עדרי פילים בלתי נגמרים, חופים רחבי-ידיים, מקדשים עתיקים, מטעי תה, נסיעות מטלטלות, הרים מהפנטים, מחירים זולים ובעיקר – הרבה ירוק בעיניים! במשך חודש שלם חרשנו את סרי לנקה בגפנו, בלי תכניות מפורטות, בלי נהג צמוד ובלי הרבה תקציב. התוצאה? היא הפתיעה אפילו אותנו.
הזמן: ספטמבר 2015. המשתתפים: שני סטודנטים בדימוס ומובטלים לעתיד. המטרה: לגלות את סרי לנקה בחודש אחד ובמינימום כסף. נתחיל מהסוף: עלות כל הטיול הסתכמה בכ-1200 דולר לראש (כולל טיסות), מה שאומר שלא רק שעמדנו במגבלות התקציב, אלא אפילו חזרנו עם אקסטרה הביתה. איך זה קרה? כנראה שהתקמצנו במקומות הנכונים. קראו ולמדו.
ממריאים: טסנו לקולומבו, בירת סרי לנקה, עם 'קטאר איירליינס' (2 עצירות ביניים בלרנקה ובדוחא). דרך ארוכה ומתישה, אך שווה את המחיר (600 דולר הלוך-חזור).
יעד מס' 1: פינוואלה Pinnawala
את המסע החלטנו להתחיל בנחיתה רכה: במלון Pinnalanda שבפינוואלה (כ-8000 רופי לזוג ללילה, הכי יקר שלנו, אבל הפנורמה המטורפת של הפילים שווה את זה!
). לקחנו משדה התעופה מונית ב-4800 רופי. הנסיעה ארכה כשעתיים, וב-5 לפנות בוקר הגענו כמו שתי גופות רצוצות למלון השוכן על גדות הנהר.
אחרי שהתעוררנו משנת היופי שלנו, התלהבנו לגלות שהגענו לגן עדן (יחד עם עוד 80 מיליון יתושים בערך). ממרפסת החדר נשקף נוף עוצר נשימה של הנהר, בו רוחצים הפילים מבית היתומים הסמוך לפחות שלוש פעמים ביום. בניגוד לרוב התיירים שרק מבקרים בבית היתומים ועוזבים, אנחנו זכינו להתעורר עם הפילים, לאכול עם הפילים, לישון עם הפילים, לרכב על הפילים ואפילו לאמץ אחד מהם כידיד נפש. אגדת 'המלך בבר' מעולם לא הייתה מציאותית יותר 
.
לגבי פינוואלה עצמה – מדובר בעיירה שכוחת-אל, כך שאין שום דבר לעשות שם, חוץ מלרבוץ כל היום במרפסת המלון או המסעדה ולהסתכל על הפילים. אבל מה אגיד לכם, באמת שלא סבלנו.
** טיפ למזמינים דרך Booking – הזמינו דרך הקישור הזה כדי לקבל 15$ מתנה לאחר ההזמנה » https://www.booking.com/s/34_6/25d0787d
יעד מס' 2: קנדי Kandy
אחרי שני לילות בפינוואלה, המשכנו לקנדי, בירת התרבות של האי השוכנת במרחק שעה נסיעה. עלינו על רכבת בתחנת רמבוקנה (70 ר') וירדנו בעיר הסואנת והרועשת. הגענו למלון Amara Lake ולמרות שהבעלים לא נראה הכי ידידותי בעולם, הנוף המרשים לכיוון האגם שכנע אותנו לקבוע כאן את משכננו (3000 ר' ללילה).
מהר מאוד גילינו שקנדי היא לא כוס התה שלנו. ביקרנו במקדש השן המדובר יחד עם המוני הבודהיסטים ועובדי האלילים למיניהם, אבל למרבה המזל לא שילמנו כניסה על השטות הזו. (לא תכננו להתפלח, פשוט יצא ככה. מסתבר שאף אחד לא בודק כרטיסים בכניסה).
יעד מס' 3: דאמבולה (Dambulla)
מקנדי לקחנו אוטובוס לדאמבולה (100 ר'), בה שוכן מקדש המערה המפורסם. הכניסה למקדש עולה 1500 רופי, אבל האתר החשוב והמקודש, שמעליו מתנשא פסל בודהה ענק ומוזהב, בהחלט הצליח להרשים אותנו. הטיפוס למקדשים מתחיל לאורך סלע נטוי ורחב, ויחד עם אינספור קופים שמתרוצצים סביב, מגיעים למפלס המערות, המשקיף לנוף ירוק ומרהיב.
בחלל הפנים תמצאו עשרות פסלי בודהה בתנוחות שונות, ואם תנסו להצטלם איתם כשגבכם לפסל – תקבלו נזיפה מאיזה נזיר. לכו תבינו.
במהלך השיטוט בעיירה הנידחת פגשנו לראשונה ישראלים, ולא סתם ישראלים – כאלה שגם הכרנו מהבית. מפגש מפתיע עם חברים באמצע שום מקום הוא תמיד מרגש, אז הצטרפנו אליהם להוסטל Summer set inn, שזה בעצם כמה חדרים מפורקים עם מיטות חורקות בחצר של משפחה סרי לנקית שהחליטה לקרוא לזה הוסטל, אבל שיהיה. רק 1800 ר' ללילה, מי אנחנו שנתלונן.
יעד מס' 4: סיגרייה Sigiriya
את יום המחרת הקדשנו לסלע המפורסם סיגרייה, המרוחק כחצי שעת טוקטוק מדמבולה. הסלע הגבוה, שנראה מרשים גם כשצופים בו מרחוק, נחשב לאתר החשוב ביותר במשולש התרבות. מעבר לממצאים הארכיאולוגים נשקף מכאן נוף מרהיב שיהפנט כל בר דעת. הכל כאן יפהפה, אז אל תוותרו על התענוג, למרות שהמחיר הוא לגמרי משחטת תיירים – 4200 רופי.
הסלע מזדקר לגובה של 370 מטר והטיפוס עליו אורך כשעה, לאורך מדרגות תלולות, אך הבריזה הקרירה והנוף המדהים מפצים על המאמץ. 
יעד מס' 5: פארק מינרייה
את המשך היום ניצלנו לטובת ביקור בפארק הלאומי מינרייה. תפסנו נהג ג'יפ וסיכמנו איתו על מחיר של 4500 ר' לאדם, תמורת 5 שעות של ספארי. מספר פארקים לאומיים פזורים ברחבי סרי לנקה ובהם ניתן לצפות בחיות בר. במינרייה האטרקציה העיקרית היא עדר של 400 פילים שבתקופה זו מתכנסים בהמוניהם סביב האגם, מחזה מרהיב של ממש. חוץ מפילים, אפשר לראות בפארק קופים, איילים, ציפורים מיוחדות ואם יש לכם מזל – גם נמרים. בסך הכל הנסיעה ברחבי הפארק הירוק והמדהים ביופיו היא חוויה בפני עצמה.
בסיום היום המתיש חזרנו לדמבולה וסעדנו את קיבתנו במסעדת 'מנגו מנגו', שנראית מערבית יחסית, אבל את הסיפור על קלקול הקיבה האימתני שחטפנו למחרת אחסוך מכם.
יעד מס' 6: חצי האי ג'אפנה (Jaffna)
מה חשבנו לעצמנו כשהחלטנו לנסוע לצפון המרוחק שכמעט אף תייר לא מגיע אליו? לא ברור. הסתכלנו במפה של הרכבות, חיפשנו את הנקודה הרחוקה ביותר, והחלטנו לנסוע לשם, בלי שום מושג למה ואיך.
מדמבולה לקחנו אוטובוס לאנדורפורה (250 ר'), ומשם עלינו על רכבת לג'אפנה (500 ר'), וכך העברנו יום שלם בנסיעות, עם כאבי בטן שלא ממש תרמו לאווירה, והרכבת גם דרסה פיל בדרך. 
כשסוף סוף הגענו לג'אפנה, בשעת ערב מאוחרת, נזרקנו למשכב במלון Jafna Palace, תמורת 2250 רופי ללילה.
