המבטא המתגלגל, הנופים הפראיים, הבשר המשובח והאנשים הכי פלרטטניים שתפגשו אי פעם. ארגנטינה היא החלום הלטיני בהתגלמותו, ארץ האהבה, הבשר והשוקולד, פיסת אדמה שופעת באוצרות טבע שגם אם תטיילו בה חיים שלמים לא תוכלו למצות את כולה.
בגילי המופלג וכשמסדרונות האוניברסיטה כבר הרחק מאחוריי, אני אורזת את חיי לתוך מוצ'ילה בגודל מקרר ויוצאת להגשים חלום במקום הכי סקסי בעולם: דרום אמריקה, מי אמור 
ארגנטינה, מי שהפכה את בני דורנו לדוברי ספרדית מלידה, זוכה להיות התחנה הראשונה.
להלן תקציר מקוצר בהחלט »
בואנוס איירס (Buenos Aires)
בירת ארגנטינה, הממלכה עליה חלמתי מזה אלפיים שנות גלות, היא עיר ענקית, תוססת ולא נגמרת, מסתורית וסוחפת כמו בסיפורים. היא נוחה להתמצאות בזכות היותה מרושתת ריבועים-ריבועים, ויש פה גם תחבורה ציבורית טובה וזולה. מאידך, חוקי תנועה לא ממש קיימים. כל מפגש עם כביש הופך לסכנת נפשות, וזה די מסביר את ה-7000 הרוגים שיש פה בשנה בתאונות דרכים.
אז מה עושים בבואנוס חוץ מלחצות כבישים? קודם כל, הולכים לאכול. העיר מתהדרת באוכל מצוין – החל מגלידריות ופיצריות ועד אסאדו משובח. חובבי הבשר שביניכם לא יידעו נפשם מרוב אושר, מבטיחה. 
יעדים בולטים לטיול בעיר הם בית הקברות ריקולטה, שכונת לה-בוקה הצבעונית, כיכר מאי (Plaza De Mayo) רחבת הידיים ואזור פורטו מדרו שופע המסעדות. חיי הלילה המטורפים של העיר מציעים מסיבות ענק עד אור הבוקר. כיוון שהארגנטינאים ישנים סיאסטה בצהריים - הבילויים במועדונים מתחילים לרוב בסביבות 2:00 בלילה, וישראלים בד”כ נכנסים בחינם.
אגב ישראלים, יש מהם בשפע, אז אל תתפלאו אם תרגישו לפעמים כמו בטיילת של טבריה. החברותא הראשונה שלי במסע היא ישראלית הוללת בת 30. אחוזת התרגשות ממפגש עם מישהי שלא עברה לפני שבוע בשערי הבקו"ם, אני גוררת אותה איתי להפגין יהדות בבית חב"ד. סביב שולחן השבת מסתפח אלינו בחור שחלק איתי מונית משדה-התעופה והתלהב לראותי כאילו אנחנו חברים מהגן, ועוד זוג ירושלמים שמסתבר גרים ברחוב שלי אך מעולם לא ראיתי אותם. עונג שבת הראשון ביבשת עובר בהצלחה, ומעכשיו אנחנו חמישתנו מול שאר העולם.
אושוואיה (Ushuaia)
לאחר טיסה בת שעה וחצי מבואנוס איירס, שכוללת נופים עוצרי-נשימה, נוחתים בעיירה הפסטורלית והקרירה. לארכיפלג ארץ האש (Tierra del Fuego), שנושק לקצה הדרומי של פטגוניה, יש שם שמסעיר את הדמיון, וזה באמת אחד המקומות בהם אפשר להרגיש שהגענו לסוף העולם.
אוּשוואיה מתהדרת בתואר "העיר הדרומית בעולם", מה שמושך לפה תיירים רבים שמרגישים מחויבים לפקוד אותה ולהחתים את דרכונם עם חותמת "Fin del mundo". אבל זו לא הסיבה היחידה להגיע לכאן. האזור שופע במסלולי טיול ובלגונות יפהפיות, ומכאן גם תוכלו להפליג למושבות הפינגווינים ואריות הים, ולהרגיש הכי קרוב לאנטארטיקה.
הקרחון המתנפץ (Perito Moreno)
לעיירה אל קלאפטה, הסמוכה לקרחון המתנפץ, מגיעים לאחר נסיעה של 17 שעות באוטובוס. 17 שעות! באוטובוס! מכירים את האוטובוסים הבינעירוניים של אגד, עם המושב המינימלי והערסים מאחורה? תשכחו מהם. עידן חדש הגיע.
לפלא קוראים אוטובוס "cama" – יש לו מושבים רחבים ומפנקים שיורדים למצב שכיבה, הוא כולל שירותים ומלצרים שמגישים שתייה ומזון והוא אפילו נוסע בלי עצירות. תענוג אמיתי.
מכיוון שמסלול הנסיעה חותך את צ'ילה, אנחנו נזרקים מדי פעם לביקורת דרכונים בגבול.
מסתבר שהצ'יליאנים פוחדים פחד מוות מחומרים מסוכנים שעלולים להכנס למדינתם הפסטורלית, כגון תפוזים, תפוחים, מלפפונים ושאר ירקות. אז כולנו עומדים בשורה ארוכה לבדיקה גורלית במוצ'ילות, שתאשר שלא הברחנו איזו חסה, חלילה.
למחרת מגיעים ליעד הנכסף: הקרחון המתנפץ "פריטו מורנו". מחיר כניסה לדרום-אמריקנים: 30 פסו. מחיר כניסה לישראלים: 50 פסו. אנטישמיות לשמה. אנו משלמים את הסכום הנקוב, אך המרמור חולף קליל למראה תפארת הבריאה הנגלית לעיננו: קרחון עצום בגודלו שמותיר אותנו מהופנטים ונלהבים. יחד עם שאר התיירים, אנחנו עומדים דרוכים על טרסות עץ המשקיפות על הקרחון ומחכים לשמוע התנפצות בלייב. 
אל בולסון (El-Bolson)
לאל-בולסון, עיירה פסטורלית בפרובינציית ריו נגרו, אנו מגיעים לאחר נסיעה בת 25 שעות באוטובוס.גם הפעם – כיסאות מפנקים, ארוחות רוויות דולסה דה-לצ'ה וסרטים בכיכובה של נטליה אוריירו, משל חזרנו לשנת 2002. חלום של נסיעה.
בדרך הנהג כמעט קוטל את חיינו הקצרים כשהוא מחליט לחצות מסילת רכבת – שנייה לפני שרכבת-משא מעיפה את האוטובוס שלנו לעולם הבא. נוסעים פה כמו מטורפים, זה ידוע, אבל למות כבר בחודש הראשון של הטיול? זה יכול היה להיות ממש מבאס.
אנו קובעים את משכננו במחוז ההיפים הקרוי “החווה הישראלית”. על כרי הדשא העצומים שוכנים באחווה סוסים, כלבים, תרנגולות וישראלים סטלנים שנהנים מהפסטורליה. בהמשך אנחנו מגלים שכל מהותה של החווה הישראלית היא להתבטל. לשם כך היא נבראה ואת המטרה הנשגבת הזו היא מקדשת. אז אחרי יומיים של כלום, אנחנו חותכים ליעד הבא. הרי באנו לארגנטינה בשביל פרננדואים ואלחנדרואים ולא בשביל אספים ושמוליקים.
ברילוצ'ה (Bariloche)
שעתיים נסיעה מאל-בולסון, מגיעים היישר לעיר המפנקת ביותר בארגנטינה. ברילוצ'ה שוכנת באזור האגמים הארגנטינאי, והשילוב של פסגות הרים, נהרות ואגמים, גורם למקום הזה להיות מדהים בכל קנה מידה. יתרה מכך .העיר הזו היא גן עדן של אוכל טוב– לאן שלא הולכים נתקלים בחלון ראווה מפתה. תוך שניות מצאתי את עצמי שועטת בעיניים כלות לתוך "הבית הסגול" של השוקולדים ומרוקנת אותו ממקופלות.
כדי להוריד את הקילוגרמים עודפים, תוכלו למצוא באזור שפע של אטרקציות. כמו למשל: טיול הג'יפים של חורחה. אז חברנו לחבורת ישראלים נוספת ושילמנו 250 פסו עבור ארבע שעות מטריפות על ג'יפ עם נהג משוגע. כל הכנופיה נדחקה בירכתי הג'יפ וספגה מכות יבשות בכמות שגרמה לכולנו לבכות מצחוק.
את הטיול מקנחים עם הדבר הטוב ביותר שאפשר לבקש – ארוחת אסאדו ביתית + קינוח גאוני שזכה לשם שאינו משתמע לשני פנים: "הבננה של חורחה" – בננה מטוגנת עם ריבת חלב, קרם שמנת, סירופ שוקולד וסוכריות. היה שווה לחיות חיים שלמים רק בשביל זה.
עוד נקודת תצפית מרהיבה באזור נקראת "הקילומטר ה-17". בדומה ליתר הישראלים הקמצנים, גם אנחנו מוותרים על רכבל מפנק ונינוח ומחליטים לצלוח את הפסגה ברגל. מדובר בעליה תלולה שאורכת כחצי שעה, ואני, הפדלאה, משתרכת מאחור עם התקפי אפילפסיה קצרים. למזלי, נחלצים לעזרתי חבורת ג'נטלמנים שמאמצים אותי כמו גור חתולים נטוש ודוחפים אותי את כל העלייה.
שבורה ומיוזעת אני מגיעה לפסגה. וואו! מה זה? תצפית פנורמית מרהיבה בכחול וירוק, ופסגות הרים מושלגות ברקע. בלתי ניתן לתיאור. גם המצלמה לא מצליחה לקלוט את כל היופי הזה. דופקים כמה תמונות קפיצה כמיטב המסורת, ויורדים בחזרה למטה בדילוגים עליזים. בהחלט היה שווה.
למחרת הולכים לדוג אטרקציות בסוכנות הישראלית "הבית של ים". ים מסדרת לנו רכב שכור לשבוע, איתו אנו מתעתדים לחצות את שבעת האגמים עד פוקון, צ'ילה. בינתיים היא שולחת אותנו לעשות טיול סוסים תמורת 170 פסו. מצמידים לכל אחד מאיתנו קבז'רו אצילי ואנחנו יוצאים לרכיבה בשטח. שועטים אל תוך נהרות ונופים משגעים, ומקנחים בדהירה אדירה על חוף הים. כיף אמיתי.
את הערב סוגרים אצל אלוהי הבשר – "דון אלברטו" ומתענגים על "ביפֵה דֵה לוֹמוֹ" (פילה) אגדי. אנחות כבדות של אושר בוקעות מכל פה.
(טיול סוסים בברילוצ'ה)
כמו שהבנתם, הגעתי לעיר החלומות. יחד עם מיליון ישראלים בערך. אם חוזה מדינתנו היה נשאר עם הרעיון להקים פה את מדינת היהודים – הוא לא היה צריך להתאמץ יותר מדי. כל בני ה-22 במילא כבר פה, חמושים בסנדלי-שורש ובמוצ'ילה עם כיסוי גשם שחור ואימתני, הם גודשים את הרחובות, מתגודדים בחבורות ועושים רעש בשביל העם היהודי כולו.
לתומי חשבתי שבאתי כדי לשפר את הספרדית שלי, אבל בינתיים מה שהשתפר פלאים זו דווקא העברית שלי, ואל אוצר המילים הדליל שלי נוספו מונחים שימושיים כמו:
- "להתארגן" – מונח תמים שמשמעותו השקעה כספית בסוחר הסמים הקרוב.
- "להִתכלב"– לחיות כמו כלב במטרה לבזבז כמה שפחות כסף, וכל האמצעים כשרים.
- "שָלמָן" – כינוי גנאי למוצ'ילרים שעבדו בהיי-טק לפני הטיול ומסרבים להתכלב עם השאר.
- "חתולִיה" – דוכן אוכל מקומי הלוקה בסלמונלה ובשאר מחלות.
- "סין קֵסו, סין חָמוֹן" – בקשה נפוצה בקרב מי שמעדיפים את הפרה שלהם נטולת גבינה או חזיר.
- "סין גָאז" – מילת קסם שחובה להוסיף כשמבקשים בקבוק מים מינרליים, כי משום מה ברירת המחדל למים פה היא סודה.
- "גרינגוֹ" – התנ"ך של המוצ'ילרים. על פי המלצותיו ייפול דבר.
ועכשיו, כשכולנו דוברים את אותה שפה, אפשר להמשיך.
בהוסטל חבורת ארגנטינאים מלמדת אותי איך מכינים את המשקה הלאומי “מאטה”. אז למקרה שתהיתם: מוסיפים מים חמים לאבקה הנקראת זֵ'רבה, מערבבים היטב, וכך קיבלתם את התה המר בעולם. אני מודה להם על הניסיון וחוזרת לשתות תה נענע של עיראקים אניני טעם.
החבורה מזמינה אותי למצוא מקלט בעיר מגוריהם – רוסריו, ואני מחליפה פייסבוקים עם דמיאן, חררדו, אלחנדרו ולוקאס, כי תמיד טוב להשאיר מאהב בכל נמל.
סן מרטין דה לוס אנדס (San martin de los andes)
לעיירת הנופש הציורית סן מרטין דה לוס אנדס אנחנו נוסעים בדרך מרהיבה שנקראת "שבעת האגמים” ורצופה – כמה מפתיע – באגמים. עבור מטיילים רבים סן מרטין מהווה תחנת ביניים בדרך מארגנטינה לצ'ילה, אך גם בפני עצמה מדובר בעיירה קטנה ויפהפייה מוקפת בנופים מרהיבים. סמוך נמצא את הסקי הטוב בדרום אמריקה, מה שהופך אותה למוקד משיכה לעשירי ארגנטינה. אנחנו ניצלנו אותה לטובת שיטוט בשוק אומנים חמוד, צפייה בריקודי טנגו, רחצה מרעננת באגם וחיסול מנות גדושות של גלידה.
בטרם המעבר בגבול לצ'ילה, עשינו מבצע חיסול פירות, שכזכור – הצ'יליאנים מתירים להכניס הכל למדינתם מלבד פירות וירקות, רחמנא לצלן. הזהירו אותנו שהצ'יליאנים לא ממש מסמפטים ישראלים בתקופה זו – כי בכל זאת אחד משלנו שרף להם את כל שמורת הטורוסים, אבל החבר'ה בגבול דווקא קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובמילים חמות בשפת הקודש.
רוסריו (Rosario)
הנסיעה מבואנוס איירס לעיר האורות והמסיבות רוסריו אורכת חמש שעות (שזה חמש דקות במונחים של היבשת הזו). חיי הלילה של רוסריו הם אמנם סוג של אורגיה המונית אחת גדולה, ומצד שני – המוזיקה פה כל-כך מטריפה, שאפילו יפהפייה נרדמת כמוני מצליחה להישאר על הרגליים עד אור הבוקר, ואפילו להתבאס כשצריך ללכת לישון.
נזרקים בהוסטל המתהדר בשם המקורי Rosario, שמאכלס באהבה את הישראלים המסוממים ביותר ביבשת, ובעלת המקום מכינה בכל ערב עוגת מריחואנה מושקעת להנאת האורחים. דורות של אנשי מדע ורוח עוד ייצאו מכאן.
את שעות האור הקדשנו ליום פינוק בקאנטרי קלאב היהודי של העיר. מסתבר שברוסריו יש קהילה יהודית שמארחת בחינם ישראלים בבריכה המפוארת שלה, וכמובן שכל ישראלי שמגיע לרוסריו נענה להזמנה ומגיע לטבול בבריכה, הרי זו הטבה שניתנה לו בחינם מתוקף יהדותו.
בנוסף, מלבד החופים השווים, המסיבות המטורפות והאווירה הסטודנטיאלית – מדובר בעיר מדהימה ביופייה שידועה גם כעיר הולדתם של מסי, צ'ה גווארה ושאר סלבס. כבוד.
עוד משהו שאתם פשוט חייבים לעשות ברוסריו – זה צניחה חופשית. יותר זול לצנוח פה מאשר בבואנוס ובקורדובה, ואפשר להבין למה – המקום נראה חאפרי לחלוטין. "בית ספר לצניחה", עאלק. אפילו רישיון אין למקום הזה. כנראה שנצטרך לומר תפילת הדרך בעת הקפיצה מהמטוס, אבל היי – לפחות חסכנו 200 פזו.
מלבישים אותנו בחליפת צניחה ובכובע מצחיק שלא ברור לי מה תפקידו מלבד לגרום לי להראות סקנדל בתמונות. גבריאל, מדריך הצניחה, מתחיל לצלם את ההליכה למטוס. מטוס?! למכונת הכביסה הזו הם קוראים מטוס?! אנחנו נדחסים איכשהו לדבר הפעוט הזה וממריאים. האדמה מתרחקת במהירות. וואלה, לא אמרו שעולים כל-כך גבוה… הדלת נפתחת, הרוח מכה בעוצמה והרעש בלתי נסבל. המדריך מהדק חגורות, מתקרב איתי לפתח, והופ – שובב אחד נפל!
פתאום מן רעידה. נפתח המצנח. מה לא נופלים יותר? דווקא היה כיף…
אנחנו גולשים מטה בצניחה רכה. נוף ירוק נפרש לרגלינו. גבריאל נותן לי לנווט עם המצנח ומדי פעם עושה לי "לופים" בכוונה ומנסה לגרום לי להקיא. לא הולך לו. קיבה חזקה כמו שאמרתי.
האדרנלין בשמיים, החיוך לא יורד מהפרצוף על אף ההתרסקות הלא-רצונית שדפקנו בנחיתה.
מסתבר שקפצתי ממטוס ואני עדיין בחיים. להתחיל לחפש אחרי חלום חדש מעכשיו?…
מפלי האיגוואסו (Cataratas del Iguazú)
לאחר 25 שעות נסיעה מבואנוס איירס – מגיעים לקצה הצפוני של המדינה: פוארטו איגוואסו. בסמוך לכאן שוכן אחד מפלאי תבל המרהיבים ביותר על כדור הארץ. מפלי האיגוואסו (Cataratas del Iguasu) ממוקמים על גבול ארגנטינה-ברזיל ומהווים את אחת האטרקציות המרכזיות של דרום-אמריקה. 275 מפלים אדירים לאורך 2.7 קילומטרים, שהמרשים ביניהם הוא לוע השטן ,(Garganta del diablo) מפל אדיר היורד מצוק בגובה 700 מ' ומסמן את הגבול בין ארגנטינה וברזיל. בהחלט יותר יעיל מגדר ההפרדה שלנו.
הצפייה במפל "לוע השטן" מהפנטת חושים. גלונים אדירים של מים נשפכים ללא סוף, אנחנו בוהים בפלא הזה עד שסחרחורת תופסת אותנו. את המצלמה אי אפשר להוריד לרגע. חברנו לקבוצת ישראלים נוספת לטובת שייט מתחת למפלים, תענוג שכרוך ב-20 דולרים נוספים, אבל שווה את החוויה. הסירות שועטות קרוב מאוד למפלים, העיניים מתמלאות רסיסי מים, כל יושבי הסירה נרטבים וצורחים מאושר, גן עדן מעולם לא היה קרוב יותר. 
חצי האי ולדס
ברוכים הבאים לגן העדן לחובבי טבע. כאן אפשר לזכות למפגש אינטימי ומרגש עם אריות ים, פילי ים, פינגווינים, גואנקו, ננדו, פינגווין מגלן, עופות מים, לווייתנים קטלנים ושאר יונקים שכנראה לא יוצא לכם לפגוש ככה סתם ביום-יום. יש כמה חוויות שאסור להחמיץ כשמגיעים למקום, ובהן טיול בשמורת פונטה טומבו, בה נמצאת מושבת הפינגווינים הגדולה בעולם מחוץ לאנטארקטיקה, עם מאות אלפי פינגווינים שאפשר להסתכל להם בעיניים ממרחק אפס, משימה נעימה במיוחד לתיירים ננסים בגובה מטר כמוני.
אל תוותרו גם על פוארטו פירמידס (Puerto Pirámides), עיירה קטנה שממנה יוצאים (בעונה הנכונה) לשיט תצפית על לווייתנים. אם ברגע הראשון הלווייתן ששט מתחת לסירה נראה לכם קטן ומאכזב, אל תיבהלו כשאמא שלו תופיע לצדו כעבור כמה רגעים ותעיף לכם את המצלמה מהיד. השיט נערך גם כשהים סוער, והוא מתאים רק לאנשים חסונים שעמידתם (וקיבתם) יציבה.
אנקדוטות לסיום:
- ארגנטינה ע-נ-ק-י-ת. בשביל ישראלים פרובינציאליים כמונו מדובר במרחקים לא נתפסים בכלל, ומה שקראתם עד כה לא מכסה אפילו שמינית מכל מה שיש לארגנטינה להציע. זה בהחלט לא טיול שמתאים למי שמחפש אתנחתא קצרה מהעבודה, אלא יותר למי שמחפש אתנחתא ארוכה מהחיים. כדי לטייל במדינה המופלאה הזו, תצטרכו להקדיש לה לפחות כמה חודשים, שבהם משלבים טיול בארגנטינה עם "זיגזג" לצ'ילה השכנה ודילוגים למדינות שכנות כמו אורגוואי.
המלצת הזהב שלי: לקנות כרטיס טיסה לכיוון אחד, כי יש סיכוי סביר בהחלט שלא תרצו לצאת מכאן.
- הארגנטינאים הם האנשים החמודים ביותר שאלוהים הפליא לעשות. פלרטטנים, ישירים, חברותיים ורחבי לב, בגרסה מעודנת ובתוספת מבטא סקסי. למרות שהמצב הכלכלי שלהם לא משהו ושהמשטרה שלהם לא ממש מתפקדת – הם עושים שימוש תדיר במילות נימוסין ומגיבים לכל דבר בחיוך וקריצה. אין מה לומר – חמודים אמיתיים. כמה משפטים בספרדית, נשיקה על הלחי וגמיעת בירה יחדיו יקסימו את המקומיים ויקרבו לבבות.
המלצת הזהב שלי: בואו לכאן נטולי בני זוג. אם חלילה אינכם רווקים – להתגרש זו תמיד אופציה שעומדת על הפרק.
- הדולסה-דה-לצ'ה (ריבת חלב) הולכת להיות הכוכבת של הטיול שלכם. גלידת ריבת חלב, שוקולד ריבת חלב, ריבת חלב כתוספת לכל ארוחה… כ"כ הרבה מהמתוק-מתוק הזה ופשוט אי אפשר לברוח. זה רודף אחריך לכל מקום.
המלצת הזהב שלי: לארוז מלא מהסם הזה ולשלוח לארץ, כי הגמילה תהיה קשה. - לסיום נציין נקודה אחת כאובה: הארגנטינאיות יפות לאללה. הזכרים שבינינו ייהנו מכל פסע ושעל ברחוב או בחוף הים, הבנות הישראליות ירגישו יותר כמו ברווזון מכוער שנקלע בטעות לאגם הברבורים. ראו הוזהרתן.
![emoji]()
המלצת הזהב שלי: לארוז ארגנטינאי מחמד, לשלוח לארץ ולהתחתן איתו.
דרום אמריקה ב-4 דקות:
