באמזונס לא ברור מי משעשע את מי : התוכים את בני האדם או בני האדם את התוכים.
נכנסנו לסירה כדי לקפוץ לביקור בבית של משפחה מקומית בגדה השניה של הנהר.
גיא שיתף אותי, בזמן ששטנו, בחוויות הצלילה שלו עם כרישים ומדוזות-ענק בפינות נידחות של העולם ולי היה ברור שלעולם לא הייתי מעז.
בסוף הגענו.
במקום בו עגנה הסירה צפו בבוץ פחיות בירה וקוקה קולה ריקות ותהיתי למה דוקא שם הן הושלכו. ולמה רק הן.
הבית אליו היגענו ניצב על עמודים, כמו בתים רבים לאורך הנהר.
"המים מגיעים עד פה", סימן המדריך פס דמיוני גבוה במספר מטרים ממפלס המים הנוכחי של הנהר. משמעות הדבר היתה שהראש של כולנו היה נמצא כשני מטרים מתחת לפני המים בעונת הגשמים בה האמזונס עולה על גדותיו.
בדרך לבית חלפנו בגינה על פני סירת-עץ--לשעבר שהפכה, תחת ידי המקומיים, לאדנית ארוכה שבה גדלו עכשיו בצל ירוק, חסה ועוד ירק שלא זיהיתי.
עלינו לבית העץ במדרגה. במטבח שחו שני צבים במיכל פלסטיק אטום ומכונה משומשת למים חמים וקרים, מין תמי 4, עמדה נטושה בפינה. ברז אחד מהשנים שהיו במכונה - נעקר ממקומו. לא נראה שזה מפריע לאיש מהדיירים. אולי כי אף אחד שם לא באמת מצפה להתחיל עוד יום מהביל עם כוס קפוצ'ינו רותח...
בני המשפחה המקומית התגודדו קצת יותר פנימה ושוחחו בינם לבין עצמם ועם המדריך שלנו. תיקי בית ספר מאויירים בדמויות מ"לשבור את הקרח" ומהסרט "מכוניות" היו תלויים על מתלה עץ פשוט, מהסוג שפעם הכינו בארץ בשיעורי מלאכה.
מיכל וגיא המקסימים מלונדון השקיפו דרך המסגרת של הסלון לגינה, מתרשמים מהנוף הירוק - אולי מנסים להבין מה פשר הפירות המוזרים המוארכים על "עץ הנחש" שבחוץ. "דרך המסגרת" כי איש לא חשב שצריך להתקין שם חלון. רק יריעת בד מגולגלת שימשה שם תחליף לוילון.
ניסיתי להבין דרך חלון המטבח מה פשר הבור הענקי שנחפר שמונה מטרים מהמטבח, לייד דיר החזירים. אחר כך יסבירו לי שזה יהיה בור השופכין החדש אליו יתרוקנו השירותים בבית...
שני זוגות הילדים עמדו במטבח ובחנו את תכולת מדפי העץ במטבח: פנס גדול, סוללות, בלנדר שבור, קרטון חלב, קופסת תבלינים אדומה ומברשות שינים בבקבוק קטום מפלסטיק . הבנים בחנו את עצמם במראה, מצחקקים ומצלמים זה את זה. לייד המראה ניבט ישו, מרים את מבטו למעלה - או אולי רק לראוטר שמעליו. אולי קיווה שיצליח ליצור קשר עם השמים באמצעותו, במקום הנידח הזה.
פתאום קול קרקוש משך את תשומת ליבי לריצפה.
לפני מספר ימים המליצה לי ביתי ללכת לסרט "ברבי" שרק הגיע לבתי הקולנוע. היא סיפרה על הרוח הפמיניסטית שמנשבת ממנו.
הבטתי במקור הרעש.
על הרצפה התפתל תוכי ססגוני בירוק מרהיב.
אינני יודע אם הוא אי פעם יראה את הסרט "ברבי" - אך התמונה שלו עם הבובה, או בעצם רק הזרוע שלה - בפיו, פחות הזכירה לי סרט פמיניסטי ויותר - סרט אימה.
חשבתי שלפעמים אולי זה מה שצריכים הילדים לראות; לא בובה שאותה מפשיטים ומלבישים, כמו בהוליווד, אלא בובה שמתמודדת עם חיות - ולפעמים גם מפסידה. הרהרתי לעצמי שבמקום בו הילדים עלולים להיתקל בנחש אנקונדה בדרך לבית ספר וכשעופות דורסים משקיפים עליך כשאתה משחק בגינה - קיים סיכוי הרבה יותר גבוה שתמונה של זרוע שנקרעה מבובה ונמצאת במקור חד של תוכי - קרובה הרבה יותר למציאות שבה הילדים נתקלים, בחיי היום-יום שלהם.
בסופו של דבר, ג'ונגל כאן...
