שייט לילי באמזונס

כעורך דין אני רגיל להתעסק עם נחשים, אבל תנינים זה משהו אחר...

היה לנו ערב פנוי על גדת האמזונס.

המבשלת בעלת הכרס שמנהלת את המקום, העיפה אותנו מהחדר בו אכלנו ארוחת ערב - שניה אחרי הביס האחרון באבטיח. היא נעלה את הדלת לחדר הגדול היחיד עם המזגן בו יכולנו לשבת עם משפחה ישראלית מקסימה מלונדון שפגשנו במקום. גיא, מיכל ושני הילדים אור ועילאי, שהגיעו בסירה יום אחרינו, הפכו מהר מאד לחברים טובים שלנו וכולנו הפכנו לחבורה מגובשת אחת.

המבשלת לא חייכה, מעולם. הדבר הדומה ביותר לחיוך שראיתי על פניה היה כשהעוותה את פניה כשנשפה עשן מהסיגריה שעישנה, מתחת לכיסוי הרחצה השקוף שעטף את שערות ראשה השחורות.

בהתחשב בזה שהחנות הקרובה ביותר היתה במרחק שעה שייט בסירה והקולנוע הכי קרוב במרחק של חמש שעות - מה היה יותר טבעי מלצאת לחפש תנינים בלילה?!

לבשנו חולצות ארוכות להגנה (מפני יתושים, לא מפני תנינים...) וירדנו לסירת הפח הרעועה.

המנוע התחיל לקרטע ברעש וגיא העיר שלסירה יש מנוע של מכסחת דשא.

כעבור זמן מה - המדריך המקומי הצביע עם הפנס על נקודות אדומות זוהרות בחושך, סימן לנהג הסירה לדומם את המנוע, ולחש "ק י י מ ן".

שלושת סוגי תניני הקיימן שקיימים בעולם חיים על גדות נהר האמזונס והגדולים שבהם - מגיעים לאורך של שלושה-ארבעה מטרים.

בשלב הזה הדממה כיסתה על הכל ורק רעש המשוטים חתר לתוך החושך בין סבך צמחי המים שכיסו את הנהר במפרצון אליו הגענו.

המדריך נעמד בראש הסירה והאיר לתוך המים.

במשך מספר דקות ישבנו בדומיה.

כעבור מספר דקות של דממה מוחלטת בסירה המדריך הכניס את זרועו למים ושלף, מעשה כשפים, תנינה צעירה.

הוא הידק מייד את אצבעות ידו האחת על הזנב של התנינה, ואת אצבעות היד השנייה - על צווארה, מה שבטוח - בטוח.

אחר כך הוא הושיט את זרועותיו קדימה ושאל: "מי רוצה אותה?".

מספר ידים הושטו קדימה...