ויטנאם וקמבודיה - גימלאים דתיים מטיילים - עם מדריך פרטי ורכב צמוד

השייט בטאם קוק – נין בין

בבקר המחרת התייצבו הנהג והמדריך בדיוק בשעה 8.00 בבקר בלובי של המלון. כך זה היה כל יום, וכך זה היה עם כל המדריכים במשך כל הטיול. התפעלתי מהדיוק והאדיבות. זהו, נכנסתי לאוירה המקומית. אם אתמול עוד הייתי בהלם מהצפיפות בכבישים, היום כבר רק התפעלתי. מספר האופנועים הנעים בכבישים היה עצום. קראתי על כך, שמעתי על כך, אבל עד שלא רואים לא מבינים. על יד כל רמזור, עשרות רוכבי אופנוע. זהו הכלי הפופולארי היות והוא נחשב זול ביחס למכונית. ביניהם גם רוכבי אופניים רבים, אלו שאינם יכולים לרכוש אפילו אופנוע. יש מי שרוכב לבד, יש עם אשה וילד או שניים, יושבים חבוקים ונוסעים.

חשבתי שאילו היו אלה מכוניות ולא אופנועים הפקק היה ארוך מאד בכל רמזור. בין לבין יש גם מכוניות, אבל הן מיעוט באופן מוחלט.

ביום הזה, השני לטיול נסענו לאיזור נין בין, למקום שנקרא טאם קוק Tam Coc. עוד מקום חוויתי ומיוחד. משמעות השם שלש המערות. האיזור נמצא כ- 100 ק"מ דרומית להנוי. כשעתיים נסיעה. על הדרך, המדריך לקח אותנו גם לאחד המקדשים באיזור.

זו היתה פגישתנו הראשונה עם מקדש אלילי וטקסים פגאניים. היה זה מפגש מוזר עם תרבות דתית אלילית של הגשת מנחה לפסלי המלך או לפסל בודהה. אבל כאמור, עיקר היום היה חווית השייט על נהר נגו דונג.

הנהר נגו דונג זורם בין שדות אורז וסלעי גיר. נתיבו של הנהר מתפתל בין הסלעים הללו והנוף המתגלה משתנה כל הזמן. זהו ייחודו של הנוף. סלעי הגיר הגבוהים על צורותיהם המגוונות, שצצים מתוך הנהר ולצידיו, עטופים בצמחייה ירוקה.

בשל הדמיון לסלעי הגיר בהלונג ביי, יש המכנים את המקום הלונג ביי של שדות האורז, או הלונג ביי על היבשה. אני אוהבת יותר את ההגדרה הראשונה. השייט נמשך בין שעתיים לשלש. את הסירות משיטות נשים. הן חותרות במשוטים בידיהן וכשמתעייפות הידים הן עוברות לעבוד בכפות הרגלים. המיומנות שלהן מדהימה.

במהלך השייט נראה לפעמים שהגענו את סלע עצום החוסם את המעבר, אבל אז מתגלה פתח כמו של מערה, זוהי בעצם מנהרה, מעבר נמוך בתוך הסלע שדרכו חולפת הסירה אל עברו השני של הצוק.

שלש מנהרות כאלה על הנהר. כמו בכל מקום, גם כאן פגשנו את המטרד של אנשים המבקשים למכור משהו. אפשר להבין ואפשר להתעלם, הרי שילמנו על השייט ואין חובה לקנות דבר.בדרך הלוך היינו כמעט לבד, אבל בחזור כבר היתה שיירת סירות מולנו על הנהר.

מגורים בויטנאם מרתק היה ללמוד על צורת המגורים הכפרית והעירונית יחודית לויטנאם. קודם אגדיר את המראה של המבנים. בולט לעין שהבתים צרים מאד. כל בית משפחה רוחבו מגיע לרוב כדי 3-4 מ בלבד'.הוא יכול להגיע לעומק של 25-35 מ', אין גינה מסביב לבית, אין חצר. בית נוגע בבית, כך שהבתים השכנים צמודים זה לזה, מה שמסתבר שאין חלונות בצדדים. כל בית משפחה נבנה לגובה, כך שכל בית נראה כמגדל. מזהים כל מגדל עפ"י צבעו, או סגנונן החלונות או המרפסות, כל משפחה והטעם האדריכלי שלה.

שאלנו לפשר הדבר. המדריך הסביר שהקרקע בויטנאם יקרה, לאנשים אין אפשרות לקנות שטח גדול, כך שזו יחידת קרקע מינימאלית שיכול אזרח פשוט ודל אמצעים לקנות, והוא יכול להתרחב רק כלפי מעלה. לרוב הקומה התחתונה היא סוג של עסק משפחתי. חנות, נגריה מוסך, נפח וכו' הכניסה לבית היא מתוך העסק. כשילד מתחתן, הוא בונה קומה מעל ההורים. מאחר ואסור ללדת יותר משני ילדים המגדלים מגיעים לגובה של 4 קומות. בית בודד שאין לו שכנים מצידיו, צורתו המלבנית בולטת בשטח כמו שן אחת בפה. אנשים אמידים קונים שתי חלקות ולכן רואים לפעמים בתים ברוחב כפול.ואפילו וילות עם חצרות. העשירים לרוב שייכים לצד הנכון של הפוליטיקה…

שיטת ייבוש האורז תוך כדי נסיעה בכפרים, ראינו איך פועלת השיטה לייבוש האורז. השיטה המסורתית והישנה היא לפזר את האורז על הכביש. כן, פשוט על הכביש. הכביש חם והאורז מתייבש מהר ואז מפרידים אותו בעזרת נפה מקליפתו.

ויש גם המצאות מקוריות : בצפון באיזו באק-הא בכפרים, ראינו מכונה שבעזרתה ניתן להפריד בקלות את האורז מקליפתו. ערכת המכונה כוללת: ארגז עץ סגור מכל צידיו, קונוס גדול מלמעלה לקבל את האורז, משפך מלמטה, קערה גדולה לקבל את האורז הנקי, ומאוורר להעיף את הקליפות הצידה על הרצפה. פשוט וחכם. וזה עובד.המאוורר ניצב מאחורי האיש היושב.

אגב, גם את הקליפות אוספים אחר כך ומשתמשים בהן כחומר גלם לבערה.

ביקור בצפון ויטנאם – ברכבת לילה סאפא

לאחר שחזרנו מ”נין-בין“, שמנו פעמיינו לרכבת הלילה לסאפא.

סאפא נמצאת בצפון המדינה, באיזור חקלאי, על גבול סין. הדרכים אליה לא משהו, כך הבנתי, ואם בכל זאת רוצים לעלות ברכב זה לוקח שעות רבות. אנשים מעדיפים רכבת לילה, כך אין צורך לנהוג באופן עצמאי וגם חוסכים לינה בבית מלון. לא בטוח שיש כאן חיסכון בכסף אבל חיסכון בזמן וטירחת נהיגה יש כאן בודאי. לאחרונה ממש שמעתי שנסתיימה סלילת כביש חדש, מהיר מהאנוי ללאו קאי, כך ששוב אולי אפשר לשקול נסיעה ברכב, רק לקחת בחשבון את זמן הנסיעה הארוכה.

נחזור לתחנת הרכבת העלובה בהאנוי, שלמרות עליבותה היא משרתת אלפים כל יום.

אין ספק – ויטנאם זועקת לשינוי. התשתיות עלובות והפוטנציאל אדיר.

הבחור המלווה אותנו לרכבת דואג לרכוש לנו כרטיסים שהוזמנו מראש ע”י צ'וק.

בשעה 8.00 בערב מתחילים למשוך את המזוודות לרציף. המלווה שלנו סוחב עבורנו את המטען הכבד, אנחנו את השאר. בחוץ על הרציף שוב תדהמה, אני לא מאמינה למראה עיני: אין שום הפרדה בטיחותית בין הנוסעים למסילות הרכבת. הרציף והפסים על אותו מישור, ואנשים עוברים/חוצים את המסילות עם מזוודותיהם.

אנחנו צריכים לחלוף על פני 3 מסילות כדי להגיע למסילה שלנו, ואז להתקדם עליה מרחק לא מבוטל כדי להגיע לקרון שלנו. אי אפשר לעלות לרכבת אלא לקרון המסומן בכרטיס שלנו, לכן אנחנו פוסעים כמה דקות עד שהמלווה שלנו מזהה את הקרון שלנו. סדרן בודק את הכרטיס לוודא שאנחנו עולים לקרון הנכון ומהצד הנכון, שלא נגרור מזוודות לאורך המעבר הצר בתוך הקרון.

ואחד הסדרנים ברציף מציב גרם מדרגות קטן ונייד – 3מדרגות – כדי שניתן יהיה לעלות לרכבת, ועכשיו יש צורך למשוך את המזוודות למעלה. הדלת צרה, המעברים צרים, מזל שהמלווה שלנו עושה עבורנו את המלאכה הקשה בלי שנבקש, זה חלק מהשירות. אנחנו דוחפים קצת מלמטה לעזור. אני חוששת שהמזוודה כבדה ממנו (הגזמתי כמובן) הוא כלכך רזה, אבל כך רוב הויטנאמים – רזים ודקיקים.

המלווה אינו עוזב אותנו לפני שהוא גורר את המזוודות לתא, ומוודא שהכל תקין. מסביר איפה השירותים וכו'. השירות 10. אנחנו מתגמלים אותו בטיפ נדיב. הטיפים כידוע הם חלק חשוב בהכנסה שלהם, כי המשכורת ממש זעומה.

התא באופן מפתיע היה נחמד.

אצלנו אין רכבת לילה, אז רק מי שעבר חווית לינה ברכבת לילה במקום אחר בעולם יכול לערוך השוואה.

אני באתי עם ידיעה שהתאים צפופים מאד, מזרונים קשים ולא נוחים ושבלילה מאד קר, ואין במה להתכסות.

קצת חששתי, אבל המדריך קנה לנו, עפ”י בקשתנו כמובן, תא שינה פרטי לזוג, בקרון איכותי, כך שקיבלנו תנאים טובים בהחלט וגם שילמנו בהתאם.

המזרונים לא היו כמו קרש, אבל גם לא רכים וקפיציים. היו סדינים נקיים, כרית עם ציפית, וסדין עבה להתכסות. הבאנו סוודרים לישון בהם אם יהיה קר, אבל לא היה צורך. ישנו בבגדינו ולא היה קר במיוחד.

התא הקטן מיועד בעצם לארבעה נוסעים אבל כולו היה שלנו.

יש מרחב קטן מאד בין המיטות, אבל אפשר לעמוד. שולחן קטן על יד החלון שהיה מחופה בוילון. ומנורת לילה על מדף ורדיו למי שרוצה לשמוע שידורים בויטנאמית. הכל מקובע לרצפה או לקירות שלא ינועו עם תנודות הרכבת. ובסלסילה על השולחן היו 6 בקבוקי מים מינרלים וסוג של וופל שלא היה לו הכשר.

המקום לציוד היה מועט. את המזוודה הגדולה העמדנו במעבר, צמוד לשולחן, את המזוודה הקטנה דחפנו מתחת למיטה, ואת התרמיל ושאר החפצים העלינו לדרגש העליון.

לשני אנשים – המרחב הספיק. איך מסתדרים 4 אנשים בתא כזה ? לא ברור לי.

ואני שמעתי סיפור מזוג שנסעו בתא אחד עם זוג אחר, זרים לגמרי, והחוויה היתה צפופה ודמומה, שלא להפריע אלה לאלה. אני לא מדמיינת לי את עצמי ישנה עם זוג זר בתא כל כך קטן.

לכל קרון תא שירותים אחד בצד אחד של הקרון, וכיור וברז בצידו השני של הקרון.

מסדרון המעבר מואר כל הזמן.

הרכבת נוסעת לאט, מתקדמת לאט, מיטלטלת מצד אל צד ומרעישה כמעט כל הזמן, מה שמקשה על השינה. בקיצור ענתיקה ישר למוזיאון. אבל כרגע זה מה שיש, ומי שרוצה להגיע לצפון זו הדרך שכולם בוחרים. בנוסף היא גם עוצרת בכמה תחנות בדרך לאסוף ולהוריד נוסעים. לא כולם בקרונות שינה. יש גם קרונות ישיבה.

המדריך שלנו בספא – דייגו – סיפר לנו שבעיקבות ריבוי התיירים לצפון, יש מחשבות ואולי אפילו תוכניות לבנות שדה תעופה בעיר המחוז לאו קאי, ואז טיסה מהאנוי לסאפא תימשך כשעה ותעלה כמו מחיר רכבת לילה כיום. זה יהיה שידרוג אדיר, ויחסוך את הסירבול והתלות ברכבת. אבל עד אז... יש רכבת.

הנסיעה נמשכה כ7 שעות. ישנו רוב הזמן.

ב4.30 בבקר הכרזת השכמה בויטנאמית, דופקים לך על הדלת ואחר כך זירוז חוזר.

אין מצב שלא מבינים מה הוא אומר, ואפילו ללא מתורגמן. ואין זמן להתעכב, צריך פשוט לצאת כמעט מיד.

נו טוב...

4.30 בבקר ואנחנו בעיר המחוז לאו קאי.

בחוץ מחכה לנו רכב עם נהג, והמדריך שהציג את עצמו בשם דייגו. זה לא שמו האמיתי אבל מכיוון ששמו האמיתי קשה להיגוי לאוזן זרה, הוא בחר בשם דייגו כי הצליל דומה. כולו בן 27 ונראה בן 15.

חייכן עליז ומסור מאד. הוא מלווה אותנו במשך 3 ימים , לא כולל שבת. לשבת ביקשנו חופש.

לפי הסיכום שסיכמנו עם צ'וק הוא לוקח אותנו למלון סמוך לרכבת להתרעננות – לצחצח שיניים ולשירותים, והציעו גם ארוחת בקר, אבל מטעמי כשרות בחרנו שלא.

הנסיעה לסאפא מתחנת הרכבת נמשכה כחצי שעה. על הדרך העולה צפונה עוד כיסו ערפילי בוקר עבים את האופק. וכשהפציעה השמש וחומה גבר התפזרו הערפילים ושדות האורז נגלו לעינינו על מורדות ההרים ממול. הטרסות על מדרונות ההרים היו ירוקות בחלקן והיו כאלה שכבר הצהיבו ובחלקן אף נקצרו. אנחנו שלא הורגלנו במראות מסוג זה התפעלנו מהירוק ירוק הזה, מהסדר המופלא של הטרסות, ומהנוף בכללו. המדריך עצר את הרכב שנוכל לצלם. זו היתה טעימה ראשונה ממה שקיבלנו אחר כך במשך היום כמנה עיקרית.

הגענו למלון שלנו בסאפא בערך בשעה 7.00 בבקר.

זהו מלון בוטיק משפחתי. בית מגורים נאה שהורחב לבית הארחה. סכ”ה 3 חדרי אירוח מעולים. הגן שמקיף את הבית היה מסוגנן ומטופח בנוסח אירופאי. מראה מושלם. קיבלנו את החדר שלנו, אכלנו משהו ויצאנו לטייל.

באותו זמן היה המלון הקטן בשידרוג. הבעלים הצעיר הוסיף 5 יחידות אירוח, בתוספת בנייה בחצר, מחוברת לבנין הקיים. הוא לקח אותנו להצצה בבניין ששילדו כבר עמד איתן וגמור, ואמר שתוך כמה חודשים הכל יהיה מוכן לקבל אורחים. וכאשר נכנסים כיום לאתר שלו אפשר כבר לראות את הבנין בשלמותו, ולא ניתן להבחין שזו תוספת, השילוב מדהים. למי שמחפש שקט ויופי זה המקום.

פרטים למתעניינים:

Sapa Garden Bed and Breakfast

102 - Dien Bien Phu Road (1,5km from Sapa center)

Phone: (+849) 77 44 88 66

Email: [email protected]

Web: www.sapagarden.com

המארחים שלנו במלון בוטיק המקסים, בחזית הבית.

בקומת הקרקע מצד ימין החדר שלנו, למעלה גרים ההורים של הבעלים, ועוד שלושה חדרי אירוח.

הגן המטופח, בצד בית קיץ בגינה

מספר שבטים חיים באיזור סאפא. אנחנו ביקרנו בשניים מהם.

נוף כפרי. למטה בעמק בית ספר. הם משקיעים בבתי הספר בכפרים.

הדבר הראשון ששמנו לב בבואנו לכפר, אלה בנות הכפר הצעירות, לפעמים גם אימהות צעירות עם תינוקות – כולן לבושות בגדים מסורתיים צבעוניים המייחד אותן לשבט. כל שבט ובגדיו הייחודיים. הן מקבלות את פני הבאים בברכת שלום, במאור פנים, בחיוך, שואלות מאיפה באנו, ומנסות לשוחח. המדריך הסביר שהן מתכוונות למכור לנו משהו, סרטים או צעיפים או בדים, כי זו דרכן להתפרנס, והן מנסות להתחבב על התיירים אולי זה יעזור להן במסחר. הן באמת חביבות אבל אם קנית משהו מאחת מהן, הן כולן עטות עליך כמו דבורים. והתופעה הופכת למטרד. המדריך המליץ לא לשוחח איתן, לא ליצור קשר עין, לומר פשוט “תודה , לא !“ ולהמשיך ללכת. ואז הן לרוב מבינות ומרפות.

בתי המגורים של הכפריים, זו חוויה בפני עצמה. כמו ללכת אחורה כמה מאות שנים. תנאי המגורים שלהם באמת מאד ירודים ועלובים ואפילו פרימיטיביים. מבני עץ, פשוטים שבתוכם הכל. גם גרים, גם מיבשים תירס תלוי בתקרה, גם מאסמים את שקי האורז. ואם יש נול אריגה גם הוא שם וגם חבית עם צבע לצביעת הבד.

נול ביתי פתוח לציבור. האורגת יצאה לסידורים….

היום כבר יש להם ברז בחצר, וגם חוט חשמל מחובר לתקרה. ושירותי בול פגיעה בחצר. קשה להאמין שכך הם חיים. חשבתי שאולי זהו רק מבנה לתצוגה לתיירים להראות איך שהם חיו פעם, ושבעצם יש להם מגורים נורמאליים. אבל לדברי המדריך זה אוטנטי לגמרי. דייגו סיפר שהוריו חיים כך עד היום בכפר אחר. אני עדיין מטילה ספק.

שדות האורז הם בחלקות משפחתיות. כל משפחה שותלת אורז בחלקה שלה, קוצרת אותו , ומעלה את השקים מהשדה אל האסמים הביתיים. לרובם אין חמורים או בהמות משא והם נושאים על גבם שקים במשקל 40 ק”ג. בדרכנו במורד שביל המדרגות, פגשנו כמה איכרים נושאים שק כבד על גבם במעלה ההר עד לבקתותיהם. רחמנות.

המדריך הצעיר שלנו דייגו

ודייגו ירד לשדה וקטף לי שיבולת אורז. זו פעם ראשונה שאני רואה איך נראית שיבולת אורז מקרוב.

לאחר הקציר אפשר לראות את הבאפלו רועים באחו. לבאפלו אין קושי לצעוד או לרבוץ במקומות מוצפים, ולכן זו הבהמה הרווחת שם, למי שיש כסף לרכוש.

גילינו שהם חרוצים מאד. אינם נחים רגע. מתקנים, משפצים בונים עוד נדבך לצריף, סותמים פרצות בתקרה או מרפדים את דפנות הבית, כל דבר שצריך לעשות כדי שיהיה יותר חם בחורף ושהגשם לא יחדור לבקתה.

העוני גדול, והמחסור במזון מביא אותם למצב שהם אוכלים הכל, כולל הכל. מעכברי שדה ונחשים ועד חתולים וכלבים. ליתר דיוק כל מה שזז. המדריך בהומור הוסיף שהכל אכיל שם חוץ מבני אדם. ונרגענו.

למטה במורד השביל על יד יובל של הנהר אנחנו פוסעים בצילם של עצי במבוק אדירים.

אנחנו מכירים את צמח הבמבוק, אבל מעולם לא שיערתי שהוא מגיע לגובה עצום כמו אקליפטוס אצלנו, ושהקנים שלו עבים לפחות 15 ס”מ בקוטרם. והם זקופים וירוקים וצומחים במקבץ יחדיו. כמה יפה. אני מתפעלת.

מכיוון אחר של הכפר אנחנו רואים את הנהר במלא רוחבו, וזרימתו ערנית וקלילה.הנוף פסטוראלי ומרגיע.

הגענו אל מרכז קהילתי על יד מפל מים של אותו נהר, למרות שאון המים הנופלים שמענו קולות מוזיקאליים בוקעים מהמבנה, היתה זו הופעת פולקלור לתיירים. חמוד, נוגע ללב, אבל הזכיר מופע תלמידים בסיום שנת לימודים של כתה ו'.במסלול אחר שצעדנו, נכנסנו לבית ספר יסודי. להפתעתנו בתי הספר בנויים בנייה קשיחה, חדרי לימוד גדולים, חצר מרווחת, וילדים שמחים ולבושים יפה שיחקו בחצר.הילדים הקטנים הקסימו אותי. והרביתי לצלם אותם.

הביקור בסאפא היה מרגש, מעניין, והמדריך שלנו התגלה כבחור מקסים שמוכן לעזור בכל דבר.

הוא המשיך איתנו עפ”י התוכנית, לשוק בעיירה באק הא

עבורי היה השוק אכזבה. האמת היא שאינני חובבת שווקים במיוחד, אבל לאחר כל התיאורים הנלהבים ציפיתי למשהו יותר. אולי בגלל שהיה זה יום גשום, היום הגשום הממשי היחידי שהיה לנו בטיול כולו. פה ושם ירדו גשמים ופסקו, אבל ביום של באק הא היה גשום כמעט כל הזמן. וכנראה שזה הוסיף לתחושת האכזבה.היו

ובכל זאת מה היה שם ?

אפשר לקנות שם כמעט הכל. בגדים, כלים פירות ירקות דגים ובשר, סוסים,באפלו, חזירים, כלבלבים.

המולה גדולה בשוק. המקומיים מגיעים ברגל מהכפרים בסביבה, לפעמים מרחק של 5 ק”מ, כשהם גוררים אחריהם באפלו קשור בחבל למכירה. ראינו חבורות של נערות פוסעות בדרכים אל הכפר, כשלא נראה באופק שום כפר קרוב. סגנון חיין אחר.

השוק מהווה אתר מבוקש לתיירים. נראה לי שהגזימו בחשיבותו. חבל על הזמן – 3 שעות נסיעה מסאפא –

עדיף לעשות משהו אחר. אבל כשכולם מדברים על השוק, נדמה לך שזה משהו שאסור להחמיץ. אז מותר !

לסיום היום, ולסיום הביקור באיזור הצפוני, בטרם נחזור ללאו קאי ולרכבת הלילית, לקח אותנו דייגו לשייט קצר על הנהר הזורם – זה שמו.

הנהר הזורם באון צבעו חום בשל החול המגיע אליו עם הסחף מסין. את הסחף שואבות הראשויות מהנהר בעזרת מתקן שאיבה מיוחד, ומשתמשים בו לתעשיית הבנייה. על גדת הנהר נערמות ערמות החול הצהבהב, ומשאיות מגיעות לקחת את המטען החשוב לאתרי הבניה.

הסירות משמשות גם לתעבורה בין הכפרים.

לאחר השייט אסף אותנו הנהג ונסענו חזרה ללאו קאו, ושם לנקודת תצפית אל הצד הסיני של הגבול.

השקפנו אל סין הגדולה, בנקודה אחת קטנה בצפון ויטנאם.

למחרת מצפה לנו יום בדא נאנג וסביבותיה. הטיסה יוצאת בשעה 11.00 בבקר. יש לנו זמן.

הואה Hue
לאחר שנת לילה ברכבת, נאספנו ב5.00 בבקר אל משרד נסיעות בהאנוי שהסוכן שלנו נעזר בשירותיהם. נאמר לנו שיאפשרו לנו להמתין שם עד שעת הטיסה לעיר הואה, יכולנו לנוח קצת, להתקלח במשרד אפילו אם רצינו, אבל ויתרנו, אכלנו ארוחת בקר והמתנו בסבלנות.
היעד כאמור היא העיר הואה באיזור המרכז.
הערים שבהן ביקרנו : הואה, הויאן ודה נאנג .
 אפשר כמובן להגיע לשם באוטובוס בנסיעה ארוכה ומיגעת, או ברכב שכור או עם נהג,. אבל הכי הגיוני לעשות זאת בטיסה. למי שזמנו בידו ללא תאריך יעד לחזרה הביתה, יכול להתקדם בעצלתיים אל היעד הבא. אנחנו כאמור רק 17 ימים בויטנאם וקמבודיה ולפיכך גם ההגעה ממקום למקום רצוי שתהיה מהירה ויעילה.

יעדי הביקור: העיר האימפריאלית
הגענו בטיסה בצהריים ואחר הצהרים התחלנו בביקור.
המבצר של הואה – עיר הבירה של ויטנאם בעבר, השטח עצום בגודלו, והוא מכיל שלושה מרחבים המוליכים מאחד למשנהו.
העיר האמפריאלית, העיר האסורה ומבצר המלך.
 נכנסנו למתחם העיר האימפריאלית דרך השער בעל שלש הכניסות: השער המרכזי Ngo Mon מיועד למלך בלבד ומשני השערים הצדדיים נכנסו השרים היועצים וכל בעלי רשיון כניסה למתחם.

העיר האימפריאלית Kinh Thanh Hue , היא המצודה השלטונית. הנשים לא היו מורשות להיכנס לעיר האימפריאלית. כיום נכנסים כולם בכל שער שרוצים המתחם הוא אתר היסטורי.
העיר האסורה, Tu Cam Thanh היתה איזור סגור למבקרים גברים פרט למלך, כדי לבקר את נשותיו הרבות. הגברים שכן נכנסו לעיר האסורה היו סריסים.
שמענו סיפורים על שושלת נגויאן Nguyen , ששלטה בויטנאם מ1802 עד 1945 ועל המלך שהיו לו 103 נשים ואף לא צאצא אחד...
ארמון המצודה Hoang Thanh
 זהו המבצר המלכותי, מתחם הארמון של המלך, בגדה הצפונית של נהר הואנג, שכינויו בפי כל הוא נהר הבושם – פרפיום ריבר.

הקומפלקס של המצודה, נבנה ע"י השושלת המלכותית נגויאן בין השנים 1805 עד 1945.
כיום הוא מוכרז כאתר מורשת תרבות עולמי. ומושך תיירים רבים למקום.
הרבה מן המבנים נהרסו במלחמת ויטנאם הצפון נגד הדרום. חלקם משוקם. רק שער הכניסה נשאר בשלמותו.
למחרת בבקר יצאנו לשייט על נהר הבושם. Perfume river
צבע המים בנהר הוא חום ונראה שהוא מלוכלך ההסבר שקיבלנו הוא שזרם הנהר מביא איתו סחף חול והוא צובע את הנהר אבל המים באמת נקיים מזוהמה.אגב, אין לנהר שום ריח שמזכיר בושם, ולא ברור מדוע הוא נקרא כך.
גם כאן כמו באיזור סאפא, ראינו את כריית החול מתוך הנהר, פעולה שיתרונה כפול – החול משמש לתעשיה ובנייה, מחד, אבל גם להעמיק את אפיק הנהר כדי למנוע את חסימתו.
 ירדנו כדי כדי לבקר ב"פגודה של גבירתנו "Thien Mu –Heaven Lady pagoda, במנזר המטפל בילדים יתומים ובמוזוליאום של המלך טה דוק Tu Duc King's mausoleum.

אחר הצהרים שמנו פעמינו אל העיר הויאן.
בדרך עצרנו בהר השייש, ערכנו ביקור בפגודה שעל ההר, Linh Ung pagoda, וגם בגן סמוך שבו נמצא פסל בודהא חצוב בשייש לבן ובגודל ענק.
בעיירה עצמה נמצאים אומני פיסול בשייש שעבודותיהם המדוייקות מדהימות ומוצגות למכירה בחנויות השייכות למשפחות האומנים, וזוהי פרנסתם.
רוב הפסלים הם דמויות מהמיתולוגיה הבודהיסטית וההינדית, אבל גם עבודות אומנות אחרות, בגדלים שונים ובשייש מגוון, אבן הירקן, ג'ייד, ושייש אדום. מדהים.
את הלילה הזה בילינו במלון דירות בהויאן.
 למחרת – על הבקר נכנסנו למתפרה והזמנו חליפה וחולצה עבורי ושתי חולצות כותנה לבעלי, שהיו מוכנות לקראת הצהריים.

מי סון – MY SON
ובינתיים נסענו לביקור באתר מקדשים שנקרא מי סון My Son holy land
 גם איזור זה הוכרז בשנת 1999 כמורשת תרבות עולמית ע”י אונסקו.

במתחם נמצאים שרידי מקדשים, ששימשו כמרכז הדתי והתרבותי של אומת הצ'אמפה. המקדשים בנויים מלבנים אדומות שרופות, חלקם עברו שחזור, אבל דלות התקציב מעכבת את השחזורים. במשך מאות שנים נוספו לאתר מקדשים ומבנים בגדלים שונים, והאתר היה לאחד מהשרידים הבולטים של תרבות הצ'אמפה בווייטנאם. במכלול כולו נמצאים יותר משבעים מקדשים.

המקדשים נבנו החל מהמאה השביעית לספירה וכלה במאה ה-13. הם מיצגים את התרבות ההודית, את הסגידה לוישנו ולשיווה. אבל ניכרת גם השפעה בודהיסטית החל מהמאה ה -10.
אופן הבנייה העלה תהיות של החוקרים. היות ואין חומר מתווך בין הלבנים והן מונחות ישירות אחת על רעותה, לפיכך תהו החוקרים כיצד נדבקו הלבנים זו לזו ? ואיך לא קרסו המבנים.
שאלה נוספת - כיצד פיסלו על הקירות את התבליטים של הדמויות המיתולוגיות שלהם, הרי אי אפשר לפסל על לבנים שרופות.
 יש סברה שהם היניחו לבנים זו על זו לפני שריפתן, פיסלו את הדמויות וחרטו את הכתובות על החומר הרך ואחר כך שרפו את כל המבנה, והלבנים נדבקו במהלך השריפה. זוהי השערה הגיונית אלא שאין לה הוכחות.

הכתובות החרוטות באבן מספרות את סיפורי המלכים מאותה תקופה בשפת הפאלי – שפה הודית.
 האתר היה חבוי במשך מאות שנים במעבי יער שכיסה על המקדשים. חלק ניכר מהמקדשים עדיין מוסתר בתוך עובי היער. הצרפתים ששלטו בויטנאם תקופה ממושכת גילו את המקדשים וחשפו אותם בשנת 1885. במהלך מלחמת וייטנאם, בשנים 1969 - 1975; נגרם נזק רב לאתר. קיימים עדיין מוקשים ושרידים אחרים בתוך מתחם המקדשים ולכן מוגבלת ההליכה רק לאיזורים המגודרים לטובת המבקרים ולבטחונם.

מי שמתעתד לבקר במקדשי אנגקור וואט בקמבודיה, יכול בשקט לוותר על ביקור באתר זה. מי סון הוא בכמה רמות פחות מרשים מהאתרים בקמבודיה, אבל מדריך טוב מספר יפה את הסיפור כפי שעשה זאת צ'וק – המדריך הויטנאמי שלנו.
 לדעתי, לביקור באיזור המרכז מתבקש זמן רב יותר ממה שהיה לנו.

אחר הצהרים טסנו לסייגון .

סייגון
בסייגון התלווה אלינו המדריך קאו – Cao.
אדם בגיל 50 בערך, מדהים בידע שלו על ארצו, בידע העולם שלו, וההיכרות שלו עם ההיסטוריה שלנו הפתיעה אותנו לגמרי. האיש גילה בקיאות של ממש:
הוא ידע לספר לנו על מלחמת העצמאות, ששת הימים ויום הכיפורים, ידע על גולדה ועל דיין, ועל פאשלות ונצחונות, נשארנו פעורי פה. לשאלתי מאיפה כל הידע הזה, הוא ענה שסיקרן אותו לדעת איך מדינה קטנה מוקפת אויבים נלחמת על חייה ומצליחה להתגבר באופן הירואי כמו בששת הימים, ואפילו מצליחה לפתח חקלאות ומערכות השקייה, והייטק ועוד. מדבריו עלתה נימה של הערצה. הידע שלו כך סיפר, מהאינטרנט.
 באמת איש מענין עם השקפת עולם מבוססת. פשוט נהדר. גם האנגלית שלו הייתה משובחת, והוא העלה את רמת ההנאה שלנו מהביקור בכמה דרגות.