אני יושב בחדר המתנה קטן במרפאה בטירנה, בוהה בנקודה לא מוגדרת על הקיר הלבן, מריח תערובת של חומר חיטוי ופרחי פלסטיק שנמצאים על מדף ליד. מעבר לקיר אני שומע קול חלש של מקדחה, קצוב ויבש, לא מאיים אבל בהחלט נוכח. אני לובש ג׳ינס ישן, חולצה פשוטה ותחבושת של עצבנות שלא הצלחתי להוריד מעצמי מאז שנכנסתי. שן שמאלית תחתונה, כאב שקט ומתמשך, התחיל בהודו, המשיך איתי עד לפה. ועכשיו אני פה. בטירנה. ומחכה לתורי.
אני נזכר ברגע שבו קניתי את הכרטיס, שם במומבאי. זו הייתה החלטה מוזרה, לא צפויה. לא הכרתי אף אחד שהיה באלבניה, לא באמת ידעתי מה מצפה לי, רק אסופת המלצות מפורומים של נוודים דיגיטליים, ותחושת בטן שהמקום הזה אולי יפתיע אותי. כשנחתתי כאן לפני יומיים, העיר נראתה לי כמו מין תערובת מבלבלת של אירופה שנשארה מחוץ לאור הזרקורים. רחובות שקטים, הרים ברקע, ואנשים עם מבט בעיניים של מי שכבר ראו שינוי או שניים.
בבוקר הראשון שלי כאן, עוד לפני שהלכתי למרפאה, יצאתי להסתובב בעיר. מצאתי בית קפה קטן בפינת רחוב, ישבתי בחוץ עם לפטופ פתוח וניסיתי לערוך וידאו ללקוחה מברלין. הרעש היחיד היה של מכונית ישנה שנסעה מדי פעם, וקבוצה של נערים ששיחקו כדורגל בסמטה מאחורי. פתאום, ניגש אליי בעל המקום, גבר בשנות השישים לחייו, לבוש חולצה לבנה מכופתרת, שאל באנגלית אם אני צריך שקע חשמל. כשעניתי בחיוך, הוא סימן לי לבוא אחריו, וחיבר לי כבל מאריך מתחת לשולחן. שאל מאיפה אני, אמרתי שאני מישראל. הוא חייך, אמר שבשנות התשעים היו פה הרבה ישראלים, ואז שאל מה אני עושה כאן. הסברתי לו. כאב שיניים, נווד דיגיטלי, חיפשתי מקום לטפל, מצאתי טיפולי שיניים באלבניה.
הוא צחק. אמר לי: "מוזר איך החיים לוקחים אותנו ממקומות של כאב למקומות של גילוי". זו לא הייתה אמירה שנשמעת פילוסופית במיוחד, אבל איכשהו, מתוך הפה שלו, בתוך הרחוב הקטן הזה, זה הרגיש כמו משפט חכם במיוחד. אולי בגלל שהמבט שלו היה של מישהו שכבר גילה כמה דברים בעצמו.
חזרתי באותו ערב לגסטהאוס, עבדתי עוד קצת, ושלחתי כמה הצעות מחיר לפרויקטים חדשים. יש בזה משהו נעים, לדעת שהעבודה נוסעת איתי לכל מקום, כמו חבר שקט שאפשר לסמוך עליו. בלילה התקשר אליי חבר מהבית, שאל איך אני, איפה אני, וכשסיפרתי לו על המרפאה ועל התור הקרוב, הוא השתתק לשנייה ואמר "אתה רציני? באלבניה? זה משוגע, אחי". צחקתי. זה באמת משוגע. אבל גם בדיוק מסוג הדברים שאני אוהב לעשות - לקחת את המציאות בידיים ולסובב אותה קצת.
עכשיו, כשאני יושב כאן, אני שומע את הדלת נפתחת. יוצאת ממנה אישה עם תלתלים שחורים וחיוך קל על הפנים. אחריה יוצאת רופאת השיניים. היא מחייכת אליי ומזמינה אותי פנימה. אני נעמד, קם מהכיסא, לוקח נשימה. החדר מואר מאוד, ריח סטרילי שולט באוויר, ציוד חדיש, צג מחשב שמציג צילום פנורמי של לסת שלא שלי. היא מבקשת ממני לשבת, ושואלת באנגלית רכה אם אני מוכן. אני מהנהן, שוכב, ונותן לה להתחיל לבדוק.
הטיפול עצמו שקט יותר ממה שדמיינתי. היא עדינה, מדברת מעט, ומסבירה מה היא עושה תוך כדי. היא מראה לי בצילום את הסדק הקטן בשן, מסבירה על האפשרויות. אני עונה בקול קצת מתוח, מנסה להבין. היא מבינה אותי, וזה מרגיע. פתאום זה מרגיש הגיוני, פתאום לא כל כך מוזר שאני כאן.
כשאני יוצא מהמרפאה, הפה שלי עדיין קצת רדום, אבל משהו בי הרבה יותר נינוח. אני הולך ברגל ברחוב, עובר ליד חנות שמוכרת רק מטריות, קיוסק של עיתונים, ילד שרוכב על קורקינט בלי ידיים. הרחוב שקט, אבל הלב שלי מתמלא ברעש של מחשבות. על כמה הדרך הזו לא הייתה צפויה, על איך כאב אחד קטן גרם לי לשנות כיוון, להגיע למקום אחר לגמרי, להכיר אנשים, לשמוע סיפורים, לראות עולם אחר.
אני מתיישב שוב בבית הקפה מהבוקר, מזמין אספרסו כפול, פותח את הלפטופ. הפרויקט מברלין עדיין פתוח, לקוח מארצות הברית שלח תיקונים, והצעה חדשה מקנדה מחכה שאענה לה. אני כותב לעצמי שורה קצרה כדי לא לשכוח: "החיים זזים, גם כשאתה יושב על כיסא שיניים באלבניה."
