פראג -או- הצעה שניתן לסרב לה

משחתי את ציפורניי בשתי שכבות של לק אדום בוהק לפני הנסיעה. הייתה לי הרגשה, שהן צריכות להיות מסודרות במיוחד לקראת המפגש הזה.

השוטרת באשנב של ביקורת הגבולות בנתב"ג מעכבת אותי לזמן ארוך מהרגיל, בוחנת בדקדקנות את החותמות ואשרות הכניסה השונות שממלאות את דפי הדרכון שלי. נוסעת לבד? היא שואלת כשמרימה לבסוף את מבטה. אני מהנהנת לחיוב. מה מטרת הנסיעה? על השאלה הזאת אני פחות מטיבה לענות, מה שגורר פרץ נוסף של שאלות וחקירה מעמיקה. לאיזה מטרה ביקרת במדינה ההיא? מי מימן את הנסיעה? וכשהיית ביעד ההוא? כמה זמן? עם מי? במה את עובדת? איפה את גרה? מתי חוזרת? אני עונה תשובות קצרות וממוקדות. תוהה ממתי נהיה כל כך קשה לעזוב את לכמה ימים את המדינה הזאת, שדורשת ממני דין וחשבון עכשיו, וחושבת על כך שקורות חיי בשנה האחרונה וסיפור ההיכרות שלנו פרוסים בפנקס הקטן שהיא אוחזת בו כעת ומתועדים באמצעות כמה מדבקות ומספרים שהוטבעו בדיו. דווקא יכול להיות שקריירה של מרגלת תתאים לי. משועשעת מהמחשבה, אני רושמת לי לבחון את ההיבטים של הרעיון הזה כשאחזור, תלוי איך יתגלגלו העניניים ותסתיים הנסיעה.

אני מגיעה לעיר בשעות הבוקר המאוחרות. משוטטת בין הסמטאות הציוריות ונאבקת מעט עם הטרולי שלי כנגד הבליטות במדרכות המרוצפות אבן. סמוך לכיכר המרכזית של העיר העתיקה, מוצאת את מלון הבוטיק הקטן והחמוד שהזמנתי לנו. הוא צפוי להגיע רק לפנות ערב ובינתיים יש לי את כל היום לעצמי. הדבר הראשון שבוחרת לעשות הוא להשתחל מתוך בגדיי ולהתמסר למצעים הנקיים והנעימים שעוטפים את מיטת הקינג סייז שבמרכז החדר. אמנם עוד לא צהריים אבל למדתי ששינה עמוקה נחוצה לי בכל פעם כשמזדמנת ליעד חדש, מעיין ריסטרט שצריכה לעשות למערכת, כדי למתן את ההתרגשות ולהיות מסוגלת להכיל את המקום והחוויה החדשים.

עשרה שבועות לאחר שנסע איתי להיפרד בשדה התעופה בלונדון, הפעם אני לוקחת רכבת ממרכז העיר כדי לאסוף אותו מטיסת הערב שלו. בחרנו בפראג, שנמצאת בדיוק באמצע הדרך, מרחק 3 שעות טיסה לכל אחד מאיתנו. האפשרות השנייה הייתה רומא, שם תהיה לנו חוויה טראומתית במיוחד שלוש שנים מאוחר יותר, שירדה מהפרק בשל ריבוי אתרי התיירות והאטרקציות שהיה עשויים להסיח אותנו ממטרת הביקור, שהיא, ככל הנראה, לבחון - מערכת היחסים שלנו לאן.

פראג הייתה טובה אלינו. מזג האוויר המעונן וקריר, עם זרזיפי גשם לפרקים, של הקיץ המקומי, נהר הואלטבה הנשקף מכל עבר, בתי הקפה הקטנים ודוכני מאכלי הרחוב הפזורים סביב היוו תפאורה מושלמת למפגש האיחוד שלנו. למיטב זכרוני זה היה בתום הערב השני, לאחר יממה של ביחד אינטנסיבי, כשהושלמו הפערים ומולאו החסכים של חודשיים וחצי של געגועים, שיחות וקשר מרחוק. שכבנו במיטה, מוכנים לקראת שינה. זה לא היה רגע בלתי נשכח, קשה לי לשחזר מה בדיוק היה לפני ואחרי, מה הוא אמר ומה אני עשיתי. רק זוכרת שפתאום נשלפה קופסא, ואת הדממה הארוכה ששררה בחדר מאותו הרגע, עוד בטרם זאת נפתחה. היא נמשכה נצח. השתדלתי במיוחד לא להסתכל על הטבעת וגם להימנע ממבט אל תוך עינייו. מאוחר יותר יספר לי שתכנן לבצע את הצעת הנישואים מוקדם יותר באותו הערב, בזמן שטיילנו וחצינו את גשר קארל. נראה שלפחות בזה צדק.

מעולם לא השבתי לשאלה שלא נשאלה באותו הערב. עם זאת, נעניתי להפצרותייו לענוד את הטבעת, שהייתה גדולה ממידותיי ונזקקה בהמשך לשני תיקונים והצרות כדי שתהיה הדוקה מספיק על הקמיצה שלי.

הימים הבאים חלפו בנעימים, בין קונצרט, אופרה, מופע אור שחור וארוחות ערב, הצלחנו להתעלם מהמתח הדק שהיה באוויר. לשדה התעופה נסענו יחד, כל אחד עלה על הטיסה שלו. את היהלום המנצנץ, שהרגיש כבד ובולט במיוחד ניסיתי להסתיר במשך זמן מה. בהמשך נודע לי שבמשך כשנה נאלץ להיפרד מסכום חודשי נכבד כדי לרכוש אותה.

שלושה חודשים לאחר מכן נחתתי עם עם המזוודות שלי לתוך החורף האנגלי הקפוא.