ב- Rifugio Valle Vogna ארוחת הבוקר היא self-service ואפשר לאכול מוקדם. בסביבות 6 כבר ירדתי לחדר האוכל. יאן ההולנדי הצטרף אלי מעט אחר כך ובסביבות 6:30 כבר יצאנו לדרך. שני הגרמנים, שהולכים אף הם את ה- GTA ולנו בבקתה, עדיין לא קמו.
הבוקר היה קריר ונעים מאוד.
צעדנו ביחד במעלה העמק השקט, תחילה לאורך כביש קטנטן שהתחלף בכביש עפר. אחרי פרק זמן לא רב התקדמתי לפניו והמשכתי לבד (קצב ההליכה שלנו שונה).
הדרך היא לצד Torrente Vogna, בעלייה כמעט לא מורגשת.
אחרי הקטע הראשון, השביל חוצה את הנהר לצידו השני על גשר - ונפרד מדרך העפר. משם הדרך, שהייתה נחמדה אבל לא מלהיבה במיוחד עד כה, משתפרת פלאים.
השיפוע מתחדד לעיתים, עכשיו על שביל הליכה אמיתי, אבל יש הרבה הפוגות מתונות.
הנוף הולך ונעשה יותר ויותר מלהיב, מבודד, מרשים.
ישנם כמה Alpes קטנים וחמודים בדרך. ליד אחד מהם אני חוצה את Torrente Vogna שוב, ע״ג גשר.
בשדה אחרי הגשר אני פוגשת עדר קטן של פרות היילנד-סקוטיות - שעירות, עם פוני מגניב וקרניים יפות שבולטות לצידי הראש ומתעקלות כלפי מעלה.
ויש המון פרחים.
בהמשך השביל מתחדד מעט למקטע לא ארוך - ואז שוב מתמתן ליד אגמון ראשון, מיני רבים שיופיעו לצד השביל היום.
ליד אחד האגמונים. אני מתיישבת למנוחה ארוכה. מבשלת לי מנת אורז עם הגזייה. המסע שלי מתקרב לסיומו ואני יכולה לסיים את האוכל שאני סוחבת בתרמיל.
הדרך ממשיכה להיות נפלאה.
אני צועדת לבד, חוצה שטחי מרעה עשבוניים אותם חורצים נחלים שפה ושם מתרחבים לאגמון ירקרק. פה ושם נטועה בעשב איזו בקתת אבן קטנה.
הפסטורליה מושלמת.
ההשתקפויות של ההרים והסלעים במים, הפרחים האלפיניים הקטנים בשלל צבעים, כמה מרמות׳ עליזים ששורקים בקול כשאני מתקרבת, המים מסביב...
ליד Lago Nero, הגדול מבין האגמים שאפגוש היום, מתחילה העלייה למעבר ההרים הראשון להיום והמשמעותי מבין השלושה - Passo del Maccagno.
את הפסטורליה השארתי מאחור. השטח עכשיו סלעי מאוד, פראי מאוד. אפילו מעט מאיים.
ב- 11:45 אני ״כובשת״ את המעבר. בגובה 2493 מ׳ - זהו מעבר הרים מרשים.
כבר הלכתי קצת מעל 11 ק״מ וטיפסתי קצת מעל 1100 מ׳.
יש לי עוד שני מעברים קטנים להיום אבל את מירב העלייה השלמתי.
אני חוגגת כאן כהרגלי בהנפות אגרוף נרגשות וכמה ״יש!״.
אחרי דקות ארוכות במעבר ההרים אני מתפנה לירידה, אל הרמה הגבוהה שמהצד השני של המעבר - שבצידה השני אני כבר רואה את מעבר ההרים הבא שלי - Colle Loozoney (בגובה 2395 מ׳).
אני צריכה לרדת רק כ- 150 מ׳ כדי להתחיל שוב לטפס אל ה- colle אבל הירידה תלולה באופן לא סביר ! הרגליים הקצרות שלי פשוט לא מגיעות ל״מדרגה״ הבאה בשביל (אין באמת מדרגות, הוא פשוט... צונח חח). בשניות הראשונות אני קצת מתבלבלת, בודקת אם טעיתי בכיוון או פספסתי את השביל, אבל כשאני רואה שלא - אני מתיישבת על המדרון ומחליקה על הישבן טיפה למטה עד שהרגליים פוגשות משהו שהוא לא אוויר 😲 😳 😂 וזה עם תרמיל גדול על הגב ותוך שאני אוחזת בסלע (כדי שאם אחליק לא אמצא את עצמי מרוחה בתחתית המדרון איזה 150 מ׳ למטה...). זה חוזר נידמה לי 3 פעמים במקטע הראשון של הירידה - אני מפעילה את כל הגוף כדי לצלוח את כמה עשרות המטרים הראשונים במורד השביל. זה בעיקר משעשע אותי אבל גם טיפ-טיפה מלחיץ, במיוחד בשניות הראשונות.
כשאני מגיעה שוב לשביל נורמלי, אחרי כמה דקות, אני מנערת את האבק וממשיכה לצעוד.
הרמה הגבוהה שמתחת למעבר ההרים היא צומת רצינית של שבילים. יש בה crains גדולים עם שפע שלטים לכל מיני מסלולים בכל כיוון כמעט.
אחרי שכבשתי גם את Colle Loozoney אני ממשיכה בשביל, בירידה ואחכ בעלייה - נוחות בשבילים טובים. הנוף מוסיף להיות פראי מאוד, לא נגוע. הקרקע מכוסה בעשב נמוך וסלעים.
גם כאן יש כמה אגמים קטנים.
אחרי שלא ראיתי אדם מאז נפרדתי מיאן בבוקר, אני פוגשת במקטע הזה 3 בחורים צעירים עם תרמילים גדולים. אנחנו עוצרים לשיחה - הם 3 סקוטים שהולכים את ה- Via Alpina של עמק אאוסטה! (את השילוט לפיצול השביל שלהם ראיתי במרכז הרמה הגבוהה, בין שני מעברי ההרים). מעניין. עוד ועוד ועוד ועוד שבילים. כל אחד, כל קבוצה קטנה, והמסע שלו. אילו רק הייתי יכולה לצעוד בלי הפסקה...
הגישה למעבר ההרים האחרון - Colle della Molongna Grande סלעית ומעיימת במיוחד. השטח כולו אבנים - מבולדרים ענקיים לאבנים קטנות. מרחוק לא כל כך ברור איך אפשר לעבור את ״ים הסלעים״ הזה. רק השביל במטרים האחרונים בולט מרחוק על המדרון.
כשאני מתחילה את החצייה של המקטע הסלעי אני מופתעת מאוד מאיכות השביל שיצרו כאן ! בין הבולדרים מסתתר לו מעבר (עשוי סלעים בעצמו) יחסית נוח - לעיתים חצוב, לפעמים הסלע שוטח או שהסלעים מוקמו עם פנים חלקות כלפי מעלה. זה מאוד מרשים ! ציפיתי למאמץ ניכר אבל המקטע עבר בקלות.
בסביבות 2 מצאתי את עצמי בראש המעבר הקטן - כשהצד השני כולו ערפל.
כבר בדרך ל- Colle della Molongna Grande (גובה2356 מ׳) ראיתי את הערפל מנסה לטפס צפונה, אבל נראה שברובו הוא ״נתקע״ מדרום. בעוד בצד ממנו הגעתי היה צלול למדי (זה היה יום די אפור באופן כללי), כל העמק בצידו השני היה מכוסה בערפל. ידעתי שבקתת Rivetti נמצאת ממש מתחתי, אבל לא ראיתי אותה תחילה.
התיישבתי על סלע מעט מעל למעבר הצר לאכול GORP ובננה כשאני צופה לצד ממנו הגעתי (צפון).
הגיע הזמן להחליט אם אני נשארת ב- Rifugio Rivetti (גובה 2200 מ׳)או יורדת לעמק. אם ארד עוד היום לעמק, אז אוכל, עם קצת מאמץ ביומיים הבאים (שידעתי שאני מסוגלת לו), לסיים את המקטע הצפוני של ה- GTA (ע״פ החלוקה של סיסרון) בחופשה הזו (תודות לדילוגים הקטנים שעשיתי, זה הפך לאפשרי).
אבל אני הרגשתי שמתאים לי יותר סיום רגוע. רציתי מנוחה קצרה לפני שאני חוזרת ארצה ישר לעבודה. ורצתי לסיים במקום משמעותי ומיוחד, לא ״סתם עוד כפר על השביל״.
וככה, בעודי יושבת לי בראש Colle della Molongna Grande, קיבלתי את ההחלטה לעצור כאן לקראת יום הליכה אחרון מחר. נקודת הסיום נקבעה: Santuario di Oropa (מאז צעדתי חלק מה- Via di Francesco, יש לי חיבה עזה ל- Santuarios איטלקיים).
כשקמתי לבסוף ופניתי לרדת מצידו הדרומי של מעבר ההרים הערפל התפוגג במידה רבה וראיתי שהבקתה אף קרובה מאשר חשבתי.
הירידה אל הבקתה היתה אף היא סלעית מאוד אבל לא קשה.
נאמר לי שב- Valle Cervo ערפל הוא עניין של שיגרה והשמים לרוב אינם צלולים כאן. ואכן הערפל עלה וירד וזז על הרכסים שתוחמים את העמק כל הזמן.
הבקתה עצמה נהדרת.
יאן ההולנדי הגיע כשעה וחצי אחרי וצמד הגרמנים שישנו ב- Rifugio Valle Vogna איתנו הגיעו מאוחר יותר. בבקתה התאספו עוד מטיילים והאווירה היתה מצויינת.
זו תהיה הבקתה האחרונה שלי במסע ואני שמחה שהחלטתי להישאר ללון בה.
סיכום יומי.
התחלה: Sant'Antonio di Valle Vogna.
סיום: Rifugio Rivetti.
לינה: Rifugio Rivetti. נוחה ומנוהלת היטב. האוכל טוב מאוד. האווירה מצויינת.
מרחק: 15 ק״מ.
עלייה מצטברת: 1260 מ׳.
ירידה מצטברת: 440 מ׳.
גובה מירבי: 2490 מ׳.
גובה מינימלי: 1360 מ׳.
יום מלהיב מאוד! במיוחד לחובבי נוף פראי / סלעי (למרות שהיו גם מקטעים פסטורליים).
שפע של מים ופרחים, פרות היילנד והרבה מרמות׳.
השביל לא מאתגר מאוד למעט החלק הראשון של מקטע הירידה ממעבר ההרים הראשון.