בבוקר קיווינו שהייתה סיבה מספיק טובה להצפין עד לחור הזה. הסתכלנו על המפה, ושני האיים הסמוכים –קראיטיבו וניינאטיבו – קרצו לנו מאוד. הגענו לגשר שעובר מעל הים, עצרנו אוטובוס מקומי (40 ר') ופשוט נסענו איתו עד דלא ידע. במשך שעה הסתובבנו עם האוטובוס ברחבי האיים, שנראו יותר כמו כפרים מהמאה ה-18, ונזרקנו באיזה חוף ים שומם. אלא שחול זהוב ומים בצבע טורקיז זה לא בדיוק מה שציפה לנו. מאכזב. חזרנו לג'אפנה על גבי אוטו גלידה שעבר במקרה באזור ונתן לנו טרמפ + גלידות. נו, לפחות חוויה משעשעת יצאה מהיום הזה.
בהמשך טיילנו במבצר המשקיף לים ובמקדשים ההינדיים הססגוניים שפזורים בכל מטר. המגוון התרבותי של הצפון מתבטא בשפה, במאכלים ובדת (הינדית ולא בודהיסטית). בניגוד לשאר האי, פה שולטת התרבות הטאמילית. המתח מאז המלחמה עם הסינהאלים עדיין מורגש באזור, הנוכחות הצבאית בולטת, והשיחות עם המקומיים סוטות במהרה לזיכרונות הקשים מהמלחמה העקובה מדם שהסתיימה לפני חמש שנים. סיפרנו להם שאצלנו, בישראל, עדיין חוטפים טילים.
יעד מס' 7: טרינקומלי (Trincomalee)
אחרי יומיים בצפון, החלטנו לרדת לכיוון טרינקומלי, מה שגרר עוד נסיעה ארוכה באוטובוס (400 ר'). התאכסנו במלון Shivas ששוכן ממש על חוף אופבלי היפה והפסטורלי. זכינו לסוויטה מפנקת במחיר של 3500 רופי. (שווה לטייל מחוץ לעונה!)
למחרת נסענו לפקוד גם את החוף הסמוך נילאבלי. תפסנו טרמפ עם חבורת בחורים מקומיים שהתלהבו למראה הבשר הלבנבן שהגיע מארץ הקודש והתעקשו להצטלם איתנו במשך כל הנסיעה. רצינו לבקר באי היונים (Pigeon island), אבל בגלל המחיר המופקע שגובים מתיירים עבור סירה וכניסה לאי, החלטנו לוותר.
באופבלי התרחקנו מהמסעדות היקרות שעל החוף, והתבייתנו על מסעדה ביתית בשם wenesa buffet house, שהגישה את האורז וקארי הטעים ביותר שאכלנו בטיול הזה.
יעד מס' 8: ארוגם ביי (Arugam Bay)
אחרי נסיעה עמוסת טלטלות שארכה 8 שעות וכללה שלושה אוטובוסים, הגענו לעיר פוטוביל הסמוכה למפרץ ארוגם. נהג הטוקטוק זרק אותנו בהוסטל Millanium, ובגלל המחיר הנמוך (1500 ר' ללילה) ובעל הבית הסימפטי להפתיע – אילייס, נשארנו במקום 3 לילות.
ארוגם היא עיירת גולשים מתוירת מאוד, ובעיקר עמוסת ישראלים. אם במשך כל הטיול הופתענו מכך שבני עמנו אינם מורגשים בשטח, הרי שעכשיו הבנו היכן כולם מתקבצים. אם זה היה תלוי בי, הייתי מוותרת על ארוגם, שכן אני יצור יבשתי ולא יצור ימי (ירושלמית, נו), אבל השותף התעקש לנסות את מזלו עם הגלשן במקום שנחשב לאתר הגלישה הטוב ביותר בסרי לנקה.
בערב ישבנו על גג ההוסטל עם אילייס החצי-מוסלמי שחפר לנו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני והתעניין בנעשה בארץ הקודש. עד כה לא פגשנו הרבה סרי-לנקים שהם נחמדים בשם הנחמדות ולא בשם רדיפת בצע, אבל אילייס ללא ספק זכה בתואר הנחשק. 
כשמיצינו את אווירת החוף, יצאנו לספארי בלגונת פוטוויל (3500 ר' לזוג). במהלך שייט רגוע על רפסודה בלגונה המהפנטת זכינו לראות שקיעה מדהימה, מיני חיות וציפורים, וכמובן פילים שחצו להם את הנהר באין מפריע. הטבע במיטבו. מומלץ מאוד.
יעד מס' 9: אלה (Ella)
אחרי שקצה נפשנו בשמש ובלחות, החלטנו לעלות בחזרה לכיוון אזור ה'היל קאנטרי'. אז לקחנו אוטובוס למונראגלה ומשם ל-ווֶלואיה ומשם לכפר האהוב ביותר בהיל קאנטרי – אֵלָה. הדרך הנופית והמרהיבה פיצתה על הצפיפות באוטובוסים, ובמהלכה צדה אותנו מקומית שברשותה מלון. הלכנו אחריה כצאן לטבח, היישר לצימר מפנק באזור מבודד עם נוף מרשים אל ההרים, סגרנו על 2300 ר' ללילה כולל ארוחת בוקר, ובסך הכל היינו די מרוצים מהעסקה. סוף סוף קצת שקט.
באלה התאהבנו מיד. אוויר ההרים הקריר מילא אותנו בכוחות מחודשים והנוף ההררי השכיח את זוועות ארוגם. בכפר הקטן יש לא מעט מסעדות טובות, ובראשן – Chill, בר מסעדה עמוס תיירים שנראה מערבי לחלוטין, עם אוכל מוצלח ואפילו קוקטיילים אלכוהוליים. התפנקנו על כל רגע.
אלה הוא גם מקום מצוין לטיולים. הקדשנו יום אחד לטיפוס על האלה רוק (Ella Rock) – טרק שארך בערך 4 שעות (כולל הליכה לאיבוד בדרך). בניגוד לשאר התיירים החרוצים שהגיעו מוקדם בבוקר, אנחנו הגענו רק בצהרים כשעננים כבדים כיסו את הנוף הירוק, ורק לשנייה או שתיים התפוגגו קצת ונתנו לנו להבין מה הפסדנו. כשהתחלנו לרדת, תפס אותנו מבול אימתני והירידה מההר הפכה לסוג של סנפלינג מפלים. עשינו את כל הדרך כשאנחנו סחוטים ורטובים עד לשד העצמות, אבל למרות הכל – חוויה.
למחרת טיפסנו על little adam's pick, שהעלייה אליו פשוטה יותר ולא דורשת מאמץ יוצא דופן. הפעם למדנו מטעויות והשכמנו קום, כך שבשעה 8 בבוקר כבר היינו על הפסגה והתרווחנו לנו מול הנוף המדהים שלאט לאט התכסה בערפילים.
יעד מס' 10: נוואֵרָה אֵליָה (Nuwara Eliya)
מאלה לקחנו כמתבקש את הרכבת המפורסמת לעיירה הציורית נוארה אלייה, שהשמועות מגדירות בתור הנסיעה הכי יפה בסרי לנקה. הזמנו כרטיסים מראש למחלקה השנייה (600 ר'), שכן ברכבת הזו, שחביבה מאוד על תיירים, לעתים קשה להשיג מקומות ישיבה.
בתחנת הרכבת צד אותנו בעל מלון מקומי, ושוב הלכנו אחריו כצאן לטבח. הנוף שנשקף מהמלון המפנק Chez Ellen קנה אותנו, ואחרי מיקוח שילמנו 2500 ר' ללילה. למרבה המזל, היו מים חמים במקלחות ושמיכות צמר, כי בנוארה אליה קר מאוד.
למחרת יצאנו לפארק הלאומי הורטון פליינז. מכיוון שבתקופה זו של השנה מזג האוויר בעייתי, והיעד מצריך יציאה בשעה 5 לפנות בוקר, התארגנו עם חבורת גרמניות על הסעה דרך המלון. (1100 ר' לאדם). הכניסה לפארק לא זולה לתיירים – 2550 רופי. תוכלו למצוא בו מספר טרקים למרגלות ההרים שנחשבים לגבוהים בסרי לנקה, ומכוסים בערבה של חלקות יער, מפלים קטנים ואגמים. הרמה נגמרת בוורלד'ז אנד (worlds end), מדרון מרהיב שבניגוד לשמו ממש לא נראה כמו סוף העולם, אבל שיהיה. המסלול המעגלי בקצב קל אורך כשלוש שעות, הליכה מתונה ומישורית ברובה. רצוי להגיע לתצפית בין 6-10 בבוקר, לפני שהעננים מגיעים.
יעד מס' 11: מיריסה (Mirissa)
אחרי שכבר כמעט קפאנו למוות בהרים, החלטנו לבלות את ימי הטיול האחרונים בחופי הדרום ולספוג קצת שמש. תפסנו אוטובוס לכיוון עיירת החוף מיריסה (310 ר'), אך כבר במהלך הנסיעה התחוור לנו שמונסון קטן פקד את האזור ושהגשם לא מפסיק לרדת כבר ארבעה ימים. התבצרנו במלון Shihan הקרוב לחוף (2000 ר' ללילה), וניסינו לחשוב לאן אפשר לברוח.
מיריסה נחשבת למקום הטוב ביותר בעולם לצפייה בלווייתנים כחולים, ובעיקר לשם כך התכנסנו כאן. בעל המקום אמר לנו שהשיוטים המאורגנים יוצאים גם בגשם, והבטיח שאם לא נראה לוויתן נוכל להגיע להפלגה נוספת בחינם. הסכמנו להצעה, וביום המחרת ב-6 בבוקר התייצבנו בספינה של חברת Danushka.
מלבדנו היו על הסיפון בעיקר סינים/יפנים/מלוכסני עיניים כלשהם, שהתלהבו כל כך כשהספינה החלה להיטלטל בין הגלים והשמיעו אפקטי רקע משעשעים עם כל גל. אלא שמהר מאוד הים הפך סוער מאוד, והצהלות השמחות התחלפו בשקיות הקאה ובערימה של סינים חולים ומעולפים. אחרי שעה של טלטלות בים, נראה היה שרק אנחנו שרדנו את המסע. בשל הגשם הכבד לא ראינו אפילו לוויתן אחד, אבל להקות דולפינים נתנו הופעה מרהיבה והמחזה של עשרות סינים מעולפים בכל פינה היה אפוקליפטי משהו. כנראה שישראלים עשויים מחומר עמיד יותר, כי אנחנו דווקא מאוד נהנינו בלונה-פארק האימתני הזה.
בכל מקרה, החלטנו לעזוב את מיריסה עד יעבור זעם, ולחזור לכאן בהמשך השבוע, כשמזג האוויר יתבהר ויהיה סיכוי טוב יותר לראות היצורים הנחשקים.
יעד מס' 12: היקדואה (Hikaduwa)
כשהגענו לעיירת הגולשים היקדואה, השמש כבר הפציעה ומזג האוויר השתפר. הלכנו לאורך החוף בניסיון למצוא מקום להשתכן בו, עד שמצאנו את מלון welawala, שנראה כמו מקום על רמה, אז הסכמנו לחרוג מקמצנותנו לשלם 3300 רופי ללילה.
אלא שאז התברר שמדובר במלון פח, ואחרי סופת הגשמים בלילה, קמנו בבוקר אל תוך חדר שנראה כמו בריכת שחייה. אולי בגלל זה, ואולי בגלל שלא התלהבנו יותר מדי מהחופים כאן, החלטנו לעזוב את היקדואה כבר אחרי לילה אחד.
לפני כן עוד הספקנו לבקר בחוות צבי הים בקוסקודה (Koskoda), ללמוד קצת על הפעילות החשובה של הצלת הצבים, ואפילו לשחרר צב ים קטן לים. מחיר כניסה: 500 רופי לאדם.
(חוות הצבים, קוסגודה)
יעד מס' 13: אונאוונטונה (Unawantuna)
כשנחתנו באונוונטונה, רצועה מעוקלת של חול זהוב לשפת ים כחול עמוק, נהג טוקטוק מקומי צד אותנו הישר למלון Good Life, שכשמו כן הוא. חדרים נקיים, מקלחת מפנקת במיוחד, ארוחת בוקר לא רעה וגינה גדולה מסביב. אחרי ארוחת צהרים על החוף היפה, נסענו לקצה המערבי של המפרץ, כדי שהשותף יוכל לנסות את מזלו בגלישה.
למחרת בבוקר החלטנו לבקר בחוף הג'ונגל, ואחרי טרק קטן של חצי שעה הגענו לחוף השקט והאקזוטי. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת והיינו כאן לגמרי לבדנו. תענוג.
למחרת חזרנו למיריסה, כדי שחלילה לא נחזור לארץ מבלי לראות לוויתן כחול. ב-6.30 בבוקר, בשידור חוזר, יצאנו להפלגה מלאת סינים/יפנים/מלוכסני עיניים כלשהם, שהפעם נראתה אחרת לגמרי. הים היה רגוע, השמיים בהירים, וזכינו לראות ארבעה לוויתנים. היצור הגדול ביותר על פני כדור הארץ שחה במרחק מטרים ספורים מאיתנו - אפשר לסמן V על עוד הישג בחיים. 
יעד מס' 14: קולומבו (Colombo)
לקולומבו הבירה הגענו ביום האחרון. ממיריסה נסענו לעיר מטארה ומשם לקחנו אוטובוס אקספרס לקולמבו (נסיעה של שעתיים, 450 ר'). בשל הזמן הקצר, הספקנו לפקוד רק קניון אחד בשם House of fashion, לקנות תה בכל הטעמים האפשריים, ולחזור.
מכיוון שהטיסה שלנו יצאה באמצע הלילה, התאכסנו בינתיים בבית חב”ד הצנוע של קולמבו, וערכנו שם את סעודת החג של שמחת תורה יחד עם עוד כעשרה יהודים כשרים.
הנסיעה מקולומבו לשדה התעופה אורכת כ-40 דקות. לקנו טוקטוק ב-1300 רופי, הגענו ליעד, המרנו בחזרה לדולרים את הרופי שנותר, ואחרי טיסה ארוכה הגענו בשלום למולדתנו האהובה.
בלי הרבה מתנות, בלי אבדות בגוף, ברכוש או בנפש (חברת הביטוח שוב עשתה עליי רווח נקי), אבל עם הרבה חוויות וגעגועים. תם ונשלם. 
הערות כלליות לגבי סרי לנקה: 
אין שום בעיה לנסוע בתחבורה ציבורית בכל רחבי האי. לא ברור לי למה תיירים, בעיקר ישראלים, חושבים שאי אפשר להסתדר בלי נהג צמוד. נסיעה ברכבת היא חוויה אמיתית והנופים מרהיבים. בנסיעות ארוכות האוטובוסים המיושנים והצפופים יכולים להפוך לסיוט מתמשך, אבל אם אתם רוצים לגלות את סרי לנקה האמיתית – זו הדרך הטובה ביותר, וכמובן הזולה ביותר. קחו מוצ'ילה ולא מזוודה!
תביאו אטמי אוזניים. אולי זה אומר שהזדקנתי, אבל הרעש פה פשוט בלתי נסבל. הרמקולים שבאוטובוסים לא נותנים מנוח, המוסיקה מחרישת אוזניים, הנהגים צופרים כאילו אין מחר, אפילו בצימרים המבודדים ביותר הפריעו את מנוחתנו קולות צורמים של עורבים, ציפורים, טווסים וחיות אחרות. אין רגע דל.
קחו אתכם תכשיר היגייני לניקוי ידיים. בהרבה מקומות הטינופת חוגגת, בשירותים ציבוריים אין היכן לשטוף ידיים, ובקיצור – האלכוג'ל יהפוך להיות החבר הכי טוב שלכם.
מה אוכלים? האוכל הסרי לנקי לא מגוון במיוחד, אבל המנה הלאומית, אורז עם קארי (תוספות שונות וחריפות) טעים ומשביע. החטיף הלאומי הוא 'רוטי', כיסוני בצק ממולאים שנמכרים כמעט בכל מקום, כולל באוטובוסים, ומהווים אחלה מאנץ'.
אכלנו בעיקר במסעדות פועלים מקומיות, שהיו זולות לאין שיעור מהמסעדות המיועדות לתיירים. נהוג לאכול פה את האורז עם הידיים, אז אל תיבהלו.
מכירת אלכוהול בסרי לנקה דורשת רישיון מיוחד, ואם תרצו לשבת על איזו בירה, לא תמיד יהיה קל למצוא אותה. לעומת זאת, הפירות מצוינים, הגלידות אלוהיות, אושר אמיתי הוא לקנח כל ארוחה עם סלט פירות וגלידת שוקולד. אה, ואם יש לכם קיבה רגישה – שיהיה לכם בהצלחה.
תיירים בסרי לנקה = ארנק מהלך. אותנו הכינו לכך שהסרי לנקים הם החביבים והאדיבים ביותר במזרח. ובכן, לא מדויק. פשוטי העם ברובם אכן נאותים לסייע בכל צרה, ובסך הכל מרגיש די בטוח ברחובות. ואולם, נותני השירות למיניהם הם רודפי בצע שלא נראה כמותם. החל מנהגי המוניות והטוקטוקים, דרך בעלי המלונות והמסעדות ועד לאחרון המלצרים. כולם ניסו לעקוץ אותנו, להכניס “בטעות” לחשבון עוד כמה רופי ולדפוק לנו מחירים לא הגיוניים. בקיצור – אל תסמכו על אף אחד. 
הכבישים בערים הגדולות הם סכנת נפשות. אם אתם חושבים להשכיר רכב, קחו בחשבון שנוהגים בצד שמאל של הכביש, שהכביש נראה כמו ג'ונגל ושבג'ונגל הזה יש הרבה נהגי טוקטוק מטורפים שאלוהים יודע איך הם עדיין בחיים. בנוסף שקלתי לנדב לשר התחבורה הסרי לנקי הצעת ייעול: להקצות מדרכות להולכי רגל.
מתי לנסוע? כיאה למדינה טרופית, יש לצפות לגשם לאורך כל השנה, כאשר העונות הגשומות הן אוקטובר-ינואר ומאי-יולי. מזג האוויר משתנה בהתאם למיקומכם על האי: החצי הדרום מערבי נשטף במונסון בין מאי לאוגוסט, והאזור הצפון מזרחי – בין אוקטובר לינואר. בתקופות הביניים, גשם יכול לתפוס אתכם בכל מקום. בקיצור: אל תנסו להבין. פשוט סעו וקוו לטוב.
היתושים הולכים לחלוק עמכם את יצועכם בכל מקום ובכל זמן. מומלץ להביא מהבית תכשיר נגד יתושים, למרות שבשלב מסוים כבר מתרגלים לקום כל בוקר עם עקיצות חדשות.
נשיונל ג'אוגרפיק זה כאן. כלבים משוטטים ברחובות בהמוניהם, סנאים יש על כל עץ רענן, גם קופים ולטאות כוח יש כמעט בכל מקום, אבל אין ספק ששליטי הממלכה הם הפילים. 
החיה הכי חמודה על פני כדור הארץ, ששמור לה מקום של כבוד בתרבות המקומית. תוכלו לראות אותם נודדים לצדי הכבישים ובעיקר מתקבצים בהמוניהם בפארקים הלאומיים התומכים בשימורם. אל תבקרו במקומות בהם כובלים פילים בשלשלאות!
אנקדוטה מעניינת לסיום: מדי שנה מתים קרוב למאה בני אדם בסרי לנקה כתוצאה מפגיעת פילים, ואילו כמאתיים פילים מתים כתוצאה מעימותים עם האוכלוסייה האנושית. רק בריאות.
לשאלות, מענות, הערות, הארות – תרגישו חופשי לטקבק. טיול מהנה! :)
