אם אנסה להשוות קלוריות או ערך תזונתי של שני המאפים מגירי הריר, לבטח אהרוס לכם את התיאבון, ואנחנו אנשים שחשוב להם התיאבון אז פשוט אספר לכם סיפור.
הדמיון הפונטי של המילים שעשע אותי לא פעם. באחד הטיולים בדרום איטליה, בכפר בשם ראבלו, פגשתי אישה זקנה וחביבה שבבעלותה פיצרייה. בעודי ממתין בסבלנות לבצק האפוי עם ציפוי הגבינה המבעבעת והעגבניות, החלה הזקנה, מרגריטה שמה, לדבר איתי ולגולל בפני את סיפור חייה בגאווה של לביאת קרבות מנצחת. היא סיפרה על החתונה בגיל צעיר, הבעל הדייג שנעלם בים או שסתם החליט לא לחזור, על שלושת ילדיה, אותם גידלה בכוחות עצמה ודאגה להשכלתם ועד היום עובדים איתה במשמרות בפיצרייה המשפחתית אותה פתחו סבה וסבתה, אי שם באמצע המאה העשרים, כאשר איטליה הייתה מפורקת אחרי מלחמת העולם השניה.
תוך כדי לישת הבצק במומחיות שלא ראיתי כמותה (וראיתי כמה פיצות בחיי) שאלתי אותה למשמעות שמה. מרגריטה, שכל אותה העת לגמה לימונצ'לו מקומי עמוס קוביות קרח מצננות, בלגימות קטנות ומדודות, כאילו רק ציפתה לשאלה הזו. חיוך נסוך על פניה, ניפחה את החזה ואמרה כמנצחת בקרב גלדיאטורים: "מרגריטה נסיכת סבויה, מלכת איטליה. אשתו של מלך איטליה אומברטו הראשון!". כל כך שמחתי מהאושר שגרמתי לאותה אישה שעקבות הזמן והקשיים נחרשו על פניה, שהיו בעבר הרחוק נאות, המשכתי להתעניין: "אם כך La signora Margarita (הגברת מרגריטה), איך נקשר שמה של מלכת איטליה לפיצה??"
ragazzo (אדוני הצעיר), אמרה מרגריטה, כמה שנים אחרי הקמת הרפובליקה האיטלקית, אי שם בסוף המאה ה-19, מלך איטליה, אומברטו הראשון, הגיע עם אשתו האהובה, המלכה מרגריטה, לביקור בעיר נאפולי, בין סיור לסיור ובין פגישה לפגישה, בילו המלך והמלכה בסעודות שונות בארמון בו התאכסנו. הפיצה המקומית, הייתה המאכל החביב על תושבי האזור, הפשוטים והעניים, ממש מרגע המצאתה. חומרי הגלם הזולים והטעימים, הפכו את הפיצה למאכל הנפוץ ביותר באזור ושמו נודע בכל רחבי הממלכה. המלכה, שכלל לא היה אכפת לה שמדובר באוכל של עניים, ביקשה מרפאלי אספוזיטו, שהיה המומחה הגדול והמפורסם ביותר לעשיית פיצה באותה התקופה, להכין לכבודה פיצה מיוחדת. אחרי מספר ניסיונות, חזר אספוזיטו אל המלכה ופיצה באמתחתו. המלכה שציפתה ליצירה בכיליון עיניים, התפעלה מיופייה של הפיצה ואפילו יותר מהטעם שלה.
כאשר שאלה את אספוזיטו מדוע בחר דווקא במרכיבים אלה, ענה לה: "מדובר בהומאז' לדגל איטליה רוטב העגבניות האדום, המוצרלה הלבנה והבזיליקום הירוק, נעשו במיוחד לכבוד המלכה!"
"ואיך קוראים לפיצה" הקשתה המלכה? ענה אספוזיטו ללא היסוס: "פיצה מרגריטה, הוד מלכותך!"
כשסיימה מרגריטה את הסיפור, כבר פיזרה על הפיצה שלי את פתיתי המוצרלה האחרונים והכניסה אותה לתנור. "אז את הפיצה המציאו בדרום איטליה" פסקתי בנחרצות. "לא מדויק, נערי" אמרה הזקנה. את בסיס הפיצה – הפיתה (שמוכרת לנו הישראלים כפיתה עירקית), הביאו לאזור במאה העשירית הערבים שכבשו חלקים נרחבים מדרום איטליה. במהלך השנים "שיכללו" האיטלקים את המאכל, במאה ה-16, כאשר הגיעו העגבניות הראשונות מפרו (שתחילה נחשבו רעילות),הוסיפו את העגבניות, לאחר מכן הוסיפו את הגבינה ותבלינים, עד שהגיעה הפיצה לצורתה הנוכחית.
בעודה מסיימת מרגריטה, מלכת הפיצה, את הסיפור. יצאה הפיצה שלי מהתנור. בכל נגיסה מהפיתה עם העגבניות והמוצרלה המותכת, חשבתי על כמה גלגולים וסיפורים יש על הפיצה. שהיא בסך הכל פיתה, אבל עם חתיכת היסטוריה!
