תאריך הטיול יוני 2009
למודי נסיון ועתירי חוויות מהטיול הקודם וההרפתקני שלנו לדרום אמריקה( 2006/7 ), שבנו ושמנו פעמינו למקומות חדשים ומרתקים לא פחות, הפעם בצידו הצפוני של כדור הארץ וליתר דיוק צפון אמריקה, וגם הטיול הזה אכן מאשר שגימלאים יכולים בהחלט. אנחנו, כאמור, גימלאים בני 60+ וגם הפעם נסענו באופן עצמאי, עם זוג גימלאים נוסף, אחי וגיסתי. הטיול העצמאי מאפשר לך לבקר היכן שתרצה, לתכנן את משך הזמן בכל מקום, לפעמים לשנות מסלול תוך כדי, אף אחד לא מחליט בשבילך ואנחנו עדיין בקטע הזה של החופש. ברור לי שבגילנו, מוצ'ילרוס אנחנו כבר לא נהיה, טרקים ארוכים לא נעשה וגם לא נלון באוהל, אבל בטיול בסגנון כזה יש בכל זאת אחוז מסויים של טעם המוצ'ילרוס. יש בו את אלמנט הנדודים וההפתעה, והוא לוקח אותך לזמן מה, אל לוח זמנים שונה ואל עולמות אחרים. ההפתעה שמזמן לנו מקום חדש והסוד של היופי הממתין לנו אי שם ואשר טרם ראינו, קורצים לנו מאד מסקרנים ומרגשים.
מצד שני, אופי של טיול עצמאי מחייב הכנה ולמידה של החומר. מה שבעיני רבים זו טירחה, בעיני זהו דווקא חלק מעניין ומרתק ביותר. אני אוהבת ללמוד את המפה, להכיר את הכבישים של ארץ היעד, לקרוא מה יש לראות ולעשות בכל מקום בטרם יוצאים ואחר כך לבנות את המסלול. בעלי יושב עם ספרי המסע, ואני חופרת באינטרנט. זה אמנם לוקח זמן, אבל מעניין לי. כשאני מביטה במפה לאחר הטיול, יש לה כבר פנים אחרות, כל יישוב לובש צורה וממשיות, כל שם מקום הוא זיכרונות, צבעים וחוויה.
מקורות מידע - לצורך לימוד הנושא קראנו מסלולים של טיולים בחברה הגיאוגרפית ונעזרנו בנסיונם של אחרים מתוך כתבות שפורסמו באתר "למטייל" ובגולשים בו, שהמליצו והציעו את רעיונותיהם והצעותיהם. גם ספרה של נטע דגני, עזר רבות.
מסלול וזמנים - משך הטיול – 29 יום, המועד בשנה – יוני 2009.
היעד: הרי הרוקי - 8 ימים, אלסקה - 19 ימים,
טיפים ראשונים
- הרכב נשכר עוד מהארץ, בממס"י.
- נרשמנו לחברות ב- AAA. החברות מקנה לך הנחה במחיר הלינה עד10%, במקומות מסוימים.
- ספר הקופונים – Toursaver - כדאי לבדוק מראש באינטרנט באתר שלהם אם יש מבצעים שאתם מעוניינים בהם. אם התוכניות שלכם אינן תואמות את המבצעים, חבל על הכסף. אנחנו ניצלנו שלושה קופונים וחסכנו הרבה כסף. מחיר הספר היה 100$ +משלוח: www.toursaver.com
- ספר ה - Milepost - של אלסקה ויוקון - ספר מפות עם מרחקים וסימונים - מועיל מאד. ניתן למצוא אותו באינטרנט – באתר milepost.com. אני הדפסתי מהאינטרנט רק את הדפים הנחוצים, כי הספר עבה מאד וכבד במשקל ומפות ממילא היו לי ולא נזקקתי למפות שבספר.
- כיום בעידן הטלפון החכם, או הGPS, כבר אין צורך בספר המייל פוסט, למרות שמפות דרכים ביד חשובות בכל טיול ולדעתי אין להסתמך אך ורק על מכשירים כי משהו יכול להשתבש, או שבמקרה אין קליטה וכו'.
שתי האופציות למסגרת הטיול - אפשרות אחת היתה לעשות את כל הטיול ברצף, במסלול נסיעה אחד שמתחיל בקלגארי – קנדה, ומסתיים באנקוראז' ואז, כמובן, יש את הקנס על הרכב כשמחזירים אותו בארץ אחרת. גילינו, שבכלל לא ניתן לעבור עם הרכב מקנדה לאלסקה ולהשאירו שם. אפשרות נוספת היתה לפצל את הטיול לשני מוקדים: האחד, הרוקיס והשני, אלסקה ויוקון, שהחיבור ביניהם יהיה טיסת ביניים (נחסוך את הקנס אבל נשלם טיסה). בכל מקום נשכור רכב. האופציה שנבחרה לבסוף היא אופציית המסלול המפוצל. עם רכב צמוד בכל שלב.
שני האיזורים – גם הרוקי'ס וגם אלסקה – מצויינים לטיול קרוואנים. ואני עדיין חולמת על טיול כזה, אלא שבעלי, שהוא הנהג מבין שנינו (ואני הצלמת), אין חשק להתנהל בכבדות עם קרוואן. ובכך סגרתי את הנושא הכאוב הזה.
לינה - יש לנו כלל שאנחנו נוהגים לפיו תמיד: את הלילה הראשון לאחר הטיסה תמיד נזמין מראש וכך גם את הלינה בלילה האחרון, ושתהיה כמה שיותר קרובה לשדה התעופה. וכך עשינו. אבל סידרנו מראש גם את כל השבתות וחלק ניכר של שאר הימים. הקדשנו לתכנון ולארגון זמן רב, כשישה חודשים מראש. התוכנית היתה מפורטת, כך שידענו כמעט כל יום איפה נהיה ומה התוכנית. הכל הוזמן וסודר דרך האינטרנט או בטלפון. לקחנו איתנו את לוח הזמנים המודפס, עם מספרי הטלפון והכתובות של כל מקום שהוזמן על ידנו (טיסה נופית, מעבורת, שייט, לינה או טיול בשמורה עם חברה כלשהי), שיהיה זמין אם נצטרך לוודא או לשאול וכו' וגם השארנו עותק אצל הילדים, כדי שיוכלו לחפש אותנו אם ירצו. לסיכום: הכל תקתק יפה, ב”ה, ולפי התוכנית וללא תקלות ממשיות ולהוציא אי אליו מקרים שוליים, הכל היה מוצלח.
הטיסות וחברת תעופה - כל הטיסות נרכשו אצל חברת Air Canada. מסלול הלוך: תל אביב – טורונטו – קלגארי. טיסת ביניים: מקלגרי – וואנקובר – אנקוראז'. מסלול חזרה לארץ: אנקוראז' – ואנקובר – טורונטו – תל אביב (במשך יומיים וחצי). ללא חניית ביניים נוספת באירופה.
כשרות באלסקה ובקנדה - בקלגרי, קנדה, מצאנו סופרמרקט ברחוב 93 ומאפייה של יהודים, שהיה בה גם נקניק גלאט, למי שזה חשוב לו, גם היא ברחוב 93 בהמשך הכביש. באנקוראז' - אלסקה, גם מצאנו סופרמרקט כזה בכתובת הבאה: Old Seward Hwy. המבנה גדול ויש לו שער כניסה שכתוב עליו: University center 3801. שם החנות: Natural Pantry (הכניסה לחנות באגף השמאלי של המבנה). יש בה מדור מיוחד ל - Kosher Food. יש לפעמים לחם שהוא כשר אך חלבי, וכדאי לשאול או להסתכל על הרשימה של החומרים. לפעמים מצויין שהלחם הוא פרווה (Parve) וזה פותר את הבעיות. סימני כשרות של אותיות אפשר למצוא באינטרנט, לצלם ולקחת. האתר : www.kosher-directory.com . אפשר גם לחפש בגוגל Kosher Symbols.
ועכשיו הגעתי לעיקר, הטיול עצמו, חוויות ורשמים.
הרי הרוקי'ס הקנדיים
מ 1.6.09 עד 8.6.09. טיילנו ברוקי'ס המופלאים של קנדה במחוז אלברטה.
אין הרבה מה לספר, יש הרבה מה לראות. אז הפעם לשם שינוי אספר בתמונות.
נחתנו בקלגרי, לקחנו את הרכב ויצאנו לדרך כשאנו מתעכבים מעט להצטייד במזון לכמה ימים. היעד היה להגיע לקנמור, שם שכרנו חדר לשני לילות, מתוך מחשבה שלפחות יום אחד בבואנו נאגור כוח לאחר טיסה ממושכת. את היום השני לטייל באיזור וביום השלישי להתקדם צפונה.
קניון ג'ונסטון על הדרך העולה צפונה. בחרנו לעלות בדרך הנופית ולא בכביש המהיר כדי שנוכל למצות את היופי בדרכים. תחנה ראשונה היה קניון ג'ונסטון .מסלול ההליכה אינו קשה במיוחד אבל בכל זאת צריך איזה שהוא כושר בינוני כדי לעלות את העליה המתונה לאורך המסלול. שביל ההליכה עובר לאורכו של הנהר הזורם למטה בקניון. הדרך יפה. שני מפלים על הדרך ובמפל העליון מסתיים השביל ויש לחזור את כל הדרך חזרה. זהו סיבוב של כשלש שעות, תלוי בקצב ההליכה ובמשך ההמתנה בנקודות התצפית.
שביל ההליכה בקניון ומראות על הדרך.
המפל הגבוה בסוף המסלול
הרים מרשימים בדרך הנופית. להר הזה קראתי הר המבצר
מרכז מסחרי באיזור בנף
אגם לואיז באיזור באנף
הדרך לאגם מוריין בקרבת מקום לאגם לואיז
על אף שהפוטנציאל של האגם הוא נפלא, הוא היה קפוא בבואנו, וגם לא היה מלא עד גדותיו.
עוד באיזור בנף – הרכבל. מלמעלה ניתן לצפות על כל האיזור.
את הלילה הזה עשינו בעיירה פילד. ממש מאוחר הגענו לעיירה ובמשרד המידע לתייר מצאנו דירת אירוח עם מטבח וסלון ואפילו שני חדרי שינה. שם המקום Bears den .זה לא היה מפואר, אבל מאחר ולא היו הרבה אפשרויות בעיירה הקטנה הזו, זו היתה מציאה, גם במחיר.
דירת האירוח נמצאת בקומה למטה.
לפני שהחשיך עוד הספקנו לתפוס ביקור קצר על נהר פרסת הסוס, והגשר הטבעי שנוצר שם בסלע וגם אל אגם אמרלד.
הנהר הרדוד כאן, זורם בנחת במישור, ואפילו לא כל האפיק שלו מלא. הפשרת השלגים הגדולה טרם החלה.
אבל בהמשך האפיק נכנס אל קניון וזרימת המים נעשית עוצמתית גם בזכות המורד. הגשר העילי מאפשר לעבור לצידו השני של הערוץ, ולצפות על השבר בסלע שהפך לגשר טבעי דרכו שוצפים המים הלאה באפיקו של הנהר.
מבט מעל הגשר
כאן מעברו של הנהר, גשר הסלע נראה היטב.
נהר פרסת הסוס, קיבל את שמו על שום העיקול שהוא עושה, מעין צורת פרסה.
אפשר לרדת ממש עד גדת הנהר
אגם אמרלד. במרחק של כמה ק”מ מנהר פרסת הסוס, חבוי לו בשקט אגם אמרלד.
בבקר יצאנו צפונה. על הדרך אגם והשתקפות. ללא מילים.
עוד הפתעות על הדרך: אז קודם כל – אי אפשר, פשוט אי אפשר לצלם כל הר, או כל זוית, כי אתה נוסע בתוך גלוית נוף שהאלמנט העיקרי שלה הוא הרים. לא סתם זה נקרא הרי הרוקיס. ההרים הסלעיים. ומה שמוסיף ליופי הזה אלו השלגים בנקיקי הסלעים והאגמים הפזורים בשטח. לא מעט אגמים היו קפואים.
אומרים לך, אם תראה מכוניות עומדות בצד הדרך, תעצור גם אתה, כי בודאי יש שם משהו. אז הנה זה קרה, ודוב שחור נצפה עומד כשני מטר מאיתנו, ממש על הדרך בשולי הכביש.
תצפית מרהיבה אל מעבר ההרים סאנוואפטה
מאותה מרפסת תצפית ניתן לראות מפל גולש בתוך היער.
קרחון אטבסקה
אל קרחון אטבסקה צריך לעלות ברכב מסודר. הרכב הוא אוטובוס עם גלגלים גבוהים במיוחד עם צמיגים עבים במיוחד.
תחנת האוטובוסים בקרבת הקרחון
האנשים ירדו מהרכב אל מורדות הקרחון.
הצלחנו מצוא רגע אחד שבו לא היו סביבנו אנשים, אבל מישהו בכל זאת פלש….
בחזרה לרכב הפרטי שלנו, עצרנו בכמה נקודות תצפית על מפלים וקניונים, קטנים אבל שוצפים.
מפלי סאנוואפטה
מפלי אתבסקה
הקניון טבעי, המדרגות בנויות
העיירה ג'קסון. העיירה קטנה, שגרתית, ממוקמת היטב באיזור תיירותי, ומספקת את צורכי התיירות. יש כמובן סופרמרקט ולשמחתנו אפילו מצאנו בו מצרכים כשרים. נהר אטבסקה זורם לאורכו של הכביש המוליך צפונה אל ג'קסון, ובמבואות העיירה מסתובבים בעלי חיים.
את השבת בילינו בקרבת העיירה ג'קסון, באתר בקתות משופר. האתר גם הוא ממוקם על גדת הנהר.
הבקתה שלנו
נהר אטבסקה.
שורה של סירות רפטינג חלפו על פנינו, אחת מהן נקלטה במצלמה שלי.
אבל האטרקציה האמיתית של ג'קסון הוא קניון מאלין Maligne Canyon
עומק הנקיקים המירבי הוא 51 מ', אורכו כ – 4 ק”מ.
השביל למטיילים נמשך לאורכו של הנקיק הקניוני, והוא הולך ויורד ככל שהנהר נופל במורד. המים השוצפים בנקיק בעוצמה ומעמיקים אותו בדרכם למטה. וכך נוצרים הנקיקים המתפתלים.
לאט לאט משתנה המבנה הצר של הקניון והוא נפתח מעט וכבר רואים את המים הזורמים מבלי הצורך למשוך צוואר אל מעבר למעקה.
עדיין הנתיב עמוק אבל נראה בקלות מהגובה בפינות צפייה מגודרות הבנויות לאורך מסלול ההליכה.
לקראת סוף המסלול חזרה, סגרתי את המצלמה ואת המסרטה כי כבר צילמתי הכל בדרך הלוך. ואז התרחש משהו שממנו חששתי יותר מהכל ויכולתי לומר :“את אשר יגורתי – בא לי” . ומעשה שקרה – כך קרה: עוד אנחנו פוסעים בשביל, מתקרבים לחניה, והנה מולנו, במרחק של כ – 60 מ' פוסע דוב שחור, ממש בשביל מולינו.
“הנה דוב !” אני אומרת לבעלי, שטרם הבחין בו. והוא מצידו שואל בנחת “איפה ?” . “הנה שם” אני אומרת ומראה בכיוון בשביל באלכסון מהשביל שלנו.
מה עושים קודם ? התבלבלתי לגמרי ובתגובה נשארתי על מקומי.
זכרתי שקראתי במרשתת שאם רואים דוב ביער, יש להצטופף מספר אנשים יחד, לנופף בידים למעלה ולהשמיע רעשים כדי להיראות גדולים ובכך לגרום לדוב לסטות הצידה. אומרים שהראייה של הדוב אינה משופרת ולכן אפשר להטעות אותו לחשוב שמשהו גדול מאיים עליו. אבל פה אנחנו לגמרי לבד בשביל, אין את מי להזעיק להיות איתנו ובעלי מתלהב ואומר לי – תצלמי, תצלמי !.
לא ידעתי מה לעשות קודם, אז פתחתי את המצלמה ואת המסרטה, אבל התבלבלו לי הידיים מרוב התרגשות ושכחתי לפתוח את המכסה ולכן מה שצילמתי במסרטה היה חשוך ורק פס הקול נשמע – איזה פספוס. ועם כל זה רצתי חזרה כדי לקרא לזוג שחלף על פנינו שניות קודם, למזלי הם היו יפנים שדברו אנגלית וחזרו להיות איתנו, ואז כשגם משפחה של ארבעה אנשים הגיעה ונעמדה על ידנו נרגעתי – הנה אנחנו עכשיו קבוצה שתבריח את הדוב, כמו שכתוב בתדריכים. ועכשיו גם הרגשתי אמיצה, ופסענו לכיוון הדוב. וכשכבר הייתי מוכנה לצלם – הדוב הבין את מה שכתוב בתדריכים והתנהג בהתאם, החליט שזה לא בשבילו עכשיו לפגוש מישהו שהוא לא מכיר, ובאיטיות אופיינית לתנועותיו הכבדות הוא שם פעמיו לתוך החורש והחל להתרחק. כולנו יחד הלכנו אחריו, כולם רצו תמונות… כל מה שהצלחתי לתפוס במצלמתי היו אחוריו הרחבים בין עצי היער. המשכנו ללכת אחריו עד שמרחוק ראינו שהוא לא לבד, היו איתו עוד שני גורים שחורים ואחד קצת חום. הבנתי שזו היתה דובה.
והנה מה שהצלחתי לצלם באותה חוויה מרגשת. הדובה השחורה מפנה את גבה אלינו ומתרחקת. ולפניה שני גורים שחורים שרק את גבם ניתן היה לראות
וזהו !
בדרך חזרה לקלגרי עצרנו על יד עוד כמה נקודות נוף יפות. מפל נחמד על הדרך.
וממולו עוד אגם והשתקפות
ההר גולש עש לאגם, הפס הלבן - זהו פס שלג הרובץ על האגם וטרם הפשיר וככל שקרוב יותר אלינו מים רוגעים המספקים תמונת השתקפות מרשימה.
אלסקה
מוונקובר לאנקוראז' וטיסה לדנאלי
מעבר הגבול בין קנדה לאלסקה נעשה בוונקובר, לפני העליה למטוס. ביקורת הגבולות בשדה התעופה היתה מייגעת וטרחנית. רק את הבגדים לא הורידו לנו, נעליים כן וחפרו לנו במזוודות כאילו יש שם זהב. נחתנו בסביבות השעה 14:30 באנקוראז'. ערכנו הרבה קניות כפי שהמליצו לנו אנשים שהיו שם לפנינו, כי כאן יש הכל ויותר זול, לעומת עיירות נידחות בצפון, שאולי אין בהן כל מה שצריך וסוף סוף יצאנו צפונה לעיירה בשם טלקיטנה (Talkeetna), אם אפשר לקרוא למקום זה עיירה.
יום רביעי - זו היתה הפעם הראשונה שהשתמשנו בכרטיס ההנחה של ה- Touresaver. את הדיל מזמינים בחברה המבצעת ולא בחברה שמפיצה את ספר הקופונים. בשעת הזמנת הדיל בטלפון או דרך האימייל חשוב לציין שיש בידכם את ספר הקופונים (אין לתלוש את הדף המיועד, אלא להביא את כל הספרון). אנחנו הזמנו את הדיל הזה עוד מהארץ. בדיעבד, ראינו שאפשר היה להזמין בו במקום, כי לא היה לחץ, אבל אנחנו בעד להזמין כל דבר מראש, אם זה בבירור כלול בתוכנית. העיסקה כללה טיסה לדנאלי וחזרה עם חברת התעופה הפרטית Talkeetna aero service, כרטיס כניסה לפארק וסיור באוטובוס בפארק. כמו כן, ארוחה ארוזה, שכללה סנדויץ' שלא יכולנו לאכול מטעמי כשרות, פירות, שתיה וחפיסת שוקולד, שהתברר ככשר. אנחנו, כמובן, לקחנו איתנו סנדויצ'ים משלנו. חשוב לקחת אוכל ושתיה, כי אין בכל הפארק שום קיוסק, מסעדה או מקום לקנות בו משהו. שירותים דווקא יש וזה מאד חשוב. החברה שהטיסה אותנו היתה אמינה ומאורגנת היטב: אתר אינטרנט: www.talkeetnaaero.com, טלפון: 907-733-2899, Talkeetna Aero Services
נופים בשחקים
הטייס שלנו דייב הוא טייס וותיק, חייכן ויודע דבר או שניים על המקום. הוא חי באלסקה שנים רבות וניכר בו שהוא אוהב את הארץ הזו ואת עבודתו.
מכיוון שהיינו הנוסעים היחידים על אותה טיסה (יש מקום לשבעה אנשים במטוס), כל הסבריו היו מיועדים לנו ויכולנו לשאול ולשוחח באין מפריע. הוא העניק לנו שיעור פרטי על הגיאוגרפיה של אלסקה, על הרכסים ושמותיהם (איך הוא זוכר?), על מאות או אלפי הקרחונים הקטנים והגדולים ועל רעידות האדמה התכופות המתרחשות שם (בממוצע שלוש רעידות אדמה כל יום), שרובן לא משמעותיות ולכן לא שומעים עליהן בכלי התקשורת העולמיים. הוא סיפר לנו שאלסקה חוגגת 50 שנות מדינה, ואמנם ראינו זאת בשלטים שונים בדרכים ובעיירות, אך לא הבנתי איך רק 50 שנה, כשארה"ב כבר חוגגת יותר ממאתיים שנה. שאלתי מה היא היתה קודם, לפני היותה מדינה והוא הסביר שזו היתה טריטוריה אמריקנית, שנקנתה לפני כמאה או יותר שנים מידי הרוסים, שהיו רוצים אותה היום בחזרה בשל מצבורי הנפט שנתגלו שם ושמאז גילויים, אלסקה התעשרה מאד. האיזור היה טריטוריה ממשלתית, תחת סמכות השלטון הפדראלי, ללא הסדרי שלטון מקומיים לתושבים המקומיים. מזה 50 שנה הם מדינה בתוך ארה"ב, כמו שאר המדינות, עם ממשל ומושלת (פיילין עד לא מזמן). מאז היות אלסקה למדינה, השתנו לטובה חייהם של תושבי המדינה. אלסקה, כך סיפר דייב, היא המדינה הגדולה ביותר בשטחה מכל מדינות ארה"ב האחרות, אך היא מאכלסת רק כ - 600 אלף תושבים. עיר הבירה ג'ונו נמצאת במעבר הפנימי שבמפרץ הגליישר ביי ואין נגישות אליה דרך הקרקע אלא דרך הים או בטיסה. העיר הגדולה היא אנקוראז' וגרים בה כ- 250 אלף תושבי קבע, גם בחורף גם בקיץ.
ממה שראינו ושמענו, זו ארץ שקשה לחיות בה לאורך השנה כולה. עיירות רבות מתרוקנות מתושביהן בימות החורף הקשה והם חוזרים לקראת הקיץ, בעיקר לעסקי תיירות. אפילו ג'ונו, פיירבנקס, היינס וסקגוואי נשארות דלילות אוכלוסיה בימות החורף החשוך והקר. חשוך – כי הרי כל החורף אין השמש מאירה את הארץ הצפונית הזו, כשם שבקיץ היא אינה שוקעת אף פעם. באמצע יש להם תקופת ביניים נורמלית של יום ולילה לזמן קצר. עוד סיפר דייב, שבעבר המדינה נתנה לאנשים קרקע חינם להקים חוות חקלאיות של גידול בקר ואפילו שילמה להם על מנת למשוך אותם שיבואו לגור באיזורים אלו. הוא דיבר גם על אוכלוסיה חלשה ואוכלוסיה ותיקה וחזקה, ומסתבר שאיך שהוא זה מתחלק גם על פי צבע האנשים ומוצאם. האנשים מצאצאי האינדיאנים נתפסים כאוכלוסיה חלשה.
החברה מציעה גם טיסת נופיות למשך כשעה וחצי, כשהמסלול כולל גם סיבוב מעל הר המקינלי העצום, שפסגתו נישאת לגובה של יותר מ- 6,000 מטרים. זהו ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה, אם איני טועה. אחי וגיסתי, עימם נסענו, בחרו לטוס את הטיסה הנופית והחוויה הזו השאירה אותם נפעמים, נרגשים ומלאי התפעלות. גם עסקאות אלה נמצאות בדילים של ספר הקופונים Touresaver ואפשר להזמין טיסה כזו לשניים במחיר כרטיס אחד, ממש כך, וזה מצטבר לחיסכון משמעותי בסוף הטיול.
הסיור בפארק דנאלי
בעיני זו חוויה שאסור להחמיץ. בתחילה הנוף סביב די חדגוני, בין עצים, אחר כך הנוף משתנה ונעשה מעניין - הרים גבוהים וחשופים או יערות בצידי הדרך, לפעמים הנוף מתחלף ומקבל צבעים של מדבר
במקומות מסויימים רואים את פסגות הר המקינלי 6000 מ' גובה מתנשא במלא הודו המושלג. פשוט יופי!
פסגתו המושלגת דל הר הדנאלי שגובהו המירבי כששת אלפים מ'
המדריכה - היא גם הנהגת של האוטובוס. במהלך הנסיעה הבטיחה שנראה דובים ועוד חיות וכעבור כשעתיים של נסיעה, חיות הבר המדהימות החלו להיראות. ראינו כמה פעמים דובי גריזלי פוסעים בטבע ביחידים. הם פוסעים בנחת, הטבע הוא שלהם ובעיניהם אנחנו רק אורחים הפולשים לטריטוריה שלהם ולכן אנחנו בכלוב. מכל מקום, הדובים בשטח שימחו מאד את כל המטיילים וגם אותנו, כמובן.
דוב גריזלי בוגר מחפש מזון
פעם אחת זכינו למחזה ממש מרגש ומשעשע, כששני גורי גריזלי, די מגודלים, השתעשעו על חלקת שלג, קפצו זה על זה ושיחקו ב"תופסת" ואמם, היא שוטטה על חלקת עשב והשגיחה מרחוק שלא יאונה להם כל רע. היות והם חומים והשלג לבן, יכולנו ממש לראותם ברור. באמת מחזה מלבב.
גורי גריזלי על השלג, ואימם משגיחה מרחוק
מצחיק היה שהמדריכה עברה לדבר בלחש, כל פעם שנעצרנו לצפות בחיות. הייתי נשבעת שהיא גם קצת התכופפה כדי שהדובים לא יראו אותה, כאילו חוששת שהדובים ישמעו אותנו, מתוך השאטל שנמצא במרחק של 100 מטרים, ישמעו וובודאי מיד יברחו. מצד שני, אולי חוש השמיעה שלהם כל כך מפותח שאול….
המדריכה הסבירה שהדובה האם ממליטה במחזוריות של שלוש שנים בערך. לאורך כל אותן שלוש שנים היא קנאית מאד לגורים, דואגת ושומרת ואוי למי שיתקרב. בתקופה זו של גידול הגורים היא אינה מתעברת שוב, לא מפני שאינה יכולה, אלא משום שאינה מסכימה. שום דוב לא יכול להתקרב אליה, כי היא אינה מעוניינת. לפעמים, כך סיפרה המדריכה, כתוצאה מכך, דובים בוגרים וחמדנים הורגים את הגורים כדי שהיא תהיה פנויה לחיזורים מחדש.
בהמשך המסלול בפארק גם ראינו עיזי הרים על הסלעים בגבהים,אותם לא הצלחתי לצלם, אבל צילמתי שני קאריבו שאננים לגמרי במרחבי הפארק,
קאריבו באחו
ועל שלוגית
וכמובן סנאים וארנבות, שחלפו על פנינו במהירות ולא תמיד אפשר היה לצלמם. ככל שמתקדמים בנסיעה, מראה המקינלי נעשה ברור יותר וקרוב יותר, אך לא ממש התקרבנו אליו. שמונה שעות נמשך הסיור הזה והיה מאד מעניין. יש גם סיורים שנמשכים 11 שעות. מומלץ מאד.
בדרך חזרה הצטרפו לטיסה לטלקיטנה שתי נשים אמריקניות, אם ובת. היתה זו פעם ראשונה שפגשנו התייחסות של אנשים זרים לעובדת היותנו מישראל. עלי לציין את רגישותי ל"מה יגידו לי על...", בעיקר משום שהיינו ממש זמן לא רב לאחר מבצע "עופרת יצוקה”, ותמיד מקנן בלבי חשש שמא יוטחו בפנינו דברים קשים בשל החדשות שרואים כאן בטלויזיה בעקבות המבצע או כל תקרית אחרת. התקשורת לא ממש אוהדת אותנו, כידוע, ומסתבר שהאזרחים דווקא כן. הן היו מיוטה, ולהפתעתי, היתה להן אמפטיה גדולה למצבנו והסכמה כמעט מלאה עם העם בישראל. היתה להן ביקורת נוקבת דווקא על אובמה ועל יחסו המסויג כלפי ישראל. זו היתה שיחה מרגשת וחוייה מחממת לב. במהלך הטיול פגשנו אנשים נוספים שמאד האירו לנו פנים, דווקא כששמעו שאנחנו מישראל. אומנם המפגש המקרי שלנו אינו מייצג שום סטטיסטיקה, אבל כמות האוהדים אותנו שהביעו זאת במילים היתה גבוהה. כמה נעים לדעת שיש לנו ידידים בקרב האוכלוסיה. בודאי באלסקה, אבל לא רק. חזרנו בשעה 20:00 לטלקיטנה. היה עדיין אור יום בסביבה והחלטנו שנתקדם עד קנטוול (Cantwell). הגברת במשרד של החברה שהטיסה אותנו Talkeetna aero service עזרה לנו, היא סיפרה שיש בקנטוול מוטל פעיל בקווד לודג' (Backwoods Lodge). ואף טרחה לצלצל ולהזמין עבורנו את החדר, כי היינו אמורים להגיע מאוחר, והם אמורים להמתין לנו. ואכן הגענו ב- 22:30. החדר היה נוח וסוף סוף נחנו מעמל היום הנפלא הזה.
נסיעה מקנטוול על כביש דנאלי עד פאקסון. מפת הדרך: משמאל לימין, נקודת המוצא קנטוול .
יום חמישי - בתוכנית להיום: נסיעה איטית בכביש דנאלי, שנחשב לאחד הכבישים היפים והפראיים של אלסקה, אבל איכותו מפוקפקת. זו דרך כורכר ברובה, ולא תמיד חלקה. האורך הוא 133 מייל או 214 ק"מ והנסיעה לכל אורכו נמשכת כחמש שעות, לא פחות.
כך נראית הדרך.
אם תעצרו גם קצת לצלם ולהתבשם מהנוף, זה יקח אפילו יותר. נסענו לא מהר מידי, כי כאמור זה לא כל כך אפשרי ועצרנו בהרבה מקומות כדי לצלם וכדי לאכול.
הנוף משמאלנו
הנוף מימיננו, מוס בורח וחוצה את הנהר
הנוף מאחורנו
הנסיעה שלנו נמשכה קצת יותר מחמש שעות. העובדה שהכביש אינו סלול ממש, אלא בנוי מכורכר היא הגורמת לאיטיות בתנועה והוא מעלה אבק לרוב אם יש בו תחבורה סואנת. מכיוון שאין הוא כביש המיועד לנסיעה מהירה, אין בו תחבורה סואנת. למעשה, יש תנועה מועטה של רכבים פרטיים, קרוואנים וכל מי שרוצה לראות נופים ורכבי שירות. מי שממהר, נוסע דרך העיר פיירבנקס או בוחר את דרך גלן Hwy. הדרך בכביש דנאלי היא אחת הדרכים היפות והבראשיתיות שנסענו בהן והיא שווה את המאמץ. הנופים, המלווים את הנוסע, הם רכסי הרים גבוהים, מימינינו הרי Talkeenta ומשמאלנו הרי רכס אלסקה (Alaska ange), קרחונים משתפלים במרחק בואדיות שבין ההרים, כמו נהרות שקפאו ונעצרו באמצע הדרך, אגמים מימין ומשמאל ואם מתמזל המזל גם רואים כמה חיות בר. אין יותר מידי מקומות לינה על הדרך למי שמתכנן לישון באמצע. יש מקומות לינה בשני קצוות הכביש, לא הכל איכותי, אבל נסבל והאיכותי יקר.
עוד מוטל דרכים שהיה בו חדר פנוי.
כבר קרוב לפאקסון אבל בגלל השעה המאוחרת לא רצינו להסתכן בלחפש מקום לינה בשעה מאוחרת. לקחנו את החדר הפנוי והוא התגלה כחדר נעים ומרווח בהחלט.
מפאקסון עד לעיירה טוק
יום שישי - זהו יום של נסיעה על מנת להגיע מוקדם ולהתארגן לשבת. עברנו את צומת פאקסון. קשה לקרוא למקום זה בשם ישוב, חוץ מהמוטל על הדרך בצומת ה -T של הכבישים דנאלי וריצ'ארדסון, לא ראינו בתי מגורים, אולי הם דווקא בצד השני של הצומת. מקום שכוח אל.
אבל הכביש שאליו נכנסנו, Richardson Hwy, לכיוון צפון, דווקא הפתיע לטובה. זהו כביש שמחבר בין דלתא ג'נקשן והעיירה ואלדז (השוכנת לחופו של מפרץ יפה, בהרי הצ'וגאצ' - Chugach). מפאקסון נסענו לכיוון דלתא ג'נקשן, עיירה בסדר גודל סביר, עם אתרי לינה וחנויות ומשם לטוק. התברר שדווקא חנויות הסופרמרקט בעיירות הקטנות הפתיעו לטובה. יש בהן הכל ממש.
נופים על כביש ריצ'ארדסון,
הכביש נכנס למעבר צר ומרשים בין ההרים
הנוף נפתח ונהר נראה זורם מרחוק
למטה זורם הנהר. מישהו חשב שנחמד לעשות כאן פיקניק והציב ספסל כמו של קק”ל
טוק
מקום הלינה שלנו בשבת בטוק לא היה ממש על הכביש הראשי של העיירה, אלא מספר קילומטרים מערבית לה, בתוך איזור מיוער.
שם המקום: Cleft of the Rock Bed & Breakfast.
במקום בקתות בגדלים שונים. בעלי המקום גרים בקרבת מקום ממש, בתוך האתר, אבל בבית נורמלי. קרבתם מאפשרת לבקש משהו אם צריך והם אנשים נחמדים מאד, שניסו לעזור בכל דרך כשהבינו שיש לנו צרכים מיוחדים לשבת ולמזון כשר. לארוחת בוקר הם הביאו לנו לבקתה ביצים קשות, מים חמים, ירקות ופירות. על הלחם ויתרנו. במשך השבת היה קצת גשום, אבל בכל זאת יצאנו לטייל קצת באיזור, טיול רגלי כמובן, לחילוץ עצמות. זו שבת ראשונה באלסקה ובאיזור די צפוני, על כביש אלסקה Alaska Hwy, ולמי שאינו יודע, שבת באיזור זה יוצאת בבוקר יום ראשון. הלכנו לישון בסביבות שעה 24:00, כשבחוץ אור ממש. הבדלה בין קודש לחול עשינו ביום ראשון בבוקר, יחד עם תפילת שחרית.
עוברים לחבל יוקון ומגיעים לגג העולם
יום ראשון - היום נחצה את הגבול אל חבל יוקון שבקנדה. משך הנסיעה, בערך כשש שעות, עם עצירות פה ושם. אם עד כאן הרגשנו כאילו שאנחנו בתוך הציויליזציה, הכל יחסי כמובן, שהרי פגשנו אי אילו עיירות בדרך, הרי שמכאן והלאה חשנו כאילו שאנחנו נוסעים בארץ בראשית אל שומקום אחד גדול, שמוליך אל שומקום אחר. מה שהפתיע וגם הרגיע, אלה כל אותם הקרוואנים והרכבים שנסעו מולנו, והיו די הרבה, מה שאומר שיש קצה אחר לכביש הארוך הזה. יוצאים מטוק על כביש Alaska HWY, ובצומת טטלין (Tetlin Junction) פונים שמאלה לצפון, לדרך שתוביל אותנו למה שהם אוהבים לקרוא לו "Top Of The World".
המרחק בין טוק לטטלין ג'נקשן הוא קצר ביותר וצריך לשים לב לשילוט על הכביש, כי בקלות אפשר לפספס את הצומת, שנראה כמו פניה קלה צפונה ולהמשיך על כביש Alaska Hwy, שלוקח אתכם לגבול עם קנדה, בעיירה ביוור קריק. כאמור, פנינו צפונה, אל הדרך העולה והמתפתלת בין הרים ועליהם ועוברת באיזור שהיה מיוער בעבר ושריפת ענק כילתה בו יערות בשטח עצום. קשה לאמוד את גודל השטח, אבל נוסעים כמה שעות בתוך איזור היער השרוף וזה נראה אינסופי. נדמה לי שקראתי באיזה מקום שהשריפה היתה לפני כשבע שנים. בשורה משמחת למי שהיערות חשובים לו - חלק מהעצים משקם את עצמו וכבר רואים סימני לבלוב על חלק מהעצים שנשרפו וכנראה לא מתו בשריפה.
עצוב לראות יער שרוף
סימני ליבלוב מחודשים שמעידים שהיער משתקם
עד לעיירה צ'יקן (Chicken) הכביש טוב. מכאן ועד לדאוסון סיטי (Dawoson city) הכביש הופך לדרך כורכר, שמעלותיה כבר מוכרות לנו מכביש דנאלי.
קצת לפני העיירה צ'יקן, על גשר הנטוע מעל נהר מוסקיטו פורק, אנחנו עוצרים לאתנחתא. יש כאן שירותים ואנשים עוצרים לנוח. על יד הגשר עמד זוג אחד עם טנדר, שירד לגדת הנהר עם קילשון, עקר שתילים של תותי בר (הנראים ממש כמו שתילי תות גינה מתורבתים, עם פריחה לבנה) והעמיס אותם על גבי הטנדר. ניגשתי לדבר איתם, לשאול מה הם הולכים לעשות עם כל השתילים ואיפה הם הולכים לשתול אותם. אצלנו בארץ יש מודעות שלא לקחת מהטבע את מה שיש בו. באלסקה הגדולה, כנראה זה לא מפריע, לא לטבע ולא לאנשים. האישה, עוד לפני שהספקתי לפתוח בדברים, פנתה אלי בעברית עם "שלום", "מה שלומכם" ו"מה נשמע?" ועוד כמה מילים, שהיה די בהן כדי לחמם את הלב. התפתחה ביננו שיחה מעבר לעניין תותי הבר והתברר שהיא היתה מתנדבת בארץ, בקיבוץ צובה שבמבואות ירושלים, לפני 30 שנה בערך. היא שהתה בארץ במשך כשנה ואהבה מאד להיות כאן. היא ידעה טוב עברית בעבר וכל מה שנשאר זה לקט קטן של מילים שהיא שמחה להשתמש בהן לעת מצוא. כמובן שדיברנו גם על הארץ וה"מצב". היא היתה מאד סקרנית ואמפטית לשמוע קצת יותר על מה שקורה אצלנו.
היא סיפרה שהיא ובעלה גרים בצ'יקן, מקום קטנטן בקצה העולם או על גג העולם. על העיירה היא ידעה לספר, שגרים בה בסך הכל 15 אנשים (לא משפחות), אבל כרגע, היות ששתי בנותיהן לומדות בקולג' במקום אחר, זה משאיר אותם עם 13 תושבים בלבד. את התותים הם שותלים בגינת ביתם שבעיירה והיות שכבר יש פרחים, היא מצפה ליבול טוב כבר בעוד חודש, כך היא סיפרה. לא שאלתי מה הם עושים וממה הם מתפרנסים (בטח לא ממכירת תותים), אבל ממה שראיתי כשהגענו לשם מאוחר יותר, יש בית קפה ועוד שירותים לתיירים, יש כמה מקומות לינה וקמפינג לקרוואנים ויכול להיות שזה מקור הפרנסה העיקרי בחבל ארץ נידח זה. הנוף האנושי שפוגשים בדרך הוא לפעמים חוויה מרגשת לא פחות מהנופים הגיאוגרפיים.
העיירה צ'יקן היתה בעבר מקום לחיפוש זהב. גם כיום תיירים משתהים כאן יום או יומיים ותמורת תשלום מקבלים זכות לחפש זהב. כפית גרגירי זהב מזכה אותם ב1000 דולר.
ויש כמובן את מחפשי הזהב. איזור זה היה בעבר מאוכלס באלפי אנשים שבאו לחפש את מזלם בזהב. גם כיום ניתן לעשות זאת. אולי זה גימיק, אולי שעשוע ואולי אם יש לכם הרבה סבלנות ומזל אפילו יותר, תמצאו כמה גרגרי זהב. תמורת 10$ מקבלים זכיון ל- 24 שעות לחיפוש זהב במקום. האנשים שחיפשו זהב היו תיירים כמונו, שביקשו לחוות את החוויה לרגע, אולי כשעשוע, והרשו לי לצלם אותם, וכך יש לי מזכרת ממחפשי זהב מזדמנים אבל אמיתיים, בכל זאת.
הכבישים כאמור פחות טובים אבל נסבלים, והנופים הולכים ומשתפרים
כבישים עולים ויורדים בהר, בתוך חורש עשיר
כאמור, הנוף הוא סיפורה העיקרי של הדרך הארוכה הזו. הדרך עולה כל הזמן, עוד ועוד לגובה ואומנם, היא נראית כאילו היא נטועה על קו פרשת המים. משני הצדדים רואים פסגות הרים ואתם מביטים בהם מגבוה. ההרים נראים נמוכים מכם, הם פרושים מלפנים, מימין ומשמאל, כגבעות רכות ותכלכלות עד לקצות האופק הרחוק. אתם מביטים בהן מלמעלה למטה, ומסביב שקט מלא הוד. רק אנחנו והיקום. אתם מרגישים ממש על גג העולם, כמה נפלא ! עד שלא ראיתי במו עיני, לא הבנתי את השם היומרני שנתנו לו אוהביו – גג העולם ומשראיתי – הבנתי.
גג העולם. לעמוד רגע ולנשום את המראות.
מעבר הגבול יוקון
אנחנו מתקרבים אל תחנת הגבול. התחנה נסגרת בשעה 20:00 ויש להקפיד להגיע בזמן כדי לעבור.
בתחנה זו ביקשו לדעת אם אנחנו נושאים נשק איתנו. לא שאלו על פירות או כל סוג אוכל אחר. יש מקומות שמחרימים את הפירות והירקות.
זהו ! חצינו את הגבול ! ….. ביג דיל !
מעבורת על נהר היוקון עד לדאוסון סיטי
נקודת השיא כבר מאחורינו ואנחנו מתחילים לרדת עם הכביש. נהר היוקון המתפתל מתגלה לעינינו מבין השיחים והעצים שבצידי הדרך. אנחנו נעצרים להתפעל מיופיו ונעשה זאת בהמשך עוד כמה פעמים גם מצידו המזרחי.
המעבורת היא חינם והיא משייטת בין שתי הגדות ללא הפסקה, מעין שירותי כביש צף, המאפשר להגיע מצד אל צד ללא הגבלה. בצד השני כבר חיכתה שורה ארוכה של רכבים הרוצים לעבור לצד המערבי. מה לעשות, כל אחד והתוכניות שלו. הגענו בשעה טובה לדאוסון סיטי - עיירה קטנה עם אוירה.
היכטה הזו אינה עומדת על המים אלא על הקרקע. היא עשתה הרבה ק”מ של הנהר בשיוט הלוך ושוב מפיירבנקס לכאן ובחזרה.
במשרד המידע לתיירים, שנמצא על הרחוב שעל גדת הנהר, קיבלנו שירות אדיב ומידע משתי עלמות חן לבושות בבגדים נוסטלגיים, על מה שאפשר לראות ולעשות במקום זה, בזמן הקצר שנבלה בו. סגרנו על מופע קברט בקזינו בנוסח המערב הפרוע וציפינו לבאות.
לפני כן, ניצלנו את הזמן לטייל קצת ברחובות העיירה, שחלק מבתיה הם בתים מקוריים מתקופת הבהלה לזהב. חלק מהבתים עומדים בשממונם, מקולפים וקרועי חלונות. אין ספק שידעו ימים יפים יותר ועתה הם מחכים למשקיע שיזהה את הפוטנציאל, ישפץ וילין גם בהם תיירים. חלק מהבתים אכן שופץ בנאמנות למקור.
רחוב משופץ
חזית משופצת , לא ברור אם באמת קיים שם מלון.
מזמין משקיע שישפץ
שומרים על המסורת והאוירה
בכלל, המקום והתושבים מנסים לשמר את אווירת הישוב כמה שיותר דומה למה שהיה. כעיירה שמספרת את סיפורי מחפשי הזהב, זהו מקור פרנסתם והתיירים המרחיקים עד כאן, רוצים לשמוע אגדות ועוד יותר לראותן מהלכות ברחובות בבגדים תואמים ובתפאורה נכונה. גם ברחוב, פה ושם אנשים לבושים בבגדים של פעם, וזה כבר יוצר אוירה תיאטרלית נוסטלגית.
מופע קברט התמונה אינה חדה משום שהן תזזו ללא הרף.
והקזינו, כן, כן, צילמתי מבפנים.
הבילוי בקזינו היה שילוב של קזינו הימורים, בית קפה ומופע מוזיקאלי. עלי לציין, שקזינו אינו סוג הבילוי שאני מחוברת אליו, אבל במקום כזה, שהכל בו כאילו, גם הקזינו הוא כאילו וישבנו לצפות במופע הקברט – כאילו. לסיכום, המופע היה די צפוי, זמרת צעירה בעלת קול חם ויפה, ששרה שירי קברט, בליווי כמה נערות וריקודי פולקלור. הכל נמשך לא יותר ממחצית השעה ועלה 6$, מה שתרם למצב רוח קליל ומרומם ולאווירה של ימים רחוקים.
דרך ארוכה ויפה עד לסקגוואי
יום שני - למחרת, התחלנו את המסע דרומה. לפני שעזבנו, עוד עלינו על גבעה שלפני כ- 100 שנה הכריזו עליה את הקמת היישוב. מישהו חמד לצון ובנה ספסל ענקי. טיפסנו על הספסל ומשם השקפנו אל פיתולי נהר היוקון, 360 מעלות לתצפית על הנוף ממרומי הגבעה.
תצפית אל נהר היוקון
כמה יפה כאן מסביב ושקט. הנוף, כרגיל, עוצר נשימה. שאפנו אוויר פסגות וירדנו. תדלקנו לפני היציאה, תמיד כדאי לתדלק את הרכב לפני היציאה למרחקים גדולים ושוממים מישוב.
הדרך דרומה משופעת בנופים יפהפיים
אנחנו בדרך לסקגוואי, אלא שהדרך ארוכה ויפה ולכן קבענו שנלון באחד המקומות המעטים על הדרך. זה היה יום של נסיעה ארוכה עם הזדמנויות נוספות לראות את היוקון ואולי גם חלק מיובליו ופלגיו. כמובן שהיו גם אגמים מרשימים בצידי הדרך, נקודות תצפית מסודרות והמלצות לטרקים קצרים.
תקוותינו לפגוש חיות כלשהן על הדרך לא צלחה. לא דובים ולא קריבו, רק מוס אחד ענק, כנראה נקבה עם צאצא. האטנו את הרכב, אבל מכונית שבאה ממול הבהילה אותה והיא ברחה מהר לתוך היער. אכזבה רבתי. הגענו לעיירה Caramacs בסביבות השעה 17:00 ונשארנו ללון בה, במוטל היחיד שיש בה. טוב שהזמנו מקום מראש, כי הוא היה, כך נראה, בתפוסה מלאה. עברנו את וויטהורס, לא ממש התעכבנו שם והמשכנו עד סקגוואי, חוויה מתמשכת של נופים מדהימים, מפלי מים על מורדות ההרים ואגמי טורקיז. פשוט חגיגה.
בשעות אחר הצהריים המוקדמות הגענו אחר כבוד לעיירה סקאגווי. לפי התוכנית שלנו, עלינו לצאת להפלגה בשעה 07.00 על מעבורת עם הרכב ולהגיע להיינס. הזמנו מקומות עוד מהארץ אבל יש צורך לעשות צ'ק אין במקום ואפשר לעשות זאת כבר בערב. פתוח שם עד 23:00, והדבר חוסך את הצורך לקום מוקדם בבוקר ולהסדיר את הרישום. חיבבתי את העיירה הקטנה השוכנת צמוד לנמל בתוך מפתח צר של ההרים. מקום שהיה כנראה בעבר הרחוק קרחון. אהבתי את מראיה, על בתיה הצבעוניים, על הרחוב הראשי שמוליך לים, שכולו חנויות של מזכרות ומסעדות למיניהן. גם לא הפריעו לי אוניות התיירות הענקיות שעגנו שם בנמל, והיו שם לא פחות משלוש אוניות תיירים ענקיות, אחת הולנדית, אחת נורבגית ועוד אחת כנראה אלסקאית. כל אוניה הכילה בסביבות 4,000 איש. עיר שלמה נוסעת בים. המוטל שלנו היה Sergeant Preston's Lodge.
אוניות תיירים ענקיות חונות בנמל סקאגווי
רחובה הראשי של העיירה
טיסה אל מפרץ בארטלט
יום רביעי - השייט במעבורת להיינס נמשך שעה בדיוק. הגענו בשעה 08:00, ומיד פנינו לחפש את המשרד של “Mountain Flying Service”. לא היה כל קושי למצוא. הבעלים והטייס פול הצייע לנו לצאת לגוסטאבוס (Gustavus) מיד, כלומר בשעה 09:00 במקום ב-11:00 וגם סידר בטלפון שמהלודג' בגוסטאבוס, יבואו לקחת אותנו קודם, על פי שעת ההגעה.
עלינו על מטוס קטן, ארבעה מושבים בלבד, כולל כסא הטייס וזה שלצידו. לקחנו איתנו שתי מזוודות קטנטנות לחפצים אישיים ומזון ליום. מעולם לא טסנו בכלי טייס כה קטן ולא אסתיר שהיו לי חששות, לפני ותוך כדי הטיסה. מוזר היה לשבת במרווח ובנוחות בתוך קופסה קטנה כזו, שמטיילת בשמים ואנחנו בתוכה, אבל פול הוא טייס ותיק ומיומן (ומאד מומלץ להיעזר בשירותיו). הוא אמר לנו מראש שתהיינה צניחות קלות של המטוס מידי פעם, כשהוא נקלע לכיסי אויר, אבל אולי בשל מזג האויר, שהיה לטובתנו, או בשל מיומנותו של פול, הטיסה עברה בנעימים עד כמה שאפשר ולא חשנו כמעט בצניחות או רעידות בזמן הטיסה. מה שעזר לי לשכוח לגמרי את הפחדים שלי היו המראות שנשקפו מחלונות המטוס מכל צד. מהר מאד התמקדתי בצילומים, הן בוידיאו והן בתמונות, והטיסה מעל איזור המפרץ הגדול, מעל היינס ומעל ההרים והקרחונים היתה חוויה נפלאה, שחזרה על עצמה ביום שלמחרת, עם תוספת.
“נחש” קרחוני גולש מלמעלה.
רכב שחיכה לנו מטעם החברה, הביא אותנו אל המלון לחופו של הים במפרץ בארטלט, החדרים היו מרווחים, כולם על קומת הקרקע.
ממפרץ ברטלט יוצאות אוניות אל הגליישר ביי בבוקר. מכיוון שהגענו מוקדם, בערך בשעה 11.00 כבר היינו בחדר שלנו ויצאנו לבדוק מתי יוצא סיור, מתי מוקרנים סרטי טבע וכו'. היה לנו זמן לנוח, להתכתב עם הבית באינטרנט חופשי ולהכיר את המקום היפה הזה. המקום מספק סיורי שטח והרצאות חינם.
יצאנו לסיור מודרך עם אשת החברה להגנת הטבע במקום. אל הקבוצה הקטנה הצטרפו אנשי טלויזיה גרמנית מטעם אגף תוכניות הטבע. הם צילמו את הגברת המדריכה (משמאל) ושאלו שאלות על המקום. גם סיקרן אותם לדעת על חברי הקבוצה, מה הביא אותם לכאן
עלי לציין, שבהזמנה ביקשנו אוכל כשר לשייט שיהיה למחרת, ובאמת, באוניה קיבלנו מארז מאוד מכובד, שכלל ירקות טריים, תפוח עץ, שתי ביצים קשות, סלמון מעושן, בקבוק שתיה, וופל מצופה ועוד כמה חטיפים, כולם עם הכשר. לחם הבאנו איתנו. הרגשנו שדואגים לנו וזה היה נעים.
שייט במפרץ הקרחונים וטיול ביער
יום חמישי - השייט במפרץ הקרחונים היה שיא נוסף בטיול. יום שכולו חוויה. בשבע וחצי בבוקר כבר יצאנו אל הרציף. האוניה עמדה שם והעובדים הראשונים כבר היו במקום וארגנו מה שצריך. הגענו ראשונים. איננו דייקנים גדולים, אבל במקומות שאיני מכירה אני מקפידה להגיע אפילו לפני השעה היעודה, כי אולי הם דייקנים אז הם לא! האוניה לא היתה עמוסה. אפשר לומר, שלפי המקומות שם, יכולים לשוט באוניה כמאה וחמישים נוסעים ואולי יותר. להערכתי, היו כארבעים איש כולל ילדים קטנים וזה היה מעולה. זה אולי יתרון לבוא בתקופה שאינה העונה הבוערת. יצאנו אחרי 08:00 לשמונה. היה מעונן ולפעמים גשום, אבל זה ממש לא הפריע לנו לראות את בעלי החיים הימיים והיבשתיים.
דובי גריזלי, שהלכו בודדים על החוף, הקפיצו את כל הנוסעים אל הסיפון החיצון. הם נראו אדישים לגמרי, פוסעים בנחת וללא חשש. כל פעם שנצפו בעלי חיים על ידי המדריך והקברניט, הם הכריזו במערכת הכריזה, הספינה נעצרה וכולם שוב יצאו לצפות בחיות היפות האלה. רצוי להביא גם משקפת ולא רק מצלמות. את עיזי ההרים החמודות הלבנות ראינו מטיילות על סלעים גבוהים מאוד, ממש על מצוק תלול. היו שם שתי עיזים אימהות ושני גדיים על הצוקים והם טיילו שם בנחת. הן כל כך חמודות, עמוסות צמר ארוך חלק ולבן והיה שם זאב שטייל על החוף. יכול היה להיות כאן סיפור מבהיל על הזאב הממתין לטרפו, אבל הוא היה רחוק מהן ולא היה סיכוי שהוא יגיע אליהן. מה גם שהן כל כך למעלה על הצוקים והוא לא יכול לדלג כמותן על הסלעים. המחשבה הזו היתה מרגיעה. לעומת זאת, חשבתי מה הוא יאכל אם הוא לא ימצא איזו עז? לבסוף החלטתי לא להתערב באקולוגיה העולמית ובשרשרת המזון הנגלית שם לעיני ולהניח לדברים להתנהל כסדרם. בנוסף, ראינו ציפורים, כלבי ים (או אריות) ונשרים, בקיצור, חגיגה של חיות בר.
ועוד לא אמרתי כלום על הקרחונים שהאוניה לקחה אותנו לצפות בהם. עמדנו שם מול אחד הקרחונים כמעט חצי שעה מתוך תקווה שגם נצליח לראותו מתנפץ, אבל זה לא קרה. הקרחונים התעקשו להשאר שלמים, ורק גושי קרח גדולים, הצפים על המים, מעידים שאכן לפעמים הם קורסים וצונחים אל הים. היה קרחון אחד שקרה בו דבר מדהים - ממש על קו המים נוצרה בו מערה ובאיזה אופן מוזר, זרם בתוכה קילוח אדיר של מים שאפשר בשקט לכנותו מפל, מן זרם בלתי פוסק של מים נופלים בעוצמה. מאחר ולא היו אנשים רבים על האוניה, אפשר היה לפתח שיחה עם המדריך. שאלתי אותו אם הפשרה כל כך גדולה של קרחונים יצרה הצפה של מים על פני השטח (זה מה שמספרים לנו שיקרה כשיפשירו הקרחונים הלאה, עם ההתחממות של כדור הארץ ). תשובתו הפתיעה. הוא אמר שאין סימן שהיו מקומות שהוצפו, לעומת זאת, דווקא הקרקע התרוממה. לאחר שעומס הקרח ירד, צצו ועלו איים והתרוממו ההרים. זה היה הסבר מקורי ומעניין ואני סקרנית לדעת אם הדברים שאמר מבוססים. אין ספק שהשייט הזה היה שיא נוסף בטיול. נפרדנו בצער ובגעגועים מהמקום המקסים הזה.
בשעה 18:00 בא פול, מיודענו, בליווי אשתו המקסימה איימי לקחת אותנו חזרה להיינס. איימי התעניינה מאד בישראל. "אתם ממש גרים בארץ הקודש?" היא התעניינה עם ניצוצות בעיניים והתמוגגה כשסיפרתי לה שבתי גרה בירושלים. היא כל כך שמחה והציעה לבעלה לעשות לנו סיור אוירי מעל איזור הגליישר ביי, וכך הרווחנו חינם סיור אוירי מעניין וראינו את הפיורד מלמעלה.
חזרנו להיינס, לעשות בה את השבת השלישית. היינס עיירה מקסימה, שנמצאת בתוך עמק לחופו של מפרץ. מסביב הרים גבוהים, שמורות טבע ופארקים לאומיים. בכל כיוון שתפנה נגלית פיסת נוף. בהיינס שכרנו צימר אצל גברת חביבה, זריזה וחרוצה העונה לשם דיינה. יש לה בית קפה במקום ודירת קוטג' גדולה, אבל אין מפתחות לדירה. היא אינה נועלת את הבית כי לא צריך. אף אחד לא יכנס לקחת משהו בגניבה. גם את הרכב אין נועלים כי אין כאן גנבים, לדבריה. אם מישהו יקח את הרכב זה מפני שהיה מאד צריך באותו רגע ולא היה לו פיתרון אחר, אבל כמובן הוא יחזיר וגם יודיע. אין כאן פשיעה בכלל. מקום נפלא לגדל בו ילדים. עולם מושלם. ואמנם, ישנו בדירתה מבלי לנעול ויצאנו לטייל ברגל בשבת והשארנו את הבית, ככה, סגור אבל לא נעול ולא חסר לנו דבר כשחזרנו. מתי אצלנו?
שישי - שבת - בבוקר יום שישי יצאנו לסיור ביערות שמסביב. גילינו שאנשים גרים בתוך היער, בבקתות מבודדות שבנו לעצמם, בתוך נופים שאפשר רק לחלום עליהם. כמה פסטוראלי. יש נגישות. הכבישים לא כולם סלולים, אבל אפשר בהחלט לנוע בהם בקלות. באחת השמורות ראינו בקתת עץ גדולה, הצופה אל נוף מהמם, אגם הר וקרחון. על שביל העפר פגשנו אשה, בת גילנו בערך, שסיפרה שהיא מוירג'יניה, וכל שנה היא ובעלה באים לחופשה ארוכה של ארבעה חודשים בבקתת העץ הזו השייכת לראשויות הפארק. סכום השכירות זעום, אבל אין שם חשמל ולא מים זורמים וגם הריהוט מאוד בסיסי. עונג אמיתי, אבל יש בקרבת מקום שירותים בפארק (סוג של בור מכוסה) ומשאבת מים בה יכול כל אחד להשתמש בבואו ליער. מקלחת הם עושים בעיירה וגם כביסה, עבור תשלום סמלי כמעט. צורת חיים זו קוסמת להם וזו השנה הששית שהם חוזרים לכאן. היא נראתה ונשמעה מאד שמחה ועליזה. לי זה נראה ממש חיים סיזיפיים, אבל כנראה מעניינים. השבת עברה ברוגע, היה יום שמשי זוהר ויכולנו לטייל כאוות נפשנו. זהו, אנחנו נכנסים לשבוע הרביעי והאחרון של הטיול. ביום ראשון הבא כבר נהיה בדרכנו הביתה. כמה חבל.
יוצאים לדרך מהיינס לעיירה ואלדז
יום ראשון - היעד הבא הוא העיירה ואלדז. אנו אמורים להגיע אליה ביום שלישי ומה שבדרך, בדרך. הדרך בין היינס לואלדז ארוכה מאד, ומכיוון שאין לנו תוכניות למסלול הליכה כלשהו באיזור, אנחנו מחלקים את הדרך לפי מקומות לינה פוטנציאלים, כך שהנסיעה לא תהיה ארוכה מידי בכל יום, ואפשר יהיה להתנהל במתינות וגם ליהנות מהנוף בדרכים. לכן חיפשנו מקומות בדרך לטוק (הנסיעה עד טוק כ- 13 שעות) ואין הרבה אופציות ללינה. הנקודה הראשונה שאפשר למצוא בה לינה היא היינס ג'נקשן אך היא קרובה מידי, ולכן עדיף להתקדם עוד קצת עד לדסטרקשן ביי או עד ביוור קריק.
היום אנחנו עולים צפונה והדרך, כרגיל, יפהפיה. אנחנו יורדים בדרך בתחנות מומלצות, לתצפית או סיור. אין לנו יותר מידי זמן כי עלינו להגיע עוד היום לדסטרקשן ביי. בקטע שבין היינס לטוק יש פעמיים תחנת מעבר גבולות. אחת מהמעבר הפנימי של אלסקה לטריטוריה של יוקון – קנדה, והשניה באיזור ביוור קריק מקנדה חזרה לאלסקה. בלבול מוח. מעברי הגבול האלה אינם בעייתיים בדרך כלל, כך למדנו עד כה. כך היה לפני דאוסון סיטי, בקארקרוס (Carcross) שלפני סקגוואי וכך גם באיזה שומקום על יד פארק קלואן, על כביש העולה מהיינס להיינס ג'אנקשן. דווקא בתחנה השניה, כשביקשנו לחזור לאלסקה, כנראה נראינו חשודים בעיני הבודק במעבר או שלא מצאנו חן בעיני קצין התחנה. הוא בחן אותנו בעין חשדנית ושאל שאלות של "מאיפה", "לאן", "כמה זמן" וכו'. הוא לקח את הדרכונים לתוך התחנה והשאיר אותנו להמתין ברכב כעשרים דקות. כשחזר, עוד שאל על פירות וירקות. כשאמרנו לו שקנינו את אלו בהיינס נחה דעתו. אז כן, יש מצבים מעצבנים, אבל לרוב הכל היה מהיר וחלק.
אנחנו ממשיכים בדרך ועוברים על פני פארק קלואן. הכביש הוא כביש טוב ורכבים נוסעים עליו במהירות הלוך ושוב. לפתע, ראינו שני גורי גריזלי מגודלים מתרוצצים לצד הכביש בשיפולי הדרך במרווח שבין הכביש ליער. ראשון לראותם היה בעלי יאיר. חשבתי שהוא מתלוצץ, אבל לא, שני דובים רצו שם עם כיוון הנסיעה שלנו. שלפתי מצלמות, אבל אנחנו היינו בצד הנגדי של הכביש ומכונית שעברה במהירות בצד הצמוד לדובים הבריחה אותם ליער, ולא הספקתי לצלמם. חשבתי שאם נעצור בצד הדרך ונמתין, אולי הם יצאו שוב וכך עשינו. המתנו בסבלנות ולפתע הם צצו מאי שם, פוסעים עם כיוון הנסיעה שלנו ורוגזים. האחד, כנראה הזכר, ממש הלך ונחר בכעס כל פעם שמכונית עברה שם על הכביש והבריחה אותם אל היער. המכוניות רצו הלוך ושוב ללא הרף והפריעו לנו לצלם. החלטנו לעשות סיבוב פרסה עם הרכב ולעמוד צמוד לצד שלהם, כדי שתהיה לנו זוית טובה יותר לצילום. נעצרנו כדי לצלם מקרוב. מכונית נעצרה אחרינו וכמו תמיד, הנוסעים בדרך הבינו שיש משהו ששוה לעצור בשבילו ונעמדו גם הם. משנעצרה התנועה משני הצדדים יצאו הדובונים באומץ אל הכביש, חצו אותו במהירות ונעלמו ביער בצידו האחר של הכביש. עכשיו הבנו על מה כעסו השניים. הם רצו לחצות את הכביש ולא יכלו בגלל התנועה הסואנת. מישהו ברכב שעמד אחרינו נופף לנו ואמר תודה על שעצרנו אותו בצד הדרך, כך גם הם נהנו לראות את הדובים. עכשיו יש לי כמה תמונות נחמדות של דובים לאלבום. בהמשך הדרך נכנסנו לפארק קלואן. שוב אני מתפעלת מיופיו של אגם, אין מה לעשות, אגמים עושים לי הרגשה טובה של מרחב ואור. עצרנו לארוחת הצהרים. ישבנו על יד שולחן פיקניק מקומי ונהנינו מהשלווה. עוד אנשים ישבו שם ליד האגם, אכלו ושתו. חוץ מזה, השקט היה מושלם. ויתרנו על מסלול הליכה די גדול בתוך הפארק. שלט גדול הזכיר לכל המבקרים שזו היא ארץ הדובים ויש להתייחס בכבוד לכל בעלי החיים. כמובן היו כמה אזהרות איך להתנהג וכו'. נשארנו לישון בדסטרקשן ביי, מקום שכוח אל.
יום בדרכים ולינה באתר קמפינג
יום שני - בבוקר המשכנו בדרכנו, חלפנו על פני ביוור קריק, ומשהגענו לטוק המוכרת והחביבה, כבר הרגשנו כמו בבית. ערכנו קניות בסופרמרקט כמו קונים ותיקים, כשאנו יודעים בדיוק איפה לחפש מה, כך שלא נגזל זמן רב. בצומת של טוק פנינו מערבה אל דרך שמסומנת במפה כ - Tok Cut off והמשכנו בנסיעה כמעט עד גקונה (Gakona). מכאן ליווה אותנו גשם כמעט לכל אורך הדרך, ואף שלא היה גשם חזק, היה בו כדי להטריד, הרי כבר התרגלנו לימי שמש ושמיים כחולים רוב הזמן ונעשינו מפונקים. היום קיבל צבע קדורני ובשעות אחר הצהריים כבר התחלנו לחפש לנו מקום לינה. הנופים היו פחות מדהימים. נסענו בהרגשה שפשוט צריך לעבור את הקטע הזה, במינון נמוך של אדרנלין ופשוט להמשיך הלאה. האמת היא שזה לא היה כל כך נורא כפי שזה עשוי להישמע ואולי מרוב שהתרגלנו לנופים עוצרי נשימה במשך שלושת השבועות האחרונים, ליבנו נעשה גס מעט בנופים רגילים של יערות והרים רחוקים. ואולי מזג האויר הגשום ערפל קצת את המראות. כל הזמן הזה זכרתי שאנחנו נוסעים על כביש שהוא מצדו האחר של פארק קלואן, שיש לי לגביו תחושת החמצה, על שלא סרקנו אותו כראוי.
קצת על הכבישים במקום הזה: כביש גלן חוצה את Richardson Hwy בצומת Gakona ומגיע בסופו למפגש עם כביש מספר 3 - Parks Hwy, בעיירה פאלמר (Palmer), שנמצאת צפונית לאנקוראז'. כביש Richardson Hwy מגיע מדלתא ג'אנקשן (שם הוא יוצא מאלסקה HWY) לעיירה החיננית ואלדז' בדרום, השוכנת על חופו של מפרץ פרינס וויליאם (Prince William Sound).
ערב יורד ואנחנו מתחילים לחפש היכן נלון הלילה. אני יודעת שאין יותר מידי אתרי לינה סבירים עם שרותים צמודים באיזור זה על כביש גלן ואז, קצת לפני צומת גקונה, באתר קמפינג לקרוואנים, נכנסנו לשאול על אפשרות לינה, כי חשבנו שאולי יש להם גם בקתות או תנאי מגורים אחרים. למזלנו, היה להם מבנה דמוי איגלו בנוי יציקת גבס. ממש חדר גדול, שיכול היה להכיל עד 4 אנשים, עם שירותים ומטבחון.
החוויה היתה דווקא ההיכרות עם הבעלים ועם השטח שסביב. בעל המקום, בשנות הששים המוקדמות שלו, נראה אמריקאי לבן רגיל. אשתו, לעומת זאת, נראתה אינדיאנית לגמרי וכך גם בנו. התפתחה שיחת היכרות קלה שבמהלכה ניכרה מצידו אהדה רבה לעניין הישראלי, עד שחשדתי שאולי הוא משלנו, אבל התברר שהוא נוצרי לגמרי ואוהב ישראל, ומאד בעדנו. אשתו היא אמנם אינדיאנית, אבל סבה היה יהודי יליד רוסיה שהיגר לארה"ב במאה הקודמת ונשא לאשה בת לשבט אינדיאני. מרתק לשמוע את סיפורי החיים של אנשים. אחר כך השיחה התפתחה לכיוונים רבים, ובעיקר עניין אותו מאד נושא השואה והאיום האירני. אחרי שהתמקמנו בחדר היה עדיין מוקדם מכדי ללכת לישון ולכן יצאנו קצת לסייר במקום. מעבר לשטח החניון ולשורת עצים גבוהים זורם נהר קופר (Copper) באפיק די רחב. על האפיק נוצרה מעין דלתא של יובלים, שחלקם ממש רדודים ואפשר לעבור בהם רגלי ולראות את דגי הסלמון ששוחים שם. הדגים בעונה זו עדיין קטנים, ארוכים אבל רזים. זוג נשרים צעירים חגו שם באצילות, צללו אל המים והמריאו, שוב צללו והמריאו, כאילו מן משחק כזה. פתאום צלל אחד הנשרים בגיחה ישירה אל תוך המים, חטף דג אדום באצבעות רגליו ונסק למעלה במהירות, כשהנשר השני דואה אחריו והם נעלמו, לקחו את הארוחה למקום אחר. לצערי, לא הספקתי לצלם אותם. כמה תקלות צילום היו לי בטיול הזה!
תצפית על קרחון, נסיעה בקניון קיסטון והגעה לוואלדז
יום שלישי - הדרך לואלדז רצופה הפתעות נוף - ראינו קרחון אחד, שנראה שהוא משתפל למטה על צלע ההר ואפילו נוגע בכביש, ומרחוק גם ראינו שהוא מתפצל לשתי קרנות. ככל שהתקרבנו, ראינו כמה שהוא ענק ושבאמת יש גישה מסודרת אליו. גשם או לא גשם, לא חשוב, יש קרחון בדרך וסתם ככה נחלוף על פניו? אז אנחנו יורדים מהכביש לחניה המסודרת שם ויש שביל, בעצם מדרכה ממש, לנוחות הבאים. יש גם לוחות הסבר ואפשר לקרוא לפני שממשיכים. קור עז שורר במקום וזה לא בגלל הגשם. השפעת הקרחון היא דרמטית. זה כמו לעמוד על יד או בתוך מקפיא עצום וככל שיורדים במורד השביל, כך יותר קר.
גם המשך הדרך היה מעניין ויפה. לקראת בואנו לואלדז, קשה לי להעריך זאת בק"מ, אבל ממש לא רחוק מואלדז, הכביש עובר מתפתל בתוך קניון קיסטון (Keystone Canyon), בין קירות צוקים זקופים וגבוהים. ממש צמוד לו זורם בשצף נהר וסירות גומי עושות בו ראפטינג. נהדר איך שזה בא לנו במפתיע. בסוף הקניון שני מפלים, הצונחים מגובה הצוקים. אחד נקרא "הינומת הכלה" והוא אכן נראה כך והשני נקרא "זנב הסוס" וראה זה פלא, גם הוא נראה כך. בכל מקום יש סימון של יציאה לטרקים למי שרוצה.
הגענו לואלדז, יותר מהר ממה שחשבנו. עוד היום ארוך, וראשית אנחנו מחפשים את ביתם של גברת ג'ואן, בעלה בוב והכלבה גוזי, שם יש לנו B&B. אי אפשר ללכת לאיבוד בעיירת נמל חמודה זו. כמה רחובות שתי וערב על סיפו של נמל, וסיכמנו את העיירה. יש כאן הכל כדי לחיות חיים נורמאליים: יש מוזיאון, סופרמרקט, מלונות, אכסניות ומוטלים וגם B&B, משרדי Information לתיירים שנעזרנו בהם מאד, בנק, ובעצם כל מה שצריך בעיר מתוקנת. אפשר לומר שוואלז היא כזו, רק מיניאטורית.
האכסניה של ג'ואן היתה ייחודית מכל האכסניות שהיינו עד כה ובכלל, ואני מרגישה חובה להתייחס אליה. היה זה למעשה B&B מרוהט ומטופח עד לפרט האחרון: שטיחים מקיר אל קיר, תמונות, דובונים, כריות ואפילו נעלי בית סרוגות לרגליים, כדי שלא נהלך בנעלינו על השטיחים הבהירים וחלילה לא נלכלך אותם (היא אמנם ביקשה שלא נהלך על השטיח בנעליים). המקלחת והשירותים – בית מרקחת. ניכר היה שהיא שומרת היטב על המקום ובאהבה רבה. קצת נבהלנו בתחילה ותהינו אילו מגבלות נוספות יופלו עלינו כאן (אי אפשר לאכול בחדר, אלא רק במטבח ובודאי שלא להכין אוכל – חס וחלילה שיפול פירור!) ובנוסף לכל, המחיר היה בין הגבוהים ששילמנו. בלית ברירה, הכנתי את הסלט במטבח המבריק שלה, אבל בכלים שלי. היא בהתה בי קצת בעינים שואלות, לא הבינה למה איני משתמשת בכליה, הרי כל כך נקי אצלה, אבל בחוכמתה לא אמרה דבר. אכלנו בפינת האוכל שלה, ושוחחנו.
בסופו של דבר, חביבותם של בני הזוג, ובמיוחד ג'ואן, שבתה את לבנו וגילינו זוג חביב במיוחד. כשהשיחה התפתחה, היא סיפרה בגילוי לב ובראיה מציאותית מאד שזו תהיה כנראה השנה האחרונה שהם מארחים, כי הם כבר זקנים מידי ושהם מתכוונים למסור את תפעול המקום למישהו אחר, ולעבור לגור על יד אחת מבנותיהם באנקוראז'. היא רק חוששת שהמקום לא יישמר כמו שהיא שומרת. הם חיים בואלדז מזה 40 שנה, מתוכם 20 שנה הם מנהלים את המקום. בעלה היה באלסקה עוד כחייל, בטרם זו הוכרזה כמדינה. היא תמיד מאד שמחה לשבת עם אורחים שמביאים לה סיפורי חיים מארצות אחרות, והתעניינה לדעת על חיינו בארץ. גם הם כנראה אוהדים שלנו בתבל הגדולה וכבר היו לה אורחים מישראל. בינתיים הם עוד מארחים, אבל בוררים בקפידה את אורחיהם. היה לנו קצת קשה להסביר את מגבלות הארוחה שהיא יכולה להכין לנו לבוקר, כי מה היא יודעת על כללי הכשרות, ולך תסביר על רגל אחת. בסופו של דבר, היא הבינה שארוחה רגילה לא נאכל ומצד שני גם היא לא לגמרי ויתרה ושאלה מה כן נאכל. בבוקר מצאנו ביצים קשות מבושלות וסלט פירות ענק לכל אחד. סלט הירקות כבר היה כמעט מיותר. היא היתה נהדרת עם הרצון שלה להיות הכי בסדר, והיא אכן היתה. אני מגלה תמיד שההיכרות עם אנשים מעשירה בתוכן, ועושה את הטיול לסך הכל של מה שהוא, בסופו של דבר. הגורם האנושי תורם לא מעט לחוויה הכללית והוא חלק מעניין לא פחות מהנופים, שאותם בעצם באנו לראות.
כרישים וכלבי ים בשייט בוואלדז
יום רביעי - השייט היה מאד מוצלח, עם בונוס חוויתי בלתי צפוי. בחרנו את השייט בן שש השעות, על ספינה לא גדולה, של חברת Stan Stephens Cruises. גם כאן מימשנו את כרטיס ההנחה מפנקס הקופונים של ה- Touresaver וחסכנו כ- 115$. היה יום שמשי. חווית השייט היתה עתירת הרפתקאות. ראינו לוויתנים מתהפכים במים וזנבם מתנוסס אל על, להקה של כרישי האוראקה הגדולים בצבעי שחור לבן מקפצים מתחת לספינה, הלוך ושוב והמון כלבי ים וקרחונים.
כאן גם ציפתה לנו חוויה אנושית מיוחדת במינה. שני צעירים, בחור ובחורה, שאחר כך התברר לנו שהם אח ואחות, פנו אלינו בהיסוס מה ושאלו אם אפשר לומר לנו שלום. הם כמובן זיהו את הכיפה הסרוגה של יאיר, ולכן פתחו איתנו בשיחה. הם גם הבינו שאנחנו מישראל כי שמעו אותנו מדברים עברית. היריעה קצרה מלספר את כל השיחה המרגשת והמיוחדת שהתפתחה בינינו. היינו בטוחים מיד שהם יהודים והצעירה אכן היתה לבושה כמו בנות בני עקיבא ואילו הוא היה גלוי ראש, ללא כיפה, וזה היה מוזר. הסיפור שלהם נעשה מוזר עוד יותר כשהתברר שהיא בת כמעט 18 וכבר גיורת מזה שנה, בגיור אורתודוקסי. הוא עוד לא, כך ציין בחיוך, אבל היה גאה מאד באחותו שכבר עשתה זאת בהצלחה יתרה, כדבריו. לשאלתנו מה הביא בחורה צעירה כל כך להתגייר, היא ענתה שהיא לא לבד. שהם משפחה של תשע נפשות, וכבר ששה מהם התגיירו, כולל ההורים שכמובן הובילו את המהלך המשפחתי הזה. מה שהביא אותם למהלך כה דרמטי היה האב, שהתעניין בלימודי דת והחליט לבסוף שהדת היהודית היא הדת הנכונה בשבילו ושהוא רוצה להשתייך לעם היהודי, וסחף את המשפחה אחריו. זוהי תמציתה של שיחה, שנמשכה למעלה מחצי שעה על האוניה וכאילו היתה לקוחה מארץ הדמיונות. חזרנו לוואלדז, נפרדנו בחיבוקים מג'ואן ובוב ויצאנו לדרך חזרה לאנקוראז'.
יום חמישי - עם בוקר יצאנו חזרה לאנקוראז'. מימיננו הרי טלקיטנה ומשמאלנו הרי הצ'וגאצ' (Chugach). נופים נהדרים ביופיים ואנחנו עם שיר בלב. היה לנו בתוכנית להיכנס לחוות גידול הבהמות המיוחדות העונות לשם Ox Mushk ואפשר לומר שהמסלול תם ונשלם. את השבת האחרונה בטיול בילינו במוטל לא מוצלח במיוחד, אבל נסבל ועברה עלינו שבת נעימה, יחד עם אחי וגיסתי. מזג האויר היה נוח ויצאנו לטייל באויר הצח במקום. באיזור החנויות הגדולות במרכז החלק המסחרי של העיר התקיים בזאר צבעוני ויפה. זה היה כמו להתהלך בתערוכה, רק שהכל היה בדוכנים. אפשר היה לקנות שם הרבה מאד חפצי אומנות וגם מעילי פרווה וסוודרים מצמר שוורים ומצמר אלפקות וכבשי המארינו הניו זילנדיות. תודה לאל שהיתה שבת ואנחנו רק טיילנו, אחרת איך היינו עומדים בפיתוי?
עזבנו את אנקוראז' ביום ראשון בשעה 12:30 ולטורונטו הגענו ב- 06:00. היה עלינו להמתין עד חצות הלילה לטיסה הביתה. את זמן ההמתנה הזה ניצלנו כדי לראות את מפלי הניאגרה .למרות העייפות מטיסת הלילה, שכרנו רכב ונסענו למפלים, סך הכל כשעה וחצי נסיעה לכל צד. אמנם לאחר מפלי האיגואסו, הניאגרה לא הפתיעו, אבל בהחלט היו אדירים בעוצמתם והיה שווה לעשות את המאמץ.
זהו. כאן בעצם מסתיים הטיול. חוויה נפלאה של חודש ימים בהרי הרוקיס שבקנדה ובדרכיה המרוחקות והמאובקות של אלסקה. אלסקה – ארץ של נופים, רק לנסוע בדרכים וליהנות. מבחינתנו, הכל תקתק כמתוכנן, לא שינינו מן התוכנית המקורית, וגם לאחר מעשה נראה לי שהתוכנית היתה טובה. מיצינו את העיקר, אם כי בודאי אפשר היה עוד, ואפשר היה אחרת, אבל זה היה הטיול שלנו, ואנחנו שמחים עם התוצאה. בצאתנו, אני נושאת תפילה שלא יהיו תקלות בדרך, ושנפגוש רק אנשים טובים בכל מקום ושנחזור לשלום. ובשובנו אני מודה לאל על כל הטוב שקרה לנו בדרכים, ושבסיכומו של יום, גם טיול זה הצליח לנו. ונקווה לטיולים נוספים ומוצלחים בהמשך.
