הקורונה קטעה את מה שקיווינו להפוך למסורת, גיחות זוגיות קצרות לחו"ל. הקורונה גם אחראית לביטול (או לפחות לדחיית) התוכנית לשלב בחגיגות ה-50 לגלית, נסיעה לניו זילנד. ואז, בספונטניות לא אופיינית (שכמו שינויי האקלים קורה לנו יותר ויותר), החלטנו שאין יותר מה לחכות, הקורונה לא תיעלם ואנחנו נוסעים. לאן, לא ברור. בסופו של דבר, הפור נפל על מרוקו. הסיבה לא לגמרי ברורה. עד היום נמנענו מנסיעה למדינה ערבית, אין לנו שורשים משפחתיים במרוקו וכמו שסיכמה את זה יובל, בתנו הבכורה "מה לכל הרוחות איבדתם במרוקו?".

תוך כשלושה שבועות היינו על טיסת אל על למרקש. במהלך הזמן הזה צלחנו את הביורוקרטיה של הוצאת ויזה למרוקו, החלטה על מסלול טיול וסיכום עם מדריך ונהג מקומי שילווה אותנו ויזמין עבורנו את מקומות הלינה. גלית מילאה את המקררים באוכל לילדים והכינה טבלאות אקסל מסודרות לפרויקט כך שבכל רגע נתון כל אחד יידע מה צריך לעשות, איפה האחים שלו ולמי הוא יכול לפנות במקרה של בעיה. חברים ושכנים גויסו להסעות לחוגים וככוננים למקרה של בלת"מים. כסף מזומן, כרטיס אשראי וכרטיס תן ביס גויסו גם הם כדי למנוע רעב ולהניע את הכלכלה המקומית.

בשל אילוצים שונים בחרנו לטוס ולחזור ממרקש אם כי לדעתי הדרך הטובה יותר היא לטוס למרקש או קזבלנקה ולחזור מהיעד השני.

בהמתנה להסעה מהחניה לטווח ארוך בנתב"ג שטף אותנו גשם פתאומי מלווה ברוח חזקה (בכל זאת ה 1 לנובמבר) ואנחנו קיווינו שזה לא סימן למה שמחכה לנו במרוקו.

 יום 1

כעבור כ 6 שעות טיסה (המסלול כולל "עיקוף" קטן של אלג'יר ותוניס) נחתנו לפני הצהריים במרקש. צעדנו ברגל אל טרמינל מפואר ושומם. האנשים בשדה התעופה היו מאוד אדיבים וחלקם שילבו מילים בעברית כשהבינו שאנחנו מישראל. בחוץ חיכה לנו חאלד, הנהג שלנו בעשרת הימים הקרובים.

שדה התעופה קרוב לעיר ותוך כחצי שעה הגענו אל העיר העתיקה מוקפת החומה של מרקש. בדרך התחלנו להתרגל לעולם חדש. רק מתוך מבט בלבוש, ניתן להתרשם מהפלורליזם שקיים במדינה. מרוקו היא כמובן מדינה מוסלמית. יחד עם זאת ראינו זו לצד זו נשים בלבוש מסורתי, מכוסות מכף רגל ועד ראש (ללא רעלות) ולידן נשים בג'ינס וכיסוי ראש (או ללא כיסוי ראש). ראינו נשים רוכבות על חמור או רועות עדר של עיזים או כבשים אבל גם כאלה שרוכבות על אופנועים ונוהגות במכוניות יוקרה.

בכבישים, מה שנראה היה לנו כמהומת אלוהים, התברר ככאוס מאורגן. בסבך המשאיות, המכוניות, האופנועים, האופניים והולכי הרגל כמעט ולא נשמעות צפירות. כולם נדחפים וכולם מקבלים את זה בהבנה והעסק זורם. הולכי הרגל מודעים למעמדם בתחתית הסולם וצריכים להישמר לנפשם. במקום שקיימים מעברי חצייה, ההתייחסות אליהם מצד הנהגים היא כאלמנט דקורטיבי ולא כמשהו שדורש התייחסות כלשהי.

בתוך העיר העתיקה אסורה תנועה של כלי רכב. למעשה זה לא מדויק ובסמטאות הצרות דוהרים אופנועים רבים. המלון שלנו היה ממוקם בתוך העיר העתיקה ולכן נזקקנו לסבל שהעמיס את המזוודות שלנו על גבי עגלה וניווט אותה בין הסמטאות.

המלון שלנו היה ריאד (בערבית מרוקאית ריאד פירושו גן), Riad Anabel, שהוא הכינוי לבית הארחה שממוקם בתוך בניין מסורתי שבנוי סביב חצר פנימית וכולל גינה, מזרקה או בריכה.

בחצר הריאד התקבלנו בתה ועוגיות. החדר היה מעוטר מהריצפה ועד התיקרה. שטיחים, כיסויי מיטה, מראה, כיור ואסלה, כולם מעוטרים בפיתוחים שונים. המיטה הייתה מכוסה בעלי ורדים וזוג ברבורים לבנים עשוי ממגבות שקופלו באומנות המתינו עליה. 

Riad Anabel במרקש (גיל אפשטיין)

חאלד הסיע אותנו לביקור בגן Majorelle. זהו גן בוטני שהקים הצייר הצרפתי Jacques Majorelle בשנות העשרים. הוא בנה גם וילה בשטח הגנים וגר בה עד שנות ה 50. בשנות ה 80 רכש את הגן מעצב האופנה הצרפתי איב סאן לורן, שיקם אותו ואף גר בוילה שבמקום. בוילה שוכן כיום מוזיאון. הגנים עצמם נחמדים למרות שכמעט ואינם כוללים פרחים אלא הרבה מאוד קקטוסים וסוגים שונים של דקלים. קירות הווילה שצבועים בצהוב וכחול, העיטורים והעציצים הצבעוניים שפזורים בגן הופכים את המקום לחגיגה צבעונית.

