אנחנו זוג בני 50 פלוס, הגענו לאוגנדה בעקבות הבת שלנו שהתנדבה בפרויקט תן-ten, של הסוכנות היהודית. היא התנדבה בבתי ספר מקומיים בכפר בין אנטבה לקמפלה הבירה, ואנחנו קפצנו לבקר אותה. חשבנו לעצמנו, אם כבר קופצים לאוגנדה, אז אולי כדאי לראות אותה, ככה להתרשם מאפריקה. זה לנו הטיול הראשון באפריקה, מודים שהאהבה שלנו היא אסיה רבתית. אולי התחילה אהבה חדשה...

לפני הטיול קיבלנו יעוץ אצל אודי מאירי, טלפון 052-3354295. לפני מספר שנים נעזרנו בו לתכנן טיול בווייטנאם, תכנון שהיה מוצלח ביותר, וכשגילינו שהוא עוזר לבנות טיולים באוגנדה, לא חשבנו פעמיים ומייד התקשרנו. גם הפעם זו הייתה החלטה טובה. אודי אדם נעים להפליא, מכיר את השטח היטב, וידע לבנות איתנו ביחד טיול שהתאים לממדים שלנו. ממליץ בחום – שווה כל שקל.

את הטיול עצמו עשינו עם חברה מקומית בשם Kazinga tours, ברשותו של Felex  (טלפון לווטסאפ: +256-702-469730), הודות לאודי החברה עובדת הרבה עם ישראלים, והם מכירים את השגיונות שלנו. השירות היה מצוין לאורך כל הדרך, לא מעט הודות לנהג הנהדר שלנו: Moses Yiga.

דייגים על הנילוס

לפני שנסענו הסבירו לנו שבאוגנדה אין כמעט מלונות בדרג ביניים: או אכסניות תרמילאים או מלונות יוקרה. כיון שאנחנו אוהבים את המקלחת שלנו זורמת, ורצוי חמה, ומזגן שיצנן את הלילות החמים, החלטנו להתפנק ולבחור בכיוון של היוקרה. הדבר ייקר מאד את הטיול, אבל יש לציין לזכות המלון שלא פעם הם עצמם היו בגדר האטרקציה.

ומה על מזג האוויר? הטיול שלנו היה בחודש יולי, ומזג האוויר היה נהדר. ירד לנו גשם רק לילה אחד, הימים היו נעימים ביותר, מעט חם לקראת הצהרים, באזורים הגבוהים קריר בערב, אבל מעבר לזה, מזג אוויר נעים וטוב. עונה נהדרת לאוגנדה.

באוגנדה עצמה לרוב קל להסתדר. השפה הרשמית שם היא אנגלית, מה שאומר שבבתי הספר לומדים רק בשפה האנגלית. נכון שהכפריים לא ידעו לדבר אלא בשפה המקומית (וזו משתנה באזורים שונים), אבל הצעירים ידעו לדבר אנגלית, ונתוני השירותים ידברו אנגלית טובה מאד.

לפני יצאתנו הקפדנו לקחת את כל החיסונים הדרושים, שהחשוב בהם הוא חיסון נגד קדחת צהובה. בלי חיסון זה לא מורשים להיכנס לאוגנדה. האישור על החיסון חשוב להוצאת הוויזה, כמו גם כרטיס טיסה חזרה, וכתובת כלשהי בה תשהו באוגנדה (למשל סוכנות הנסיעות המטפלת או אחד המלונות).
את הוויזה כדאי להוציא מראש באינטרנט באתר זה: https://visas.immigration.go.ug/ . ויזה ל- 30 יום עולה 50$ ולא מעט סבלנות. מעין חימום לאוגנדה. התמונות שמעלים צריכות להיות בדיוק בגודל הנכון (חשוב להקטין אותם לגודל זה). כמטע סיימת הכל, ואז האתר החליט לצאת למנוחה ונפל לו. סיימתם לשלם? עכשיו רק צריך לקוות שזה נקלט. אין לדעת מתי תקבלו על כך הודעה. אבל בסופו של דבר הרישום נעשה, תוך מספר ימים מקבלים אישור למייל, אותו צריך להדפיס ולהציג בביקורת הדרכונים, שם יחתימו לכם תאריך כניסה ותאריך יציאה 30 יום לאחר מכן. כדאי לבדוק שמה שנרשם תקף, לבת שלנו פספסו ב- 10 ימים, והיא הייתה צריכה לחדש ויזה בקמפלה.

 יום 1 – יוצאים לדרך:

לאוגנדה טסנו דרך אתיופיה, ב- Ethiopian airlines, חברת טיסה חביבה. המטוסים היו מעט מיושנים, ללא מערכת בידור והאוכל אומלל. טיסה קצרה של 4.5 שעות הביאה אותנו לאדיס אבבה הגשומה. בשעות הבוקר המוקדמות שדה התעופה עודו מת. מזנון אחד פתוח, והחללים ריקים. במשך שלוש השעות שהמתנו שם המון אדם גדש את שדה התעופה, ולקראת הטיסה שלנו, לא רק שלא היה מקום לשבת, בקושי היה מקום לעמוד. לרגע עלה בנו פיתוי קל לספסר במקומות ישיבה. עוד שעתיים טיסה, ואנחנו נוחתים באנטבה.
מגדל הבקרה המחורר ממבצע יונתן עודו עומד במקומו, אבל שדה התעופה זז כמה קילומטרים, לשדה תעופה מודרני וחדיש. מודרני וחדיש במושגים אפריקאים כמובן. כלומר החורים בקירות הן לא מכדוריו של יונתן נתניהו וחבריו.
ממתינים למזוודות. אחת מגיעה השנייה לא. "זהו", הודיעו לנו, "כל המזוודות מהטיסה שלכם כבר הגיעו למסוע". אלא שאנו למודים ניסיון מהבת שלנו, סורקים היטב את החלל, אולי המזוודה במקום אחר, כפי שהיה לה. לא? אז ממתינים. ובאורך פלא, אחר דקות ארוכות המסוע חזור לפעול והמזוודה הנעלמת מופיעה.
בדרך משדה התעופה עוברים באנטבה, זו עיירה אפריקאית יחסית ברמה גבוהה. מה שאומר, כביש סלול היטב, חנויות קטנות משני צידיו ודוכנים למזון, ירקות וחלפני כספים, זהו המקום להחליף דולרים לכסף מקומי. יש להצטייד בדולרים חדשים, רצוי שטרות גדולים. ברוב המקומות לא אוהבים לקבל יורו. בערים המרכזיות יש גם אפשרות להוציא כסף בעזרת אשראי במכונות ATM, אם אלו עובדות. כשאנו היינו שם, 1,000 שילינג מקומי היו שווים כשקל אחד. כמה נוח להמיר.
אנטבה היא לא באמת עיר אלא יותר הרחוב הראשי הוא עיקר העיר, ובו נמצא גם קניון Victoria Mall. זה הקניון החשוב באנטבה, ומי שבעניין של קניות יוכל לבלות בו 5 דקות מלאות. אחרי הכול – זו אפריקה. בקניון סופרמרקט, ובו גם מוצרים מערביים (יקרים, אגב) שני בתי קפה חביבים, קולנוע, 2-3 חנויות של בגדים, אבל החשוב מכל: זהו המקום לקנות סים מקומי. תמורת כ- 50 שקלים, עשינו סים שמאפשר שיחות מקומיות, וכ- 10 גיגה גלישה, שהספיקו לנו מעל ומעבר.

המנהלה נגמרה, ועכשיו נותר להעביר את הזמן, עד לסיום יום הלימודים, שנוכל לאסוף את הילדה מבית הספר. אנו מעבירם את הזמן באחד מאתרי התיירות החביבים עלינו ביותר: השוק המקומי!
ממש על שפת אגם ויקטוריה, שוק כפרי מקומי. ירקות, פירות טריים. המון בננות – בעיקר מטוֹקָה – שלמרות שמם אינם מתוקות, אלא משמשות לבישול. הפירה המקומי עשוי מבננות אלו, והוא בתוספת שעועית מהווה את רכיב המזון העקרי.
באוגנדה מאמינים במחזור: רוב דוכני הבגדים הם לבגדים משומשים, עד השלב בו יש הרבה יותר חורים מבד. סנלדרים מטלאים נעליים בפעם העשירית, וצגים עתיקים עוברים שיפוץ ותיקון.
בשוק גם נתקלנו ב- rolex הראשון שלנו. הרולקס הוא מאכל רחוב עממי פשוט: חביתת ירק (לבקשתכם) עטופה במעין לאפה מקומית, טעים ומשביע במחיר של 1-2 שקלים.

הגיעה השעה לפגישה המרגשת. אנו אוספים את הילדה, יש שלה ערב חופשי, ולוקחים לארוחה חגיגית במלון הפאר בו נבלה את שני הלילות הבאים: lake Victoria Serana

מכין הרולוקס
בשוק הדייגים
בשוק הדייגים
בכפר הדייגים באנטבה

 יום 2 – קאמפלה:

זריחה מעל אגם ויקטוריה

קמפלה עיר קשה. הרבה מקומות בעולם השלישי לא קלים, אבל קמפלה משדרת חיספוס מיוחד. אין בה חן. אין נוי. כבישים עמוסים, נהר של אופנועים מתחתר בין כלי רכב שידעו ימים טובים. את הסיור אנו מתחילים בשווקים. אנחנו האדם הלבן היחיד. הם לא מתלהבים מאיתנו, אנחנו לא המזונגו (=אדם לבן) הראשון שהם רואים, אבל בהחלט היחיד בשטח. פה ושם מקווים שנקנה תבלינים, פירות. לא בכוח, בתקווה לעשות מעט מעות ביום העמל. פירות וירקות טריים בכל גודל בערמות בשוק אחד. באחר מדפים על מדפים של נעלים: יד שלישית או כאלו שיוצרו במקום משאריות שונות. איזור של בגדים, משומשים או חדשים, או בתפירה עצמית: בתא קטן  יושבות שש נשים בשני טורים כל אחת רוכנת על מכונת תפירה. מרכלות. לפעמים איזו מכונה מטרטרת ברקע, ממילא קונים בשפע אין. הכול עמוס ודחוס: המוצרים, הרוכלים, הדוכנים העוברים וגם השבים. משהו באווירה קשוח, לא אלים, אבל נוקשה. הם לא מחייכים.

שוק בקמפלה
בשוק הגדים בקאמפלה
בשוק הפירות בקאמפלה
התחנה המרכזית בקאמפלה

אחרי שעה ארוכה מאד ומרתקת בשווקים השונים, בה טעמנו חגבים וטרמיטים מטוגנים (אם תהיתים הטרמיטים היו טעימים יותר, אבל אולי זה עניין של תיבול, אל תמהר לדחות את מנת החגבים שתוגש לכם). הגיע הזמן למעט שקט ושלווה, ואיזה מקום טוב מחצר ארמון המלך. המלך לא גר בארמון זה, הוא מגיע אליו רק לטקסים, לא נעים לו אחרי מה שהארמון ידע בהעדרו. איש לא גר בארמון, אבל ממש בחצר מגורים מטים ליפול, בין מטעי בננות, וזאטוטים חציים ערומים מסתובבים ללא השגחה. קיבלנו הסבר על מלכי אוגנדה, ואז פנינו לצד השני של הארמון. בונקר קטן, חצוב היטב, חללים, מעין מחסנים, מעל רצפה עמוקה. הישראלים בנו זאת לאידי אמין, אחרי שגרש את המלך ואת הנשיא ששלט לפניו. בחללים אלו החזיק אידי אמין מתנגדים לו, או סתם אנשים שלא באו לו בטוב. הרצפה העמוקה הייתה מלאה במים מחושמלים. פעם ביום היו מכבים את הזרם ובאים לסלק את הגופות מהחללים הצפופים. הטענה היא שכ- 19,000 אנשים מצאו מותם שם. מתוך 300,000 שאידי אמין חיסל. עכשיו אפשר להבין מדוע הארמון לא בא למלך בטוב.

ארמון המלך
הכלא של אידי אמין
מגורים בחצר הארמון

משם נסענו לקניון אָקַצְיה, זה אחד מהקניונים ה"פאנסי" בקמפלה. מספר חנויות אמתיות ויקרות: בגדים, חשמל, וסופר גדול. מסביב כמה בתי קפה שמיועדים בעיקר למזונגו או לבני אפריקה שעברו תהליך מזונגופיקציה. טעימה קטנה מאירופה בלב אפריקה. כשאני אומר אירופה הכוונה יותר לזו של שנות התשעים.אבל אפשר לקנות KFC, רשת המזון המהיר הבין-לאומי היחידה שחדרה לאוגנדה. אפילו מקדונלד לא הגיעה.

חוזרים למלון היוקרתי, כאן בגינות הגדלות  והירוקות שמעל אגם ויקטוריה אין כניסה לקאמפלה. 

 יום 3 – הדרך לג'ינג'ה:

ג'ינג'ה נמצאת ממש ליד מוצא הנילוס מאגם ויקטוריה. לשם אנו נוסעים.
בדרך לנילוס מספר תחנות:
הראשונה ביקור בבית ספר פרטי, כלומר בית ספר ברמה גבוהה ביותר התלמידים לנים בו, מגיל 3, ויוצאים הבייתה פעם בשלושה חודשים. תלמידים בני 7 לומדים באנגלית קולחת חיבור וחיסור של שברים ממורות מקסימות.

בבית הספר הפרטי (והמולסמי)

ממשיכים בדרך, מוזס פונה לאיזו דרך עפר צדדית, נוסע לתוך הכלום ועוצר. אנו בכפרון קטן. רואים מעט איך חיים האנשים, מייבשים את התירס שלהם, שואבים מים מהבאר. חיים פשוטים ודלים.

סתם כך בכפר
שואבי מים בכפר
מכינים לבנים לבית

באמצע הנילוס, בין אשדות ומפלים, נמצא אי קטן ומיוער, ועל אי זה נבנה מלון בוטיק מפואר (מלון Wildwater lodge). בו נבלה את היום הקרוב. במלון כ- 10 בקתות, בינהן מחבר שביל שעובר על דֵק עץ מעל הצמחייה העבותה, מזון מלכים ושתיה חופשית. לכל אחד אמבטיה נסתרת הפונה למפלים סביב. מיטת ענק. מקרר עם שתיה ויינות ואלכוהול כאוות נפשך. הארוחות נעשות על ידי שף. קולות המפלים מכל עבר מתערבבים עם ציוצי העטלפים שחגים מעל היער באלפים, תחושה של ג'ונגל במיטבו. אבל כאן הג'ונגל אצילי ביותר הדלות אין לה מקום פה בג'ונגלון שעל הנילוס.

המלון על הנילוס
מהמלון שבנילוס

 יום 4 – מ'ינגה למבאלה:

ב-11:00 נקראנו לעולם האמיתי שמחוץ לאי. עולם של כפרים עניים. עניים וטבולים בירק. ברגע שיוצאים מסביבות קאמפלה, הכל מסביב ירוק. על הגבעות יערות, וסביב כפרונים קטנים, האדמה שופעת אננס, בננה, קפה, מנגו, ירקות שורש, והכל ביחד באותה חלקה. בשל התנהלות חקלאית לא יעילה, כל איכר מגדל בחלקה הקטנה שלו הכל בבת אחת, מספיק להתקיים בקושי. הבקתות בכפרים עשויים אדמת בוץ אדומה, ילדים בחצי גוף עירום: חצי עליון או תחתון או שניהם ביחד, משחקים בבוץ, או שואבים מהמים מהבאר הכפרית, להביא הבייתה בג'ריקנים צהובים. נשים קשות יום עובדות בכל הבא ליד, וגברים בטלים רובצים בפתח הבקתה. בכפרים אלו, שעל גדת הנילוס סובבנו על טרקטרון. הירוק מכה מכל עבר, והאדום נדבק לגוף. שכן אדמת אפריקה אדומה, חול אדום שהתפורר לאבק, ונדבק לאספלט, לרכב ולעור. הכול ירוק, אבל האוויר אדום.

על גדות הנילוס

שמים פעמנו למְבָּאלה. בנופים של שדות אורז, ביצות מכוסות פפירוס, והרבה כפרונים מרובי מטעים. במבאלה, עיר אפרקאית שוקקת, אנו יורדים מהכביש לדרך עפר אפריקאית מפזרים עננות חול אדום לכל עבר, פניה ימינה והנהג סוטה מדרך העפר לדרך עפר טרשית ומחורצת שגם לטרנזיט שלנו קשה לעבור בו. הדרך מטפסת מעלה על הר אלגון, שבין אוגנדה לקניה, חודר ליער וכמעט נבלע בו. פה ושם בקתה עלובה וילדים קוראים מזונגו. הנה לאחר עליה ארוכה לעבר שום מקום אנו עוצרים. היום שישי, אז נהוג להחנות בחוץ. לא להפר את קדושת בית הכנסת.
קהילת יהודי אבואיודיה כוללת כיום כ- 2,000 איש, רובם באוגנדה, כשהמרכז הגדול הוא בכפרון ליד מבאלה. בלב היער, אנו מגיעים למבנה נאה, בית כנסת מקומי, ובפנים ארון קודש, מקומיים נרגשים חובשי כיפה, הרב המקומי מברך אותנו בעברית, ואנו נקראים לבית הכנסת. הרב ועוזרו מנגנים שירה על גיטרות, לתיפוף שני יהודים אחרים, המילים בעברית או אנגלית בהתאם למזמור. אחר כך הרב נושא דרשה, אנו מתפללים שמע ישראל, קידוש ועוד תפילות רבות אחרות, והנשים נקראות להדליק נרות. בית כנסת יהודי, בלב הג'ונגל האפרקאי, איש לא מבין את התפילה, והם לא ידעו אלפיים שנות גלות, אבל האל אותו האל. שחור או מוזונגו.

בבית הכנסת של אבוידיאה
הנוף מאיזור בית הכנסת

הלילה ובלילה הבא אנו ישנים ב-  Mbale resort hotel שנמצא בפאתי העיר. מלון גדול יחסית לרוב המלונות בהם נשהה. האוכל מגיע במהירות אוגנדית(כלומר כעבור שעה פלוס מההזמנה), אבל החדר מרווח ונעים והשירות מנסה להיות יעיל.

 יום 5 – סביב הר אלגון

הר אלגון, שכולו מלא במטעי קפה מעורבים בבננות, בקנה סוכר, בתירס ובכל מה שיכול לצמוח לאכילה או שלא לאכילה, מטעי כאוס טרופי, הוא הר געשי שמתרומם לגובה מעל 4000 מטר, או כ- 3000 מטר מעל המישורים שתחתיו. הוא בנוי כהר שולחן, מצוקים מתרוממים לרמה שטוחה, וממנה מתרוממים עוד מצוקים לרמה הבאה. מעין עוגת חתונה, אבל בירוק. בכל רמה זורם לו נחל שוצף, וכשהוא מגיע למצוק הוא הופך למפל. מפלים שנופלים סביב להר מגבהים של 100-300 מטר.

במפלי סיפי
עוד אחד משרשת המפלים בסיפי

אחד המפלים האלו שמו הוא סיפי. מדובר במערכת מפלים שהגבוה בהם הוא 100 מטרים. אנו מטיילים למפל הראשון, שנינו עם 6 מקומיים שמקווים לטיפ על כך ששהו איתנו. משם אני ממשיך עם המדריך להעפיל בדרך החלקלקה ממפל למפל. הדרך עוברת בין אותם מטעים תמוהים, ובין כפרונים עלובים, שבתיהם עשויים בוץ, אפילו לבני חימר אין כאן. אבל הילדים צוהלים כשחולף מוזנגו. צוהלים גם בין מוזנגו למוזנגו. ילדים לא צריכים הרבה, כדור סמרטוטים עטוף חבלים נבעט לשער טוב כמו כל כדור אחר.

בטרק בין המפלים
בטרק בין המפלים
בטרק בין המפלים

נפגשים שוב במעלה ההר, נוסעים לנקודות נוף לצפות ברמה שמתחת. זו נקודה טובה לראות בה שקיעה, אבל בחוסר שיתוף פעולה היא לא הסכימה להגיע בחצות היום. הולכים ללמוד להכין קפה, וללגום מהקפה שכתשנו.

נקודת התצפית
ועוד מנקודת התצפית

במפל של סיפי יש סנפלינג 100 מטר יורדים באוויר לצד המפל שמרסס את יורדי הסנפלינג. ירידה וקוץ בה, שכן אחריה יש לטפס חזרה אותם 100 מטר ויותר, בדרך חלקלקה ותלולה. זה נהדר לבני עשרים, פחות לבני 20, בפעם השנייה וחצי. אלא שבטיול נגלה לנו סוד: אפשר להמשיך במורד הנחל בדרך מישורית עד לרכב. בדיעבד היינו צריכים להבין שהאוגנדים אומרים מישורית הם מתכוונים בממוצע. כלומר העליות והירידות הרבות די מצמצמות זו את זה. והבוץ אותו הבוץ. כן כפי שהבנתם עשינו את זה. 20 מטר באוויר ואשתי מתהפכת ראשה כלפי הקרקע ורגליה לשמיים ועושה הפוכה את כל הירידה, קפיצת ראש בת 100 מטר הישר לנחל.

המפל של הסנפליג

מותשים מחוויה ומהליכה ארוכה בסבך היער והמטעים, אנו חוזרים למבאלה. בדרך הנהג עוצר, מסתובב ונכנס לתוך כפרון, ובכפרון מסיבה. מסתבר שבאוגנדה יש מנהג לנשים חסרות בעל (מצב הנשים באוגנדה הוא סיפור בפני עצמו. סיפור עצוב.). הן מתאגדות וביחד לרכוש בכל פעם ציוד לבית של אחת מהן. הן חוגגות זאת במסיבה – כל הכפר בא. זקנים וטף, רוקדים, אוכלים, שרים, כשהפריטים שנרכשו מוצגים בריקוד ומחול. הפעם הצטרפו למסיבה זוג מוזנגים מוכתמים בבוץ והשימחה הייתה כפולה כשהם חוללו ביחד עם כולם.

כיבוד לבאי המסיבה
חלוקת המתנות

הערב יורד, והנהג שלנו רגע לפני המלון חותך לדרך עפר שעולה בחלק אחר של ההר. חלק אליו לא מגיעים תיירים. סביב מפלים צונחים, מצוקי ההר חושפים ביער העבות מִסְלע נוצץ מול קרני שמש אחרונות, בין כפריים שבקושי יצאו מהכפר שלהם, השמש שוקעת ומאירה את כל העמק העצום באדום וכתום, ומסמנת לנו לחזור למלון לישון.

שקיעה בהר אלגון

 יום 6 – לשמורת מורצ'ינסון

למרות השמועות, הרבה מהכבישים באוגנדה סלולים וטובים. במאמץ של השנים האחרונות, ובעזרה סינית, נסללו כבישים רבים. אולם עדיין התנועה איטית, וביום זה אנו גומאים את המרחק הרב ביותר לטיול מכמעט הגבול עם קניה עד כמעט הגבול עם קונגו.

על אם הדרך
עיירה אוגנדית טיפוסית

בתחילת הדרך פונים לשביל עפר לאמצע שום מקום. בדיוק באמצע שום מקום זה 6 בקתות חימר עגולות וגג להם כמו כיפה עשוי מקש. כל בקתה קוטרה כשלושה מטרים וגובהה בין 1.5 ל- 2. במרכז המעגל הוציאו את הרהיט היחיד בבית, כסא, למזונגו שבא לבקר. כמוהו לא ביקר בכפר מעולם. בעוד אני מדבר עם המבוגר האחראי, מכיר את גינת הירק על בוריה, ודן במבנה המטבח (שלוש אבנים וסיר עליהן), מגיעים הילדים. כמו עשים אל אור, עוד ועוד ועוד, מצטחקים אל הסיטואציה נרגשים, מתמוגגים לראות את התמונות של עצמם במצלמה, כמו אומרים:"ת'כלס פעם ראשונה שאני רואה תמונה של עצמי, במיטב מחלצותי הבלויים להפליא".

בכפר

אחרי עוד נסיעה ארוכה עוצרים ב-"לירה", עיר שוקקת חיים ובמרכזה שוק למקומיים. בשוק זה שתי קומות שמיועדות למכונות תפירה. ביום רגיל, כולן מאוישות, ביום ראשון, רק חלקן. עשרות רבות מאד של תופרים. באוגנדה הדרך המקובלת היא לקנות בד, להביא לתופר שיתאים שמלה למידתך, היום גם יש שיטה חדשה, הבא בגד יש שניה (או יד עשירית) שהתגלל לידך והתאם למידתך. רבים התופרים באוגנדה אבל רבים יותר התפרנים.

לקראת אחה"צ מגיעים לשמורת מוריצ'ון. שמורת טבע ענקית. רוצים לראות חיות, מקרוב? סעו לספארי ברמת גן. אבל פה תוכלו לראות אותם בטבע האמיתי. כלומר מרחוק ובמרחבי ענק. עדר צבאים רועה פה, באפלו מתמוגגים משלולית בוץ שם. חזירון בר, החומק בין העשבים הגבוהים. סביב מישורי סוואנה, וג'יראפות מהלכות באצילות מעל קילומטרים אינסוף של עשב שמגיע לגובה של כמטר, כשפה ושם עצים בודדים מטליאים את הנוף. לפתע הנהג שלנו חורג מהשביל, נכנס הישר לתוך הסבך הגבוהה, פונה וליד עץ צעיר, שרירותי לכאורה – "הסתכלו מטה". הישר מתחתינו צמוד לרכב, זוג לביאות נועצות בנו מבט של :"לטובתכם על תפריעו את מנוחת השכנים". סבנו חיש על עקבותינו וחזרנו נזופים. לא לפני שצילמנו ראיות מי איים עלינו, במקרה ש-...

את הלילה אנו עושים ב- Paraa safari Lodge שנמצא ממש בשולי השמורה, ממסעדת המלון ניבט הנילוס רחב ושליו לכאורה, וקולות שאגות של היפופטמים נשמע מהדהד עם ערב.

צבאי קוב רצים לשקיעה

יום 7 – ממורצ'ינסון להוימה

פה באוגנדה, החיות יוצאות ללחוך עשב לפני שיהיה חם מידי. ככה באיזור 5:00 לפנות בוקר. על כן בשש, לפני אור ראשון נחילי התיירים יוצאים לשחר לציד. כבר ביציאה מהמלון פילון עומד, ואם יש פילון אולי לידו אמא זועמת. בזהירות עוקפים אותו, אמו מתקדמת להזכיר שהיא כאן. אט אט השמש עולה והסוואנה נתגלתה במלוא חיותה: נחילי צבאי קוֹבּ מקפצים מכל עבר, כמה אנטילופות טיפשות (זהו שמן הלא מדעי), חזירי בר, וג'ירפות לרוב. רק התאוֹאים עוד ישנים. הם יצאו לבצבץ בשלולית מאוחר יותר. מבחינתם שהפרה תקום מוקדם לחליבה, לתאו יש כבוד עצמי.

גיראפות בזריחה בשמורת מוריצנסון
תאויים שאחרו קום

אחר שעתיים בספארי, חוזרים למלון, לארוחת בוקר משם באור היום מתגלים נופיו המיוערים של הנילוס, רחב ושקט, מאה מטרים של נחל ירקרק ומרשים זורם בדממה את מחצית אפריקה. מהמלון נוסעים  למפלי מורצ'ינסון שעל הנילוס, המפל גובהו 45 מטר ורוחבו 7 מטרים, כלומר רוב הנילוס הרחב נדחף לפתח כה צר שמעלה נד מים בגובה של כמה מטרים ששוצפים בעצבנות, ורסס אדיר מצייר קשתות. מראה מרשים של עוצמת מים. האגדה מספרת כי מתחת למפל, מעט בהמשך הזרם ממתינים תמסחים רעבים לגורי היפופוטם שנסחפו בזרם.

הנילוס מהמרפסת במלון
במפלי מוריצ'ינסון
במפלי מורצ'ינסון

בדרך חזרה למפל הסוליה של אשתי מתאהבת במקום ומחליטה להיפרד מהנעל ולהישאר באוגנדה. שתשכח מזה. אנו אוספים אותה ונוסעים לעיירה המקומית, שם סנדלר רחוב, בקפדנות רבה מדביק את הסוליה ותופר אותה לנעל. גם את הנעל השנייה תפר – מי יודע מתי היא תחליט להיפרד לדרכה. בינתיים אני תר את העיר מהשווקים האומללים שמוכרים בגדים מאד משומשים ונעליים, שלא תמיד יש להם בני זוג בערמה, עד הסופר המקומי (ביסקוויטים עתיקים ומעט  מוצרים בסיסיים).

נעלים משומשות מישהו?
מנגו טרי? מנגו מיובש?

ראינו אנשים – זמן לצפות בחיות. המטרה לראות שימפנזות. בשמורה ג'ונגל ובג'ונגל חיות שימפנזות בר. מדריך מקומי מכניס אותנו למעבה הג'ונגל ומצביע על צלליות עלומות. אנו צריכים להאמין לו שאלו שימפזנות. האישה לא עומדת בלחות וחוזרת לרכב אחרי מספר דקות, ואני ממשיך בגבורה. בעומק הג'ונגל, אין שבילים, אין קרקע, הכל צמחיה מתחת לעץ גבוה אנו עומדים ורואים הבלחי שימפנזות.

הבלחתו של שימפנזה

את היום מסיימים בעיירה הוימה. במלון Hoima Cultural lodges,  מלון בסיסי שידע ימים טובים יותר, אבל אנחנו לא צריכים יותר, החדרים קטנים אבל המקלחת טובה, ומאוורר סביר. מסתבר שאנו האורחים היחידים במלון, מה שלא מפריע ללהקת ריקודים עממיים להופיע בפנינו. ריקודים אפריקאים נמרצים וסוחפים לצליל של מגוון  גדול של כלי הקשה (אחר כך נלמד על כולם ואפילו נוכל להתנסות בהם). מסיימים את היום בהילולה אפריקאית: להקה של כ-15 משתתפים ושני מוזונגו.

 יום 8 – לעבר קיבלה:

שוב יום של נסיעות לפנינו. הנוף הפסיק להיות מישורים חלקים, גבעות עגולות וגבוהות שעליהן מטעי תה, כפרים קטנים ופה ושם מקטעי יער מוליכים אותנו לפורט פורטל. פורט פורטל נמצאת בקצה השבר הסורי אפריקאי  באיזור שידע פעילות וולקנית רבה, לפני כ- 12 אלף שנה. עכשיו נותרו בו שפע של גבעות חרוטיות ותלולות מאד, שארית של ההתפרצויות ובליבן מכתש, והמכשתים מלאים במים, שפע של אגמונים עגולים, רובם מוקפים במצוקים.

מכתש ובליבו בוסתן
מכתש ובליבו מים

אני ומדריך מקומי הולכים בין הגבעות ומטפסים באומץ אל אחת הגבוהות שבהן- Kyeganywa hill. שלושה אגמי מכתשים מקיפים גבעה זו, ברקע הרי הרנזורי (השלישיים בגובהם באפריקה – מעל 5000 מטר) מתחת מרחבים ירוקים של מטעים וכפרים. נוף עוצר נשימה, או אולי זו העלייה שעצרה אותה. מתחת לגבעה ממתינה אשתי, היא הגיעה עם הרכב עד למתחת לגבעה, ויתרה על ההליכה עד אליה, ועל הטיפוס לפסגתה, הסתפקה בחניון מתחת, באמצע הדרך לפסגה וראתה  מגובה הרכב את שלושת האגמים, אמנם לא במבט אחד, אבל את כל השלושה מתנצנצים תחתיה. הכול שאלה של אורך נשימה...

מנקודת התצפית - ברקע הרי הרנזורי
מנקודת התצפית

את הלילה אנו עושים במלון מפואר בלב הג'ונגל, מלון Chimpundu lodge. המרפסת בתוך היער, חדר עצום ומפנק, אמבט יפיפה מוצג בדיוק אל מול הנוף. אבל באפריקה, גם במלון המשובח ביותר, המים החמים יסתיימו באמצע המקלחת והידית לחדר לא תסגר, אלא אם גם ננעל את הדלת. הסוד הוא לכייל את הציפיות, תמיד נמוך יותר. אבל עם ערב המרפסת מוקפת שריקות של אינספור ציפורים, וצפרדעים, קופים וחרקי ג'ונגל מנעימים זמירות בכל הלילה. שיר ערש של הטבע.
יום 9 – בקיבלה:

ת'כלס זה היום המיותר במסלול. בבוקר אני יוצא לעשות טיול רגלי סביב ביצות פיבודי. הביצה עצמה היא ג'ונגל סבוך ביותר, צמחים על צמחים על צמחים. אנו הולכים בשביל שעובר בינה לבין השדות החקלאים מסביב. המטרה לראות ציפורים וקופים שחיים בביצה. מידי פעם המדריך מצביע על ענף רחוק ובו צלילית של קוף, או רחש בעלים שחולף לרגע. אם היו שם קופים הם היו לא יותר מהבלח.
אחר כך מצטרפת אשתי ואנו הולכים ללמוד איך מכינים בירה וג'ין מבננות. רוצים לדעת? בבקשה,תסחטו טוב את הבננות, עד שיהיה מיץ, תסננו דרך עלי הבננה, לזקק את המיץ עצמו, תוסיפו מים שמרים ותנו לזה לתסוס. רוצים ג'ין – גם אפשר. קיבלנו הסבר על המזקקה הביתית ואיך יוצרים ג'ין של 40% אלכוהול ואיך של 75% אלכוהול. כאן שותים מזה ומזה. בבניין הסמוך כמה נשים שארגו בעלי בננה רקדו ריקוד מסרותי, הדגימו איך לארוג, ובעיקר מכרו מתוצרתן. התעשייה לתיירים מחלחלת גם לכאן.

בצהרים מוקדמים חוזרים למלון, יושבים במרפסת לבהות אל הג'ונגל. מהג'ונגל קריאות רמות של קופים, כועסים זה על זהה, מקללים מכל הלב. הנה הם הישר מולנו ביער הסובב, נראים היטב מהמרפסת של החדר, הרבה יותר טוב מבביצות של פיבודי.

 יום 10 – לשמורת Queen Elizabeth

השבר הסורי אפריקאי מבקע את האדמה מהחרמון עד להרי הרנזוורי בדרום מערב אוגנדה. בכל מקום בו הוא עובר נוצר בקע באדמה, שהאקלים בו צחיח יחסית לסביבתו אם הרמה האוגנדתי בסביבה זו היא ברום  1300 מטר, הרי שהשבר כאן יוצר אזור שהרום שלו 900 עד 600 מטר. סביב סביב חרוטים געשיים מיתמרים לרום. אנו חוצים את איזור חרוטי הגעש. בכל חרוט מכתש, חלקם מלאים במים מתוקים, וסביב ג'ונגל. הירידה לאגמים תלולה מאד, והמים בהם עמוקים. בחלק המים חלחלו ויצרו אתרים נפלאים לחלקות בננות שסביבן מצוקים של אדמת וולקונו.

אחד המכתשים ובו אגם מלח

חוצים את נופי המכתשים ויורדים לעמק. את הדרך חוצים נחלים שזורמים מקרחוני הרי הרנזוורי. קרחונים שחוצים את קו המשווה, כמונו, בדרכנו דרומה לעמק השבר.

גם כאן, כמו בארץ, השבר עושה דרכו באגמי מלח. אנו יורדים לאגם Katwe, שבו המקומיים חוצבים מלח. מייבשים בריכות, וגבישי מלח גדולים נוצרים להם. ואז למים הרדודים נכנסים אנשים ושוברים במוטות מתכת את גושי המלח ומעלים אותם לחוף. למרבית הצער עבדות היא כבר פאסה, אז את המלאכה הארורה הזו עושים אסירים. שיירה של אסירים במדים צהובים פוסעים על גישרי האדמה בין בריכות המלח מצד אחד, ומולן נערות בית הספר התיכון, שבאו לכתוב עבודה על המקום, מחייכות ועושות עיניים תחת מטריות צבעוניות, שספק מגינות מהשמש, ספק מהוות אקססורי אפריקאי.

תלמידות תיכון באגם המלח
איסרים באגם המלחה

גם כאן, כמו בארץ, בעמק של השבר הסורי-אפריקאי אגמי מים, מעט גדולים יותר. טוב הרבה יותר גדולים. סביב לאגמים סוואנה, אבל זו צחיחה ביותר, כבר לא ירוק, אלא עשב צהוב ובו צומחים עצי קקטוס ענקיים. בהתחלה נראה שהסוואנה כאן, רדומה ונטולת חיים. אבל כשמתקרבים לאגם אדוארד מסתבר שבעלי חיים, אוהבים מים. ולכן סביב סבבי בעלי חיים לרוב. אנטילופה "נביחת המים" גדולה וגאה, מלחכת עשב, חזירי בר מחפשים בבוץ, ובעיקר פילים. צועדים להם בנחת לרחצה היומית, טבילה במים, והנפת מלוא חופן-החדק של חול על הגוף. תענוג!!
אנו נהנים ממראה הפילים בטבע, מהבבונים ששומרים על הכביש, בסוואנה הצחיחה הזו של שמורת המלכה אליזבת.

בין אגם אדוארד לימת ג'ורג', מחברת תעלת מים בשם תעלת קזינגה.  מדובר בתעלה טבעית שאורכה כ- 30-40 ק"מ ורוחבה מאות מטרים בודדים. על גדות התעלה חיות לרוב באות להפיג את חום היום. היפופוטמים בוקעים מהמים וצוללים חזרה, אחרים ישנים בצוותא על גדת התעלה. המוני תאויים נהנים מאמבטיית בוץ עסיסי. כמה תניני נילוס תופסים שמש אחרונה מול לטאות כוח ענק שמחפשות חרק עסיסי. שפע  של ציפורי מים תרות אחר דייג, וחברות שלהן מנקות את עורף התאויים מקרציות מיותרות. כמובן על לנו לשכוח את הפילים, ששותים ממי האגם, או לועסים את עשב הנחלים שצומח סביב, ופה ושם שוברים עץ בחדק שלהם ולועסים את העץ כולו בהנאה. כל אלו במרחק מטרים ספורים מאיתנו. חוויה ייחודית.

חוזרים מהשיט לסוואנה. הנהג לוקח אותנו למלון בדרך עוקפת, דרך עפר במצב מזעזע, עצים תוקפניים שולחים אצבעות ענפים דרך חלונו הרכב, האדמה סחופה, הדרך בתורה ואכולה, ואנו מטפסים אל סכין בין המכתשים. הנוף סוריאילסטי בעיקר, בשל שריפות הענק שצובעות את השמיים באובך אדום. זו הדרך שלהם לברא את העשב שיבש, השרפות עוברות קרוב מאד לכביש אולם אנו בטוחים בידיו של מוזס הנהג האמיץ.

זהו, הגענו למלון שלנו Kasenyi Safari Camp. טוב לאוהל שלנו. מלון זה נמצא בלב השמורה. החדרים הם אוהלי ענק עם רצפת עץ, מקלחת מבוטנת, וכל הלוקסוס האפשרי. אבל בלב השמורה. כלומר מהרגע שהחושך יורד, לא יוצאים מהאוהל בלי ליווי של פקח חמוש. חמוש ברובה להפחיד היפופוטמים שיצאו לרעות באיזור, ובפנס להאיר את הדרך. אין כלל תאורה.  על כן כשיוצאים למרפסת של האוהל-חדר, החושך מוחלט ואינספור כוכבים עוטפים את שביל החלב ומנצנצים לנו לילה טוב.

 יום 11 – אל אגם Mutanda:

האור מאיר בשמורה, ואנו יוצאים לדרך. בסוואנה מאות צבאי קוב רועים בעשב, מדלגים לכאן ולשם נהנים מהבוקר הצונן לפני שהשמש תצרוב את הבקע.

עכשיו תארו לעצמכם את הסוואנה כמישור צהבהב עצום, עוגת וניל, אולי בננה, מעוטרת בשברי אגוזים (כלומר עצים בודדים), אלא שמשהו לקח סכין וחתך חתך חד ועמוק, ומלא את העוגה בשוקולד כהה, כהה כמו ג'ונגל שאין השמש חודרת אליו. זה בדיוק מה שקה כאן בשמורה של Kyambura Gorge . נחל חצב קניון מאה מטר עומקו ו-150 מטר רוחבו, במרכז זורם נחל ונוצרה מיקרו סביבה של ג'ונגל עבות. בג'ונגל זה חיים גם שימפנזים. אני עם מדריך אמיץ ושתי איטלקיות מנסה מזלו, חודרים בסבך, מתפתלים בין העצים, אין ולו שימפנז. אחרי שעה אני אומר שלום לחברה ונמלט לרכב. דרך ארוחה לפנינו.

הג'ונגל בלב הקניון
הקניון בלב הרמה

אנו עולים מעל העמק. מתקדמים בנוף הררי, בין שדות תה עצומים, למטעי בננות, ליערות ולחלקות שרופות. כפרים מנקדים את הנוף. נהדר. דרך ארוכה מאד למשולש הגבולות עם רואנדה, קונגו ואוגנדה. באיזור הייתה פעילות געשית אדירה, הנוף הופך תלול מאד ופורה מאד. עולים וירודים בין הרים ועמקים ומתלהבים. לטעמנו זה היה הכביש היפה ביותר באוגנדה, משתנה בכל סיבוב, ופראי במיוחד. שמחנו לחזור דרכו כעבור יומיים ולהתפעל שוב ושוב.

מטעי התה
בדרך למטונדה
קצה אגם בוניוני כפי שנשקף מהדרך למטונדה

מעל אגם מוטנדה מיתמרים שלושה הרי געש עצומים כ- 3000 מטר מעל הנוף. חרוטים מדויקים עולים לשמים, מעבר לאובך הם יוצרים צלליות מעורפלות בקצה אגם מוטנדה. זהו אגם מים מתוקים ובו איים לרוב, ומעליו כפרים דלים ביותר. דרך מהממת מובילה למלון  mutanda lake resort שעל שפת האגם. מלון נחמד, החדרים מעט צפופים, וחלקם חשופים מעט לשביל הראשי, אבל הנוף סביב מרהיב, לשבת על הדק ולהתמוגג מהרי הענק הנעלמים מול שקיעה.

שקיעה מעל מטונדה
מהמלון במטונדה
מהמלון במטונדה

 יום 12 – סביב Mutanda:

התוכנית הייתה להתעורר ב-5:00, לצאת לדרך ב- 6:00 כדי להגיע לתחתית ההר ב-8:00 לטפס במעבה היער הטרופי שעתיים כדי לראות קופים מוזהבים, שהם נדירים מאד, או אנדמיים למקום או כל דבר אחר שיגרום לתיירים חובבי טבע לקום מוקדם לטפס שעתיים ואז לרדת שעתיים נוספות בהר התלול.

אנחנו מסתבר חובבים את הטבע שלנו תובעני פחות. ביטלנו את המסע. הנוף בסביבה יפה מידי כדי להחמיץ אותו בטיול ביער אפלולי, והבנו שהחיה הכי מעניינית היא הומו ספיאנס אפריקאנוס (את ה-מזונגוס מכירים טוב מידי).

קמים בנחת, ונוסעים אט אט על שיפולי ההר מעל האגם. עוצרים לעיתים קרובות להתמוגג מהנוף. עוברים בין מְיָצְרֵי לבני החימר לבין נושאות הבננות ולבין מיליוני ילדים ששולטים באנגלית. לפחות בשלוש המילים החשובות בשפה: "give me money". חה! שיישכחו מזה.

הנוף בכביש מעל מטונדה
עוד ילד שלא קיבל כסף

בהרי הגעש העצומים שמעלינו יער עבות, ועל היער הכריזו כשמורה. חשוב לשמור על כל בעלי החיים. אלא שביער חיו שבטים של ציידים-לקטים. מאות שנים של חיים בעמקי היער, שומרים על מנהגיהם לצוד בחץ בקשת או לפשוט על השבט הסמוך. חשוב לשמור על כל בעלי החיים. לא על האדם. גרשו את כולם החוצה, נתנו להם חלקת אדמה, ואמרו להם היו חקלאים. אין לכם מושג איך? חבל..
אז השבט הזה בין השאר מקבל תיירים, מנסה ללקט כל שילינג אפשרי. לקריאת התוף (מיכל פלסטיק) כולם מתקבצים בכיכר המרכזית (אדמה 3 אבנים מסביב) והם מציגים את סיפור חייהם במחולות עממיים ובתיאור מנהגי חייהם. התושבים האלו הם העניים ביותר שראינו. חיים בבקתות עץ וחימר קטנטנות, שמיכה אחת עליה שוכבים כל הילדים, שמיכה להורים. זהו נגמר המקום בבקתה. החיים הם מחוץ לבקתה, ושם עשרות של ילדים צוחקים, רוקדים ומעיפים עפיפון שאלתרו משקיות ניילון אקראיות וחלקי פלסטיק שונים (זה לא שמאמינים כאן במִחזור זה שאין ברירה) – הם שמחים כי ילדים הם ילדים, הם עוד לא מבינים שהחיים שלהם בזבל. תרתי משמע.

עפיפון משקיות ניילון
ראש הכפר מראה את בייתו

יורדים מהשבט שבפאתי הר הגעש, חוזרים לפתח האגם שם ממתינה לנו סירה שתשיט אותנו בין האיים היפים בחזרה למלון. תופסים כסא מול הנוף, מקשיבים לילדים גרמניים בלבן ובבלונד, שהחליפו כבר בגד שלישי להיום, קופצים למים וכמעט מרטיבים את הטבלטים שלהם. אפריקה נשארה בצד השני של הגדר.

זוג מזונגו אל מול שקיעה במטונדה

 יום 13 – אל אגם בוניוני:

פֶלֶקְס נולד בכפר קטן ליד אגם בוניוני, הרחק מהכביש הראשי באיזור. החל מגיל שבע הוא קם כל בוקר, לבש את בגדיו והלך יחף לבית הספר היסודי, זה שנמצא במרחק 5-6 ק"מ בהמשך דרך העפר. אלא שפלקס וחבריו עברו דרך המטעים והגיעו לבית הספר תוך שעה בלבד. בית הספר צנוע, בניינים עשויים לבני בוץ סביב חצר מרכזית, שאין בה כל מתקן, אפילו לא שערים מאולתרים לכדורגל-הסמרטוטים שלהם. בצד שני מבני בוץ מתפוררים, ובכל אחד בור אחד, אלו השירותים ל-500 התלמידים במקום. הכיתות צפופות, ספסלי עץ ישנים, וספסל מוגבה כשולחן, הרצפה עפר, אבל הלוח נקי וירוק ועליו המורות כותבות באנגלית רהוטה. ב- 13:00 הפסקת צהרים. פלקס הוא מבני המזל, יש לו ארוחת צהרים, אבל לחמישית מהתלמידים אין, או שלהורים לא היה מה לתת או שפשוט לא נתנו. בשעה 17:00 מסתיים יום הלימודים, ופלקס ממהר יחף בשדות להגיע הבייתה לפני חשיכה. יש עוד להכין שיעורי בית.

כל זה היה לפני שנים. היום פלקס בגר הוא חי בקמפלה הבירה, ומנהל חברת תיירות מצליחה ויש לו כעשרה נהגים שעובדים תחתיו, מסיעים תיירים בכל רחבי אוגנדה. הוא בנה להוריו בית יפה בכפר, הוא קנה בכפר חלקה ומגדל בה אקליפטוסים. ימי היחפנות מאחוריו. פלקס השתנה, אבל בית הספר נשאר בדיוק כפי שהיה, ופלקס זוכר לו חסד לימוד האנגלית והמתמטיקה, את המורים שאפשרו לו את הדרך שהביאתהו למקום בו הוא נמצא. על כן מכל תייר שעובר דרכו הוא מבקש תרומה קטנה לבית הספר.

לבקשתו הבאנו לפטופ ישן שמזמן אין לנו בו שימוש. היום יום ראשון, בבית הספר לא לומדים, אבל המנהל חיכה לנו גאה בבית הספר והציג אותו לראווה, בינתיים עוד ועוד ילדים התקבצו, באו מהכנסייה לראות מה מתחולל בבית הספר. כשהגשנו את הלפטופ הם שמח ושרו שיר ביחד עם המנהל.  הלפטופ יושם אחר כבוד בספרייה, עכשיו רק נוצר לחבר את בית הספר לרשת החשמל.

כיתה בבית הספר בכפר
התלמידים והמנהל שמחים לקבל את הלפטופ

היום נסענו בדרך מאגם מוטנדה לאגם בוניוני. הדרך מתפתלת בין גבעות הטוף והבזלת הגבוהות והתלולות, שעליהן יערות עבותים, חלקות בננות, תפוחי אדמה, קני סוכר ועוד, כפרונים קטנים על המתלולים ובעמקים, הרים גבוהים נשאים מעל והאגמים מנצנצים מתחת. בכל פיתול נגלה שילוב אחר של כמה מהנ"ל. כאמור - הדרך היפה ביותר בה נסענו עד כה.

בדרך בין האגמים
אגם בוניוני ליד הכפר של פליקס

בדרך עוצרים בכפר של פלקס, מקום יפיפיה ושכוח אל. עוד שעה-שעתיים והנה אנו מגיעים למלון המפואר שלנו, arcadia lodges שמעל אגם בוניוני. באגף החדש, החדרים עצומים, מיטת ענק, סלון גדול ומרפסת עצומה, מבודדת לכל בקתה ומתחת ניבט האגם שמנוקד באיים רבים, הנוף והשקט סביב, ממכרים. אנו נשאבים לתוכו. זה החלק הנינוח של הטיול שלנו. זמן להיטמע בשלווה האפריקאית, זו השמורה למזונגו בלבד.

הנוף מהחדר במלון ארקדיה
שקיעה בארקדיה

 יום 14 – באגם בוניוני:

לומורת בבוקר אנו יוצאים לשוט באגם. נוף שליו מבחוץ, שקט על המים. הנה כאן האי שהמושל המושחת גר בו והחליט להביא אליו הישר משמורת הטבע בקצה השני של אוגנדה, זברות, צבאים ואנטילופות. היום הן רועות להן בשקט על האי הקטן למימדיהן.

מפליג בסירת העץ לשוק המקומי

אחר כך אי גדול, זהו אי המצורעים, לפני כמאה שנה רופא סקוטי פתח כאן מרפאה לבודד את חולי הצרעת שלא ידביקו את הקהילה. מאז הומצאה תרופה לצרעת, החולים חזרו אט אט הבייתה ומשנות השבעים בתי המרפאה הפכו למבני בית הספר המקומי, המעבדה של הרופא הסקוטי היא כיום המעבדה המדעית, אותו הציוד בן המאה, כפי שהסביר לנו מנהל בית הספר. לרוב המבנים עדיין גג אסבסט רעיל, אבל אט אט הם אוספים תרומות, כבר הוחלף גג אחד. בית הספר משרת את כל הסביבה, כלומר כל התושבים על האיים מסביב ובהרים סביב האגם. לתלמיד לוקח שעה וחצי להגיע כל יום, שעה וחצי שכוללים חתירה של מספר ק"מ בקאנו שהוא ומשפחתו חצבו בגזע עץ אקליפטוס. ואם זו התקופה הגשומה? אז נרטבים. מאד. כאן מעריכים חינוך. סדר צריך שיהיה.

בבית הספר באי המצורעים

סדר כולל בראש ובראשונה לידה במסגרת החוק: חוק הנישואים. עד שנות הארבעים, נערה לא נשואה שהייתה בהריון, הושמה על אי קטן ביותר, יש בו בקושי עץ אחד נטול עלווה. אם היה לה מזל, דייג עני שאין לו כסף לנדוניה היה חוטף אותה לאישה. לא משהו, אבל עדיין הרבה יותר טוב מאשר למות ברעב על אי זה. מסתבר שלרובן לא היה מזל.

האי של הנערות שנכנסו להריון מחוץ לנישואין

חוזרים ליבשה, היום מתקיים במקום שוק קטן למקומיים. כל אחד מגיע על כלי השיט שלו, סירה או קאנו חצוב בעץ, מניח את מרכולתו: כמה פירות, צרור בננות, בגדים משומשים, או נעלים שעוברות כביסה במקום, שיראו טיפה חדשות. ברננות לא הולמת דלות.

בשוק המקומי

ממש מול דרך העפר שמגיעה למלון שלנו יש בית ספר ליתומים. מעל 300 תלמידים בו מגיל גן עד 15. לשליש אין כלל הורים ולאחרים יש הורים אבל הם בת'כלס מפקירים אותם: בלי חינוך בלי אוכל. בית הספר עשוי מבנה חימר מתפורר, חלק מהלבנים אבדו מזמן. החלונות הם חורים בקיר, רוח וגשם נכנסים חופשי. אלו שנטולי משפחה ישנים במקום. חדר קטן לבנים חדר קטן לבנות בכל אחד דחוסות מיטות דו קומתיים צמודות כמעט זו לזו, על כל מיטה, בקומה אחת, ישנות לעיתים שלוש בנות. פינוק יחסית לאפשרות של לשכב על בד על רצפת עפר. מים זורמים אין, אז הם יורדים לאגם שנמצא ברום של מעל  200 מטר מתחתם, וסוחבים ג'רקינים של 20 ליטר הישר מהאגם. רוב המורים מתחלפים לעיתים קרובות מאד כי לא תמיד יש כסף לשלם להם משכורות. יש להם גן ירק שבו הם מגדלים דברים שונים בניסיון לכלכל את עצמם. מוזס הנהג שלנו אימץ את בית הספר, הוא מביא לשם תיירים, הילדים שרים לכבודם ורוקדים איתם ביחד ומלקטים מפה ומשם תרומות, אז לרוב היתומים לא הולכים לישון על בטן ריקה. לאחר שהודו לנו הם חוזרים לכיתות הם יושבים בצפיפות על ספסלי העץ הדקים ועושים שעורים בדומיה בלי מורה בכיתה.

יש הרבה ירוק באפריקה, יש אגמים מנצנצים בכחול ובטורקיז, יש שפע של חיים וחיות, ויש אפלה עמוקה ומאבק מתמיד לשרוד.

הכיתה בבית הספר של היתומים
מגורי הבנות - בחלק מהמיטות ישנות 2-3 בנות בכל קומה
רוקדים לכבוד התורמים הפוטנציאלים

 יום 15- אל שמורת אגם מבורו:

לא חשוב מה יגידו, זה תמיד הקנקן. זה הכול חיצוניות. זה עניין של outfit. סוס בגודל חמור רועה בעשב – לא מעניין איש. צבעו את הסוס בפסים של שחור ולבן, ומכל העולם יבוא לצלם אותו. שמורת אגם מבורו היא היחידה באוגנדה שיש בה זברות, ובה טיילנו. הנסיעה לשם הייתה ארוכה, אבל זה ממילא בהדרך חזרה מהקצה הדרומי מערבי של אוגנדה בחזרה למרכז. הדרך עוברת בין גבעות, הרבה מטעי בננה, הרבה מטעי אננס, הרבה ערים אפריקאיות קטנות ומסכנות, בהם מרכזי מסחר קטנים ועלובים, ועיר אחת גדולה מאד, בה מרכז מסחרי גדול מאד, עלוב מאד  ומצחין מאד אגזוזי משאיות ואופנועים.

אחת העיירות בדרך
בדרך למבאלה

העיר הזו היא מברארה, העיר השניה בגודלה באוגנדה. עיר לא נעימה שיושבת באזור צחיח יחסית. בעונה זו של השנה הכול מסביב צהוב. שם נמצאת השמורה. בשמורה יש זברות רבות מאד, שהן סוס רחב אגן ולו פסים. אימפאלות ואנטילופות,  ואיך אפשר בלי מלא בבונים וקופים. אבל אחרי הצהריים חם ורוב החיות מתחבאות. חוץ מהזברות – הן יודעות שהן צריכות להחזיק את השמורה על כתפיהן. ככה זה: עם הפסים באה האחריות.

בשמורת מבורו
בשמורת מבורו

המלון שלנו, Rwakobo rock נמצא על סלע כמאה מטר מעל מישורי הסוואנה. הנוף מתחת מקסים, מישורים צהובים מנוקדים.

בעצים רחבי צמרת, בינהם רועות זברות והפרות המקומיות. לעיתים זו לצד זו. השמש עשתה לנו מופע שקיעה מרהיב, ועל העץ מתחת בבונים ערכו מופע קריאות וקפיצות.

המלון במבורו
מהמלון במבורו

 יום 16 – בחזרה לאנטבה:

למוחרת השכמנו מאד. ב-6:00 לפני אור ראשון יצאנו וחצינו את השמורה. הזברות כבר מזמן לועסות עשב, אנחנו נוסעים  לצד השני של השמורה לחווה המקומית. כאן התושבים מגדלים פרות מיוחדות, יש להן קרניים עצומות בגודל ובצורה של חטי פיל, ואנו תוהים אם לפני כמה מאות שנים נעשה כאן מעשה לא ראוי. הפרות האלו עמידות במיוחדת לאקלים המקומי, אבל נותנות מעט חלב 0.5-1 ליטר ביום. זה חבל כי התושבים ניזונים כאן על חלב. חלב ויוגורט הישר מהפרה. מי שיש לו הרבה חלב זו סמל להצלחה ועושר. איך יודעים שיש הרבה חלב? מי שאוכל הרבה משמין. כלומר כאן סמל יופי זה אשה שמנה מאד. כמה שיותר שמנה היא שווה יותר פרות, ועל כן נהוג להאביס את הנשים ביוגורט וחלב, שתהינה אטרקטיביות ככל האפשר.

הפרות היחודיות למקום
משכימים לחלוב אותן
משמרים את החלב

מהכפר המשכנו רגלית לעבר הרכב שחנה במרחק במה שנקרא: ספארי הליכה. באיזור זה אין טורפים – חוץ מנמרים וצבועים ונחשי צפע, אבל כאן אם זה לא אריה או היפופוטם זה לא מסוכן. מכיוון שכך אפשר ללכת רגלית. הולכים בסוואנה היבשה בין זברות, חזרי בר ואנטלופות, הכל במרחק מטרים ספורים מאיתנו. חוויה מאד חביבה.

בספארי ההליכה

חוזרים לנוח במלון, מול הנוף המהמם. בצהרים מוקדמים נוסעים לאנטבה. על הכביש הבינלאומי המחבר את רואנדה וטנזניה דרך אוגנדה לקניה ולדרום סודן. כמה עשרות ק"מ בודדים לפני קאמפלה הדרך הופכת יותר ויותר עירונית, והכביש הזה הופך פקוק לחלוטין, כאשר רוכלים גולשים לכביש, משאיות ענק מנסות להשתחל בין הדוכנים ואופנועים חוצים לכאן ולשם.

בסוף היום הגענו למלון Portea באנטבה בו נבלה את הימים הקרובים בחופשה משפחתית, כשהילדה שלנו תצטרף אלינו אליו. מלון גדול על גדות האגם, רוח נעימה מגיעה ממנו, ומצננת את השוהים בבריכה הגדולה ובמסעדה המשובחת. חבל שמידי פעם עולים ענני זבובי אגמים, שממלאים כל חלל קטן, בפה, באוזן ובאף.
בימים הקרובים נבקר שוב בקמפלה, בין השאר בשוק שיש בימי שיש מתחת למסגד קדאפי (יוצאים מהיציאה הראשית, פונים שמאלה, הולכים עשרות מטרים ומגיעים). זהו שוק קטנטן של מוצרים מקומיים, רובם מעשה יד, צבעוני מאד ומחיריו נוחים לבריות. מקום טוב להצטייד במתנות ומזכרות.

ביום אחר נצא מוקדם להפליג באגם ויקטוריה במטרה לראות את ציפור ה-"נעלן" (showbill). ההפלגה בסבך הצמחים שעל האגם יפה לא פחות מהציפור עצמה, שנראית, כמבון, רק מרחוק.

זריחה באגם ויקטוריה
מוקדם בבוקר מפליגים לחפש את הנעלן
תרים אחריו בסבך
וזהו הנעלן ירום הודו עושה פוזה לצלמים
פרידה מאגם ויקטוריה