יום 1 - 12/10/2026 - יוצאים לדרך. באמת.
אחרי כל התכנונים, המסלולים, ההזמנות והרשימות, יצאנו לדרך.
המקטע הראשון: בן גוריון-מדריד עם אל על. יצאנו בזמן, וטסנו חמש שעות בין ענני סערה שסיפקו מופע ברקים מעל אירופה. מתוך המטוס זה נראה מרשים מאוד. חמש שעות? קטן עלינו. הטיסה הבאה היא אחת־עשרה.
ממדריד המשכנו לקיטו עם איבריה, באיירבוס A350-900, במחלקת הפרימיום. אמנם לא ביזנס, אבל מבחינתנו הרגיש קרוב מספיק: מושבים רחבים ונוחים יותר, ובעיקר יותר מקום לרגליים. טיפ: כשיש אחת־עשרה שעות לשבת, פתאום כמה סנטימטרים מקבלים משמעות אחרת ותוספת המחיר של הפרימיום היא השקעה משתלמת.
נחתנו בשדה תעופה מודרני ונעים. בביקורת הדרכונים הקצב כבר היה אחר. בשלב מסוים הראה המסך זמן המתנה של יותר ממאה דקות. כן, מאה. אחרי כל כך הרבה שעות בדרך, זה לא המספר שרוצים לראות. טיפ: את העצירות שאפשר לדחות, תשאירו לאחרי ביקורת הדרכונים.
משם לקחנו מונית למלון באזור מריסקל, קצת צפונית למרכז העיר. שלושים דולר עד הדלת.
טיפ: זה הזמן לדבר על כסף. באקוודור ההילך (ככה אומרים את זה?) החוקי הוא דולר אמריקאי, אז שמי שמגיע עם דולרים חוסך לעצמו לפחות את ההתעסקות בהחלפת מטבע. עוד טיפ: לגבי כרטיסי אשראי, הרושם הראשוני שלנו הוא שכדאי להחזיק גם מזומן: לא בכל מקום מקבלים אשראי, ולפעמים מוסיפים עמלת תשלום שמגיעה, לפי מה שראינו, עד עשרה אחוזים. בהחלט שווה לשאול לפני שמשלמים.
המלון שלנו, Chakana באזור מריסקל, קטן, עם חדרים גדולים ונעימים ושירות נעים לא פחות. בחלק מהחדרים יש ג׳קוזי, ואחרי כיממה בדרכים אפשר לדווח שמדובר בהחלטה מוצלחת מאוד.
למלון יש גם מסעדה עם ביקורות טובות, אבל ביום שני היא סגורה. ננסה מחר. להערב כבר לא נשאר לנו כוח לחפש מסעדה אחרת, אז קפצנו לסופר מקומי. מאוד מקומי. קנינו משהו לאכול וחזרנו למלון.
ככה התחיל המסע הגדול שלנו: שתי טיסות, מופע ברקים, תור לביקורת דרכונים, ג׳קוזי וקניות בסופר.
מחר נצא להכיר את קיטו. היום, עצם זה שאנחנו כאן מספיק בהחלט.
לילה טוב מקיטו, אנחנו לא מאמינים שאנחנו באמת כאן 😎
יום 2 - 13/10/2026 - קיטו ברגל, עם טעימות
הבוקר יצאנו לטיול רגלי בקיטו עם מלנה (Malena), מדריכה של Quito Free Tour. מהר מאוד התברר שזה סיור שלומדים בו דרך הרגליים, אבל גם דרך הפה. הרבה דרך הפה.
התחלנו בבזיליקת ווטו נסיונל הצופה על העיר (Basílica del Voto Nacional), ומשם המשכנו אל סמטאות העיר העתיקה. בחנות מזכרות קטנה עטינו מסכות מסורתיות ורקדנו את ריקוד השד - Aya Huma. רק היום השני לטיול, וכבר רוקדים עם שדים. התחלה מבטיחה.
במסעדה קטנה הכרנו את הקאנלו ואת הקאנלאסו - משקה מקומי על בסיס קינמון בגרסה בלי אלכוהול, ועם, בהתאמה. למדנו גם על המקום המכובד של המרקים במטבח האקוודורי. אפילו הסביצ׳ה כאן מרגיש קצת כמו מרק.
