"יש לי הפתעה בשבילך", אמרתי לחנה שלא הצטרפה אלינו לטיול ביום שבת. בגלל היותה שומרת שבת, בדרכנו לסיור ערב בעיר וורונה.
לוורונה בחושך יש את הקסם שלה. הארנה מוארת באורות צבעוניים, המסעדות סביב הפיאצה שוקקות חיים. שלטי החנויות וחלונות הראווה במדרחוב מציני מאירים את הסמטה והבתים בשלל צבעים ססגוניים אך עם זאת עדינים ולא מצועצעים, מקנים למדרחוב אווירה מיוחדת ויוקרתית. זוגות מטיילים לאורך הרחוב מחובקים. קבוצות צעירים בדרכן לבילוי סוף השבוע. כולם שואפים מלא ריאות את אווירת הרחוב ומטיילים לאיטם לאורך חלונות הראווה היוקרתיים.
הולכים לאיטנו, סופגים את האווירה המיוחדת, חצינו את הפיאצה והתרשמנו מהארנה , המשכנו אל מדרחוב מציני שכמו מציין לנו את הדרך ל Via Cappello הרחוב של המרפסת של יוליה ו Piazza Delle Erbe. שבמשך כל שעות היום ובמיוחד בערב, הפיאצה שוקקת חיים. המסעדות, בתי הקפה והדוכנים הם שמקנים לפיאצה את האופי המיוחד והתוסס שמושך תיירים ומקומיים כאחד.
מרחוק כבר היה אפשר לראות את היעד הנכסף, אך אני צריך לקיים את ההבטחה לחנה ופניתי לרחוב Via Portici, רחוב צר וחשוך, בוודאי בהשוואה למדרחוב המואר ושוקק החיים, המשכנו ללכת עשרות מטרים ספורים כאשר הקבוצה המבולבלת לא מבינה למה סטיתי מדרך המלך. מיד כשפניתי ימינה, נגלתה בפניהם חזית בית הכנסת הגדול של וורונה. חזית ייחודית אותה מעטרים שישה תבליטים של אתרים בארץ ישראל. מעל התבליטים, מוצב בגאון תבליט של לוחות הברית.
בהתרגשות גדולה הצטלמו כולם בשערי בית הכנסת. כולם הצטלמו עם כולם וחנה'לה עמדה חנוקה מדמעות בזמן שהחיילים המוצבים בכניסה דרך קבע מביטים במתרחש באדישות.
דקות ארוכות עמדנו שם והתפעלנו מהיופי והייחוד של שער הכניסה.
הקולות בעברית עשו דרכם לעבר מרפסת הקומה השניה, ממנה יצא בחור דתי ושאל בעברית: "אתם יהודים? אתם ישראלים?" ההתרגשות ניכרה גם בקולו, היה אפשר להרגיש בה למרות שמעולם לא נפגשנו קודם לכן.
"בטח" ענינו פה אחד. "אנחנו יהודים מישראל".
"תרצו אולי להיכנס ולעשות קידוש ליל שבועות?" שאל בהיסוס.
"ברור שאנחנו רוצים!" צהלנו.
תוך שניות נפתחה דלת העץ הגדולה וממנה צץ בחור צעיר בחליפת חב"ד, שאותה אי אפשר לפספס בגלל הכובע הייחודי שלהם.
"כנסו בבקשה" אמר. "סליחה על החושך, אבל ערב חג, אתם יודעים..." אמר כמתנצל.
בית הכנסת שהיה חשוך, צבט לכולנו בלב. בית כנסת חשוך בערב חג? כנראה שאין כאן מניין חשבנו.
הבחור הצעיר הוביל אותנו בחושך לקומה השניה שממנה בקע אור מחדר האורחים, תוך שהוא מנחה אותנו במדרגות בדרך שלא ניפול.
בחדר האורחים עמדה בחורה צעירה והתפללה והוא הוביל אותנו בהתרגשות אל שולחן האוכל, תוך שהוא מפזר כסאות פלסטיק ממערום בפינת החדר סביבו.
בביישנות התיישבנו בזה אחר זה סביב השולחן והבחור הציג את עצמו: "שמי יוסי, אני שלוח חב"ד לוורונה, אני גם הרב הראשי של העיר" הוסיף.
המומים מהיותו של הבחור הצעיר רבה הראשי של וורונה, הצגנו עצמנו אחד אחרי השני, תוך שהרב מוזג כוס קידוש גדולה עד שעלתה על גדותיה.
הרב יוסי סיפר על הקהילה היהודית בוורונה, על כך שמתוך 400 יהודים המתגוררים בה, רק ארבעה שומרי מצוות. הוא דיבר על שותפות הגורל שלנו והברית שנכרתה בינינו ברגע שעלינו לקידוש. זו לא הייתה מקריות, אמר, זו הייתה יד מכוונת שהביאה אותנו לבית הכנסת בערב החג, כדי לקדש אותו.
ההתרגשות הגדולה נכרה על פניו ואנו התרגשנו מהמעמד. חנהל'ה שלא ציפתה לביקור בבית כנסת, בטח שלא לקידוש בבית הרב התרגשה עד דמעות.
כשסיימה האישה את התפילה, הציג אותה בפנינו הרב: "זוהי חנה, אשתי." היינו המומים! "יש לנו בת תינוקת" הוסיף, "שמה חיה". היינו המומים כפליים! מה הסיכוי שלאשתו ולביתו של הרב יש שמות כמו של שתיים מהאורחות?! חיה מהקבוצה, הוכתה תדהמה ולחנהל'ה פרצו הדמעות מעצמן.
אשת הרב הזמינה את הנשים להדליק נרות והגברים צפו וברכו אמן.
אחר כך מזג הרב יין לכוסיות וחילק לכולם, הוא עצמו בירך על הכוס הגדולה אותה מילא קודם עד גדותיה. ביד רועדת מהתרגשות, בירך "בורא פרי הגפן" כשהיין מטפטף לו על היד שמסגירה את גודל המעמד עבורו.
עבור כולנו המעמד היה מיוחד ובאמת הרגשנו שהגענו לשם עם יד מכוונת.
אחרי הקידוש על היין, הגישה אשת הרב עוגה עליה בירכנו "מיני מזונות" בהתרגשות ובכוונה גדולה.
דקות ארוכות אחרי הקידוש נשארנו בבית הרב, מרוגשים מהמעמד. דיברנו על ישראל ועל שלוחי חב"ד. הרב בירך את הזוג הצעיר שהתארסו בטיול ורק אחרי למעלה משעה, הודנו לרב ופנינו לצאת.
לא יכולתי להתאפק, ונכנסתי לבית הכנסת החשוך שבקומת הקרקע. מעט האור שנכנס מבחוץ אפשר לראות במעט את היופי וההדר של בית הכנסת.
כאשר יצאנו אמר לי הרב "כשתגיע עם קבוצות תתקשר אלי ואפתח לך את בית הכנסת במיוחד". אני חייכתי בביישנות ויצאתי. החיילים שקודם עמדו אדישים למראה התיירים המצטלמים, התבוננו במתרחש בפליאה ואנו חזרנו לשאון הרחוב.
את הערב המשכנו ב Piazza Delle Erbe, אבל אני בטוח שכמוני, כולם חשבו על הבית שנמצא ברחוב המקביל ועורר אצל כולנו מחשבות רבות וזיכרון מיוחד שננצור לנצח.
ההפתעה לחנה, הפכה להפתעה לכולנו. כמו הרב שישב לבדו בערב החג, גם אני בטוח שהייתה כאן יד מכוונת. זכינו לחוויה חד פעמית וזכינו לשמח אדם בערב חג השבועות – חג מתן תורה. מה יותר סמלי מזה.