גן Majorelle (גיל אפשטיין)

חזרנו אל העיר העתיקה וניצלנו את הזמן שנותר עד לשקיעה לשיטוט בסמטאות שמוליכות לכיכר המרכזית Djemâa El-Fna. לפי אחד ההסברים מקור השם הוא בהוצאות להורג שנערכו בכיכר. כיום היא עמוסה בדוכני אוכל ושתייה וכן בנשים שמציעות ציורי חינה, מרקידי נחשים ואנשים שמסתובבים עם נחשים וקופים ששרשרת לצווארם ומנסים לשדל את התיירים להצטלם איתם. בשוליים מסתובבים רוכלים שונים, הרבה מהם מהגרים ממדינות אחרות באפריקה. המוכרים בכיכר יכולים להיות אגרסיביים למדי ולנסות לתפוס בזרוע שלכם או להיצמד ולא להרפות. עם רדת החשכה הכיכר מתמלאת בהמוני אנשים וכן ברוכלים שמציעים מנורות, בלונים וצעצועים מוארים שמעשירים את האווירה. מעל הכל מרחף ענן עשן מהאוכל שמתבשל וניצלה. בשוליים, עשרות כרכרות רתומות לסוסים מחכות להראות לתיירים את העיר ממעוף הכרכרה. ריח חריף אופף את האיזור.

כיכר Djemâa El-Fna (גיל אפשטיין)
כיכר Djemâa El-Fna (גיל אפשטיין)
כיכר Djemâa El-Fna (גיל אפשטיין)

בסמטאות המקיפות הכיכר אפשר למצוא כל דבר שתוכלו לחשוב עליו. שטיחים, כלי קרמיקה, תכשיטים, אהילים, תבלינים, בגדים ועוד ועוד. גם בעלי מקצוע שקשה למצוא אצלנו כמו סנדלרים ומתקני מזוודות מציעים את שירותיהם. בכל מקום יציעו לכם הסברים וטעימות ללא כל התחייבות. במידה ולא מתאים לכם לקנות, זכרו שאי הנעימות שלכם היא מנוף הלחץ הגדול ביותר לרכישה כלשהי. אם תתגברו עליה לא תהיו חייבים לרכוש כלום. במידה ואתם מעוניינים לרכוש משהו, חובה להתמקח. כמה אפשר להוריד? בסביבות 50% ברוב המקרים ולפעמים גם יותר. אם לא מתאים להם, הם לא ימכרו.

השוק במרקש (גיל אפשטיין)
תבלינים בשוק במרקש (גיל אפשטיין)

המטרד העיקרי בשיטוט בסמטאות הם האופנועים שדוהרים בין האנשים ומחייבים להיזהר ולהיצמד בכל פעם מחדש לצדדים.

את ארוחת הערב אכלנו בריאד. התוודענו לראשונה לתבשילי הטאג'ין. הטאג'ין הוא סיר חרס שבסיסו שטוח ועגול עם דפנות נמוכות, ומכסה חרוטי או כיפתי מונח על הבסיס בזמן הבישול. המכסה מתוכנן כך שיחזיר את התעבות האדים אל התחתית. התבשילים כוללים בשר, דגים ו/או ירקות שמבושלים בבישול ארוך. 

יום 2

השמש מאירה מאוחר והעיר מתחילה להתעורר רק בסביבות 9 בבוקר. יצאנו בנסיעה מזרחה לכיוון קניון Dades, תוך כדי חציה של הרי האטלס הגבוהים. בדרך מגוון צבעים בהרים, אדום שחור וירוק.

הרי האטלס (גיל אפשטיין)

כשמתחילים לעלות בגובה ההרים מיוערים ומנקודה מסוימת צחיחים. עברנו במעבר ההרים Tizi N’tichka שהוא הגבוה במרוקו, 2260 מ'. הבתים בדך עשויים ברובם ממעין טיט, תערובת של בוץ וקש דחוסים כשקורות עץ משמשות לתמיכה בבנייה של יותר מקומה אחת. משם המשכנו בנסיעה כשלמרגלותינו עמק Ounila. בעמק זורמים מים והוא נראה כנוה מדבר פורה, ארוך ומפותל.

בדרך למדנו על הברברים, תושביה הקדומים ביותר של צפון אפריקה, שמהווים לפחות 50% מאוכלוסייתה של מרוקו ומהווים מרכיב משמעותי גם באוכלוסיות של לוב ואלג'יריה. בערים הגדולות במרוקו הם מהווים כמחצית מהאוכלוסיה אולם באיזור הרי האטלס ומדבר סהרה הם מהווים רוב מוחץ. כיום ברברית וערבית הן שפות רשמיות במרוקו וקיים אפילו דגל ברברי שמותר להניף. חאלד וכמוהו ברברים נוספים שפגשנו בטיול, הדגישו שלברברים היו תמיד יחסים מצויינים עם היהודים והבעיות היו עם הערבים. הניב המרוקאי של הערבית הוא תערובת של ערבית וברברית וכן מילים שהגיעו מצרפתית וספרדית ולכן אינו מובן במדינות אחרות שדוברות ערבית.

עצרנו לצהריים ב Telouet ששוכנת בה קסבה מפורסמת (שלא ביקרנו בה). במונח קסבה הכוונה היא למעין מצודה ששימשה למגורי השליט המקומי וכמעוז הגנתי. לעיתים נבנו הקסבות במקום הגבוה בעיר, והן הוקפו בחומות, בדרך כלל ללא חלונות. לעיתים קסבה מתארת את כל הרובע העתיק בעיר.

המשכנו בדרך וסטינו לדרך עפר שהובילה למכרה מלח נטוש. משקעי מלח עיטרו את צידי הדרך ובתוך המכרה ראינו נטיפי מלח משתלשלים מהתיקרה.

דרך העפר שמוליכה למכרה המלח (גיל אפשטיין)

התחנה הבאה היתה Ait Benhadou בה שוכבת קסבה מהמאה ה 16 שנחשבת לקסבה השמורה והיפה ביותר במרוקו ומוכרת ע"י אונסק"ו כאתר מורשת תרבות עולמי. הקסבה שוכנת על גבי גבעה ומשקיפה על כל הסביבה. מלבד חנויות מזכרות לא נראה שגרים שם היום אנשים. הקסבה שימשה כאתר צילומים לסרטים רבים, ביניהם: לורנס איש ערב, יהלום הנילוס, ישו מנצרת, הפיתוי האחרון של ישו, גלדיאטור וגם הסצנות של העיר "יונקאי" (Yunkai) ש"במפרץ העבדים" בסידרה משחקי הכס צולמו במקום.

קסבת Ait Benhadou (גיל אפשטיין)

את הלילה בילינו במלון Ksar Ighnda, מלון יפהפה ומטופח שבנוי תוך השתלבות מושלמת בנוף שמסביבו. הספקנו לנצל אפילו את הבריכה הפתוחה והמחוממת לפני השקיעה.

דלת עץ ישנה ב Ait Benhadou (גיל אפשטיין)

 יום 3

המשכנו בנסיעה לכיוון הסהרה ועצרנו בווארזאזאת (Ouarzazate), העיר הידועה כהוליווד של אפריקה בזכות אולפני הקולנוע שממוקמים בה. ביקרנו באולפני Atlas, מהאולפנים הגדולים בעולם. זה המקום לראות איך תעשיית הפייק הגדולה בעולם עובדת. בשטחי האולפן פזורים סטים שלמים של תפאורה המדמים את תקופת הפרעונים, המערב הפרוע, מקדש בטיבט ועוד ועוד נטועים בנוף המדברי. מחוץ לשטח המגודר ניתן להבחין בסט של טירה עצומה ששימש לצילום חלק מהסצנות במשחקי הכס. באולפנים צולמו חלקים מסרטים רבים ביניהם אלאדין, שבע שנים בטיבט, יהלום הנילוס, בן חור, המומיה, גלדיאטור, בבל ואפילו סצנות מהסידרה Prison Break, שצולמו בבית ספר בעיר עצמה ולא באולפנים.

אולפני אטלס בבווארזאזאת (Ouarzazate) (גיל אפשטיין)
אולפני אטלס בבווארזאזאת (Ouarzazate) (גיל אפשטיין)
אולפני אטלס בבווארזאזאת (Ouarzazate) (גיל אפשטיין)

המשכנו לביקור קצר בקסבה המקומית (מיותר) ואחר כך המשכנו בנסיעה וסטינו מהדרך הראשית לביקור קצר באגם מלאכותי שנוצר כתוצאה מסכר אל מנסור אדבי (Barrage El Mansour Eddahbi). האגם היה מצומק למדי אבל דווקא נסיגת המים שחשפה אדמה מבוקעת לריבועים, סיפקה נוף מעניין.

אדמה חרבה ליד סכר אל מנסור אדבי (גיל אפשטיין)

המשכנו בנסיעה לאורך עמק הוורדים, שכפי ששמו מעיד, משמש מרכז לגידולי ורדים שמשמשים בעיקר בתעשיית הקוסמטיקה. זה הזמן לציין שכל איזור במרוקו ממתג את עצמו סביב מוקד עניין או גידול חקלאי אחר (סרטים, דיונות חול, ורדים, תפוחים, תמרים ועוד). פסלים, סמלים וצבעים שולטים נקבעים בהתאם. הדרך הטובה ביותר להיווכח בזה היא באמצעות צבעי המוניות שנצבעות בצבע המייצג את האיזור. במרקש זהו הצבע האדום, בשפשואן זהו הצבע הכחול, בקזבלנקה זהו הצבע הלבן, ובעמק הורדים זהו הצבע הורוד.

המשכנו בנסיעה לאורך העמק שחתר נהר ה Dades. נוף הררי חשוף בשלל צבעים מתובל בנחש ירוק של גידולים חקלאיים בערוץ הנהר ליווה אותנו לאורך הדרך.

עמק Dades (גיל אפשטיין)
עמק Dades (גיל אפשטיין)

אחר הצהריים הגענו אל Boumalne Dades. המשכנו מעט לתצפית על קניון  Dades וחזרנו למלון שלנו, Chez Pierre Dades . המלון היפהפה בנוי על צלע ההר וארוחת הערב שאכלנו בו היתה עם השפעה צרפתית חזקה. חמש מנות מעוצבות להפליא, קטנות ומאוד, מאוד טעימות.

 יום 4

המשכנו בדרכנו לכיוון Tinghir (טינריר). זה הזמן לומר מילה על הנוכחות המשטרתית בכבישים. בכניסה לישובים רבים מאוד ניצבת נקודת ביקורת משטרתית. הנהגים עוצרים ומחכים לסימן מהשוטר להתקדם לעברו. לרוב זה נגמר בנפנוף יד להמשיך בדרך אבל לפעמים נבדקים הרשיונות או שמסתבר לך שמצלמת רדאר תפסה אותך במהירות גבוהה מהמותר. לפני כל ישוב ובתוכו, המהירות המותרת קטנה משמעותית. בגלל הקנסות הגבוהים הנהגים מקפידים מאוד.

ליד Tinghir שמשמשת מרכז לגידולי תמרים, עצרנו לביקור בשדות ובמטעים שמחוץ לעיר. העבודה ברובה ידנית תוך היעזרות בחמורים. בין החלקות זורמות תעלות מים ומערכת סכרים ידנית מנתבת את המים למי שאמור לקבל אותם באותה השעה. ראינו את זני התמרים השונים שרק חלקם מיועדים למאכל ומהמדריך למדנו שהדרך היעילה ביותר להילחם במחלה שתקפה את עצי התמר היא באמצעות שריפת הגזעים. המשכנו לביקור קצר בקסבה ובחנות שטיחים.

שטיח ברברי (גיל אפשטיין)

המשכנו אל קניון טודרה (Todra) שמוכר לכולנו מהשיר של להקת "הברירה הטבעית" ,"אצלנו בכפר טודרה". מרשים להלך בין קירות הקניון שמתנשאים לגובה של כ 300 מטר ומספקים אתגר למטפסי הצוקים. הקטע הקטן בו ביקרנו משמש גם כקניון לקניות ודוכנים רבים פזורים לאורך הכביש שנכנס לתוכו.

קניון טודרה (גיל אפשטיין)

התחנה הבאה היתה Erfoud, בירת המאובנים. לפני מיליוני שנים האיזור היה מכוסה בים וכיום מביאים מההרים בסביבה, גושי סלע עשירים בשרידי מאובנים. הסלעים נחתכים לפרוסות, עוברים עיבוד ומסיימים את דרכם כפלטות שיש עם מאובנים שמוטבעים בתוכן, פסלים, תכשיטים ועוד.

מאובנים מוטבעים בסלע באירפוד (Erfoud) (גיל אפשטיין)

המשכנו בדרכנו לעבר הסהרה. מסביב מרחבים עצומים ופתוחים. ראינו רכבי מירוץ / שטח שמנצלים את המרחבים השטוחים והשוממים לדהירה חסרת מעצורים, מעלים אחריהם ענני אבק. לפנות ערב הגענו למרזוגה (Merzouga), המרכז ממנו יוצאים לים הדיונות שמסביב, Erg Chebbi. מיהרנו לעלות על זוג גמלים שחיכה לנו ונכנסנו לעומק הדיונות.

גמלים בדיונות Erg Chebbi ליד מרזוגה (גיל אפשטיין)
דיונות Erg Chebbi ליד מרזוגה (גיל אפשטיין)
דיונות Erg Chebbi ליד מרזוגה (גיל אפשטיין)

הנוף יפהפה ומשתנה ככל שמתקדמים וגם האור המשתנה תורם את חלקו. בירח הדבש שלנו ביקרנו בדיונות דומות בנמיביה. באלו שבמרוקו נתקלנו במעט יותר צמחיה ולא מעט שאריות ועדויות לנוכחות האדם כמו טביעות צמיגים של רכבי שטח, צינורות פלסטיק וגם קצת אשפה. מאוד מקווה שהם ישכילו לשמור על הפנינה הזו עם מינימום נזקים. מעט לפני השקיעה מיהרנו לעלות ברגל לפסגת אחת הדיונות. אולי ניסינו למהר היא הגדרה יותר מדוייקת מאחר והטיפוס בחול הטובעני על גבי דיונה חדה כסכין הוא לא קל. השקיעה נתנה לנו זריקת מוטיבציה והמראה בהחלט שווה את המאמץ.

שקיעה בסהרה ליד מרזוגה (גיל אפשטיין)

ירדנו בחזרה אל הגמלים והמשכנו אל מחנה אוהלים יוקרתי בשם Azawad Luxury Desert Camp, שנחבא בין הדיונות. מדובר באוהלים בגודל של ביקתה גדולה, מצויידים למופת, עם מקלחת ושירותים שגרגיר של חול לא חדר לתוכם. חשמל מטבע הדברים הוא מוצר יקר ערך. האוהלים מוארים בנורות חשמל ויש אפילו שקע USB בודד לטעינה, אולם אין שקע נוסף שאפשר לחבר אליו מטענים מסוג אחר (למשל כדי לטעון את סוללת המצלמה). את כל המחנה חלקנו רק עם עוד זוג תיירים נוסף משוויץ. מלבד אורות המחנה שגם הם כבו בשלב מסויים, אין שום תאורה שמפריעה ליהנות ממראה מדהים של שמיים זרועים בכוכבים. מי היה מאמין שיש כל כך הרבה כוכבים שניתן לראות. הטמפרטורה צונחת בלילה ואת משבי הרוח "שמחליקים" את הדיונות ניתן לשמוע גם מתוך האוהל.

מחנה אוהלים בסהרה (גיל אפשטיין)
מחנה אוהלים בסהרה (גיל אפשטיין)

 יום 5

התכנון המקורי היה לקום ולראות את הזריחה מסביבת המחנה (יש נקודות תצפית קרובות) ואח"כ לחזור ברכב 4X4 אל הכביש. אחרי מראות השקיעה המרהיבים לא יכולנו לוותר על מראה הזריחה מעומק הדיונות ולכן עלינו שוב על הגמלים לתצפית זריחה ולמסע אל הכביש. רכיבה על גמל היא בהחלט לא תענוג גדול אבל המראות מצדיקים את האמצעים. תפזורת של עננים אומנם מנעה מראה מושלם של כדור השמש העולה אולם פיצתה בשלל צורות וגוונים של עננים מוארים ומראה שמיים דרמטי. הדיונות באור הבוקר נראות שונה לחלוטין ולא הצטערנו לרגע על השינוי בתוכנית.

זריחה בסהרה (גלית אפשטיין)
דיונות Erg Chebbi ליד מרזוגה (גיל אפשטיין)
דיונות Erg Chebbi ליד מרזוגה (גיל אפשטיין)

פנינו בדרכנו צפונה, ליום נסיעה ארוך אל העיר פס (Fes). בדרך עברנו את עמק Ziz שכולו שופע מטעי תמרים ונראה כנוה מדבר שאינו נגמר. לאט לאט התחלנו לטפס בגובה וחצינו את הרי האטלס התיכון. בדרך, חלפנו במידלט, בירת התפוחים של מרוקו.

ליד מידלט, בירת התפוחים של מרוקו (גיל אפשטיין)

הנוף משתנה ויערות של עצי ארז מכסים את המדרונות שמכוסים בשלג בחודשי החורף. בין העצים חיים קופים שהפכו לאטרקציה תיירותית ובקירבת Azrou יש כמה מקומות בהם גם הקופים וגם שלל רוכלים מחכים לקבל משהו מהתיירים החולפים. עוד תופעה עצובה שראינו בצידי הכביש היא של עשרות כלבים נטושים שרובצים בצידי הכביש. חאלד הסביר לנו שמדובר בנתיב תחבורה ראשי ושנהגי המשאיות שחולפות בכביש נוהגים לזרוק להם שאריות שמאפשרות להם לשרוד.

המשכנו בדרך אל Ifran שמכונה גם שוויץ של מרוקו. גגות רעפים אדומים ומשופעים בניגוד לגגות השטוחים שראינו עד עכשיו, מעידים על השלג שיורד כאן בחורף. בסגנון הבנייה, בצמחייה ובאווירת היוקרה, המקום בהחלט מזכיר עיירת סקי אירופאית. הסמל של העיר הוא אריה, זכר לאריות הברברים שחיו בעבר ביערות שמסביב לעיר.

לפנות ערב הגענו לפס. למרות שהיו לנו הרבה שעות להתרגל לרעיון, מדובר במעבר חד משלוות הסהרה להמולת העיר הגדולה. עומסי תנועה, רמזורים, מעגלי תנועה גדולים והמוני אנשים. הדרך מהכניסה לעיר ועד לאיזור העיר העתיקה לקחה לנו כשעה. למרות זאת ולמרות ה"דחיפות" ונסיונות ההשתלבות מכל הכיוונים, כמעט לא נשמעות צפירות ונראה שכולם חיים בסוג של שלווה עם הפלונטר התחבורתי. גם העובדה שאין רמזורים יעודיים לפנייה שמאלה מוסיפה לאתגר, אבל איכשהו כולם מסתדרים בסוף. שוטרי תנועה מצויידים במשרוקיות ונפנופי ידיים נמרצים נמצאים בצמתים מרכזיים אולם לי לפחות היה נדמה שהם כל הזמן מסמנים לכולם להמשיך ולהתקדם ולא באמת עוזרים לתנועה לזרום.

היינו האורחים היחידים בריאד Cle de Fez וככאלה זכינו לקבל את הסוויטה נשיאותית. מבחוץ הבניין נראה רגיל לחלוטין אולם העיצוב הפנימי יפהפה. שני אנשי הצוות במלון יצאו מגידרם להנעים לנו את השהות ולגרום לנו להרגיש בנוח.

 יום 6

פס שנחשבת לעיר העתיקה במרוקו ושימשה כבירתה בעבר, ידועה בסבך הסמטאות שלה שחלקן צרות מאוד ומספיקות בקושי למעבר אדם.

סימטה בעיר העתיקה של פס (גיל אפשטיין)
סימטה בעיר העתיקה של פס (גיל אפשטיין)
סימטה בעיר העתיקה של פס (גיל אפשטיין)

גם כאן אסורה תנועת רכבים בסמטאות ובניגוד למרקש, לא נתקלנו כאן כמעט באופנועים אלא רק בחמורים ועגלות ידניות. קריאת בלק, בלק מזהירות את הולכי הרגל לפנות להם את הדרך. את הסיור המודרך אנחנו מתחילים בבאב בו ג'לוד - שער העורות – השער הכחול - המרכזי שבשערי החומה המקיפה את העיר העתיקה. השער נבנה בשנת 1913 על ידי הצרפתים, בסגנון מסורתי, מעוטר באריחי קרמיקה כחולים וירוקים, כיוון שכחול הוא צבע העיר וירוק הוא צבע האסלאם. התחלנו לסייר בסמטאות בין דוכני תבלינים, בשר, מאפים ושטיחים. בניגוד מרקש, כאן יש סדר בבלאגן ולכל גילדה של בעלי מלאכה יש שוק משלה, תבלינים, פירות, נגרים, ועוד.

בשוק של פס (גיל אפשטיין)

כמו כן אפשר לפגוש בעלי מלאכה שקשה לפגוש במקומות אחרים כמו רוקמי גלביות ומגלפים בקרני פרה.

גילוף בקרן של פרה (גיל אפשטיין)

על שלט קטן באחת הסמטאות כתוב כי זהו ביתו של הרמב"ם, בו התגורר תקופה מסוימת בדרכו מספרד למצרים. כיום שוכנת במבנה מסעדה סינית... על קיר אותו הבית הפונה לסימטה הראשית שרידים של שעון מהמאה ה 14, שהיה בנוי מ 13 דרגשי עץ ארז מגולפים ובתוכם היו משוקעות קערות פליז. משערים שהמנגנון היה מבוסס על משקל וריקון של מים בקצב קבוע. בכל שעה אחת הדלתות הייתה נפתחת וכדור מתכת היה נופל אל קערת הפליז שמתחתיה.

משם המשכנו למדרסת אבו ענאנייה. למבנה חצר פנימית יפה שבמרכזה מזרקה והיא מוקפת עמודים מעוטרים בקרמיקה ובפיתוחים בעץ.

מדרסת אבו ענאנייה (גיל אפשטיין)
מדרסת אבו ענאנייה (גיל אפשטיין)
מדרסת אבו ענאנייה (גיל אפשטיין)

המשכנו למבט מבחוץ אל אחד מארמונות המלך או ליתר דיוק לאחד משבעת שערי הברונזה שלו, שער לכל יום בשבוע. הארמון נחשב לגדול וליפה מבין כל ארמונות המלך אבל אין אפשרות לבקר באף אחד מהם. ברמיזות עדינות שמענו התמרמרות על הבזבוז שכרוך באחזקת ארמונות רבים כל כך שכל אחד מהם מתוחזק ע"י צוות גדול ונשמר על ידי עשרות שומרים. כדי להביע את מורת הרוח סיפרו לנו משל על חיות היער שחיפשו את המתנדב האמיץ שיגיד לאריה שיש לו ריח רע מהפה.

המשכנו אל רובע המלאח הסמוך, בו התגוררה הקהילה היהודית. ביקרנו בבית הכנסת אבן-דנאן שנבנה במאה ה-17, חודש בסוף המאה ה-19 ושופץ שוב בסוף המאה ה-20. מתחת לבית הכנסת ישנו מקווה. מגג בית הכנסת תצפית לבית הקברות היהודי שהוקם במאה ה 13. מי שמעוניין יכול לבקר בבית הקברות.

בית הכנסת אבן-דנאן (גיל אפשטיין)

המשכנו לתצפית מאחד המבצרים מהמאה ה16 שצופים על העיר העתיקה. תצפית שמאפשרת להתרשם עד כמה גדולה המדינה העתיקה של פס.

התחנה הבאה היתה איזור אומני הקרמיקה. למרות שמדובר במלכודת תיירים קלאסית, נהנינו מאוד מהביקור. ראינו איך נוצר חומר הגלם הבסיסי מסלעים שמובאים למקום. לאחר מכן אומנים שונים מפעילים את כשרונם ליצירת המוצר המוגמר. קדרים שממסובבים את האובניים הכוח הרגליים, צבעים שבתנועות מכחול עדינות צובעים את הכלים ואומני הפסיפס ששוברים כל פיסת פסיפס בפטיש ולאחר מכן משבצים את הפסיפס כשהוא הפוך על פניו.

אומן קרמיקה בפס (גיל אפשטיין)
אומני רקמיקה בפס (גיל אפשטיין)

ניצלנו את העובדה שהסתובבנו עם מדריך צמוד כדי לקבל הסבר לגבי מאכלים שונים שנמכרו בדוכני הרחוב והמלצות איפה כדאי לקנות ללא חשש לבעיות בבטן. לצהריים ביקשנו לאכול במקום שאינו מיועד לתיירים והוא הביא אותנו לשיפודיה קטנה שם אכלנו מנת שיפודים טעימה ביותר בכ 10 ₪.

בשוק בפס (גיל אפשטיין)
בשוק בפס (גיל אפשטיין)
בשוק בפס (גיל אפשטיין)
בשוק בפס (גיל אפשטיין)

המשכנו בסיור והגענו אל מרקעי הנחושת שבמכות פטיש מכינים כלי בית וכלי נוי מנחושת.  

אומן ריקוע נחושת (גיל אפשטיין)

התחנה הבאה מתחם עיבוד העורות שמשמר מסורת שהחלה במאה ה 11. תהליך עיבוד העורות כולל המלחה, השרייה בסיד, בצואת בעלי חיים ובתמיסת קמח וריסוס בגופרית. דרך חנות שטיחים עלינו לתצפית על המתחם שכולל בורות רבים מלאים בנוזלים בצבעים שונים ובתוכם טובלים עד המותניים העובדים במקום. כדי לנטרל את הריח החזק ששורר במקום, ציידו אותנו בעלי נענע שנוכל להצמיד לאף.

מתחם עיבוד העורות בפס (גיל אפשטיין)

את הסיור בעיר סיימנו ברובע הנגרים בו מכינים כמובן גם רהיטים אבל גם הרבה במות ופריטים מעץ עתירי פיתוחים שמשמשים בחתונות ואירועים. לידם נתקלנו גם בחנות שמכינה אוכפים.

בהמלצת ידידנו השוויצרים שפגשנו בסהרה, הלכנו לראות את השקיעה מגגו של Riad Fes Relais & Chateaux. החצר הפנימית שבמרכזה בריכה יפה מאוד והגג בו נמצא גם הבר של המלון צופה אל העיר העתיקה.

 יום 7

המשכנו צפונה דרך הרי הריף אל שפשואן (Chefchaouen) המכונה גם העיר הכחולה בשל הצבע הכחול בו צבועים קירות הבתים בה. השם שפשאוון נגזר מהמילה "אשוואן" שמשמעותה "קרניים" בשפה הבֶּרְבֶּרִית. העיר קיבלה את השם עקב צורת ההרים שבמעלה העיר, הדומים לזוג קרניים של עז.

העיר הייתה חלק ממרוקו הספרדית וההשפעה הספרדית בשפה, במאכלים ובארכיטקטורה ניכרת עד היום. מלבד היותה מוקד תיירות פופולארי האזור מהווה גם מרכז לגידול ומסחר בחשיש. על פי אחת המסורות, היו אלה היהודים במאות ה-18 או ה-19 שהיו אחראים לצביעת רחובות העיר לכחול בהשפעת תורת הקבלה.

שפשואן (Chefchaouen) (גיל אפשטיין)
שפשואן (Chefchaouen) (גיל אפשטיין)

העיר מאוד תיירותית והסמטאות מוצפות בחנויות מזכרות. יחד עם זאת, סטייה מהנתיב הראשי תוביל לסמטאות לא פחות יפות מלאות בילדים משחקים וכביסה שתלויה לייבוש. השיטוט בסמטאות הוא חגיגה לעיניים. על כל קיר יש מתקנים מובנים לעציצים שיכולנו רק לדמיין את תרומתם לחגיגה הצבעונית כאשר הם פורחים.

שפשואן (Chefchaouen) (גיל אפשטיין)
שפשואן (Chefchaouen) (גיל אפשטיין)
שפשואן (Chefchaouen) (גיל אפשטיין)

את ארוחת הצהרים אכלנו במסעדה בשם Sophia, שהגדירה מחדש עבורנו את המושג קוסקוס. פשוט ללקק את האצבעות.

המלון שלנו, Dar Echchaouen, צפה על כל היופי הזה מלמעלה.

 יום 8

משיקולי זמן, החלטנו לוותר על ביקור בעיר הבירה רבאט ונסענו ישירות לקזבלנקה, העיר הלבנה, המרכז הכלכלי של מרוקו. בצידי הדרך שטחים חקלאיים עצומים, רבים מהם מושקים באמצעות רשת של תעלות מים על גבי עמודים, אקוודוקט מודרני. חמורים או סוסים רתומים לעגלות נעו בצידי הכביש. קזבלנקה עצמה היא כרך עצום ומודרני, עם שדרות רחבות ופקקי תנועה כשל כל עיר מערבית.

המונומנט המפורסם ביותר בעיר הוא מסגד חסן השני שנחנך ב  1993. זהו המסגד הגדול ביותר במרוקו והשלישי בגודלו בעולם אחרי המסגדים במכה ובמדינה. רחבת המסגד יכולה להכיל עד 80,000 מאמינים ואולם התפילה עד 25,000 מתפללים.

מסגד חסן השני בקזבלנקה (גיל אפשטיין)
מסגד חסן השני בקזבלנקה (גיל אפשטיין)

חלק מהמסגד בנוי על הים כדי לקיים פסוק מהקוראן "כס מלכותו של אללה הוא על המים". במרכזו צריח בגובה של 210 מטר - מה שהופך אותו לצריח המסגד הגבוה ביותר בעולם ולמבנה הדתי הפעיל הגבוה ביותר בעולם. בראש המגדל יש קרן לייזר המצביעה על הכיוון למכה. החלק הפנימי של המסגד כולל חימום מרכזי תת-רצפתי, דלתות חשמליות ואפילו גג נפתח. הביקור במקום הוא במסגרת של סיור מודרך. אין ספק שהמבנה מרשים ביותר מבפנים וגם מבחוץ והמיקום ליד הים מוסיף לחוויה.

מסגד חסן השני בקזבלנקה (גיל אפשטיין)
מסגד חסן השני בקזבלנקה (גיל אפשטיין)

משם פנינו לביקור בבית הכנסת "בית אל". בית הכנסת נבנה ב 1939 וההיכל הועתק מבית כנסת שהיה במלאח של קזבלנקה. במבנה הצמוד למדו תורה ואישה שאחראית כנראה על התחזוקה פתחה בפנינו את דלתות בית הכנסת. פנים ההיכל מרשים מאוד והמחשבה שבית כנסת כל כך מפואר פועל בלב ליבה של מדינה מוסלמית, נותן תקווה לדו קיום. 

בית הכנסת בית אל בקזבלנקה (גיל אפשטיין)
בית הכנסת בית אל בקזבלנקה (גיל אפשטיין)

המשכנו לאטרקציה חדשה שימי הקורונה זימנו לנו, בדיקת PCR  לפני החזרה לארץ. מצאנו מעבדה שפועלת בלב שכונת ווילות וביצענו את הבדיקה במהירות.

השמש עמדה לשקוע ואנחנו מיהרנו אל חוף הים. הסתבר לנו שיש בנייה ממש על קו המים ולקח לנו זמן למצוא מקום שנוכל לרדת אל החוף עצמו. שקיעה יפה פיצתה על המאמץ.

כשהחשיכה ירדה, נסענו למלון Kenzi Tower שהסתבר לנו שהוא הבניין הגבוה ביותר במרוקו. הרגשנו נפלא להשקיף על העיר ממרומי הקומה ה 24. בסביבה יש לא מעט מסעדות בסגנונות שונים. אנחנו בחרנו במסעדה אסייתית שהיתה מצויינת. כדי להגיע אליה היינו צריכים לחצות כביש ראשי (4 נתיבים). למרות שהיה מעבר חצייה ממש מול המלון, אף מכונית אפילו לא האטה כשניסינו לחצות. הרגשנו כמו ברולטה רוסית.

 יום 9

לפי התכנון המקורי היינו אמורים לנסוע מקזבלנקה בחזרה למרקש ולבלות בה לילה נוסף ואת היום האחרון במרוקו. תחושת הבטן שלי לא נתנה לי לוותר על עיר הנמל אסאוירה (Essaouira), וטוב שכך.

אסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)

גילינו עיר יפה שהחלק העתיק שלה, ממנו לא יצאנו, מכיל שווקים יפים ופחות צפופים ממקומות אחרים בתוספת הבונוס הגדול, נמל הדיג.

אסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)

הנמל מכיל ספינות דיג גדולות למדי בתוספת עשרות סירות קטנות צבועות בכחול. הרושם הוא שההתרחשות בו לא פוסקת. סירות יוצאות ונכנסות ופורקות ארגזים מלאים בשלל דיג מגוון. חלק קטן מהסחורה נלקח לדוכנים והמסעדות המקומיים והשאר מועבר למשאיות קירור.

שלל דיג באסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)

מעל ההתרחשות מרחפים מאות שחפים ובכל רגע נתון כמה מהם צוללים ומתכבדים מהשלל.

שחפים בנמל באסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)
שחפים בנמל באסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)
שחפים בנמל באסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)

ליד עמדות הניקוי והחיתוך רובצים חתולים שמנים וחסרי דאגות ובשולי הנמל שולפים כל מה שהסתבך ברשתות ומתקנים את הטעון תיקון. באוויר ריח חריף של דגים כמובן והרוח החזקה שמנשבת ללא הפסקה, מספקת גן עדן לגולשים בחופים הסמוכים.

אסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)
אסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)

ארוחת צהריים מעולה אכלנו בדוכן קטן בין הנמל לכיכר המרכזית הגדולה. המלון שלנו, Riad Perle d’eau שכן על הים ולמעשה הקיר החיצוני שלו היה צמוד לחומה שמקיפה את העיר העתיקה. מהגג, שם אוכלים את ארוחת הבוקר, תצפית נהדרת לים. חלק גדול מהעיר העתיקה, בעיקר החלק שצמוד לחומות, נמצא בתהליך של שיפוץ אבל זה לא מפריע להנאה.

בעיר שכנה קהילה יהודית גדולה והיו בה כ 30 בתי כנסת. אנחנו ביקרנו בבית הכנסת של ר' חיים פינטו. גם בבניין הסמוך חקוק מגן דויד מעל הדלת ושלט שמציין בית כנסת, אבל הדלת היתה נעולה.

בית הכנסת של ר' חיים פינטו באסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)
אסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)

בדוכנים רבים בשוק מכינים את ממרח האָמְלוּ, ה"נוטלה" של מרוקו. טוחנים שקדים קלויים מעט עם דבש ושמן ארגן והתוצאה מדהימה.

