מדגסקר

מסע למדגסקר

ארץ פרא, מדינת עולם רביעי, אותנטית, מאתגרת, מהפנטת ומרתקת.

זהו כנראה סיפור הדרך הארוך ביותר שאכתוב ושהכי מעט אנשים יקראו... כי מי בכלל נוסע למדגסקר?!

הרעיון עלה כי הוא אוהב צמחים ואני אוהבת אנשים, והתרשמנו שיש שם גם וגם.

לאחר חיפוש אינפורמציה, ואין כמעט, פנינו לבלאזה המדריך המקומי וקבלנו תשובה מהירה ומפורטת, הייתה רק התלבטות לגבי החלק של השיט על הנהר... ועוד יתואר.

תוכננה נסיעה של 14 ימים עם בלאזה המדריך באי המרכזי ועוד 4 ימים באי נוסי בה לנופש ופינוק.

טיסות של אתיופיאן דרך אדיס אבבה, היו ממש בסדר, לגמרי עמדו בזמנים, חילקו שתיה ואוכל ולא היו קטנוניים על משקל עודף...

טיסות פנים עם חברת אייר מדגסקר ובשמה המוכר- טסרדיה, שהיו סבירים, בדקו משקל של מזוודות ותיקי גב באדיקות. הטיסות יקרות יחסית ואין מתחרים.

9.5 טיסת לילה סדירה שיוצאת ב00:30 בלילה מתל אביב, בגדול 4 שעות טיסה, 4 קונקשיין באדיס ועוד כ-4 שעות לבירה אנטננריבו, הטיסות לקחו פחות זמן.

זו לנו נסיעה ראשונה לאפריקה וכבר בהמתנה באדיס היינו המומים, ממגוון העוברים והשבים המעניינים ומהמחירים המופקעים בשדה.

הגענו בבוקר המאוחר ובשדה המתין לנו הנהג טוצו, אדיב, נעים, זהיר וביישן. מישהו תפס את המזוודה ורץ איתה לאוטו במטרה לקבל טיפ, עוד לא הבנו לאן הגענו, הרי יש גלגלים למזוודה והחניון סלול, מה שלא יחזור על עצמו בהמשך...

טוצו הביא אותנו למלון במרכז העיר, בדרך הרבה מים, שדות אורז, בקתות עץ וקש, חקלאים, זבו (בקר שדומה לפרה), ככל שנכנסים לעומק העיר, פקק תנועה אחד גדול שמורכב ממכוניות שרובן מזמן אחר, רנו 4 ו-5, דה שבו, מכוניות שהעולם המערבי נפטר מהן מזמן. בדרך שווקים, הכל משומש, בגדים שהעולם המערבי נפטר מהם אחרי שהתבלו, הכל משומש וישן. והמוני אנשים ברחובות, הולכים ברגל, מוכרים מרכולתם, ברחובות הצרים עוני ולכלוך, ילדים ותינוקות יושבים על המדרכה והמראה מכאיב, נשים-ילדות מבקשות עזרה ואנחנו ברכב הגדול, מתכווצים בעושרנו המערבי.

המלון נקי ונעים, מדרגות רבות לקומה 2 לחדר מאוד מרווח, זו למעשה דירה, יש חשמל ומים חמים ואסלה תלויה ומטבח וסלון. לא מומלץ לנו לצאת לשוטט בעיר, יש פשע והתבקשנו להישאר במלון.

מהחלון מראות יפים, יש השפעה אדריכלית צרפתית.

ירדנו לאכול במסעדה של המלון, התפריט בצרפתית. משהו שרוצה להיות מקסיקני... טורטיות ממולאות בעוף ופטריות, וקלקול הקיבה הראשון שלנו, ל-3 הימים הבאים.

בלאזה המדריך פגש אותנו במלון ולאחר היכרות והתרגשות הדדית, הזמין את חלפן הכספים שהגיע עם מיליוני אריארי (חשוב להצטייד גם בשטרות של 5000 ו-10,000 להמון טיפים יומיומיים).

ישבנו בסלון לספור את השטרות הרבים שקיבלנו תמורת לא הרבה יורו.

וכך, עבר לו היום הראשון שלכאורה לא קרה בו כלום, אבל קרה בו המון, כל המפגש עם הצוות, האוכל, התרבות, היה מרגש ומוזר.  עכשיו לישון אחרי לילה ללא שינה בטיסה והלם ראשוני.

10.5 קמים מוקדם, למעשה אנחנו האורחים היחידים במלון. ארוחת בוקר מוזרה עם לחם, גבינה ונקניק מוזרים (טוב אולי קלקול הקיבה הגיע דווקא מפה) ויוצאים לדרך מזרחה.

היציאה מהעיר שוב מרתקת, ים של אנשים ברחובות. אנשים מכבסים בגדיהם בנהר ומייבשים על הגדה.

עם היציאה מהעיר הכביש הולך ומתקלקל ונראה שמאז שהצרפתים עזבו ב-1960 הכביש לא טופל, לא שופץ והכל בורות, והנסיעה היא על 20-30 קמ"ש מהיום ועד הסוף. טוצו הנהג מקצועי וסבלני, מסיע אותנו בזהירות ליעד. הנסיעה ארוכה ומרתקת, כפר ועוד כפר, חקלאות קטנה שנראית כמו שמיכת טלאים של שדות קטנים, נחלים, נהרות, אגמים והמון ילדים. וכובסות.

אנחנו עוצרים להצטייד וללא ספק ההצגה הכי טובה בכפר היא הזוג הלבנבן שהגיע לכפר שכוווולם נוסעים בו בריקשות, מאות ריקשות. ואנחנו עוצרים ברחוב הראשי, ובדוכן תחת שמשיה, קונים ומתקינים סים מקומי של תלמה, שיש לו קליטה הרבה יותר טובה משל הגלובל סים שלנו, זה כמובן רק אם יש קליטה באופן כללי ואם יש אנטנה נראית לעין ואין תקלה והכל עובד...

עצרנו בחוות למורים וזוחלים. המפגש הראשון עם הלמורים (וגם כל אלה שאחרי!!!) היה מרגש. זו חיה מלכותית ועדינה ויש המון סוגים שונים.

במקום זה הלמורים מגיעים בדילוג בין העצים כי מצפים לבננה, והם יפיפיים. יש כלוב ובו חיות המון זיקיות מיוחדות שנאספו מהיער ומלקטות חרקים. ויש עוד כמה בעלי חיים ייחודיים. בעיקרון המדריך המקומי דבר אנגלית, רסטאפארי, נראה אוהב חיות, מתלהב מהן וחסר מודעות לתוצאות לטווח ארוך של גידול בע"ח בשבי.

המשכנו לכיוון הלודג' שהיה קרוב לכפר אנדסיבה. כפר נעים, אנשים שמחים, המון אנשים ברחוב הראשי, חנויות קטנות, הכל מעץ (אזור מיוער), בתי עץ, יותר נכון חושות מעץ, בוץ, חנויות קטנטנות של אוכל, בגדים ישנים, סלים, ענייני אלקטרוניקה קטנים, הגענו למאה הקודמת.

מכיוון שכמה חודשים לפני ירד גשם וסחף את הגשר למעבר ללודג', יש גשרון עץ שעליו עוברים את הנהר, חוויה משעשעת.

מקום חמוד בצמוד לשמורה, חדר גדול מאוד, שוב עם סלון, 2 מיטות גדולות, כילות, יש אינטרנט, וייפיי חלשלוש. א. ערב במלון צ'יפס וקולה, וורלד קולה- חיקוי מוצלח וממריץ למצב הבטן הרגיש.

מי סאוצ'ה וגם מי סאוטה- תודה רבה.

11.5 קמנו מוקדם ונסענו לשמורת הטבע אנדסיבה נשיונל פארק.

בשמורה יער צפוף עם שבילים, שרמי המדריך מכיר בעל פה. היו מעט מאוד אנשים והסתובבנו בשקט כשעיננו נשואות לראשי העצים. היה מרגש מאוד לגלות את הלמורים, לשמוע את הקריאות שלהם, והיו כמה שממש צפו בנו מקרוב. ראינו הרבה סוגי למורים, רמי המדריך המקומי להוט להראות ולספק את החווייה, להשביע רצוננו ולקבל טיפ נדיב. וכך היה.

משם לצהריים ואז ל"שמורה" פרטית, שמורת ווקונה, ובה הלמורים נמצאים על איים כך שאינם יכולים לצאת (אינם שוחים) והסיור נעשה ברגל ובשיט בסירה עם מדריך מקומי. לדבריו זהו למעשה מחסה והלמורים ניצלו משבי ותנאים לא נאותים, מאכילים אותם ודואגים לטיפול מתאים והם פשוט יפיפיים וחמודים ומרשימים וסקרנים.

אין במדינה חוקים האוסרים על גידול חיות בר באופן פרטי.

חזרה לכפר אנדסיבה ושיטוט במרכז הכפר ובין בתי הקש/עץ/בוץ עד למבנה תחנת הרכבת הישנה היפה.

בערב נפגשנו שוב עם רמי המדריך לסיור חיפוש בעלי חיים בחושך, גשם טפטף והסיור הוא ממש על הכביש  ואנחנו לא המשוגעים היחידים. נמצאו זיקית, צפרדע קטנטנה ולמור לילי שחמק בחשכה.

חוזרים ללודג לא.ערב. האוכל לא משהו והקולה המקומית מנחמת.

12.5 יוצאים בבוקר חזרה למרכז מדגסקר. נסיעה קשוחה מאוד, מטלטלת, הרבה משאיות והכל בורות. כל היום נסענו, עברנו גם באנטננריבו לקחת את ציוד הקמפינג לשיט בנהר.

הדרך מרתקת, כפרים קטנים, אנשים מעניינים, המראה יותר אסיאתי מאפריקאי. אנחנו מתעניינים בהם והם בנו.

בדרך עצרנו לארוחת צהריים בכפר ובו הרבה מסעדות ובכולן האטרקציה היא פואה גרה- כבד אווז, זוהי ההתמחות של הכפר. בהמשך הדרך עברנו בכפר שבו המון דוכני מכירה לארנבים, ובהמשך כפר ובו המון דוכני ממכר לפסלוני מריה לבנים, מצחיק.

נסענו באותו היום כ-12 שעות בדרכים, כמו בכל מקום, משובשות לגמרי! מיטלטלים ברכב, מחזיקים בידיות, החלונות פתוחים...

עם ערב הגענו לאנטסירבה. לא הספקנו לראות את העיר וכבר מחשיך ב-18:00. לודג' חביב וחדר מרווח. המסעדה נראית מרשימה וכל העיצוב נעים, האוכל נוראי- פיצה ופסטה כלשהי, כמה אפשר לטעות. מזל שיש לנו עוד בייגלה מהארץ.

13.5 יצאנו לסיור בעיר. חוץ מהעובדה שהכל שוק אחד גדול, זרם הומה של אנשים, יש בעיר חנויות קטנות של בעלי מלאכה שהבינו את הפוטנציאל הכלכלי של תיירות.

ביקרנו בבית מלאכה של מיניאטורות שבנויות מפחיות וחומרים ממוחזרים, דגמי מכוניות וכאלה. במקום יש הדגמה נחמדה וחנות ובה המיניאטורות, מפות רקומות בעבודת יד, ארנקים ותיקים קטנים רקומים ועצי באובב מגולפים מעץ. מקום נחמד לקניית מזכרות.

המשכנו לבית מלאכה לעיבוד קרני זבו (הבקר המקומי). הרעיון מזעזע, יש הדגמה של תהליך העיבוד וחנות ובה הרבה פריטים (מאוד יפים), כלי אוכל והגשה, קופסאות, פסלונים, ועוד חפצים יפים.

מכיוון שבסה"כ אנחנו כבר כמה ימים על קולה ולחם (ושארית בייגלה מהארץ), בלאזה הציע שנעשה פיקניק לארוחת צהריים. להפתעתנו המרגשת (!!!), בעיר אנטסירבה יש סניף קטן של רשת קורפור (!!!) (Carrefour Market - Antsirabe) עם מוצרי החברה, כולל מאפיה עם באגטים וקרואסונים שנאפים במקום. מרוב שפע מערבי התבלבלנו, קנינו באגטים, גבינה, נקניק (באריזה אטומה ומיובאת), חטיף לדרך ומברשת שיניים ספייר. בדיעבד ממש הצטערנו שלא הצטיידנו בעוד מזון ידידותי ומנחם.

ויצאנו לדרך. ממשיכים דרומה למיאנדריבאזו.

את הפיקניק בלאזה בחר לקיים במסעדה פשוטה בדרך, הוא וטוצו הנהג אכלו ארוחה חמה מקומית (שלא הייתי נוגעת בה...) ואנחנו פתחנו סנדביצ'ים נהדרים ושתינו, איך לא, קולה מקומית.

לקראת השקיעה, לאחר מסע בדרכים קשוחות וקופצניות, הגענו למיאנדריבזו, העיר החמה במדגסקר. המלון נראה נחמד, ממוקם על גבעה ממנה נשקפת שקיעה נהדרת ויש בריכה וחם. מאוד.

אין חשמל עד 18:00, מודיעים לנו שהוייפיי יגיע מאוחר יותר (אבל הוא לא), החדר קטנטן, אין מזגן, יש מאוורר, ובסך הכל התנאים די מייאשים בחום הזה, ועוד כשחיים על מזוודות. הלכנו להתקרר בבריכה, החלטה נבונה.

את ארוחת הערב צריך להזמין מראש מתפריט מצומצם ונחמד ביותר. מחר יוצאים לשיט בנהר טסיהיריביניה ואנחנו מנסים לתכנן ולארוז בחכמה וחם כל כך וצפוף בחדר. בלילה החשמל נפסק ואז גם מאוורר אין. שרדנו את הלילה ובבוקר יוצאים לתחילת המסלול שממנו הכי חששנו...

לקח לנו בערך 3 שבועות לקבל את ההחלטה אם לצאת לשיט הזה. ניסינו לקצר, ניסינו לתכנן מסלול אחר, התייעצנו עם דניאל שהיה והמליץ מניסיון. אנחנו בני 55-57, קצנו כבר מזמן בקמפינג ואי נוחות ובסוף החלטנו שלא נפספס את החוויה, שניקח את הסיכון... 3 ימי שיט בקאנו, 2 לילות בשטח, אין לנו אלא לקוות...

14.5 נסיעה לתחילת המסלול ויציאה לשיט או כמו שבלאזה קורא לאירוע river decent. עם ההגעה לנהר, חיכו לנו כבר עשרות ילדים שמחים. מבקשים להצטלם, להתחבר ולקבל את בקבוקי הפלסטיק של המים.

השיט בקאנו עשוי עץ, צר כרוחב מזוודה בינונית וארוך מספיק בשביל להכיל 5 אנשים והרבה ציוד. אני מקדימה ובן זוגי מאחורי, כל אחד נשען על מזוודה, מרופדת במזרון (עליו נישן בלילה...) בלאזה מאחוריו הגיע עם תיק קטן, ו-2 המפעילים של השיט מאחור, לא צעירים בכלל - חותרים, מנווטים, מבשלים, מארגנים מחנה, מטפלים בהכל. מכירים את הנהר ככף ידם, מכירים את  הכפרים הנסתרים מעין על גדת הנהר, ממי לקנות דגים, פחמים, ומצרכים שונים בדרך.

שטים עם הזרם ונכנסים לקצב של הנהר, שקט מאוד, ציפורים, צמחיה על גדות הנהר, חלקות קטנות של אורז, גדות הנהר נשחקות וקורסות אליו עם הצמחים הצעירים שנשתלו.

ואנחנו, שדאגנו מיותר מדי גשם/שמש, קיבלנו מטריות גדולות וישבנו כמו מלכים קדומים והרווחנו אין סוף סיפורים וחוויות.

פתאום אני נבהלת מהישיבה בגיגית המתנדנדת, מוציאה את הדרכונים ועוטפת אותם היטב בשקיות ניילון, שלא יירטבו חלילה, כל השאר כפרות.

ילדים על גדות הנהר קוראים לנו בשם "ואזה" שפרושו האדם הלבן. זוהי לא מילת גנאי, הם מתלהבים מאוד מנוכחותנו, רצים לכיווננו ומתיידדים, סקרנים, מבקשים להצטלם ולצפות בתמונות, צוחקים ומתרגשים.

בקבוקי הפלסטיק הם מצרך סופר מבוקש, זהו מיכל שניתן לסגור עם פקק והוא שימושי להפליא, במקום שאין בו הרבה. אפשר להביא מים מהנהר, לאחסן בו מיץ ודבש וכל מה שצריך לאטום. בכל מקום מעתה ועד סוף הטיול, הילדים מבקשים, מתחננים, ולפעמים גם רבים על כל בקבוק.

בכל מקום שהגענו אליו בטיול, עצרנו לשתות, לאכול, מתאספים עשרות ילדים ומקווים לקבל את הבקבוק כשנסיים.

היום הראשון עובר בשקט, יש עוד זוג אחד (איטלקים) שיצא בקאנו כמונו, יש לעיתים רחוקות סירת מנוע רעשנית עם תיירים שחולפת או דייגים מקומיים. אבל רוב הדרך זה רק אנחנו והשקט והטבע המקסים.

עוצרים לארוחת צהריים, ספגטי בולונז משובח שהוכן על הקאנו בזמן ששטנו, ופוגשים במקומיים השמחים. מוציאים סוכריות שהגיעו איתנו מהארץ וכולם שמחים.

גילינו שלמטריה עוד שימושים מועילים כמו מסתור לפיפי, במקום שבו אין היכן להסתתר.

בשעה 18:00 השמש שוקעת, אנחנו מגיעים ובזריזות מקימים מחנה (לא אנחנו... הם) אוהל לשנינו, מזרונים ושקי שינה, יריעת ברזנט שתהווה את "פינת האוכל". החבר'ה מסתפקים ביריעת ניילון ומחסה מאולתר ומגישים לארוחת הערב צלע זבו עם צ'יפס. שקט, אור כוכבים וירח, קולות מים זורמים לא רחוק בכיוון היער.

אנחנו עייפים מאוד, מתארגנים בסרבול לשינה, מתקשים להירדם, מחוץ לאוהל צרצר עקשן שלמרות החבטות לא מפסיק להרעיש. מתיש. בקיצור, לילה לא שקט...

15.5 בבוקר קמנו גמורים, בלאזה קם נמרץ והורה להחליף לבגדי ים, הוליך אותנו כ-200 מטר למפל יפיפה ובריכת טורקיז, המים נהדרים, מנחמים ואפשר להתקלח, איתחול מחדש לבוקר חדש ומרענן.

לאחר ארוחת בוקר מפנקת (בגט וחביתה, דבש, קונפיטורה, תה, קפה ובננות) אנחנו מתמקמים בקאנו ויוצאים ליום חדש.

בדרך עוצרים לקנות דגים טריים, ובעצירה אחרת פחמים לבישול והילדים הסקרנים מגיעים להתבונן בנו. ואנו ממשיכים בשיט בקאנו, מכיוון שהבאנו עפרונות צבעוניים ומחברות, בלאזה מציע לקחת אותנו לבית הספר המקומי. אין מקום "עגינה" נורמלי ואנחנו מטפסים על גדת הנהר הבוצית, ולהפתעתנו עשרות ילדים מקבלים אותנו בהתרגשות, ומלווים אותנו למרכז הכפר.  התהלוכה מצחיקה ונוספים עוד ועוד ילדים, כולם רוצים לתת יד, למשש את העור המוזר שלנו, לשאול בצרפתית: ואזה, איך קוראים לך? שוב ושוב ושוב, כי זה מה שהם יודעים. מהנהר לא רואים את קצה הכפר, וכשאנחנו נכנסים אנחנו המומים מהמוני המקומיים שהגיעו ליום שוק. נשים במטפחות צבעוניות קשורות לגופן, על הפנים קרם צהבהב שהפיקו מגזע עץ  לטיפוח העור והכל חול. ויחפים. עד שאנו מגיעים לכניסה לבית הספר, כבר מאות ילדים מתגודדים סביבנו.

בבית הספר 2 מבנים גדולים וישנים, כיתה לבוגרים וכיתה לצעירים, מספרים לנו שהם לומדים בכמה משמרות, שיהיה מקום לכל מי שחפץ. בוקר טוב למורה. היא קשוחה ובידה מקל, ונראה שכולם מפחדים ממנה ומשתתקים כשמתרגזת מהמהומה.

היא מכניסה אותנו בכבוד לכיתת הבוגרים ומספרת להם שבאנו מרחוק. כמחצית מהילדים יושבים ליד שולחנות והשאר על רצפת בטון. היא מחלקת לנערים את העפרונות שהבאנו והם שמחים בהם. בינתיים אנחנו על הרצפה עם הילדים ונער שמצטיין באנגלית מנהל איתי שיחה בסיסית מאוד ומרגשת לשנינו של "מה שלומך ומה שמך, שמי הוא...", מכיוון שלא הבאנו מאות מחברות, המורים מכריזים שאלו יינתנו כפרס לתלמידים שיצטיינו במשך השנה, והנער- החבר שלי, מקבל את כבוד המחברת הראשונה. בכיתת הצעירים אין שולחנות, כולם על הרצפה ומציצים מהחלונות ומהדלת, המון ילדים. וכמו שבאנו כך גם חזרנו, מלווים בפמליה צוהלת של ילדים, בחזרה לקאנו.

בסה"כ תחושה מביכה, לא התכוונו לאירוע כזה.

שוב שטים בשקט ונהנים מהטבע מסביב, ציפורים, רוח נעימה ומדי פעם, מקבלים רמז של ציביליזציה בדמות אינטרנט שצץ ומיד נעלם. את הארוחה הם מכינים על הקאנו תוך כדי השיט, עצרנו לאכול דג מבושל בירקות ואורז מ ע ו ל ה תחת עץ גדול.

ושוב עם ערב מגיעים למקום השינה. פה אין עצים או צמחייה, יש מרחבים חוליים אינסופיים. חול ועכבישי חול ויתושים, ומרחוק מתחילים להגיע ילדים שמחים, לקבל סוכריות ובקבוקים ריקים, מבקשים להצטלם ולצפות בתמונות ומתגלגלים מצחוק למראן. והם נשארים לצפות בנו, סקרנים. אנחנו ההצגה והם הצופים. מה נוציא מהמזוודה הגדולה, מה נאכל, מתי נציע עוד ממתקים.

בארוחת הערב עוף ואורז, הצוות עומד בסטנדרטים הגבוהים והאוכל ממש טעים.

בני הנוער שנאספו ליד האוהל שלנו מדליקים מדורה לידינו ויושבים ומקשקשים ביניהם. מישהו מנגן על קרש ועליו גומיה מתוחה. אנחנו מותשים ונפרדים ללילה טוב. זה לא שישנו טוב בלילה, ניסינו... לקחנו מראש בחשבון שימי השיט יהיו מעייפים ובשלב הזה אנחנו כבר מאושרים שבחרנו לקחת אותו. איזו חוויה.

16.5 עם קרן שמש ראשונה הילדים המקומיים מגיעים שוב, את הכפר לא רואים, הוא רחוק. הם יושבים ועוקבים אחרי כל תנועה, סקרנים, חייכנים. ארוחת הבוקר כוללת חביתה, טוסט ואננס טרי.

לחלק מהנערות הוחלפו 2 השיניים הקדמיות בשיני זהב, מה שמעלה את ערכן בעיני המחזרים.

על גדת הנהר, נער ונערה בודקים מה עלה במלכודות שהונחו אתמול- שיחים יבשים וצפופים שהונחו על יתדות על גדת הנהר, בהם נתפסו שרימפסים וסרטנים.

נפרדים מהילדים וחוזרים לקאנו לעוד כשעתיים של שיט, הקליטה חוזרת לטלפון, וגשם של ווטסאפים מחזיר אותנו למציאות. בדרך המון עצי באובב מרשימים מאוד.

כמובן שאין חשמל, אז בנוסף לסוללה נטענת, לבלאזה מטען סולארי בו נעזרנו ביעילות.

אנחנו עולים מהנהר וטיירי הנהג ממתין לנו ברכב שטח. מכאן אין כבישים, הדרכים חוליות, חוצים נחלים, נתקעים בשיירות, המון הרפתקאות בדרכים המשובשות. והנסיעה גולשת לשעות החשכה.

בכדי לעבור את הנהר יש לעלות על מעבורת- משטח עצים רחב שמחובר לשתי סירות מנוע רעשניות. הרבה רכבים עולים ואנחנו פוגשים בתיירים חביבים ומחליפים חוויות. בהמשך עוצרים בעיירה בלו, שם יש  למשפחה של בלאזה מסעדה חביבה, במסעדה עוברים תיירים ואנחנו מתעדכנים כי עקב גשמים שירדו, הדרך לצינגי הגדול חסומה למעבר ויש לצעוד לתחילת המסלול 7 ק"מ, וכך גם בחזור, אבל יש מדריך שמכיר מעקף ומנסה להסביר שיהיה בסדר, לא נפסיד את החוויה. וממשיכים בנסיעה לבקופקה, לפני הכניסה לעיירה יש לחצות את נהר המנמבולו במעבורת נוספת.

אם היינו מלוכלכים אחרי השיט בנהר אז הנסיעה הזו בחול האדום, בחלונות פתוחים, לא תרמה למצב והגענו מטונפים ללודג', בעל שם מבטיח ... גרנד הוטל.

החדר מרווח מאוד, נעים ונקי, בחוץ מטופח ונעים, אבל המקלחת צפופה, חורקת, זרזיף מים מעצבן, והמים קרים. ניסינו לשטוף את שאריות החול מהאוזניים, אצבעות הרגליים, הציפורניים... הקרש של האסלה מודבק בסלוטייפ, בקיצור, לא שיא הפאר...

ארוחת ערב במסעדת המלון כוללת דג טעים, ווייפיי סביב הלובי.

17.5 קמים מוקדם ולאחר א.בוקר צנועה נוסעים ממש כמה דקות לאזור הנהר. בשל חסימת הכביש לצינגי הגדול, הוצע מסלול חליפי- מנמבולו בה-  שיט בקאנו בנהר המנמבולו (קטן עלינו כבר) לאחר כמה דקות יש ביקור במערה בהר (מיותרת לחלוטין!) ועוד כמה דקות ואנחנו עוצרים על גדת הנהר. משם עליה של כ-20 דקות ביער מקסים (לי היה מאומץ) הגענו לצינגי ולמראות מדהימים של סלעים משוננים, ביניהם שביל גישה למבקרים. הנוף מלמעלה מהמם והחוויה מיוחדת מאוד. בנוסף יש גם צמחייה ייחודית שבן זוגי מתעלף ממנה... (פכיפודיום ואורופוביה מדבר למישהו?) הדרך למטה באותו השביל, בחזרה לקאנו ובחזרה לכפר, המסלול לקח כ-5 שעות באיזי.

ישבנו במסעדה עם בלאזה שלנו, טיירי הנהג, ומדריך השמורה החביב שהוקסם מהידע שלנו בסיפורי התורה. אכלנו ארוחה טיפוסית חביבה בכפר וקיבלנו את החשבון של כולם... יצא 69,000 אריארי (כ-60 ₪). הכי זול שלנו נראה לי.

בתום הארוחה יצאנו לראות את הצינגי הקטן, תוך כמה דקות הגענו למבוך של סלעים מיזדקרים, המסלול עובר מתחת ובין ועולה בסולמות קטנים לשבילים מעץ שמעל לסלעים, מסלול מקסים, לא קשה ולא מעייף, אבל עם הבוקר זה היה כבר הסוף בשבילי. חזרה למלון למנוחה וא.ערב.

18.5 יוצאים מוקדם בבוקר בשיירה של רכבים בחזרה לבלו, הפעם יש הנחייה לחכות לליווי ז'נדר, (משטרה מקומית) זה מעכב אותנו ומרגיש מאולץ, ולבסוף יוצאים לדרך. שוב עוצרים לאכול אצל אחותו של בלאזה (אנחנו עם שרימפס, צ'יפס ווורלד קולה) ממשיכים בנסיעה ועוברים את הנהר עם הרפסודה המאולתרת באותה הדרך שבאנו. בדרך כבר מלווים אותנו המון עצי באובב עצומים. השקיעות אדומות ויפיפיות.

בחושך מגיעים לקירינדי פורסט. הלודג' נמצא בתוך שטח השמורה ואין קליטה לאינטרנט. אנחנו מקבלים בקתה, מעין בונגלו עץ/ קש חביב (יש חלונות עם סוג של רשתות כמו רשת לולים), חם ואין מזגן ואין מאוורר ואין מים בברז. מזרזים אותנו להתארגן במהירות ולצאת לסיור לילה ביער.

לפני היציאה מבקשים לצרף אלינו זוג נוסף, ולנו לא אכפת. נעים מאוד, מאיפה אתם? אנחנו מישראל, הם מאיראן. זוג חביב מאוד, שחי כעת בלונדון, ברור שהיה לנו ביחד ערב מצחיק ונעים ומעניין.

מדריך נילהב מכניס אותנו ליער, הבאנו פנסים, הולכים בשקט בשקט... בסיור אותרו ציפורים ישנות, זיקית טורקיזית, נחש ארוך שהכניס ללחץ ו-3 סוגי למורים שפעילים בלילה. קטנטנים ומקסימים!

את ארוחת הערב אכלנו ביחד עם האיראנים בשמחה ועניין הדדי רב. מנות גדולות של ספגטי בולונז שווה. ואז הזכרנו לעובדים שהבטיחו שיסדרו מים למקלחת, משהו בבחירת המילים שלהם רמז שהמים יגיעו חמים ולא מהברז.

ואכן לאחר 3 דקות הגיעו 2 דליי מים חמים עבור המקלחת. למרות העולב, דווקא נהנינו מהמקלחת, סוף סוף מים חמים. לפני השינה חסמנו פתחים מיותרים בקירות (בכל זאת פגשנו נחש), מזג האויר התקרר ובאמצע הלילה כבר התעוררתי מקור עד כדי שלבשתי עלי גם פליז וגם מעיל וגרביים. בהמשך התעוררנו כי איזשהי חיה בלתי נראית התחילה לאכול את קיר הבקתה, דפקנו על הקיר עד שנעלמה. איזה לילה.

19.5 מוקדם מאוד בבוקר נפגשנו שוב עם המדריך לסיור הבוקר ביער, פגשנו המון ציפורים, זיקית, ינשוף קטנטן וכמובן למורים שפעילים ביום (מקסימים!), לא ראינו פוסות, זו לא העונה שהם מאוד פעילים בה. הצמחיה מעניינת ויש גם תילי טרמיטים. לאחר א. הבוקר יצאנו לדרך למורונדבה, הדרך חולית ומתישה, המון המון המון עצי באובב עצומים ומרשימים ליוו אותנו כל הדרך עד לשדרת הבאובב המפורסמת.

יש 2 חנויות מזכרות לא אטרקטיביות. ואנחנו ממשיכים למורנדבה. בלאזה תיאר אותה כעיר, אז נתתי לתקווה ללבלב. העיר שוכנת על חוף הים... במלון יש בריכה.. בפועל זו עיירה קטנה, בכניסה יש שוק/ מרכז מסחר שוקק בהמון הולכי רגל, וכביש פקוק.

החוף אינו מפותח ולא מתאים לרחצה ויש פערי שפל וגאות גדולים. החדר במלון וזו ביץ' גדול ויפה ונקי עם מרפסת ומקלחת מפוארת, אבל שום דבר לא הולך בקלות. יש מגבת אחת, יש חלון שבור, המים בבריכה קפואים ולא אפשריים, והמיזרונים עקומים- קעורים ולא מאפשרים שום תנוחה מרגיעה לגוף העייף מהדרך.

ליד המלון (כ-80 מ') הפתעה משמחת מאוד, מסעדה לה קורייל- אוכל משובח וזול מאוד, דגים, פירות ים, פסטות. הכל טרי, נקי והמנות גדולות מאוד. ממול יש חנות מזכרות חביבה- קנינו עצי באובב מגולפים מעץ ואחד ממתכת וכמה סלסלות קש. בערב חזרנו להנות באותה המסעדה, יש הופעה של זמר ששר לתיירים באנגלית בליווי גיטרה.

אחר הצהריים חזרנו לשדרת הבאובב. המקום קסום, הרבה תיירים התקבצו לצפות בעצים העצומים בשקיעה, ליד השדרה יש בריכה טבעית וצמחי מים, מה שעושה את המקום למקסים עוד יותר. פגשנו שם תיירים מהדרך והחלפנו חוויות.

בלאזה נפרד מאיתנו ויצא בטקסי בוס בחזרה לטאנה הבירה,  משהו כמו 16 שעות של נסיעה בדרכים (שאנחנו נפתור בטיסה), לא לפני שהכיר לנו את המדריך החביב שיקח אותנו מחר לסיור בכפר הדייגים-  כריסטיאן.

20.5 אחרי לילה מתיש, גייסנו את כריסטיאן המדריך לעזרתנו ולא ויתרנו עד שהוחלפו המיזרונים. ואז יצאנו בסיור רגלי לכפר בטניה- כפר דייגים. כריסטיאן שכר מראש איש עם סירת עץ שיעביר אותנו את הנהר לכפר, אבל השפל היה בשיאו ולמרות המאמצים הרבים לספק אותנו , הסירה היתה כל כך שקועה, שחצינו רגלית. הסיור היה מעניין, הכפר חביב, בנוי על החוף החולי, בקתות קש, רשתות דיג, אשה שמוכרת מעט סחורה מקומית, בית הספר סגור (יום א), סירות בבניה, אנשי הכפר יושבים על החול ומברכים אותנו לשלום. על החוף תנועה של סירות דייגים שמגיעות מהים. פשטות. כריסטיאן נוצרי אדוק, לבני משפחתו שמות מהתנך והוא מתלהב מישראל. הוא מחזיר אותנו למלון ושוב מנסה לשלב את המשיט ללא הצלחה. אנחנו חוזרים אחר הצהריים למסעדת הבית לה קורייל שלא מאכזבת. ממרפסת המלון הצפייה בשקיעה פשוט נפלאה, בגווני אדום וכתום.

21.5  אחרי בוקר של אריזות ומנוחה, בצהריים מגיע כריסטיאן לאסוף אותנו לשדה התעופה המקומי. למען החווייה הוא מגיע ברנו 4 ישנה. אנחנו נידחסים בקושי עם המיזוודות ומקווים שהרכב לא יתפרק עד שנגיע.

שדה התעופה קטנטן וללא בעיות אנחנו טסים עם אייר טסרדיה לאנטננריבו. שם טוצו ממתין לנו ומסיע למלון המוכר. בערב הזמנו את בלאזה וטוצו למסעדה שבחרו-  קרה מנגה (חתול כחול). המסעדה יקרה והאוכל נחמד. דברי פרידה ותודה ולילה טוב.

22.5 יציאה שוב בפקק לשדה התעופה ולאחר המתנה ולאחר ששקלו את המיזוודות ותיקי הגב (הרבה משלמים על משקל עודף), העברנו בגדים מהמיזוודות לתיקי הגב ועברנו את הבדיקות, מעט איחור ועלינו על טיסה לנוסי בה.

הטיסה עצמה הייתה נעימה ומעניינת, לראות את הנופים המהממים של מדגסקר והאיים.

בנוסי בה חיכה לנו נהג שהזמנו מראש דרך המלון (בוקינג) ויצאנו לדרך. הכביש לא איכזב והיה משובש ומלא בורות ולקח כשעה לנסוע לרויאל ביץ' ריזורט שנמצא בחוף המערבי. בדרך מטעים ויערות והכל ירוק, המון מים וכפרים.

בכניסה למלון חל השינוי- ריזורט מפואר ומושקע, כאילו הביאו אותו בשלמותו (המושלמת) מאיטליה. קיבלנו סוויטה מפנקת (בעלות סבירה) ויצאנו לחקור את המלון והחוף. גינות מטופחות, בריכה כייפית, חוף מושלם. טיול על החוף לימד אותנו שאין הרבה אופציות של מסעדות ואכלנו ארוחה נהדרת ולא זולה במסעדת המלון. הוסבר לנו שהצוות מתכונן לעונה שתתחיל בקיץ ויגיעו מטוסים מאיטליה, צרפת ופולין, אך כעת אין הרבה אנשים במלון. אנשי הצוות משתדלים לבדר אותנו, לפתח שיחה נעימה ולספר על חייהם ואנחנו עייפים...

23.5 א. בוקר מפנקת של מזנון עשיר, עשינו יום בריכה ושיטוט על החוף, יש מוכרים לטיולים באי. המחירים גבוהים ללא פרופורציות לכל הטיול הזה. יש גם במלון משרד נסיעות עם מחירים דומים. העדפנו לא להסתבך וסגרנו דרכו נסיעה למחר.

אחר הצהריים הזמנו מונית דרך הקבלה ונסענו להלוויל. סיכמנו עם הנהג שימתין לנו שעה וחזרנו איתו למלון.

העיר נראית מלוכלכת ואנחנו התיירים היחידים. טיילנו בשוק המקורה וברחובות שסביבו, קנינו המון וניל בכלום כסף וכמה תיקי קש חמודים למתנות. ההרגשה מהוססת אבל המוכרים חביבים. יש הרבה חנויות של תכשיטי כסף אבל איכותם לא ברורה. בחזרה למלון, הנהג עצר בפתאומיות ולקח אותנו לראות זיקית שקלט באתר בניה סמוך לכביש.

חזרה לשיטוט על החוף, מצאנו מסעדה לא ברורה, בתפריט רשום שיש פיצות ובהמשך מתברר שיש דגים ופירות ים והבעלים צרפתיה פלצנית שבאה לשוחח איתנו על האוכל המתיימר. היה לא זול ולא טעים. גברים לבנים מבוגרים מבלים עם נערות מקומיות צעירות ויפות. איכס.

24.5 חצי יום טיול לאי טניקלי- היינו אמורים לצאת עם עוד זוג, אך הם ביטלו ברגע האחרון (ענייני בטן) וכך יצא שיצאנו ליום טיול לבד. הסוכן האיטלקי מהמלון הסביר שינצל את ההזדמנות להכשרת מדריכי תיירים חדשים לעונה המתקרבת. הוא סיפר שקשה למצוא מדריכים כי המקומיים בעלי אמונות שקשורות באבות אבותיהם, מפחדים מהים. היום הם ילמדו לצלול עם שנורקל ובפעם הראשונה יחשפו למראות המופלאים של הריף.

אז בסירה מודרנית ומהירה עם עוד משיט, מדריך ו-4 מתלמדים שטנו כחצי שעה עד לשונית האלמוגים, אלמוגים מרשימים ויפים, להקות דגים, דגים צבעוניים ומיוחדים וצבי ים, חווייה מרגשת ונהדרת. הדיל כלל שיט עם מדריך, שתייה ופירות וטיול למגדל תצפית על האי. בפועל, לא רצינו ללכת לשום תצפית, המים חמימים, החוף גן עדן והמראות מתחת לפני המים מהממים.

יום קסום ושווה שעלה בסה"כ 100 יורו לזוג, לחצי יום. היה שווה!

חזרה לא. צהריים במסעדת המלון, מנוחה, בריכה וחוף ועוד ארוחה. בערב יש זמרת שמחממת את יכולותיה לקראת העונה המתקרבת.

25.5 לאחר ארוחת בוקר מפנקת ניצלנו עוד קצת בריכה וים, ארזנו חפצינו ונפרדנו בצער מהחדר והמלון.

נסיעה של כשעה לשדה התעופה. חשוב לדעת! מסתבר שלא ניתן להשתמש בשדה בכסף מקומי! רק ביורו.

טיסה מנוסי בה לאדיס עם קונקשיין של כ-4 שעות וטיסה לארץ. באדיס אין כל כך מה לאכול, הכול מאוד יקר ונראה לא נקי, יש בורגר קינג ופיצה האט, שניהם נראים בערך. מצד שני, לא היה איפה לקנות אוכל לדרך.

מי סאוצ'ה- תודה רבה

מורה מורה- לאט לאט

וולומה- להתראות

פירי פירי- חריף

המלצות-

להביא אוכל מהארץ- חטיפים, קרקרים, ופינוקים לשעות משבר.

מעבר לתשלום למדריך שכלל הכל- מלונות, תשלום לו ולנהגים, מדריכים מקומיים וכניסות, דלק, שייט, מעבורות, בקיצור הכל, נותר לנו להוציא כסף על ארוחות צהריים וערב וטיפים.

טיפים (נכון ל-2023)-

עבור 2 מזוודות (שני סבלים) 10,000 ארי ארי. 5,000 ארי ארי לכל אחד.

למדריכים מקומיים- כ-10,000 אריארי לשעת הדרכה וכן הלאה.

טיפ ל-2 הנהגים וטיפ לבלאזה המדריך- הם היו נהדרים והשתדלנו להכיר תודה בטיפ גדול.

מומלץ להוריד גוגל טרנסלייט בצרפתית אוף ליין.

לא לבנות על וייפיי, קניית סים מקומי חובה, קנינו של תלמה.

לבקש מהמדריך לעדכן מראש מתי צפוי שלא תהיה תקשורת בכלל ולעדכן את הבית... שלא ידאגו...

להצטייד מראש בהרבה בקבוקי מים מינרליים ולקרר במלון לדרך.

נראה לי לא שפוי לשכור רכב ולנהוג עצמאית, הדרכים- קשוחות, שירותי דרך- אין, שילוט- אין. זה מסוכן ולא הגיוני.

בחירת המדריך המארגן-  פניתי לשני מומלצים בטיפים של למטייל. בלאזה ענה מהר, גמיש, זמין לשאלות. ערכנו מספר שיחות וידאו בווטסאפ, בדיעבד אני יכולה לומר שבחר עבורנו את מיטב המלונות מההיצע הקיים, הנהגים שלו היו זהירים מאוד ואדיבים מאוד, הרכבים היו נוחים ובמצב טוב, לא נתקענו איתם אפילו פעם אחת (ועזרנו להרבה אחרים שנתקעו), היו ממוזגים אבל בגלל הדרכים הקשות לא משתמשים במזגן וזה לא נורא.  כל נותני השרות ששכר עבורנו באמת עשו כל מאמץ לרצות אותנו ולספק את רצוננו בתנאים הנתונים ואני ממליצה על בלאזה בחום ואהבה.

מדגסקר אינה יעד לחופשה משפחתית, לא הייתי מעזה להביא לשם ילדים וכמו שהיא היום היא יעד להרפתקנים. הדרכים לא דרכים, השרותים הרפואיים לא כאלה שארצה לבחון, חשמל ומים זה לוקסוס... ביעדים המתויירים ביותר כמו שדרת הבאובב המפורסמת, פגשנו תיירים מבוגרים, מאיטליה בעיקר. זה לא מקום מפנק לירח דבש אינסטגרמי וגם אין שם ספארי. זה מקום ייחודי, ראשוני, מאתגר ונפלא. הרפתקה.