר המקומי כבר חווה לא מעט תיירים מהארץ ולכן הוא הדגיש לנו כל מה שצריך להדגשי לישראלים, כמו מה לא להזמין כי זה חזיר, איך תהיה מידת העשייה של ההמבורגר וכו'. מה שנקרא, מלצר כשר. היה נחמד.
יום 8 - טיול אופניים באגם לדרו והכנה למשחק הגדול
את הבוקר פתחנו בבאסה מסויימת. מכבי חיפה שלנו משחקת היום שוב נגד יובנטוס במסגרת ליגת האלופות, משחק הגומלין הוא בחיפה, ואנחנו שרכשנו מנוי למשחקים בליגת האלופות לא נהיה שם. את הימים הקודמים הקדשנו למציאת בר שמשדר את המשחק. לכשמצאנו אחד כזה, טרחנו להגיע אליו פעמיים על מנת לוודא באלף אחוז הערוץ ושהם משדרים. כמו ועקנין שהגיע לפלוגה, בחום יולי אוגוסט של שלמה ארצי, רק פה נרגענו קצת.
כדי לשרוף את המתח עד המשחק נסענו לאגם לדרו, שכרנו אופניים, ויצאנו לרכיבה של שלוש שעות מסביב לאגם. בדרך עצרנו מדי פעם למנוחה ולמיני פיקניקים. נהננו מאוד מהרכיבה, מהאנרגיות ששרפנו ומהנוף שאף פעם לא מאכזב כאן.
לא מבין איך לא המציאו אופניים שנוח לשבת עליהם. למה זה תמיד צריך לכאוב? יש כלכך הרבה תעשיית אופניים בעולם, איך אף אחד לא המציא אופניים עם איזה מושב ארגונומי, סילי פוסטרופדי, מבד פשתן בניחוח שושנים ורודות שיובש על הר גבוה בנפאל הרחוקה על מנת למנוע לחות? גם ככה קשה עם הפידול בעליות, לפחות שיהיה נוח לשבת.
משם חזרנו למלון, הבנות אומרות לי כאן שזה ריזורט, לא מבין מה ההבדל אבל שיהיה. נכנסנו קצת לג'קוזי לשחרר את השרירים, ומשם התארגנו ונסענו לבר לראות את המשחק.
שלא תדמיינו בר ספורט אמריקאי עם מאה מסכים ואוהדים משולהבים מכל עבר. זה בעצם מן קיוסק איטלקי שהחלטנו לקרוא לו בר כדי לשדרג אותו, טלוויזיה 32 אינטש ישנה, שלושה ארבעה זקנים משועממים נכנסים ויוצאים מדי פעם. שממון אמיתי. הזמנו אוכל ושתיה וחיכינו לתחילת המשחק.
ניצחנו!!!
הירוקים הגיבורים מהכרמל ניצחו את המשחק נגד קבוצת הפאר האיטלקית. משפחת אניילי שמחזיקה ביובנטוס היא הבעלים של פיאט ופרארי. מכבי הבהירה מי כאן הפרארי. לא היה נעים לקפוץ חזק מדי בגולים, אז קפצנו בשקט והתחבקנו חזק.
ושרנו לה. מהקיוסק.
יום 9 - הפתעה נעימה ב Val Di Genova
התחלנו את הבוקר בנסיעה ארוכה למפלי לארס ומפלי נארדיס - Cascata Di Lares ו Cascata Nardis. הנסיעה בכבישים תלולים מאוד, לעיתים הדרך עוברת ממש בחצרות הבתים. המקום ריק מאדם, לא ייאמן. המפלים נחמדים ודי גבוהים, טיילנו שם כשעה, ואז המשכנו משם למקום שלא כלכך דיברו עליו בפורמים ובקבוצות שמהן שאבנו את המסלול. שמורת Val Di Genova.
כאן חיכתה לנו הפתעה נעימה. במרכזה של השמורה יש נחל זורם עם סלעים בולטים כמו בסרטים, ובתוכה אינספור שבילי הליכה אפשריים. התקופה היא תחילת השלכת, חלק מהעצים עדיין ירוקים וחלקם בגווני אדום רבים, מראה מלבב. נסענו עד לחניון מספר 2 בתוך יער אדמדם כולו. לא צריך לנסוע לניו אינגלנד בכדי לצפות בשלכת, הכל כאן. יער בכל גווני האדום.
השמורה, הנמצאת בסמוך למפלים, היא אחד המקומות הכי יפים שטיילנו בהם. מדובר בשמורת דובים, כן כן, דובים. יש משהו כמו 60 דובים באיטליה. חלקם בשמורה הזו. יש ממש אזהרות מה לעשות ומה לא לעשות אם וכאשר אתה רואה דב. זה לא כזה מפחיד כמו שזה נשמע. אם נתקלת בדב כל מה שצריך לעשות זה לעמוד במקום ולקוות שהוא שבע. זה הכל.
אחרי שביקרנו בגוב האריות בספארי ועשינו אופנועי ים באגם שורץ תנינים במקסיקו, דובים איטלקיים חביבים מסוג ברלוסקוני לא יפחידו אותנו. החלטנו שכן דובים וכן יער והתחלנו לטייל
בירידה תלולה אל אחד המפלים ובחזרה.
לא, לא נתקלנו בדב. למרות שמאוד בא לי לכתוב לכם סיפור בסגנון של בחזרה מטואיצ'י.
לאחר מכן התחלנו את הדרך הארוכה חזרה לריבה דל גארדה. קראנו המלצות על מסעדה מצויינת שנקראת Bella Napoli, והחלטנו לעצור שם. התפריט לא איכזב עם מספר מנות מאוד מיוחדות כמו ריזוטו פטריות בתוך מעטפת גבינה אפויה, בצקניות מתרד, וכל מיני דברים מיוחדים אחרים. היה מצויין ממש. מומלץ. קינחנו בגלידה איטלקית בחנות שנמצאת ממש ביציאה מהמסעדה ונסענו חזרה למלון.
יום 10 - יום מנוחה במלון
הילדים לא מפסיקים לשחק פה פינג פונג. יש לנו שולחן פינג פונג בחצר ובחיים לא ראיתי אותם משחקים. עולם מוזר. הלכנו לבריכה החיצונית, שחינו בה על אף שהיה מעט קריר, משם לגקוזי המקורה. יום סתלבט.
בערב הלכנו מהמלון על שפת האגם עד לעיר במרחק 20 דקות הליכה, בחרנו מסעדה מומלצת עם ניוקי של שופרסל מקופסה וחזרנו 20 דקות ברגל כדי להוריד את הטעם.
יום 11 - הכנות לחזרה וגארדלנד
את הבוקר התחלנו באריזות לקראת יום המחרת שבו אנו חוזרים ארצה. לא תכננו לעשות פארק שעשועים בנסיעה הזו, ומאחר ואנחנו מאוד מנוסים בפארקים של דיסני ויוניברסל בארה"ב וביקרנו בהם כבר ארבע פעמים, לא חשבנו שהגרדלנד ירגש אותנו. קראנו לו בינינו, דרדלנד.
אבל ימים רבים של טיולי טבע עשו את שלהם, החשק גבר, והגרדלנד נפתח באווירת Halloween החל מחמש בערב ועד 10 בלילה. אז נסענו והופתענו לטובה. היה ממש כיף. זה לא יוניברסל אבל התורים היו ממש קצרים עד אין תור, והיו הרבה מתקנים ממש טובים.
הביקור בפארק השעשועים היה אות הסיום לטיול הנחמד שלו בו הכרנו חלק מאיטליה היפה. נהננו מאוד. היה טוב, טוב שהיה.
עד הטיול הבא, צ'או.