את השקיעה הלכנו לראות ממרומי המגדל הצפוני ושורת התותחים הפונה לים ,לה סקאלה, שניצבת שם על החומה.

שקיעה באסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)
שקיעה באסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)

יום 10 – היום האחרון

את ארוחת הבוקר אכלנו על גג הריאד, צופים על הים באור ראשון של בוקר. כיוון שכל כך נהנינו אתמול, החלטנו שלא לצאת מיד בבוקר לכיוון מרקש אלא ליהנות מעוד כמה שעות באסאוירה באור הבוקר. התחלנו בסיור נוסף בנמל. הסמטאות בדרך עוד היו ריקות כיוון שחנויות רבות נפתחות רק בסביבות 10 בבוקר. בנמל נדמה שההמולה לא פוסקת לרגע. תוך כדי שוטטות חווינו את חווית העזרה הסוציאלית המקומית. קשישים, מוגבלים ואנשים שלא שפר עליהם גורלם ממתינים לספינות שפורקות את השלל ובידיהם דליים קטנים. אנשי הצוות ממלאים עבורם את הדליים והם ככל הנראה משתמשים במה שקיבלו הן לצריכה האישית שלהם והן כסחורה שינסו למכור.

לאחר הביקור בנמל המשכנו לביקור קצר בבית דקירה (Dakyra), בית הזכרון. זהו בניין שהיה שייך למשפחת סוחרים ושכן בו גם בית הכנסת "עטיה". הבניין שופץ והפך מוזיאון לימודי לתולדות יהדות אסווירה ולמרכז רוחני ותרבותי, שמשמר ומחזק את הזיכרון היהודי-מרוקני בכלל.

בית דקירה (Dakyra) באסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)
בית דקירה (Dakyra) באסאוירה (Essaouira) (גיל אפשטיין)

נפרדנו מאסאוירה ופנינו לעבר מרקש. בדרך עצים רבים של ארגן, שמפירותיו מופק השמן היקר בעולם, שמן הארגן, שהוא בין השאר גם בסיס למוצרי קוסמטיקה יוקרתיים. בצידי הדרך, אטרקציה תיירותית, עזים שמטפסות ועולות על עצי הארגן. העיזים שראינו הועלו לעצים או עודדו אותן לעשות זאת לצורכי צילום וראינו אפילו כמה קרשים שחוברו לענפי העץ כדי להקל עליהן להחזיק מעמד במהלך ה"משמרת". יחד עם זאת, התופעה היא טבעית. הסיבה שהעיזים מטפסות על העצים הוא מחסור במזון אבל זה גם עוזר למקומיים להשיג את הפרי שמשמש להפקת השמן. העיזים אוכלות את הפרי, אבל מעכלות רק את הקליפה הקשה שלו ופולטות את הגרעין שמשמש להפקת השמן. בנוסף, העיזים אוכלות גם את העלים ותופעת הלוואי של טלטול הענפים היא נפילה של פירות, מה שמקל על הקטיף.

עיזים על עץ הארגן (גיל אפשטיין)
עיזים על עץ הארגן (גיל אפשטיין)

בשעות הצהריים הגענו למרקש. פתחנו בארוחת צהריים בקפה Kif Kif מול המסגד הגדול במרקש, מסגד כותוביה (Koutoubia). לאחר מכן יצאנו בלווית מדריך מקומי לסיור בעיר העתיקה. ביקרנו במלאח, האיזור בו חיו היהודים. למדנו להבין שכל בית בו יש מרפסת שפונה לרחוב, היה שייך בסבירות גבוהה ליהודים. בארכיטקטורה המוסלמית, הקיר החיצוני אטום למעט חרכי הצצה גבוהים שמאפשרים לנמצאים בתוך המתחם (בעיקר נשים) לצפות במתרחש מבלי להיחשף. ביקרנו בבית הכנסת אלעזמה ברחוב תלמוד תורה שמשמש היום גם כמוזיאון יהודי המלאח.

בית הכנסת אלעזמה במרקש (גיל אפשטיין)

לאחר מכן פנינו לבקר בארמון באהיה (Bahia), פנינה ארכיטקטונית מרשימה מאוד שבנה אחד משרי הסולטן לאשתו האהובה. הארמון בנוי ביתנים וחצרות פנימיות מוקפות עמודים, מזרקות שיש, וגנים של עצי פרי ונוי, בסגנון אנדלוסי מסורתי ועשיר בקישוטים ופיתוחים.

ארמון באהיה (Bahia) במרקש (גיל אפשטיין)

כיוון שהטיסה שלנו היתה רק בחצות, החלטנו לקנח במסאז', מה שיאפשר לנו גם להתקלח ולהחליף בגדים לפני הטיסה. הגענו ל El Bain de Kasbah, שמשלב חמאם וספא. בחרנו בחבילה המקיפה, חמאם + מסאז'. החמאם היה חוויה של ממש. מטפל/ת אישי (גברים ונשים בנפרד) קירצפו אותנו ומשחו אותנו בשמנים שונים במשך כשעה. לאחר מכן עברנו לחדר המסאז' לכשעה נוספת של עיסוי (היה חביב אבל לא יותר מזה). לסיום התקלחנו שוב (ליתר דיוק קילחו אותנו), החלפנו בגדים ופנינו אל ארוחת הערב האחרונה שלנו במסעדת Taj. המסעדה שממוקמת באחד מקצוות הכיכר הגדולה נראתה חדשה למדי, גדולה ומרווחת. לצערנו היינו קצת לחוצים בזמן אבל הספקנו ליהנות מארוחת טאג'ין מסורתית אחרונה.

הדרך לשדה התעופה נמשכה בסך הכל כ 20 דקות, שם נפרדנו מחאלד, הנהג והמלווה שלנו בעשרת הימים האחרונים, איתו גמענו כ 2,500 ק"מ ברחבי מרוקו.

הזדהינו עם המשפט האלמותי מהסרט "קזבלנקה": אנחנו חושבים "שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה".