יוצאים למסע
אני, בתחילת הדרך, אוהבת, רוצה, אבל לא בדיוק בכושר אלפיני. התלבטתי עוד ועוד ובסופו של דבר קפצתי למים. נרשמתי, נסעתי, הלכתי, טיפסתי, שרדתי, חזרתי. היה נפלא. נפלא ומרגש, כמו כל מאמץ גדול שמניב תוצאות, סיפוק וצילומים. שניים יצאנו לדרך: סופיל הפורטר, מורה את הדרך, מתרגם, מדריך ומצלם, ואני, נושאת את עצמי, מצלמת וכותבת.
יצאנו מוקדם. האגם של פוקרה, כדרכם של אגמים, היה יפה בבוקר: אד על פני המים. המאצ`ה פוצ`רה מבטיח טוב מעל ראשינו - קרח וחשוף, נקי מעננים. כמו חץ מושלג היישר אל השמים, חץ גרניט. הלכנו, מ- Naipul לתוך ההר: כפרים קטנים על שביל האבן, ללא דרכים ומכוניות, אין קליטה של פלאפונים ושקט רב בלי רדיו וטלויזיה. החקלאים בסוף עונת קציר האורז דשים את החציר, דשים פולים למיניהם וחורשים לקראת המשך הגידולים. לאורך הדרך בתי הארחה יפים מאד, צבועים כחול לבן ומקושטים בשלל צבעי פרחים וגם כתום של תירס שהבשיל תלוי על כל המרפסות. יש הכל בדרך: מים, קלמנטינות ושירותים מצוחצחים. היום הראשון עבר בניחותא, באופן יחסי.
ביום השני טיפסנו - כולו טיפוס. 6 שעות לטרקר ה"נורמלי", 10 שעות ליפה כפיר. התחלנו ב-08:30, ובשש בערב הגענו ל- Ghorepani, אני כמעט בזחילה. אני מטפסת לאט, בקצב שלי. לאט לאט לאט לאט. לי היה זה יום קשה, אבל, זה המסע שלי: אני פטורה מדאגות, נושאת את עצמי בשבילי האבן התלולים. תערובת של קשה ונעים. יודעת, כעת כבר אין מוצא מן ההרים, רק בסוף הדרך. לאט, וטוב לי הטיפוס. מביא אותי לנוף יפה, אל הפסגות, ל- Anapurna.
7219 מטר מעל פני הים. פיסגה מושלגת מתגלה לי, לאט לאט...
מאז הבוקר טיפסנו 500 מטר עד הצהריים. עוד 700 לפני, עד גורפאני. לאט לאט נחשפת בפני כיפת השלג, זכה, קרה ולא מושגת. לאט לאט אני עולה. יושבת לפרקים, נשענת על האבנים, חונה על שפת המים. הם זכים - צלולים. לאט לאט לאט לאט לאט. זה לא כל כך קשה כשעולים לאט. נושמת, מסדירה את פעימות הדופק. עולה לאט כי יש לי זמן להתנסות הכבירה הזו. אינני ממהרת, זה הזמן שלי. סופיל נושא כעת הכל: את התרמיל הקל שלו, את התרמיל רב המידות שלי, המצלמה, העדשות, החצובה... לאט לאט לאט לאט לאט. אני עולה אל הגבהים. עולה בהימלאיה. מתרגשת, כן. הקור זוחל לעצמותי, וגם תחושת בחילה קלה. הגובה. הולכים, הולכים, הולכים, הולכים, הולכים בלי סוף. האנאפורנה מתכסה לאט בעננים. ולילה. קר. נעים בין השמיכות. לבד, בחושך מחשבות רצות לאורך ולגובה, אל הפסגות, לתהומות, החששות, הדאגות, געגועים ועצב ושמחה, הכל נמס לתוך שינה טובה ועמוקה...
כובשים את ההר
בבוקר השכמנו מוקדם, עולים ל- Pppnhill. זו המטרה: לראות את ההרים, את הפסגות... אני עולה, לאט לאט לאט לאט לאט. אומרים שעה - לי זה שעתים. מעפילה לאט. המדרגות תלולות אבל למעלה מנצנצת הפיסגה, אל מול האנאפורנה. לא ויתרתי ובסוף הדרך הם חיכו לי, ההרים: זר פסגות עוטר את Poonhill.
סופיל מונה אותם אחד אחד, גאה בארץ, בהרים, נפאל שלו, שלו:
Fishtail / Machha Puchhre - בגובה של 6997 מטר
Annapurna South - בגובה של 7200 מטר
Dhaulagiri - בגובה של 8167 מטר
Poon Hill - בגובה של 3200 מטר
Ghorepani - בגובה של 2800 מטר
Annapurna First - בגובה של 8097 מטר
כעת נותרה הדרך חזרה. שרירי הכואבים הם עניני בלבד , רק שלי. לראשונה בחיי אני במרחק יומיים הליכה מדרך, כביש ומכונית. יומיים הליכה. יש בזה קסם רומנטי, אך לגבי זו מציאות קשה ובלתי מתפשרת. אין ברירה, צריך ללכת. ארוחת בוקר ויורדים. לאט לאט , אמרנו? הולכים בירידה, מדרגות ומתלולים, זה רע לברכיים, זה רע לשרירים, לשוקיים, אך זה מה מה יש. נחמא פורתא אני מוצאת בצעירים הרבים המטפסים מולי, בעליה... ההישג והההקלה שבשביל היורד שוטפים אותי בגל אופטימי - מחשבות ותכניות לעתיד... החיים יותר אפשריים. מזג האויר נפלא, הג`ונגל ירוק ומנומר בבתי תה יפים ופרחים כתומים זוהרים לרוב. תה עם לימון בכל תחנה ואוכל נפאלי טעים ופשוט. בסופו של דבר זה היה יום קשה. 8 שעות של ירידה במדרגות מפותלות, מעוקמות, מדרגות של אבן זעירות, ענקיות, גבוהות מדי ונמוכות מדי. מאמץ גדול. כואב בקרסוליים, אך אוכל, לילה ומקלחת חמה - ואני מוכנה בשמחה ליום הבא.
בערב סופיל שר בשבילי שירים נפאליים, לפי בקשתי. כמו תמיד,כולם על אהבה, על לב שבור... הוא מסביר, חושב ארוכות, בוחר את השירים אחד אחד.. מחפש את השיר שיבטא הכי טוב את רוחה של ארצו, נפאל. וכשהוא שר? כל פניו כתפיו וזרועותיו שרים. לא חשוב כלל מה השיר אומר, האיש מביע בשירה את כל הצער והכאב שבאהבה. אני בוחרת לו שיר ישראלי. בלי הסבר אני שרה, בשקט, לו ולכל באי האכסניה הקטנה המבודדת, תלויה על הנהר בהר שנקבצו סביבנו, חבורה קטנה, במרחק של יום הליכה מכל מקום:
"מיהו המיילל ברוח
והרוח בו
מיהו שהשאיר פתוח
את דלתי ליבו
מיהו, מיהו שמא, שמא כלב
נד על הדרכים
כי תמיד, תמיד בלילה דלף
הכלבים בוכים
או אולי זאת הרכבת
שם בערבה
שגזלה מן האוהבת
את מאהבה
או אולי, אולי, אולי זה ילד
שנולד עצוב
שהייתה הייתה לו אם אומללת
והלכה בלי שוב
מיהו המיילל ברוח
ובקולו השכול
מי המתפלל לנוח
ואינו יכול
זה שיר דחי זהו שיר של בכי
ששרים כולם
כך זולג, זולג לו על הלחי
עצב העולם
מיהו המיילל ברוח
והרוח בו"
בסוף הדרך הסתכלתי מדי פעם לאחור: ההרים, האיכרים, שבילי האבן, כל אלה נעלמו לאט, נותרו שם מאחור. אני, ברגליים כואבות ולב שעולה על גדותיו הלכתי בחזרה אל עולמי המוכר. פוקארה, קטמנדו, תל אביב, ירושלים. געגועים עזים כבר מציפים אותי, אל הפשוט, המידי. השקט. הדממה שרק המיית הנהרות פועמת בה, השוורים גועים, אוושת עלים ברוח, האנשים שקטים שקטים, ממלמלים לי Namaste, Namaste.....
*טרק גורפאני - פונהיל הוא טרק קצר למתחילים, בן 5 ימים. עיקרו - טיפוס לכפר גורפאני ובבוקר השלישי טיפוס לפסגת פונהיל לתצפית על רכס האנאפורנה. הטרק הוא מעגלי, בן 5 ימים. אני הלכתי וחזרתי באותה דרך יומיים+יומיים על פי מגבלות הזמן והיכולת הפיסית שלי.
**Namaste - ברכה נפאלית מקובלת לכל מפגש
יוצאים לטיול תרמילאים בנפאל? כל מה שצריך לדעת על נפאל במקום אחד >>
רוצים עוד על פוקרה ונפאל? לחצו פליי והאזינו לפודקאסט שלנו:
