פרולוג
"אנחנו רוצים לבקר בפראג ולראות את השלכת המדהימה בפארקים.. מהם התאריכים המומלצים להגיע?"
כך, בפנייה לג'מיני כמובן, ניתן האות לתכנון הביקור השנתי שלנו בעיר שאנחנו הכי אוהבים בעולם. אמנם כבר היינו בפראג בסתיו, אך בביקור הזה רצינו לוודא שנגיע בדיוק, אבל בדיוק, כאשר השלכת בשיאה.
ג'מיני, כמו תמיד, שמח לסייע:
החלון הזמן המדויק והמומלץ ביותר לראות את שיא השלכת בפראג (Peak Foliage) הוא מאמצע ועד סוף אוקטובר (סביב ה-15 עד ה-31 באוקטובר). בימים אלה הפארקים והגנים של העיר נצבעים בגוונים עמוקים של צהוב, כתום ואדום, והנשירה יוצרת "מרבדים" זהובים על השבילים.
חלוקת עונת השלכת לפי תאריכים:
שלהי ספטמבר - תחילת אוקטובר: תחילת השינוי. העצים מתחילים לקבל נגיעות צהובות וזהובות, מזג האוויר עדיין נעים יחסית ויש ימי שמש נהדרים.
אמצע עד סוף אוקטובר - השיא: זהו התזמון המושלם. כל גבעות העיר והפארקים הגדולים מגיעים לשיא צבעוניותם. הטמפרטורות קרירות ונעימות.
נובמבר: העצים כבר ערומים ברובם, מזג האוויר נעשה קר, השמיים אפורים יותר והאווירה הופכת לחורפית.
מכיוון שג'מיני לא טועה אף פעם (חוץ מאשר הוא כן), התחלנו לחפש כרטיסי טיסה לשליש האחרון של אוקטובר, ולאחר בדיקת התאריכים האופטימליים מבחינת מחירי הכרטיסים - הבחירה נפלה על 21 באוקטובר עד 25 באוקטובר. כמו תמיד, התלבטנו האם לטוס עם המוביל הלאומי או עם חברת Smart Wings, ובסופו של דבר, לאור העובדה שלמרבה הצער עדיין אי אפשר היה לדעת בוודאות האם לא מתבשל לנו עוד איזה סבב מול האיראנים שיביא לסגירת השמיים בפעם המי יודע כמה - הבחירה נפלה על אל על.
בכל מה שקשור לבחירת מלון - ההתלבטות הייתה גדולה עוד יותר.
לקראת כל ביקור בפראג אלין עושה דוקטורט ב Booking.com על כל המלונות בעיר ומוצאת לנו מלון שתמיד מתברר כבינגו, ואנחנו בטוחים שגם בביקור הבא נחזור אליו. ואז לקראת הביקור הבא - שוב חוזר הניגון. אלין מוצאת מלון שנראה אפילו יותר טוב מהמלון של השנה שעברה (שאהבנו מאוד), ואנחנו מתלבטים ולבסוף מחליטים לנסות את המלון החדש.
כך בדיוק היה גם השנה: בביקור הקודם היינו במלון Falkensteiner, שפרט לשם הבלתי אפשרי שלו - אהבנו בו הכל, ובמיוחד את ארוחת הבוקר הסופר סופר מפנקת, והיינו בטוחים שנחזור אליו גם השנה, אבל בסופו של דבר הבחירה נפלה על מלון The Manes, שגם הוא התגלה כמלון מוצלח במיוחד, מודרני ובמיקום מצויין - בקרבת הבית הרוקד (Tančící dům) ובניין התאטרון הלאומי (Národní divadlo), וכבר סיכמנו שנחזור אליו בשנה הבאה.. או שלא. ההמשך יבוא.
התוכניות תוכננו (כרגיל, בעזרת Wanderlog), ההכנות הוכנו, רשימות הקניות נרשמו, המזוודות נארזו ובסופו של דבר היום המיוחל הגיע, והנה אנחנו בנתב"ג.
היום הראשון
אם יש דבר אחד שיותר צפוי מפקק באיילון ביום חמישי אחרי הצהריים זה העומס בנתב"ג. כן תקופת נסיעות, לא תקופת נסיעות - תמיד כשאנחנו מגיעים לנתב"ג נדמה שכל עם ישראל, כולל משפחתו המורחבת, טס ביחד איתנו. שירות הבידוק העצמי של אל על שוב עושה עבורנו את העבודה, ותוך זמן קצר יחסית אנחנו מוצאים את עצמנו בדיוטי פרי, כשכל התורים המייגעים מאחורינו.
