גונדר:

במהלך הטיול (לא כולל את הזמן בפרויקט תן) שהיתי כשבועיים וחצי - שלושה בעיר גונדר. כל יום עוברים ושבים שאלו אותי מה הם מעשיי בעיר כזאת שאין בה כמעט כלום. תכל'ס, לא היה לי מה לענות. זה הכול תלוי בכמה מנסים להכיר ולהתחבר. אני יכולה להגיד עליי ועל ענבלי (שותפתי לטיול) שכל יום קמנו בבוקר שאין אנו יודעות חצי דבר על מה עושים אחרי פעולת צחצוח השיניים, אבל אחרי שיצאנו לאכול פול, או תה ובמבולינו (המאפה המקומי) היום שלנו היה כל כך עמוס ולא היה לנו מושג מתי זה קרה.

מעט ויקיפדיה - " גונדר היא עיר השוכנת במחוז צפון גונדר שבמדינת אמהרה בצפון אתיופיה. גונדר נמצאת כ-30 ק"מ צפונית לאגם טאנה ודרומית-מערבית להרי סמיאן. העיר הייתה בעבר הבירה הקיסרית של האימפריה האתיופית ונקראה לעתים קרובות "מחוז גונדר". כיום גונדר היא מרכז אזורי ועיר תיירותית שבמרכזה שוכן המתחם הקיסרי ההיסטורי, פאסיל גמב, המוכרז כאתר מורשת עולמית מאז1979. גונדר היא גם מרכז דתי של הכנסייה האתיופית האורתודוקסית. גונדר מוכרת בישראל בשל כך שרוב היהודים שעלו לארץ מאתיופיה התגוררו בסביבתה של העיר. כיום עדיין מתגוררים בה מעט יהודים. "

מה קרה לי שם?

לפני כשנה וחצי טסתי לאתיופיה דרך פרוייקט "תן" של הסוכנות היהודית. עם השקת גלגלי המטוס עם הקרקע הירוקה החל הרומן הבלתי נדלה שלי עם העיר הקסומה הזאת. שהיתי בשכונה נחמדה בבית מקסים עם 16-17 מתנדבים למשך חצי שנה. אין מה לספר על תקופת ההתנדבות כי אין זה תואם את חוויית התרמילאי, אז אדלג לשלב אריזת המזוודות לפני החזרה הביתה, חושבת על הביקור הבא שלי.

בדיוק אחרי שנה נחתתי בגונדר עם מוצ'ילה וסיפור קצת שונה. הפעם לא התרגשתי כלל מהנחיתה מאחר ואני מחוסרת הכרה במטוס עם 40 מעלות חום ורק הקרובים לי ידעו מה עוד... מצאה אותנו בשדה התעופה (באדיס, משם טסנו לגונדר) בחורה מקומית שלומדת באדיס אך טסה למשפחתה לכבוד החגים (האינקוטטש – ראש השנה האתיופי, והמסקל – חג מציאת הצלב). הסיפור התגלגל והתגלגל, ומסוחררות מהגילגולים מצאנו את עצמנו, אני וענבלי, בספה בסלון של אותה בחורה שמצאה אותנו בשדה התעופה, כשכל משפחתה (ותאמינו לי, הם הרבה) שסובבת סביבנו ומשדלת אותנו להרגיש טוב. זאת מיד לאחר שחזרנו מבית החולים עם חשד לאפנדיציט (מה שהתברר בסוף כבקטריה רעבה שהחליטה לאכול אותי מבפנים). צירופי המקרים הכי הזויים תמיד הובילו אותנו לאותם רגעים קסומים, ביניהם למשל – אימצה אותנו משפחה מקומית. אז בשכונת קבלה 3 שליד הפיאסה התגוררנו כשבועיים. ישנו, אכלנו, בילינו עם המשפחה. כמובן שהיו הפוגות למניהן כשהרגשנו חנוקות, אם אם התחשק לנו לצאת לרקוד אסקסטה (הריקוד המסורתי) בערב, ושמנו את הראש אצל מיכאל הוטל שטיפל בנו כמו שצריך.

את החגים חגגנו עם המשפחה ועם החברים המקומיים. הראשון מביניהם היה ראש השנה האתיופי – האינקוטטש (משמעות המילה- פרח קטן וצהוב שמכסה את הקרקע בתקופה זו של השנה), שהתחלנו אותו בבוקר של שחיטת חיות בחצר הבית (לא מצידנו כמובן). עז שליטפנו אתמול תלויה מקולפת כמו בננה על מפתן דלתנו, ובפתח השירותים הדוד מתיז את ראשן של התרנגולות. מיד הגפנו את החדר, הצטנפנו אל תוך עצמנו, דיברנו על טבעונות ועל כמה העולם אכזר. תאמינו או לא (מראש אני מתנצלת לצמחונים ולטבעונים שבינינו), סיימנו את היום עם החיות בתוך בטננו. יש לי גושפנקה, ראיתי הכול, וכנראה שלא אהיה צמחונית לעולם...

בין תחילת היום לסופו, קרו עוד מספר דברים. תחילה – הלבישו אותנו בבגדים מסורתיים יפהפיים ומשום מה סמכו עלינו שנשמור עליהם (האמת – הצלחנו!). שנית – אחת האחיות התגלתה ככישרון צילום והרעיפה אותו עלינו, הפרנג'יות (זרות) המוזרות בבגדי החג המסורתיים. אם יום אחד אתגלה כפנים החדשות של רוברטו, זה רק בזכותה. שלישית – יצאנו השוחה עוטות את בגדי החג. פגשנו חברים, נהננו מגילופין קל מהבירה המקומית ורקדנו. ואחרון – שמנו לב שאנחנו מאחרות לארוחת הערב, אז חזרנו. והזה שוב אני כותבת על ארוחת החג הנפלאה מלאה בכל טוב. עברנו טקס משפחתי בו אב הבית נותן לנו גורשה (גורשה – דחיפת אינג'רה לפה של אדם אחר כאות לחיבה ואהבה) וגעינו מצחוק עד שלא הצלחנו לנשום.

החג השני, חג המסקל – חג מיסטי ביותר בו קמים ב4 לפנות בוקר ומתארגנים, יוצאים כשעדיין חצי חשוך בחוץ והכול מעושן. למה מעושן? מחוץ לכל בית עומד צלב שנבנה יום לפני על ידי משפחה, עשוי מזרדים ועצים. בבוקר (כשעדיין חשוך), המשפחות מדליקות את הצלב באש עד שנשרף לגמרי, ונופל. הלכנו ברגל ממיכאל הוטל לבית של המשפחה, משתנקות. קיבלו אותנו בפופקורן ושי (התה האתיופי) כולנו מתלבשים בבגדים מסורתיים שוב, כמו שאני אוהבת. מאחר יותר גם לנו הגיע לשרוף איזה צלב. עם תהליך השריפה, כל המשפחה רצה במעגלים סביב הצלב הבוער ושרה שירים מסורתיים עד שהוא נופל. אין זה אות להעלאת אוב, אל אף שנשמע כך, אלא מסורת המסמלת את אסכולת מציאת הצלב של ישו. מאוחר יותר הלכנו עם האחיות לפיאסה, שם מתרחש הטקס הגדול. עלינו לאזור וי איי פי (לפרנג'ים בלבד) יחד עם אחיותנו החדשות וצפינו במתרחש מגבוה. האמת – שיעמום פחד, אבל רק בשביל ההתרגשות לשבת במקום המכובד הזה שווה כמה דקות שם (ישבנו ליד האפיפיור!!!). כשהתחלנו להירקב משיעמום, נסענו אני וענבל לחגוג עם חברינו בשכונה מרוחקת יותר – שם חיכה לנו טקס נוסף, צנוע יותר וכולל שתייה מוזיקה וריקודים. סיימנו את היום ב"אוף, למה היום הזה נגמר סעמק" והלכנו לישון.

אז זאת תמצית תמציתית על מה שעשיתי שם, ולהלן דברים נוספים שניתן לעשות בעיר-

אטרקציות בעיר:

  1. פסיל קסיל – ארמון מרשים ומפואר שבנה פסילדיס במאה ה-17-18.
  2. בית הכנסת היהודי בקבלה 16: רצוי להגיע עם כניסת השבת, במהלכה או בצאתה לחוש קצת את הקהילה היהודית ולהתרגש עמם.

בית הכנסת מצוי בשכונת קבלה 16. הדרך הכי קלה היא לקחת מונית מהפיאצה לרחוב הקולג' ולרדת במלון הלמרגר. בית הכנסת נמצא במעלה הרחוב מצד ימין ומצוי בתוך רחוב כך שאינו בולט לעין תוך כדי הליכה. מומלץ לשאול בלמרגר היכן הוא נמצא (עובדי המון יודעים), ולקבל הכוונה מהם. אגב, במלון הלמרגר יש אוכל כשר.

  1. ארדה – השוק המקומי. מהפיאצה יש גם מוניות וגם בג'ג'ים שנוסעים לשם, ואפשר אף להגיע ברגל תוך 10 דק'. ממליצה לקחת בג'ג' – עולה ביר 1 לאדם והוא יוריד אתכם בכניסה לשוק. נחמד לשוטט שם ולהרגיש את האווירה.

חוויות קולינריות:

סעו לאכול ארוחת בוקר "פול" ברחוב הקולג'. קחו מונית מהפיאצה שעוברת ברחוב הקולג' ובקשו לרדת במזוריה (2 - 1.5 ביר לאדם לדעתי). במזוריה בצד השני של הכביש תראו מלא דוכנים, וביניהם תראו נשים אחת אחרי השניה מכינות מאכל אדום שמפיץ ריח טוב. בקשו "פול", שתו שי, ופשוט תהנו! (קצת חריף)

רוצים להתרגל לאוכל המקומי? אבל לאט לאט כי פוחדים? האנג'רה הראשונה שלי הייתה במלון קווארה שבפיאצה. מלון נחמד ובשרותים תמיד יש נייר (אם לא גנבתי לפני שבאתם). בקשו שירו טגבינו, עם הרבה שום. תטעמו! לא יקר ויעשה לכם נעים בפה. (די חריף)

את מסעדת טלה-קפה ממש לא קשה למצוא. ממש מתחת לחברת הטלפונים מצויה המסעדה ובאמת שכל דבר שטעמתי שם היה טעים.

אם אתם אוכלי בשר:

שאלו את המקומיים איפה ניתן למצוא "טיבס" טוב.

אם הוזמנתם ל"דורו" (תרנגולת) אל תסרבו.

דאשן ביר גארדן (dashen beer garden) – בירת דאשן אנפילטרד ב11 ביר (חצי ליטר) אתם יכולים למצוא רק שם. ממש בכניסתכם לשכונת אזזו בגונדר, ממוקמת גינה יפהפיה בחצר המפעל של הבירה המפורסמת "דאשן". ניתן להזמין שם אך ורק בירה – לא תמצאו שם לא קולה ואפילו לא מים... אוכל לפעמים יש ולפעמים אין. אם יש עוף – תזמינו. ואו. אין לי מילים.

אם אתם במצב רוח מפואר היום:

עשו טרק ל"גואה הוטל". אכלו שם ארוחה מערבית נפלאה עם מקיאטו וגלידה לקינוח. איך מגיעים? בכיכר הפיאצה יש להמשיך שמאלה. שאלו אנשים איך להגיע לגואה הוטל ויכווינו אתכם. בעיקרון כל מה שעליכם לעשות זה להמשיך עם הכביש. כמדומני, בג'ג אמור לקחת בין 2-3 ביר לבן אדם (לתחנה שלפני העלייה!!! לא כולל העלייה). אני תמיד עולה ברגל כי אני מרגישה בטטה שלא מפסיקה לאכול בגונדר, אז זה הספורט שלי שמפיג קצת מתחושת הכבדות. הגעתם? תהנו מהנוף שמשקיף על כל העיר ותתפנקו באוכל.

או

לכו למסעדת 4 סיסטרס היוקרתית. אם כי מסעדה זו איזה יקרה כלל, בזמנו היה המחיר 100 ביר או 150, כיום המחיר עלה ל200 ביר – ארוחה אכול כפי יכולתך מהבופה הכי טעים באתיופיה. אל תתביישו, לכו לבדוק את הבופה לתחליטו. – לא לשכוח לצום לפני יומיים!!

צ'יפס רחוב + סמוסה : אם אתם חובבי אוכל רחוב עתיר שמן – זה בשבילכם. לרוב תתקלו בעמדות צ'יפס רחוב וסמוסה ברחוב הקולג', או אחר הצהריים בשכונת אזזו (שתכלס, אין לכם מה לחפש שם...). נא להזהר- צ'יפס רחוב ממכר.

אם בא לכם להתקרב למקור נסו להיטמע בקהל המקומי ולמצוא מקומות חשוכים ונסתרים. חפשו אותם. אם לא בא לכם להסתכן עם בשר – הזמינו שירו טגבינו או באיינטו.

שקשוקה מקומית :)

בונה (הקפה האתיופי)

איפה לישון?

מיכאל הוטל בפיאסה – 250 ביר.

במידה ואין מקום – אל שייפ (שכן של המיכאל הוטל) במחיר דומה.

מקומות נוחים ונקיים. רמה גבוהה. כדאי.

התניידות:

יש מוניות כחולות שיוצאות מהפיאסה כל הזמן (מ6 בבוקר עד 8 בערב לדעתי) ונוסעות דרך שני רחובות (ה"קולג'" וה"הוספיטל") ומגיעות עד שכונת אזזו – הקצה השני של גונדר. טווח המחירים במונית כחולה הוא בין 1 ביר עד ל 5 ביר (לתחנה האחרונה) לאדם.

ניתן להתנייד גם בבג'גים – טוקטוקים קטנים שיסעו לכל מקום שתגידו להם.