דרך בורמה: חלק חמישי
יום חמישי – קורס לבישול
ביום חמישי בבוקר הגענו לשוק בתשע. המורה-מדריך לסלי הוביל אותנו בסימטאות השוק והסביר על שלל הפירות, הירקות, הדגים והתבלינים. חלק גדול מהם כלל לא הכרנו מהארץ. הוא השתמש בשמות בעברית בחלק מהמקרים ורשם מפינו את השמות בעברית כשלא ידע. הסיור עצמו היה חויה מרתקת. בגלל שאנו שומרי כשרות הוא דאג שהדג שנקנה בשוק יהיה כשר. טוקטוק הקפיץ אותנו אליו הביתה לכיתת הלימוד ושם הוא, אשתו סו, שהיא לטעמי הכוכבת האמיתית, ומספר עוזרים, עשו עבודה נפלאה בלימוד המשתתפים כיצד לבשל אוכל מקומי. כל אחד יכול היה לבחור לבשל שתי מנות מרשימת תבשילים שערך לסלי על לוח על פי החומרים שרכשנו בשוק. התוצאות היו מרהיבות וטעימות. המחיר היה 20,000 לאדם וזה היה המחיר גם במקומות אחרים אליהם פנינו. אשתו של לסלי, סו, התגלתה כאשה מקסימה וטובת לב והלימוד היה, ללא ספק, חויה יוצאת מן הכלל. בסוף קבל כל תלמיד שקית בד יפה עם חלק מהתבלינים באריזות קטנות. החויה מומלצת בחום.
מכיוון שלאורך כל היום ירד גשם - קשה היה לסייר על אופנים. לסלי סיפר שביקב המקומי היין לא משהו בשנים האחרונות ושאם הולכים לבקר, הוא ממליץ לטעום ולא יותר. במלון ביררנו לגבי הגעה לבאגאן. מסתבר שיש שני אוטובוסי לילה שיוצאים סמוך ל- 20:00 ונוסעים כשבע שעות (17000 צאט, האחד ו-25$ השני). בגלל הזמן הקצר בחרנו טיסה ובעזרת סו - ארגנו נהג מונית ב-15000 לנמל התעופה (המחיר שבקשו אחרים נע בין 18000-22000) וגם במובן הזה סו היתה מסבירת פנים ועזרה להיות בקשר עם הנהג שאת פרטיו מסרה לנו.
יום ששי – שיט באגם אינלה והגעה לבאגאן
התכנון לשיט היה אולי טוב, בפועל, האכזבה היתה גדולה: דבר ראשון -zodiac travel agency שדרכם הזמנו שיט הטעו אותנו. המנהלת soso שלחה לנו נהג סירה אבל למרות שבמשרד דובר מפורשות שנגיע אל השוק הצף ועל ביקור בשוק המקומי שמתחלף - בפועל, לא לקחו אותנו לשוק הצף בטענות משתנות; אחת - שהוא רק בין 8-10 בבוקר והשניה שמאז שהמים ירדו בימה לפני שנתים (!) אין שוק צף. במשרד היתה גרסה שלישית שהשוק הצף הוא בעיקר לתיירים. גם לשוק המקומי נהג הסירה לא לקח אותנו אך כששאלנו למה - לא היתה לה תשובה. בקיצור - לכו לסוכנות אחרת (ואל תתבלבלו עם סו המקסימה משיעורי הבישול...).
לגבי השייט עצמו - הוא עבר בין חנות תיירים אחת לשניה תחת כותרות שונות: מפעל ליצור בגדי משי וכותנה. אכן היו שם נולים אך היתה הרגשה שהעבודה היא יותר לכבודנו וממילא הרוב המוחלט של הסחורה בחנות הובא ממפעלים...בכפר הראשון היתה חנות גדולה לדברי כסף כשבכניסה יושבים מספר צעירים עם כלי צורפים אבל לא ממש התרשמתי שהם יצרו את מה שבחנות, מה גם שרוב המזכרות לא היו מכסף. בסמוך היה שוק מזכרות שבשעה 11 כבר התקפלו בו רוב המוכרות. הגענו גם לחנות למוצרי נוי מבמבוק בה היו דברים יפים ויקרים אבל אין לה שום קשר לאגם. היה גם 'בית חרושת' לסירות מעץ שבו מסתובבים ועובדים מספר צעירים ועושים רושם של מי שעושים הצגה לתיירים כי מייד אחרי הרצאה קצרה על העובדה שלהם - מנסים לשכנע לקנות, איך לא, מוצרי עץ...צמוד לכך מספר בנות מגלגלות סיגריות במספר טעמים ובמהירות עצומה, כשבסוף ההסבר - משכנעים אותך לקנות מוצרים (אל דאגה, בכל המקומות מקבלים ויזה...). בסוף הגענו גם למנזר ולסטופה מרשימה מוקפת אינספור רוכלים. גם את 'נשות הג'ירפה' ניתן לראות בשיט, שוב, כאטרקציה תיירותית ישובה בחנויות למזכרות...
לי, אישית, זה נראה כל כך לא ראוי שהרגשתי לא נוח אפילו לצלם אותן. איכשהו ההרגשה היתה שאנחנו מובלים למסלול קניות באגם או, מכל מקום, למשהו מלאכותי ותיירותי להפליא.
בשיט חזור ירד עלינו גשם אבל הפונצ'ו כיסה הכל. בדרך ראינו שלל סירות, חלקן של דייגים שחתרו בדרך שמייחדת את האגם - עם רגל על משוט אחד, כדי לפנות את הידים, מלקטי אצות לדישון הערוגות, מובילי סחורות מכל הסוגים וכמובן תיירים. בין האגם לעיירה יש מין מסדרון מימי שמסומן בסופו בשורה של מקלות. בבוקר כשיצאנו לאגם מהעיירה המתינו שני שייטים/דייגים בבגדי דייגים כתומים שעושים 'הפקה' של דיג עם מצודות במבוק בחצי אקרובטיקה, ועוברים למצב עמידה כשסירה עם תיירים מתקרבת...באגם עצמו ניתן היה לראות את הדייגים האותנטים עם רשתות. לסיכום חויית השייט - מי שמגיע מהטרק בשייט של שעה, רואה את הדבר האמיתי בדרך: הדייגים, אוספי האצות, מגדלי העגבניות וירקות אחרים ישובים בסירות ומטפלים בערוגות ובשיחים וסירות מובילות כל טוב. מי שמתעניין בשיט שחושף פן נוסף, כמו מפעלי הסיגריות או 'מפעל' האריגים - שיקח בחשבון מסע בין חנויות מזכרות. איש איש וטעמו.
חזרנו למלון. אפשרו לנו להתרענן כמו, אגב, ברוב המלונות בהם שהינו בבורמה, שם אמרו לנו שנוכל אפילו להתקלח אם נרצה כשנחזור אחה"צ, לפני שנעזוב, למרות שיצאנו מהחדר שעות קודם.
יצאנו מהמלון עם נהג המונית שסו ארגנה לנו לנסיעה פתלתלה שנמשכה כ-50 דקות. בדרך ראינו את הרכבת נוסעת – נו, טוב, זוחלת תהיה הגדרה מדויקת יותר...כשהגענו לשדה התעופה, בגשם שוטף פרקנו תיקים ועברנו תהליך בידוק מגוחך כדי להתיישב באולם ההמתנה. תוך כדי ההמתנה החנויות נסגרו והמוכרים הלכו הביתה...
לאחר טיסה קצרה ונעימה הגענו ל- nyaung-u, שהוא-הוא המקום אליו מגיעים באוטובוס או במטוס כשרוצים להגיע לבאגאן. חלק מהנוסעים נשארו לטיסת המשך לינגון. מסתבר שתחנות האוטובוס הבינעירוניות ושדה התעופה מרוחקים רבע שעה נסיעה מבאגאן. אין אוטובוסים משם לבאגאן ולכן לקחנו מונית. בקשו 5000 לכפר nyaung u או 7000 ל-new bagan. עשה רושם שקבעו שם מחירים אחידים. בטרמינל התבקשנו לשלם 20$ או 25000 צאט למעין אישור כניסה לתיירים לאיזור באגאן למספר ימים. האויר היה חם ולח והיתושים עבדו שעות נוספות.
אגב, אחד המחזות הייחודיים לבורמה הוא גברים ונשים שצובעים את פניהם או חלקם בקרם שהפיקו מקליפת עץ בשם tanaka ע"י שפשופו במשטח חלק למדי בתוספת מעט מים. רואים את זה בכל מקום וזה מוסיף חן לכולם וכולן . הם הסבירו שהם עושים זאת גם לנוי (שתי שכבות, אחת על כל הפנים ואח"כ את העיטורים על הפנים) וגם נגד יתושים. הגענו לבאגאן המעוננת למלון Royal bagan שהיה בסדר גמור, והתארגנו לקראת יציאה לארוחת ערב.
ערב שבת - בעזרת tripadvisor ו-maps.me הגענו למסעדת leo. הם התגלו כאדיבים וטעימים בעיצומו של איזור מלא מסעדות. כך שגם אם לא תאהבו אותם תוכלו למצוא היצע רחב. הזמנו butterfish שהתגלה כטעים (וכשר) , גם אם הוגש בכמות קטנה. וקארי ירקות במגוון תיבולים על בסיס הירקות הנפוצים באיזור. זו היתה דרך מצויינת לסעוד סעודת שבת :-)
