באופן גורף האוכל בנפאל דל בסוגיו ובטעמיו, בוודאי ביחס להודו השכנה מדרום. אבל זה באמת לא הוגן להשוות בין נפאל להודו, בין 28 מיליון תושבים שחיים בארץ קשה מבחינה גיאוגרפית שלא משאירה הרבה אדמות שאפשר לעבד, למילירד וכמה מאות מיליונים שחיים בתת יבשת בעלת אזורי אקלים מגוונים ומסורות אוכל שונות.
אבל בטרק לא מפסיקים לאכול, גם כשלא רעבים, ואם לא משמינים זה רק בגלל שמוציאים המון קלוריות...ולמה אוכלים כל כך הרבה? מסתבר שהמדריך והסבלים משלמים על האוכל שלהם 50% פחות אם אנחנו אוכלים, ולכן, שלוש ארוחות מלאות ביום הן הסטנדרט, כי בינינו הם הרי מוציאים הרבה יותר קלוריות בלסחוב את התיקים שלנו. ברגע שהבנו את זה, הרגענו את קרישנה – שכל הזמן ניסה לדחוף לנו אוכל – והבטחנו לו שבכל מקרה נשלם על האוכל שלהם. מרגע זה ואילך נרגעו הרוחות וניסינו להזמין רק מנה אחת לכל אחד מאיתנו.
הצלחת המקובלת בכל מקום נקראת Dal Bhat והיא כוללת אורז לבן, מרק עדשים כתומות (בסמיכות משתנה), צלוחית אלו גובי (תבשיל תפוחי אדמה וכרובית לרוב) תרד, כמה פרוסות של ירקות טריים (מלפפון, עגבניה, גזר, צנון), חמוצים וצ'פטי אחד. בצלחת נראת גם צלוחית רייטה (יוגורט), אותו כמעט ולא פגשנו. ניתן לקבל תוספות מכל דבר וללא הגבלת כמויות, כך שאם אתם מטיילים צעירים שזקוקים לחצי קילו אורז כדי לשבוע – הגעתם לגן העדן.
אכלנו דל בהט, והרבה. לא שאין דברים אחרים (אותם אפרט בהמשך) אבל האוכל הבסיסי הזה מכיל את כל מה שצריך ולעיתים קרובות הוא גם טעים מאוד מאוד! (רובנו צמחוניים כך שעבורנו זו באמת הייתה ארוחה מצוינת).
מי שנקעה נפשו מהדל בהט, יפגוש בכל אחד מהכפרים והלודג'ים את אותו התפריט בדיוק:
התפריט כולל היצע רב של אוכל פשוט: בבוקר נהגנו לאכול מוזלי עם פרות, דייסת שיבולת שועל (טעימה מאוד) או ביצים עם טוסט. בצהרים ובערב אפשר היה, ברוב המקומות, להזמין ספגטי ברוטב קטשופ, מרקים הדומים למנה חמה, אורז מטוגן עם ירקות (מעדן!), פיצות (עם גבינה צהובה מסריחה), ביצים ותפוחי אדמה בכל הצורות, סלט כרוב ובצל (מעולה!) וכמובן, מנת הדגל – מומו צמחוני, ועוד. בכפרים אפשר אפילו לאכול עוף, אבל בהמשך תמצאו שלטים המבקשים לא לאכול בשר. חבורתנו, שכללה שני חובבי חריף-חריף, לא התאכזבה – צלוחית של פלפלים ירוקים חריפים בשמן הוגשה בהערכה על-פי דרישה.
באשר לשתיה החמה, גם כאן היה גיוון: החל מתה שחור, תה בחלב, צאי מסלה, תה לימון, ג'ינג'ר ודבש (שעשוי מתחליפי לימון ודבש), קפה שחור (שמי ששתה העדיף להיגמל). בנוגע לשתיה הקרה אני אשת בשורות: בכל לודג' כמעט רוני הצליח למצוא יין בר שתיה (צ'יליאני, מקסיקני, צרפתי) שאמנם מחירו היה כמחיר הארוחה כולה, אבל ההנאה עלתה על כל דמיון.
למרות שהאוכל ערב לחיכינו במהלך תשעת הימים – לא היו מאושרים מאיתנו כשחזרנו לפוקרה ונכנסנו לאכול במסעדה Or2k שהוקמה על-ידי ישראלי, ומגישים בה אוכל נפאלי לצד מנות ישראליות טעימות להפליא, באוירה ביתית נינוחה, בכלים נאים מאוד ובמחירים נפאלים לחלוטין: פלאפל מצוין, קוסקוס צמחוני נפלא, סלטים (קצת פחות מוצלחים), ועוד שלל מנות מוכרות מהמטבח התימני-ישראלי. כמו כן אפשר לפגוש בו את מיטב הנוער המטייל בנפאל, לשאול, לענות ולהחליף רשמים (המסעדה בפוקרה היא אחותה התאומה, הצעירה והמצליחה של המסעדה בעלת אותו השם בקטמנדו).
