הבוקר התחיל שקט כרגיל. אני אוהב את השעות הראשונות של היום כשהעיר עוד לא התעוררה לגמרי, במיוחד בפורטו. הקפה הראשון של הבוקר הוגש לי עם חיוך בבית קפה קטן שגיליתי אתמול במקרה, באחת הסמטאות שיורדות לנהר הדואורו. ישבתי מול הלפטופ, עובר על כמה מיילים, מסיים פוסט שהבטחתי לשלוח ללקוח בגרמניה, ומדי פעם מרשה לעצמי להרים את העיניים ולהתבונן בחיים שמתעוררים סביבי. נשים מבוגרות סוחבות סלים מהשוק, בחור צעיר רץ עם אוזניות, מישהו מנגן באקורדיון קרוב מדי אבל לא מספיק כדי לעצור אותי מלהקליד.
עבדתי עד הצהריים, ואז החלטתי שאני צריך קצת תזוזה. עליתי מהנהר חזרה למרכז, עברתי דרך השוק המקורה של בוליאו, נכנסתי לחנות תקליטים שמריחה כמו ילדות, וקניתי לעצמי עותק משומש של אלבום של קאייטאנו ולוסו. היה בו משהו שמשך אותי, אולי בגלל שאני מחפש את זה לאחרונה, את מה שלא ברור למה דווקא עכשיו.
אחר הצהריים פגשתי את לואיס, בחור מקומי שפגשתי כמה ימים קודם בחלל העבודה שיצא לי לנסות. דיברנו קצת על החיים כאן, על העבודה שלו כמעצב גרפי עצמאי, על איך פורטוגל משתנה עם כל הגל הזה של נוודים דיגיטליים. "זה טוב אבל גם מוזר" הוא אמר לי, "אנחנו מתרגלים להיות המדינה של כולם". חייכתי. אני הרי בדיוק אחד מאלה שמסתובבים ממדינה למדינה, עובדים על הדרך, נשאבים לחיים זמניים שנראים לפעמים קבועים מרוב שהם טובים.
אחרי שנפרדנו החלטתי שאני רוצה לחוות את העיר קצת אחרת הלילה. לא רק לשבת באיזה בר ולצפות באנשים, אלא ממש להיות חלק ממשהו. לא ממש ידעתי לאן כדאי ללכת אז שלפתי את הטלפון וחיפשתי המלצות בעברית. מצאתי אתר שנקרא "לישראלים" שמרכז אחלה מידע עדכני על חיי לילה בפורטוגל, כולל ברים שווים מועדונים עם וייבים שונים ולפעמים אפילו מסיבות של ישראלים.
מצאתי שם המלצה על בר קטן עם מוזיקה חיה לא רחוק ממני. המקום נראה בדיוק כמו שאני אוהב לא יותר מדי מתיימר אבל עם אופי. הגעתי לשם לקראת עשר בערב בדיוק כשהלהקה התחילה להסתדר. הסאונד היה גולמי כזה קצת עקום אבל מלא נשמה. הזמנתי ג'ין טוניק והתיישבתי ליד הבר.
לא עברו עשר דקות וכבר מצאתי את עצמי בשיחה עם זוג תיירים מצרפת. הם היו באמצע טיול של חודש מסביב לאירופה עצרו בפורטוגל "כדי לנשום" כך הם אמרו. דיברנו על מוזיקה על ערים שהפתיעו אותנו ועל הרגעים הקטנים שאף אחד לא מתכנן. אחר כך הצטרף אלינו בחור מקומי בשם מיגל שאמר שהוא בא לבר כמעט כל שבוע כי זה המקום היחיד בעיר שמנגן מוזיקה שהוא מרגיש דרכה משהו אמיתי.
בשלב מסוים הלהקה עברה לג'אם סשן חופשי הקצב עלה אנשים התחילו לרקוד והרחבה הקטנה שבין השולחנות הפכה לבמת חיבורים. רקדתי עם מישהי מברזיל שלא הפסיקה לצחוק בכל פעם שמישהו דרך לה על הרגליים אחר כך מצאתי את עצמי משוחח עם בחור גרמני על ההבדלים בין לעבוד לבד בבית קפה לעומת במרחב שיתופי ועל התחושה שלפעמים הנוודות הזו מביאה איתה ריחוק למרות כל האנשים שאתה פוגש.
בשלב מסוים הלכתי החוצה לנשום. הרחוב היה שקט וקריר והאוויר של הלילה עטף אותי ברכות. פתאום הבנתי כמה אני אסיר תודה על האפשרות הזאת לבחור בכל יום מחדש איך הוא ייראה. אמנם יש בזה גם בדידות לפעמים וגם חוסר ודאות אבל יש בזה גם חופש שלא מובן מאליו.
כשחזרתי פנימה כבר לא היה צורך לדבר. כולם רקדו. לא היינו חברים מהחיים אלא מהלילה הזה מהרגעים האלה שבהם אתה פשוט נוכח. ובאיזשהו אופן הרגשתי בבית.
הלילה נגמר לקראת שלוש בבוקר. צעדתי חזרה לדירה שלי עם צלילים בראש ותחושה עמוקה בלב. מחר יום עבודה חדש אולי שוב מול הנהר אולי בספרייה העתיקה שגיליתי אתמול. אבל הלילה הזה נשאר איתי כחוויה אחת מני רבות שמרכיבות את החיים האלה על הדרך מלאים באנשים מקומות רגעים ומה שביניהם.