למרבה הצער, את המשפט האחרון אי אפשר להגיד גם על שדה התעופה בפראג.
השינוי הידוע לשמצה במערכת הכניסה למדינות האיחוד האירופי לכל אותם חסרי המזל שלא מחזיקים בדרכון של האיחוד גובה קורבנות בדמות תורים ארוכים במיוחד בעמדת בקרת הגבולות. כל הנוחתים מתבקשים לעבור תחילה דרך עמדות בשירות עצמי לסריקת הדרכון, צילום ומתן טביעת אצבע, אבל ישראלים כמו ישראלים - מצפצפים ורצים ישר לביקורת הדרכונים, מה שאומר שכל מי שלא הצטלם / נתן טביעת אצבע בעבר עושה זאת בעמדת ביקורת הגבולות, וכמובן מעכב את התור 😡😡
מחליטים להתפצל לשני תורים מקבילים, ומיותר לציין שהתור של אלין מתקדם הרבה יותר מהר, והיא עוברת וממשיכה לאיסוף המזוודות, בעוד התור שאליו הצטרפתי אני מתקדם מאוד בעצלתיים. כאשר אני מגיע סוף סוף לעמדה גם מתבררת הסיבה (שאותה הייתי צריך לנחש מראש): בפעם המי יודע כמה, נפלתי על בקר מתלמד, שמתחקר אותי בשאלות אלף לילה ולילה, כשמאחוריו משגיחות שתי שוטרות חמורות סבר:
"לכמה זמן אתה מגיע?"
"חמישה ימים"
"מה מטרת הביקור?"
"לטייל בפראג ולראות שלכת"
"לפי מה שאני רואה, לפני חצי שנה ביקרת בפולין עם דרכון אחר. יכול להיות?"
"כן. לדרכון ההוא נגמר התוקף"
וכו' וכו' וכו'..
רגע לפני שאני מתייאש ומחליט לעשות אחורה פנה ולתפוס את הטיסה הקרובה חזרה לישראל, אני מקבל בשעה טובה ומוצלחת אישור להיכנס לרפובליקה הצ'כית. אלין ממתינה עם המזוודות ונוזפת בי:
"אמרתי לך לעבור לתור שלי!!" (אכן, אמרה)
בשעה טובה ומוצלחת יוצאים משדה התעופה, עולים על אוטובוס מספר 100 שמביא אותנו עד תחנת זליצין (Zličín), ומשם ממשיכים בקו המטרו הצהוב עד תחנת קארלובו נמסטי (Karlovo náměstí) הסמוכה למלון. אעפ"י שהגענו לפני שעת הצ'ק אין הרשמית, פקידת הקבלה מעדכנת אותנו שהחדר שלנו יהיה מוכן בעוד כמה דקות, וכך אכן קורה. 🎉🎉🎉
נכנסים לחדר, מתמקמים ויוצאים להתחיל לחרוש את העיר. ראשית כל אנחנו יורדים אל האי הסלאבי (Slovanský ostrov) הסמוך למלון, לתמונות שלכת ראשונות, על רקע נהר הוולטבה, הגשרים והטירה.
⚠️ האי הסלובני או האי הסלאבי?
הקוראים הנאמנים של הבלוג בוודאי זוכרים את הבילבול בין סלובניה לבין סלובקיה, שעליו הרחבתי בפוסט של הטיול הקודם לפולין ולסלובקיה. מסתבר שהבילבול הזה רלוונטי גם לצ'כית, והתרגום הנכון ל Slovanský Ostrov הוא דווקא האי הסלאבי, ולא האי הסלובני כפי שהיינו בטוחים (וקשה לבוא אלינו בטענות).
⚠️
מהאי הסלאבי אנחנו ממשיכים לארוחת צהריים במסעדת אוסולנו (Osoleno) הסמוכה. המסעדה מתמחה בבשר ברווזים בואריציות שונות, והומלצה לנו גם במלון וגם ע"י גוגל. המנות סה"כ טעימות, אבל לא יכולים להגיד שנפלנו מהכיסא.
תופסים חשמלית, חוצים את הוולטבה ויורדים בתחנת אוייזד (Újezd), על מנת לעלות לגבעת פטרין (Petřín) בפוניקולור. הפוניקולור שעולה אל הגבעה היה סגור זמן רב לשיפוצים, ונפתח מחדש ממש לאחרונה. התור בתחנה נראה מאיים ממבט ראשון, אך הקיבולת של הקרונית החדשה גדולה, ומהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו בראש הגבעה.
התצפית מגבעת פטרין על העיר היא אחת היפות ביותר, ואנחנו לא מוותרים עליה באף ביקור שלנו בעיר. כאשר כל העצים סביבנו צבועים בצבעי שלכת של זהב, חום ואדום - המראה אפילו עוד יותר יפה. יושבים קצת בגינה הקטנה והאינטימית שממש מתחת למצפה הכוכבים (Růžový sad Petřín) ומשם ממשיכים לכיוון מגדל פטרין (Petřínská rozhledna) המפורסם, חולפים על פניו בלי להתעכב יותר מדי וממשיכים אל תצפית מהממת נוספת, גבירתנו של אקסייל (Panna Maria z Exilu).
לאחר מנוחה קצרה ואינספור צילומים של הנוף המרהיב, אנחנו ממשיכים לכיוון מנזר סטרהוב (Strahovský klášter) ומתחם הטירה (Pražský hrad) הסמוכים. השעה היא 17:00 ואמנם אנחנו לא בלונדון, אך בכל זאת מחליטים שזה זמן מצויין להפסקת תה. נכנסים לפטיסיירי מיסאק (Myšák Pražský hrad) ומתיישבים במרפסת, כשהנוף המושלם פרוש תחתינו, עם תה פירות, עוגה והגרסה המקומית לקרמבו.
מכאן אנחנו עוברים דרך מתחם הטירה, יורדים עד תחנת מאלוסטרנסקה (Malostranská) ולוקחים חשמלית חזרה למלון. התוכנית היא לנוח קצת ואז לצאת לסיבוב לילי, אבל שנינו גמורים לגמרי אחרי לילה ללא שינה, ובסופו של דבר אנחנו נכנעים לעייפות והולכים לישון. כנראה שהגיע הזמן להשלים עם זה שאנחנו כבר לא בני 18.. 🫤
היום השני
היום הזה מוקדש לכוכב הטיול, לדובדבן שבקצפת השלכת בפראג: פארק פרוהוניצה (Průhonický park).
⚠️ אז איפה הכי מומלץ לראות שלכת בפראג?
כמובן, גם בסוגיה הזו ניהלנו דיון נרחב עם ג'מיני. ג'מיני העלה בהתחלה את כל המקומות שהם ברורים מאליהם: גבעת פטרין, פארק לטנה (Letenská pláň), פארק שטרומובקה (Stromovka), מצודת וישהארד (Vyšehrad) וגני ווג'אנובי (Vojanovy sady), אך מהר מאוד הבין שיש לו עסק עם מקצוענים, והעלה המלצות שלכת "למתקדמים" כמו שהוא קרא לזה:
המלצות שלכת "למתקדמים" בפראג - גרסת ג'מיני:
פארק פרוהוניצה (Průhonický park) - מחוץ לעיר (נגיש בתחבורה ציבורית/מונית), אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. גן בוטני ומורדות שלמים של יער קסום סביב טירה, שמציג את אחת מתצוגות השלכת המטורפות בצ'כיה.
עמק דיבוקה שארקה (Divoká Šárka) - שמורת טבע פראית בקצה העיר. מסלולי הליכה בין צוקי סלע דרמטיים וחורשות שנצבעות בזהב, שמרגישות שעות אור ממבוכת המרכז.
פארק ריאגרובי סאדי (Riegrovy sady) - מקום מושלם לסיבוב שקיעה בין העצים המוזהבים עם תצפית פנורמית מהממת על המצודה והגגות, לצד בתי הקפה והמסעדות הנהדרים של הרובע.
פארק אובורה חבזדה (Obora Hvězda) - שמורת ציד מלכותית לשעבר עם שדרות עצים ענקיים ושלכת מרהיבה, שביניהם ניצב ארמון "הכוכב".
קניון פרוקופסקה אודולי (Prokopské údolí) - שמורה שממוקמת בדרום-מערב העיר (נגישה בקלות במטרו/חשמלית). מדובר בעמק ירוק ופראי עם מצוקי גיר דרמטיים, אגם נסתר בתוך מחצבה עתיקה ושבילי הליכה מוצלים בין עצי חורש שנצבעים בסתיו בצהוב וכתום עמוק. מקום קלאסי למקומיים לבריחה בסופ"ש.
שמורת טיחא אודולי (Tiché údolí) - "העמק השקט" - נמצאת בצפון העיר. מסלול הליכה פסטורלי ומישורי לאורך נחל, מוקף ביער עבות עם בתי וילות עתיקים מהמאה ה-19. בסתיו המקום נראה בדיוק כמו גלויה אירופית קלאסית.
פארק קלאמובקה (Klamovka) ו-צ'יבולקה (Cibulka) - פינה שקטה ולא מתויירת בכלל במערב העיר. פארק קלאמובקה היה בעבר כרם עתיק והפך לפארק בסגנון אנגלי עם עצים ענקיים ועתיקים. משם אפשר להמשיך ברגל לפארק Cibulka הסמוך - יער קסום ומסתורי שמוחבאים בו פסלים עתיקים, מגדל תצפית דמוי הריסות רומיות ומבנים גותיים.
בארבעת המקומות הראשונים כבר היינו בביקורים קודמים, את שלושת האחרונים לא היכרנו. לחצנו עוד קצת וביקשנו דירוג.
אז קבלו 👏👏👏 במחיאות כפיים סוערות 👏👏👏 את שלושת המקומות הראשונים לראות שלכת בפראג, עפ"י ג'מיני:
🥇מקום 1: פארק פרוהוניצה
דירוג: 10/10
למה: השיא המוחלט של השלכת בצ'כיה. שילוב בלתי מנוצח של אגמים, טירה, גנים מתוכננים ומורדות מוזהבים. שווה כל דקת נסיעה באוטובוס.
🥈מקום 2: דיבוקה שרקה
דירוג: 9/10
למה: השילוב המושלם בין נוף סלעי דרמטי לנגישות קלה ונוחה ממרכז העיר.
🥉מקום 3: "העמק השקט"
דירוג: 8.5/10
למה: מסלול הליכה פסטורלי, רומנטי ומישורי מאוד, מוקף בוילות עתיקות ועצים מוזהבים. מרגיש כמו כפר אירופאי קלאסי בסתיו.
הדירוג הזה קלע גם לדעתנו, ורק חיזק את הרצון שלנו (שהיה קיים ממילא) לחזור שוב אל פארק פרוהוניצה המדהים. Done Deal.
⚠️
פארק פרוהוניצה, בו ביקרנו פעם אחת לפני מספר שנים, לא נמצא בתוך העיר פראג, מה שעשוי להרתיע לא מעט אנשים מלהגיע אליו, וחבל שכך. ההגעה לפארק ממרכז העיר פשוטה מאוד: נוסעים בקו המטרו האדום עד תחנת אופטוב (Opatov), ומשם לוקחים אוטובוס מספר 357 או 363 עד תחנת פרוהוניצה (Průhonice), כרבע שעה נסיעה בסה"כ. צריך רק לשים לב לשני דברים: 1. תדירות האוטובוסים האלה אינה גבוהה כמו במרכז פראג, כך שמומלץ לבדוק את זמני היציאה ולתכנן את ההגעה לתחנת אופטוב בהתאם. 2. כרטיס התחבורה הציבורית הרגיל של פראג לא מספיק לנסיעה עד הפארק (שכאמור נמצא מחוץ לעיר), ויש לרכוש כרטיס השלמה, דרך אפליקצית התחבורה הציבורית של פראג PID, או ישירות באוטובוס אצל הנהג (ניתן לשלם באשראי). הכניסה לפארק בתשלום (160 קרונות, נכון לאוקטובר 2026).
תחת הערך "פארק" בוויקיפדיה צריך לשים תמונה של פארק פרוהוניצה. סביר להניח שכתבתי את המשפט הזה בעבר על אי אילו פארקים אחרים שבהם ביקרנו, אבל במקרה של פארק פרוהוניצה - זה באמת נכון. בפארק ישנם שלושה מסלולי הליכה "רשמיים": הבסיסי - כחול, העיקרי - צהוב והמלא - אדום, אבל האמת שאין שום צורך לעקוב אחרי המסלולים, ועדיף פשוט לתת לרגליים להוביל אתכם. אפשר להעביר בכיף גם יום שלם במקום המ-ו-ש-ל-ם הזה.
כבר בכניסה לפארק מקדמת את פנינו הטירה המרשימה, טירת פרוהוניצה (Průhonice Chateau), ומיד מדרום אליה - האגם הגדול. העצים מסביב בצבעי השלכת המטריפים והכל משדר שלמות אחת גדולה, כזו שאומרת "מספיק לבלבל את המוח, תן לתמונות של אלין לדבר בעד עצמן"..
אנחנו מעבירים כ 4.5 שעות בפארק הנהדר הזה ורגע לפני שיוצאים, לאחר עוד מבט ארוך בהשתקפות הנהדרת של הטירה במימי האגם, אני מסכם:
"כשאלוהים ברא את גן עדן - הוא ראה מול עיניו את פארק פרוהוניצה"
חוזרים למרכז העיר בדיוק באותו האופן שבו הגענו (רק הפוך, כמובן..), ומכיוון שהטיול בפארק פתח לנו את התאבון - אנחנו הולכים לאכול צהריים מאוחרת (או יותר נכון: ארוחת ערב מוקדמת) במסעדת הבשרים הברזילאית ברזילרו (Brasileiro U Zelenéžáby). מדובר במסעדה בקונספט המוכר מהארץ, של "אכול עד שתתפוצץ, ועוד קצת", כולל הרמזור האדום / ירוק המוכר. למסעדה מספר סניפים בפראג, והסניף המועדף עלינו הוא בעיר העתיקה, ליד השעון האסטרונומי.
מגיעים למסעדה קצת לפני השעה 18:00, ומתבשרים שיהיה מקום רק ב 20:30. 😐
נרשמים, ויוצאים לשרוף זמן. מסתובבים קצת בכיכר העיר העתיקה וגם בפעם המי יודע כמה שלנו שם - מתפעלים מהשעון האסטרונומי ומכנסיית גברתינו שלפני טין. כדי להשתיק בינתיים את הקירקורים בבטן אנחנו נכנסים אל מסעדת מינקובנה (Restaurace Mincovna) לאכול מרק ולשתות בירה. מזמינים מרק בשר ומרק בצל, ובדיוק כמו אתמול במסעדת אוסולנו - חביב, אבל לא נפלנו מהכסא.
מטיילים עוד קצת בין הסמטאות, ללא מטרה מוגדרת, ולאחר חצי שעה של הליכה מגלים לבושתינו הרבה שהלכנו במעגל, וחזרנו לאותה הנקודה ליד המסעדה בה אכלנו.. אלין מאשרת לי באופן חריג ביותר לבדוק בגוגל מפס, ואנחנו מתקדמים אל תחנת החשמלית הסמוכה כדי לנוח תוך כדי תנועה, או במילים אחרות: טיול חשמליות. עולים על חשמלית מספר 17 ונוסעים דרומה, לאורך נהר הוולטבה, נהנים מהמראות של פראג הלילית. בסופו של דבר יורדים, חוצים את הכביש, לוקחים קו 17 בחזרה למרכז וסוף סוף נכנסים למסעדה לאכול.
יוצאים שבעים פלוס פלוס, ומובן שאחרי ארוחה כזו חייבים ללכת קצת. אז הולכים לכיוון גשר קארל ונתקלים בדרך, ממש "במקרה" בחנות שוקולד (Steiner & Kovarik Prague Chocolate). נאלצים להיכנס בלית ברירה, קונים כוס שוקולד חם ופרלינים, חוצים את גשר קארל כמעט בעיניים עצומות (גם כי מכירים אותו בע"פ וגם מרוב עייפות..), ומתעוררים למראה ההמולה הגדולה על הגשר, שחציו הצפוני סגור ומואר בפרוז'קטורים ענקיים. בירור מעמיק יותר מגלה שבמקום מצטלמת סידרה חדשה של נטפליקס עפ"י ספר של דן בראון. נשמע מסקרן, נחכה ונראה. עולים על קו 22 וחוזרים למלון גמורים לחלוטין.
היום השלישי
את היום השלישי שלנו אנחנו מתחילים בעוד מקום שהוא שילוב מנצח של שלכת עם תצפית על העיר - מצודת וישהארד. המצודה נמצאת מדרום למרכז, וכדי להגיע אליה יש לנסוע בחשמלית עד תחנת אוסטרצילובו נמסטי (Ostrčilovo náměstí), ומשם לטפס ברגל כרבע שעה. ניתן להיכנס אל מתחם המצודה כמעט מכל כיוון, ואנחנו בוחרים בכניסה הדרומית, דרך שער לאופולד (Leopoldova brána).
הולכים לאורך הטיילת בצד המזרחי, והשילוב בין צבעי העצים לבין התצפית על העיר - ללקק את האצבעות. עוצרים על אחד הספסלים השלווים להפסקת פטל ואוכמניות, ואח"כ ממשיכים צפונה, עד קתדרלת פטר ופאול הקדושים (Bazilika svatého Petra a Pavla), שהצריחים הגותיים המרשימים שלה בולטים למרחוק
בודקים גם את הטיילת אשר בצד המערבי, ממנה ניתן לדרוש בשלום נהר הוולטבה, וחוזרים לאיטנו אל בית הקפה ביסטרו (Bystro Cafe), שזכור לנו לטובה מהביקור בשנה שעברה. מתחממים עם מרק טעים וכאשר אנחנו נכנסים לשלם - מגלים את ויטרינת העוגות ולא יכולים להתאפק. מזמינים גם עוגות וקפה/תה, ואח"כ יורדים חזרה אל תחנת החשמלית.
מתחביביה הידועים של זוגתי שתחייה: להצטרף לטיולים וירטואליים בפראג, למצוא מקומות מעניינים ולרשום אותם בפנקס שלה תחת הכותרת "מקומות שאני חייבת להגיע אליהם ולצלם אותם!!!". שניים מאותם המקומות שנכנסו לרשימה הנ"ל הם בית החולים ליולדות אפולינר (Porodnice Apolinář) והגן האבוד (Zahrada Ztracenka) הצמוד אליו.
וכך אנחנו מוצאים את עצמנו עולים על אוטובוס 148 שנוסע לכיוון בית החולים. יורדים בתחנה הסמוכה ואלין מתחילה לתקתק תמונות של בית החולים, ששוכן במבנה עתיק ומעניין, ושל הכנסייה הסמוכה שנמצאת במורד הרחוב.
כאשר סשן הצילומים מסתיים אנחנו יורדים לכיוון הגן האבוד, שנמצא ממש מתחת לבית החולים. השם נשמע מסקרן ומבטיח, ואכן - מדובר ב(עוד) פנינה אמיתית: גינה קטנה, שקטה ורגועה, שמאפשרת גם היא ליהנות מצבעי השלכת ולשכוח לרגע שאנחנו בליבה של עיר סואנת.
צועדים חזרה אל הכביש הראשי ותופסים חשמלית לכיוון קניון קוואדריו (OC Quadrio). בכל זאת, יום שלישי בפראג, ועדיין לא אכלנו בוופיאנו!! ללא ספק תקלה שצריך לתקן. אוכלים מרק עגבניות והפיצה הקבועה שלנו, ואח"כ ממשיכים לפינה השנייה של קומת האוכל, ליד מקדונלד'ס, שם ניתן לצפות ללא הפרעה ומזווית נוחה בפסל הראש המסתובב של קפקא (Franz Kafka - Otočná Hlava), אולי היצירה המפורסמת ביותר של הפסל הנודע דויד צ'רני.
בשביל הקינוח אנחנו מטריחים את עצמנו אל פטיסיירי אווקס (Aux Merveilleux de Fred), הנמצא בסמוך לקניון פלדיום. מה כבר אפשר להגיד?.. היה שווה לטרוח.
כעת הגיע הזמן לקצת שופינג. בד"כ אנחנו נוסעים לעשות קניות בקניון חודוב (Chodov), אך הפעם החלטנו לא להרחיק עד אליו ולהסתפק בקניון נובי סמיכוב (OC Nový Smíchov) הנמצא קרוב יותר למרכז, בשכונת אנדל (Anděl). הקניון הזה אולי לא גדול כמו חודוב, אך יש בו את מרבית החנויות שמעניינות את אלין, ואם הוא מספיק בשבילה - הוא בוודאי מספיק בשבילי.
מה שכן, מי שבונה על שירותים חינם בקניון הזה (או בכל קניון אחר), צר לי לאכזב אותו. גם בקניונים השירותים בתשלום (על פארקים ומקומות ציבוריים אחרים אין מה לדבר), ומומלץ לוודא תמיד שיש לכם מטבעות של 10/20 קרונות בכיסים למטרה חשובה זו.
היום הרביעי
היום הרביעי של הטיול הוא יום שבת, מה שאומר ששוק האיכרים השבועי בנפלבקה (Náplavka) פתוח היום, ואנחנו שמים פעמינו לשם, מרחק של מספר דקות הליכה מהמלון. נפלבקה היא למעשה טיילת ארוכה לאורך הגדה המזרחית של הוולטבה, שמתחילה מעט מצפון לבית הרוקד ומסתיימת ליד מצודת וישהארד.
בשוק האיכרים ניתן למצוא בעיקר דברי מאכל: החל מפירות וירקות, דרך מאפים מלוחים ומתוקים, רטבים שונים ומשונים, אלכוהול ואפילו בקלוואה וכנאפה. אנחנו מוצאים את המקום צפוף עד כדי קושי לזוז, ולכן ממצים די מהר, וממשיכים לקצה הדרומי של השוק, שם נמצאת תחנת המעבורת ויטון (Výtoň. אין קשר משפחתי לההוא מהתיקים).
אחד הדברים החדשים שגילינו לקראת הביקור הנוכחי בפראג הוא שפרט למעבורות התיירותיות שמפליגות על הוולטבה במחירי שחיטה, יש גם שירות מעבורות שמאפשר חצייה של הוולטבה, והוא חלק ממערכת התחבורה הציבורית של פראג (כלומר כלול במחיר כרטיסי התחבורה הציבורית). מדובר כמובן בהפלגה קצרה הרבה יותר, מספר דקות בלבד, אך עדיין חווייה חביבה, שגם עשויה לחסוך לא מעט זמן.
קו המעבורת P5 (כל קווי המעבורת מסומנים ב P, קיצור של Přívoz - מעבורת בצ'כית) מקשר בין תחנת ויטון שבגדה המזרחית לבין תחנת קוטבני (Kotevní) שבגדה המערבית וממשיך גם אל תחנת סיסרקה לוקה (Císařská louka), שנמצאת בקצה הצפוני של אי מאורך בשם זה.
עולים על המעבורת ביחד עם שלושה תיירים נוספים, אמא ושני ילדיה, שמגיעים גם הם ממדינה מסויימת במזרח התיכון. עבורם זהו ביקור ראשון בפראג, ואלין שמחה להרביץ בהם תורה ולספק שפע של המלצות, עד שבשלב מסויים האמא מרימה ידיים, מפסיקה לרשום ועוברת להקליט..
אנחנו בוחרים לרדת מהמעבורת באי סיסרקה לוקה, ופשוט מטיילים לאורכו. המקום שקט ורגוע, כמעט ללא אנשים ואנחנו נהנים מהשלווה הנעימה. חלקו הדרומי של האי מתחבר בסופו של דבר לגדה המערבית של הוולטבה, ומשם חוזרים בחשמלית למרכז העיר, לטיול קצר באי מקסים נוסף, הלא הוא אי הציידים (Střelecký ostrov), שגם הוא צבוע כולו בצבעי השלכת הנפלאים.
מכאן ממשיכים אל פארק קאמפה (Kampa Park), שגם אותו ניתן להגדיר כאי מבחינה גאוגרפית: חדי העין יבחינו שהוא מוקף מצפון, מערב ומדרום בנחל סרטובקה (Čertovka), וממזרח - בוולטבה. מטיילים מעט ומתיישבים לארוחת צהריים במסעדת פיקניק (Piknik Park). למרבה האכזבה, המרפסת הפתוחה של המסעדה, שנמצאת ממש מעל המים, סגורה עקב מזג האוויר הקריר ובעיקר הרוח, אך בסופו של דבר האוכל טעים גם כשיושבים בפנים.
אחרי הארוחה אנחנו חוצים את גשר קארל, למפגש עם חברינו היקרים מיקה ויאן. יושבים איתם בבית קפה שוקו (Choco Café), שהקונספט שלו מאוד פשוט: משקאות מבוססי שוקולד. מישהו צריך יותר מזה?
בשלב הזה מפרידים כוחות: עם כל הכבוד לפראג, משחק של הפועל דוחה הכל, ואני חוזר למלון לראות את המשחק, בעוד אלין ממשיכה לטייל להנאתה עם מיקה ויאן, שמחה על החופש שקיבלה ממני לאחר שלושה וחצי ימים אינטנסיביים. אני נהנה במלון מהניצחון של הפועל, אלין נהנית מיופיו של פארק לטנה וחוזרת למלון עייפה ומרוצה.
מסיימים את היום בארוחת ערב טעימה במסעדת טרה א מאר (Terra e Mare) הסמוכה למלון שלנו, ואחר כך - טיול חשמליות לילי.
היום החמישי
היום האחרון של הטיול מגיע, כמו תמיד, מהר מדי. בנוסף, לאחר 4 ימים של מזג אוויר כמעט בהזמנה, היום מעונן וגשם מטפטף לפרקים, ואנחנו מייחסים זאת, כמו תמיד, לצער של פראג על כך שאנחנו עוד מעט עוזבים.
היום האחרון של הטיול הוא באופן מסורתי יום ה"לא הספקנו": אין ממש תוכנית מוגדרת ליום הזה, אלא השלמה של מקומות שבהם רצינו לבקר ולא הספקנו עד עכשיו.
ה"לא הספקנו" הראשון הוא - איך לא - עוד קצת שופינג. יוצאים למקצה שיפורים בקניון נובי סמיכוב, קונים מה שקונים, חוזרים להשאיר את כל השלל במזוודות שנותרו בשמירת החפצים של המלון ויוצאים לסיבוב בגני וולדשטיין (Valdštejnská zahrada) הסמוכים לתחנת מאלוסטרנסקה. גני וולדשטיין במיטבם באביב, כאשר הפריחה בשיאה, אך גם בסתיו יש להם קסם מיוחד, על אחת כמה וכמה ביום סגרירי ואפור. האוויר הנקי וריח הגשם עושים לנו טוב, ובהחלט התגעגענו לקצת חורף, במיוחד אחרי כל כך הרבה חודשי קיץ בארץ.
מגני וולדשטיין אנחנו ממשיכים ל"לא הספקנו" אחרון - התצפית מגג בניין מאי (Máj Národní) שנמצא בצמוד לקניון קוואדריו. בניין מאי מוכר בעיקר בזכות 3 קומות המוקדשות כולן למשחקי וידאו (LEVELS Prague), אבל אנחנו פחות בעניין המשחקים ויותר בעניין התצפית. עולים לקומה העליונה, שבה נמצאת המסעדה היוקרתית פליי ויסטה (Fly Vista), שממנה ניתן לעלות אל הגג.
אבל לא כל כך מהר.
העלייה אל הגג מותנית (כפי שבטח ניחשתם) בישיבה במסעדה, או לכל הפחות בהזמנת משקה בבר. בימים של מזג אוויר יפה גם הבר החיצוני שעל הגג עצמו פתוח, אך לא היום. מזמינים שתי כוסות יין ועולים לגג. מה נאמר ומה נגיד - יופי של מקום לסיום הביקור בעיר. תצפית יפה מאוד על אזור העיר העתיקה ולא רק עליה, וגם מזג האוויר החורפי לא מצליח לקלקל את המראה. פראג זו פראג.
מהתצפית אנחנו יורדים אל קומת האוכל של "פשוטי העם" ומזמינים המבורגרים במסעדת פייב גייז (Five Guys) הזכורה לטוב מלונדון. המקום קצת צפוף וההמתנה בהתאם, אך גם הפעם לא יצאנו רעבים.
מכאן נסיעה קצרה חזרה אל המלון, איסוף המזוודות והנה אנחנו שוב בשדה התעופה, בדרך חזרה לארצנו הקטנטונת. עוד חופשה מושלמת בעיר מושלמת הסתיימה. מהר מדי.
אפילוג
פראג נפלאה ומומלצת בכל עונה (חוץ מאשר בשיא הקיץ.. 🥵🥵🥵), אך אין ספק שהסתיו מחמיא לה מאוד. צבעי השלכת היפהפיים קופצים מכל פינה, והטיול בגנים ובפארקים הרבים בהם העיר משופעת הוא פשוט תענוג צרוף. עומס התיירים בעיר אמנם גבוה תמיד, אך בתקופת הביניים שבין הקיץ לתחילת שווקי חג המולד - קצת קצת פחות עמוס, וזהו יתרון נוסף לביקור בעונה זו. מזג האוויר כבר קריר (יש שיאמרו קר..), אבל עדיין לא ברמה של חורף אירופאי אמיתי.
לגבי נושא המזומן, שעולה לא מעט בכל מיני פורומים - בפראג ניתן לשלם באשראי כמעט בכל מקום (כולל באוטובוסים ואפילו עבור שימוש בשירותים בחלק מהמקומות), כך שהצורך במזומן מסתכם בתשלום בדוכנים בשווקים (שוק האיכרים למשל) ועבור שירותים (כפי שכבר הוזכר, מומלץ להחזיק תמיד סטוק מטבעות של 10/20 קרונות למטרה הזו). אין שום צורך להיסחב עם אלפי קרונות במזומן.
אם מישהו עדיין לא השתכנע מהתיאורים שלי ומהתמונות של אלין - אנחנו שוב ממליצים בחום להגיע לפארק פרוהוניצה. ההגעה באמת לא מסובכת, ולגמרי לגמרי שווה את המאמץ.
גם הפעם, כמו תמיד, הרגשנו בפראג כמו בבית. לא נתקלנו בשום גילויי שנאה או כל בעיה אחרת על רקע היותנו ישראלים, ואין ספק שגם בשנה הבאה נחזור אל הבית השני שלנו. השאלה רק מתי ולאיזה מלון...