על הדרך רכשנו מילה שימושית: Chuchaqui - הנגאובר בספרדית המקומית. בינתיים רק העשרנו את אוצר המילים.
בארמון הארכיבישוף, Palacio Arzobispal, שמשמש היום גם מתחם של מסעדות וחנויות, טעמנו מיסטלה - ממתק אקוודורי ממולא באלכוהול. מסתבר שאפשר גם לשתות את הקינוח. או לאכול את המשקה.
המשכנו ל־Dikaty Chocolate, שם טעמנו שוקולד ולמדנו על הקקאו האקוודורי. טעמנו שוקולד 100% קקאו, שוקולד עם הל, שוקולד עם צ׳ילי ועוד מספר סוגים. מתברר שהקשר של האזור לקקאו עתיק מאוד, הרבה לפני טבלאות השוקולד שאנחנו מכירים. מבחינתנו, שיעור כזה בהחלט מצדיק התנסות מעשית.
בכיכר העצמאות ביקרנו בקתדרלה של קיטו, ושמענו גם על הספרייה העירונית ועל תפקידה בחיי התרבות של העיר. בהמשך ראינו את הכנסייה המוזהבת, La Compañía de Jesús, וסיימנו בכיכר סן פרנסיסקו, מול אחת הכנסיות העתיקות בקיטו.
היה סיור מצוין עם מלנה - הרבה סיפורים על קיטו, טעימות והתנסויות. בוקר שהכניס אותנו קצת יותר לחיים בקיטו ובאקוודור.
את אחר הצהריים בילינו בסניף של Claro, אחת מספקיות הסלולר באקוודור, בניסיון לארגן כרטיסי סים בתשלום מראש - Prepaid. הצלחנו, אבל זה לקח למעלה משעה ודרש את כל יכולות הספרדית שלי. אנגלית לא ממש דיברו שם. אז תודה לדואולינגו, שמלמד אותי ספרדית כבר שנה. הנה, הגיע המבחן המעשי. בלי זה לא היו לנו כרטיסי סים.
טיפ: מבחינתנו, הדרך הטובה ביותר להתנייד בקיטו היא אובר. זמין, מהיר וזול. לפי הניסיון שלנו והמחירים שראינו, נסיעות בתוך העיר עולות בדרך כלל שניים-שלושה דולר, נסיעה לשדה התעופה כ־25 דולר, ולמיטאד דל מונדו - פרטים בהמשך - כ־16 דולר. מי שלא בעניין של תחבורה ציבורית, זו בהחלט דרך נוחה להתנייד כאן.
עוד טיפ: אל תבנו על להגיע לכל מקום ברגל. קיטו היא עיר הררית, בגובה של כ־2,800 מטר. על המפה הכול נראה קרוב, אבל הרגליים והריאות מנהלות כאן משא ומתן נפרד. הולכים ממש לאט.
לארוחת ערב הלכנו ל־Achiote, מסעדה אקוודורית ליד המלון, שבזמן הביקור שלנו הופיעה במקום ה־18 בטריפאדוויזור. הגענו עם ציפיות לסביצ׳ה ולמרקים. מסתבר שבאקוודור מרק זה עסק רציני.
יצאנו ברגשות מעורבים. המקום מקסים, השירות מעולה והסביצ׳ה היה ממש מצוין. אבל המרק היה בינוני, והדג אפילו פחות.
מצטער, מבחינתנו לא מומלץ.
יום שהתחיל בשוקולד וקאנלאסו, המשיך במבחן בספרדית והסתיים בארוחה שלא ממש עמדה בציפיות. וזה רק יום 2.
לילה טוב מקיטו. הספרדית השתפרה והשוקולד היה מצוין.
יום 3 - 14/10/2026 - מאמצע העולם אל הלחמנייה של קיטו
הבוקר נסענו לאמצע העולם. לא כל יום אפשר לכתוב משפט כזה ולהתכוון אליו כמעט מילולית.
הנסיעה למיטאד דל מונדו, Mitad del Mundo, המקום בוא עובר (כמעט) קו המשווה, ארכה כ־45 דקות ועלתה לנו 18 דולר באובר קומפורט. המקום ממש מקסים: פארק גדול עם מוזיאונים קטנים ותצוגות שמספרות את סיפורה של אקוודור ואת סיפור המדידות של קו המשווה.
אמנם הקו המסומן כאן אינו קו המשווה המדויק לפי המדידות המודרניות, אבל כשחושבים על האמצעים שעמדו לרשות החוקרים שגילו אותו ב-1736, זה מעורר התפעלות. במרכז המתחם ניצב מגדל תצפית, ולרגליו עובר הפס הצהוב המפורסם. כולם מצטלמים עם רגל מכל צד, כאילו עומדים בשני חצאי כדור הארץ בבת אחת.
ברור שהצטלמנו.
כזקנים עם תעודות, שילמנו בכניסה רק שניים וחצי דולר במקום חמישה. עשינו קופה!!!
טיפ: כדאי לשאול על הנחת גמלאים. כאן היא חסכה לנו חצי ממחיר הכניסה.
ואז, בין כל המוזיאונים, חגית זיהתה קוליברי ירוק־כחול מעופף. עמדנו נדהמים וצפינו בו עד שהמשיך לדרכו. מכל התצוגות וההסברים, דווקא האורח הקטן הזה הצליח לעצור אותנו במקום. עוד על הקוליברים במינדו.
מסביב למוזיאונים פזורות חנויות מזכרות, דוכני גלידה ושוקולד, מסעדות ואפילו מלון בוטיק. מקום ממש נחמד להעביר בו שעתיים-שלוש.
משם המשכנו לאל פנסיו, El Panecillo - גבעה ששמה פירושו ״לחמנייה קטנה״, בגלל צורתה. על הלחמנייה הזאת ניצבת הבתולה של קיטו.
עוד כ־45 דקות נסיעה (20 דולר באובר), והגענו. הפסל מדהים!!!
זאת בתולה עם כנפיים, המבוססת על יצירתו של הפסל המקומי ברנרדו דה לגארדה מהמאה ה־18, שנמצאת בכנסיית סן פרנסיסקו. את הגרסה הענקית יצר הפסל הספרדי אגוסטין דה לה ראן מטוראס, והיא הורכבה מכ־7,400 חלקי אלומיניום ממוספרים. פאזל בקנה מידה קצת אחר. הדמות המכונפת והנחש שלרגליה לקוחים מהדימויים שבספר ההתגלות.
הגבעה מתנשאת ל־3,007 מטר מעל פני הים - ובגבהים הללו כל מטר חשוב - והבתולה משקיפה ממנה על העיר. התצפית הפנורמית מהממת. קיטו נפרשת לכל הכיוונים.
טיפ: את הביקור בתצפית כדאי לשמור למזג אוויר עם ראות טובה.
בבסיס הפסל יש מוזיאון קטן, ואפשר גם לעלות למרפסת תצפית. אנחנו התמקדנו בלצלם את הדבר המדהים הזה מבחוץ. וכמובן להשקיף על העיר.
אחרי מנוחת צהריים הגיע הזמן לארוז. מחר יוצאים לארבעה ימים מחוץ לקיטו, אז צריך להיזכר איך כל מה שהוצאנו מהמזוודות אמור להיכנס בחזרה.
את היום סיימנו בארוחת ערב מעולה ב־Sher E Panjab, מסעדה הודית שנמצאת ממש ליד המלון שלנו. כי אין כמו אוכל הודי כדי להחזיר לכם את האמון ביכולת הקולינרית של מדינה. גם כשהמדינה היא אקוודור.
לילה טוב מאמצע העולם. מחר נבדוק אם כל מה שיצא מהמזוודה עדיין מסכים לחזור אליה.
יום 4 - 15/10/2026 - קוליברים, פרפרים ושוקולד - בדרך לגן העדן של מינדו
קמים, מסיימים לארוז ונפרדים מהמלון החביב שלנו בקיטו. תחנת ההשכרה של לוקליזה נמצאת שמונה דקות הליכה מהמלון. נוח. הקיה מחכה לנו, ואנחנו בתנועה.
העצירה הראשונה היא בתצפית על הקלדרה של פולולאהואה, Pululahua. למטה, בתוך הקלדרה, חיים ומעבדים את האדמה חקלאים מקומיים. אנחנו עומדים למעלה ומסתכלים. הנוף מהמם.
מול הנוף הזה התיישבנו לקפה ב־Cafeteria Pululahua. הקפה מצוין, ולידו אכלנו קימבוליטו, מעדן מקומי עטוף בעלה. טעים. את המקום מנהלות שתי סבתות אקוודוריות שמדברות ספרדית שוטפת.
התחנה הבאה היא שמורת אלמבי, Reserva Alambi, שמור קוליברים פרטית בדרך למינדו. קוליברים בכל מקום. מרחפים, מזנקים, נעלמים וחוזרים, ובין כל אלה גם ציפורים אחרות, פרפרים, סחלבים ונחל קטן שזורם בין העצים.
״מטורף״ לא ממש מסביר את זה. הם נוחתים לכם על היד.
אתמול עמדנו נדהמים מול קוליברי אחד במרכז העולם. היום כבר לא ידענו לאן להסתכל. הכניסה עלתה לנו חמישה דולר. שווה כל דולר, והפסקה נהדרת בדרך למינדו.
ואז הגענו למלון שלנו, Mindo Real Lodge. גן עדן. שלושה בונגלוס ועוד מבנה עם כמה חדרים, פזורים בתוך צמחייה שופעת. סחלבים, ברומליות ומה לא. כל מה שאנחנו נלחמים לגדל בעציץ, גדל כאן בחוץ. מפעם לפעם חולף מולכם קוליברי או פרפר, וברקע שומעים את פכפוך המים בנהר הסמוך. מסוג המקומות שאפשר פשוט לשבת ולהירגע. גן עדן ב־45 דולר ללילה, כולל ארוחת בוקר. מי צריך יותר.
אבל יש עוד עבודה היום, אז יצאנו לחוות הפרפרים Mariposario del Mindo. פארק גדול עם חממת פרפרים וגן פרפרים פתוח. המוני פרפרים בין סחלבים ופרחים טרופיים, בכל מיני צבעים וגדלים. מאות? אלפים? בשלב מסוים מפסיקים לנסות לספור ופשוט מסתכלים. בילינו שם שעה וחצי של כיף. שילמנו 8.5 דולר לאדם. טיפ: החווה נמצאת קצת מחוץ לעיירה. כדאי לתכנן את ההגעה; לנו הרכב בהחלט עזר .
משם המשכנו ל־Maya Mindo Chocolate לסיור שוקולד. אחרי הטעימות בקיטו הגיע הזמן להעמיק בחומר.
שעה וחצי של לימוד על צמח הקקאו ועל הדרך מהעץ ועד לטבלת השוקולד. אפילו הכנו טבלת שוקולד בעצמנו וחלק מאיתנו עשה מסיכת פנים משוקולד.
לסיום קיבלנו בראוני שוקולד עם פירות טריים. כי אחרי שיעור כזה צריך גם קינוח.
כיף עצום. מומלץ בחום. הסיור עלה לנו 12 דולר לאדם.
את ארוחת הערב אכלנו ב־El Chef, מסעדה קטנה ברחוב הראשי של מינדו. סטייק משובח על אבן רותחת. היה טעים מאוד.
הולכים לישון מוקדם כי מחר קמים מאוד מוקדם. סיור הצפרות מתחיל ב־05:50, שעה שבדרך כלל עדיף להשאיר לציפורים.
לילה טוב מגן העדן של מינדו. השעון מכוון לשעה שבה אפילו התרנגולים עוד ישנים.
יום 5 - 16/10/2026 - חמש מאות מדרגות וטוקנים ששווים השכמה מוקדמת
השכמה בארבע וחצי. מסתבר שגם חמש וחמישים, השעה שתכננו אתמול, הייתה מאוחרת מדי. היציאה הוקדמה לחמש ועשרים. לציפורים יש לו"ז משלהן.
נייסר, המדריך שלנו, כבר מחכה עמוס ציוד, ואנחנו יוצאים לדרך.
התחנה הראשונה היא Roca Mia, לראות את תרנגול הסלעים האנדי, Andean Cock-of-the-rock. שם קצת משונה לציפור מהממת. הזכר אדום־כתום, עם ציצית מעוגלת ובולטת על הראש, כאילו מישהו החליט שהצבע לבדו לא מספיק. הזכרים מתכנסים בזירות חיזור משותפות ומתחרים בקולות ובתנועות על תשומת הלב של הנקבות. מסתבר שגם ביער צריך לדעת לעשות רושם.
רק שכדי להגיע אליה צריך לעבוד. טיפסנו איזה חמש מאות מדרגות בתוך יער חלקלק. בשלב מסוים כבר כמעט ויתרנו.
אבל היה שווה!!!
התחנה השנייה היא El Canto del Dios Te De. כאן יש המון ציפורים, אבל גולת הכותרת היא הטוקנים. שלושה סוגים, וכל אחד מצליח להשאיר אותנו מולו עוד קצת.
טוקן צ׳וקו, Chocó Toucan, הוא השחור־צהוב המרשים של יערות מערב האנדים. לצדו טוקן עם גרון צהוב בולט, שנקרא, איל לא, הטוקן צהוב־הגרון, Yellow-throated Toucan. ויש גם ארקרי, Aracari, מהקרובים הקטנים ודקי הגוף במשפחת הטוקנים. קטן יותר, אבל עם מקור שלא משאיר ספק לאיזו משפחה הוא שייך.
חוץ מהם ראינו עוד כמה עשרות מינים. כולם יפים, כולם צבעוניים, ואף אחד לא מתקרב לטוקנים. לפחות מבחינתנו.
ובכלל, איך הם מצליחים לעוף עם מקור עצום כזה? שאלנו, מתברר שהמקור הרבה פחות כבד ממה שהוא נראה: מעטפת קרטין, כמו החומר שממנו עשויות הציפורניים שלנו, ובפנים רשת קלה של עצם וחללי אוויר. הרבה נפח, מעט משקל. עכשיו נשאר רק להפסיק להתפעל ממנו. לא הצלחנו.
כמובן שיש כאן גם המוני קוליברים, והשמחה רבה. אחרי אתמול אפשר היה לחשוב שכבר התרגלנו. ממש לא.
שעתיים של כיף גדול, כולל קפה ונשנושים, ואנחנו חוזרים למלון. הגיע הזמן להיפרד ממינדו ולצאת לכיוון קוטופקסי.
לפנינו נסיעה של שלוש שעות וקצת, לפי התכנון: חוזרים לכיוון קיטו, עוקפים אותה ממזרח ויורדים דרומה. מהציפורים של מינדו אל הרי הגעש.
המלון שלנו כאן, Ruta de los Volcanes, הוא מלון משפחתי קטן. דארווין מנהל אותו עם אשתו והוריו. כיף גדול.
קיבלנו חדר עם חלונות פנורמיים שמהם נשקפים ארבעה הרי געש. לא קוטופקסי, אבל עדיין. ארבעה הרי געש מהחדר זה בהחלט משהו.
לילה טוב מארץ הרי הגעש. אנחנו הולכים לישון עם ארבעה הרי געש בחלון. אקוודור 🇪🇨
יום 6 - 17/10/2026 - קוטופקסי - האידאה של הר געש
קמים למזג אוויר מדהים. שמיים כחולים ושמש חמימה. מיד אחרי ארוחת הבוקר המצוינת במלון אנחנו יוצאים לפארק הלאומי קוטופקסי.
שמענו עליו. ראינו תמונות שלו. חשבנו שהבנו.
אבל לא.
ההר הזה הוא, בפרפרזה על אפלטון, האידאה של הר געש. אם תבקשו מילד לצייר הר געש, תקבלו את קוטופקסי. עומדים מולו ומבינים שכל התמונות שראינו היו רק הכנה.
בדרך להר פגשנו שועל קולפאו, Culpeo, הידוע כאן בשם El lobo de páramo. הוא חצה את הדרך והביט בנו בסקרנות. אנחנו הבטנו בו בחזרה. פתיחה מצוינת לבוקר.
עצרנו לצלם את ההר שבע מאות פעמים. אולי קצת יותר. בכל פעם נדמה שזאת הזווית, ואז נוסעים עוד קצת ושוב חייבים לעצור.
ירדנו ללגונת לימפיופונגו, Limpiopungo, שממנה רואים היטב את ההר. עוד הזדמנות לצלם, למקרה ששבע מאות התמונות הקודמות לא יספיקו.
משם עלינו ברכב לחניה של הרפוחיו חוסה ריבאס, בקתת ההרים. את הקטע הרגלי עד לבקתה עצמה השארנו לאחרים. לא לגילנו 😎
בדרך חזרה ראינו כמה נקבות של אייל לבן־זנב, Ecuadorian white-tailed deer. הן רעו בחלקת עשב ליד הכביש והתעלמו מאיתנו לגמרי. השועל לפחות הסתקרן. אלה אפילו זה לא.
סיימנו בקפה בטאמבופקסי, מלון קטן הצופה אל ההר. אחרי כל העצירות והצילומים, הגיע הזמן פשוט לשבת מולו עם כוס קפה.
היה בוקר מושלם.
טיפ: למי שמתכנן להגיע ברכב - הדרך שבה נסענו מהכביש הפאן־אמריקני לתוך הפארק לא הייתה סלולה ברובה. בחלק מהקטעים בהחלט הרגשנו שמתאים כאן רכב שטח, או לפחות SUV. בתוך הפארק הדרכים היו מתוחזקות יותר, עד העלייה לחניית הרפוחיו. שם כבר חזרנו לנהיגה אתגרית.
עוד טיפ: בביקור שלנו הכניסה לפארק הייתה בחינם, אבל נדרש רישום בשער הכניסה (לא לדאוג, הפקיד מדבר ספרדית שוטפת). את ההר מקבלים ללא תשלום. את הדרך אליו צריך להרוויח.
את אחר הצהריים והערב בילינו במלון המפנק שלנו, זה לא ימשיך ככה, אז כדאי לנצל את האח המבוערת והנוף המהמם. חוצמזה, בחוץ גשם זלעפות.
לילה טוב מקוטופקסי. ההר יכול להפסיק לדגמן, יש לנו כבר שבע מאות תמונות.
יום 7 - 18/10/2026 - 300 ק״מ בשביל לראות אגם
הבוקר נפרדים מדארווין ומהמלון ונוסעים לקילוטואה.
300 ק״מ בשביל לראות אגם. מי מכם שמכירים אותי יודעים כמה אני אוהב לנסוע קילומטרים על גבי קילומטרים בשביל הר, נהר, סלע או אגם.
ספוילר: היה ממש שווה.
אבל נתחיל מהדרך, שהפתיעה אותנו בשלוש רמות. קודם כול, יש כביש סלול כמעט עד לתוך הלגונה. בסדר, עד לתצפית שמעליה. שנית, הכביש מתוחזק ומשולט ברמה גבוהה, ולמרות איזה עשרים פיתולים מטורפים הוא ממש קל לנהיגה. אחרי הדרכים של אתמול, בהחלט הערכנו את זה. ושלישית, הנוף מסביב מ ה מ ם!!! וזה עוד לפני שהגענו למעלה.
מה שלא הצלחנו להבין הוא למה הדרך למעלה מרוצפת כלבים. הם רובצים לצד הכביש ונראים ממש מאושרים. מי שיודע, שיעדכן.
בכניסה שילמנו שני דולר לאדם. יש מוכרי כרטיסים, בודקי כרטיסים וגם מישהי שמכוונת אתכם למקום חנייה פנוי. אין כאן כמעט מכוניות, אבל היא מכוונת. סדר צריך להיות.
בעלייה לתצפית הולכים לאט. אנחנו בגובה של כ־3,900 מטר, אחרי הכול, והריאות מקפידות להזכיר לנו את זה. בדרך פזורות לאמות מחופשות, עם אוכפים צבעוניים, רתמות רקומות ואפילו משקפי שמש. הסבירו לנו שהשמש בגובה הזה ממש חזקה. הלאמות, לפחות, הגיעו מוכנות.
מסביב כל חנויות המזכרות המצופות ממקום כזה: סוודרים, פונצ׳ואים, עבודות יד, מזכרות וכו׳ וכדומה.
לא קנינו.
ואז מגיעים לתצפית ונשמתכם נעתקת. לא ברור אם מהגובה או מהיופי.
הדבר הזה מ ר ה י ב!!!
לגונת קילוטואה, Quilotoa, שוכנת בתוך קלדרה שנוצרה בהתפרצות געשית אדירה ובקריסת ההר לפני כ־800 שנה. רוחב הקלדרה כמעט שלושה קילומטרים, ועומק האגם שבתוכה מגיע לכ־250 מטר. קשה לתפוס את קנה המידה כשעומדים למעלה.
המים בגוונים של ירוק, ומשחקי האור והצל של העננים משנים אותם כל הזמן. עומדים מול אותו אגם, וכל רגע הוא נראה קצת אחרת.
300 ק״מ בשביל לראות אגם. היה שווה!!!
התיישבנו לקפה בבית קפה קטן ממש מול הנוף.
טיפ: יש שביל באורך של כ־1.7 ק״מ שיורד עד לשפת הלגונה, כמה מאות מטרים מתחת לתצפית. הגיבורים שבכם מוזמנים לנסות. למטה אפשר גם לשוט בסירות ובקיאקים.
הבעיה מבחינתנו היא שאחרי הירידה צריך לעלות את כל זה בחזרה.
ויתרנו. הקפה עם הנוף היה פתרון מצוין.
משם חזרנו לקיטו. הנסיעה עברה בקלות, ובהמשך התחברנו לכביש E35, חלק מהדרך הפאן־אמריקנית. בקטע שלנו הכביש היה מתוחזק ונוח, והפעם יכולנו פשוט ליהנות מהדרך.
החזרנו את הרכב לסניף הקרוב של לוקליזה. הם היו נחמדים גם בהחזרה, שזה תמיד משמח. אחרי טיול קצר בשוק רחוב חביב והופעה בכיכר פוש, Plaza Foch, שליד המלון, הגיע הגשם.
נמלטנו לחדר והזמנו פיצה.
בטיול של חצי שנה מותר לפעמים להזמין פיצה. ו־Uber Eats עובד כאן נפלא.
לילה טוב מקיטו. נסענו 300 ק״מ בשביל אגם, אבל את הפיצה כבר ביקשנו שיביאו אלינו.
יום 8 - 19/10/2026 - מכספומט לכספומט, ומשם מעל קיטו
התחלנו את הבוקר בחיפוש כספומט. מחר טסים לגלאפגוס, ואגרת הכניסה, 200 דולר לאדם, מחייבת אותנו להצטייד במזומן. נשמע כמו סידור קטן לבוקר.
ארבעה-חמישה כספומטים אחר כך, כבר היה לנו קצת יותר ניסיון במערכת הבנקאות המקומית.
קודם כול, לא כל כרטיס מתקבל בכל בנק. שנית, בכספומטים שניסינו נתקלנו במגבלות משיכה של כמה מאות דולרים ובמגבלה על משיכה נוספת באותו יום. ושלישית, לכל בנק עמלה משלו: ראינו 4.05 דולר וגם 5.40 דולר. מסתבר שגם בשביל להוציא כסף צריך לעשות סיבוב בעיר.
טיפ: את המזומן לגלאפגוס כדאי לארגן מראש. אנחנו גילינו שהסידור הזה עשוי לדרוש כמה כספומטים, ושהעמלה והמגבלה משתנות בין הבנקים והכרטיסים.
בעיר העתיקה חיכו לנו המוני שוטרים. ממש המונים, בכל פינה, וגם כבישים שהמשטרה סגרה. החלטנו להימלט משם, אבל לא לפני ביקור בשוק המרכזי, Mercado Central.
זהו שוק מקורה עם מזון, כלי בית והמון דוכני אוכל מוכן. נקי, מסודר ונעים לביקור. נותן פייט לבוקרייה בברצלונה.
אבל מפסיד 😎
לסיום החלטנו, למרות מחאותיי, לעלות לטלפריקו, TelefériQo. אני מציין את המחאות לפרוטוקול. עלינו בכל זאת.
כ־18 דקות ברכבל, ואנחנו על כתף הר פיצ׳ינצ׳ה, Pichincha, בגובה של כ־4,100 מטר. קיטו פרושה מתחתינו, ומסביב הנוף ההררי שלה. בימים של ראות טובה אפשר להשקיף מכאן גם לעבר הרי הגעש הרחוקים יותר. המקומיים סיפרו שאפשר לראות אפילו את צ׳ימבורסו, לצד קוטופקסי.
לא היום 😩
כמובן ששתינו קפה מול הנוף. בשלב הזה של הטיול כבר ברור שתצפית בלי קפה היא רק חצי תצפית.
הכרטיס עלה לנו תשעה דולר לאדם. טיפ: לשמור אותו במצב קריא גם לירידה. לפי ההנחיות שקיבלנו, בלי כרטיס קריא צריך לשלם שוב. עדיף לשמור את הכסף לקפה הבא.
בסך הכול, ביקור כיפי. למרות המחאות.
לילה טוב מקיטו. מחר גלאפגוס - החלום עומד להתגשם🐬🦀🦩
