טננגו'ס, וולקנו'ס, הסטוריה וטבע - טעימה ממרכז אמריקה

נערך בין 5/2 ל- 25/2 , 2010

השתתפו: חנה ויורם ל.

עופרה ואהוד פ.

כתב וצילם: אהוד פ.

 בטיול למרכז אמריקה רצינו בבסיס את גואטמלה ואת חבל צ'יאפאס המכסיקני הצמוד אליה ברצף "מאיה-ני". כדי להשלים את "חבילת" ההסטוריה והתרבות העתיקה והקולוניאלית במרכיב טבע גדול יותר - החלטנו להוסיף גיחת טעימה לקוסטה ריקה. עם מפרט הדרישות (חלון זמן כולל, תכנים מבוקשים, "תנאי שירות") החלטנו לפנות למשרד "קולומבוס" בראש העין -; ושם בוצעו התכנון והתיאומים מול ספקי השירות המקומיים (הדרכות, הסעות) והטיסות (הטרנסאטלנטיות הארוכות והפנימיות). לאחר מספר סבבים התגבשה תוכנית הטיול. באופן כללי התחלק הטיול ל - 3 חלקים , וזה גם היה סדר ההתקדמות: גואטמלה (אנטיגואה, חבל פטן, איזור הרמה ואגם אטיטלן), חבל צ'יאפאס במכסיקו (סן קריסטובל וכפרי האינדיאנים סביבה, איזור המאיה בסביבות פלנקה), וסיבוב מעגלי בקוסטה ריקה (דרך כמה הרי געש, יערות העננים במונטה ורדה, ושמורת מנואל אנטוניו).

בסיפור הטיול שלהלן, בתוך תיאור האתרים והחוויות, משולב חומר שסופר לנו ע"י המדריכים המקומיים, בתשובה לשאלותינו או ביוזמתם, שמתייחס ל חיי היום יום במדינות אלו מנקודת מבטו של האדם הפשוט, משפחה, פרנסה, לימודים, תקוות וציפיות. מידע זה סופר תוך כדי הנסיעות או תוך כדי השהייה באתר מסויים -; ולכן הוא משולב ברצף הכרונולוגי -; ללא עריכה. הסיפור הוא חווייה אישית ולא מדריך טיולים.

5/2

הגענו לגואטמלה סיטי, אחרי 2 טיסות כמעט ברצף: 5 שעות למדריד, וכ- 12 שעות ממדריד לגואטמלה. באמצע - קונקשן קצר מדי (שעה +) , שמספיק בקושי בנתוני שדות התעופה כיום. נאלצנו לרוץ בשדה התעופה במדריד, תוך ביצוע בדיקות ביטחון מלאות למרות היותנו בקונקשן. לקח חשוב לתכנון : בנתונים הנוכחיים -; עם קונקשן קצר - כל איחור משמעותי בטיסת המוצא עלול לגרום לאובדן טיסת ההמשך, וזו לא טיסה שיש כמוה כמה ביום ...

כשהגענו לגואטמלה -; ביצעו לנו שיקוף ובדיקת מזוודות בדרך החוצה משדה התעופה, כביטחון ולא כמכס. הבחור שבדק את מזוודתנו וראה שאנו מישראל החל פתאום לצטט בעברית משובשת קטעים מתחילת ספר "בראשית"... הזוי לגמרי בנסיבות העניין והמקום.

פגשנו את ויקטור מחברת "קלרק טורס" -; שיהיה המדריך / נהג שלנו ברוב שהותנו בגואטמלה .

ויקטור מסיע אותנו ( כשעה) לאנטיגואה -; תחנתנו הראשונה, ואנו מתמקמים במלון פורטה (porta), מהטובים בעיר, אותו בחרנו לאחר בדיקות מקדימות. המלון מרווח, פרוס על שטח, ומהווה בעצם ריזורט, עם גן ציורי ועשיר, אוסף תוכים עתירי צבעים, ומסעדה מעולה.

הולכים לישון -; עייפים מאד לאחר יממה וחצי בדרך (כולל הקדמת השעון ב-8 שעות יחסית לארץ).

יצאנו לטיול באנטיגואה וסביבותיה . העיר היא ממש פנינה, מיוחדת. גבוהה (1500 מ') . שלושה הרי געש מקיפים אותה -; השולט מביניהם הוא אגואה. ההר פאקאיה -; פעיל ומעשן. ניתן לטפס עליו -; אבל זהו אתגר פיזי ניכר לבני גילנו. עיר קולוניאלית , עתירת "chicken buses" , האוטובוסים המקומיים הדחוסים, שרבים מהם שירתו בעבר כאוטובוסי בתי ספר בארה"ב, הועברו לכאן ל"פנסיה", וחלקם שמרו על הצבע הצהוב האופייני, ואפילו על שם העיר או המחוז בארץ המוצא...

מטע קפה בשולי העיר. קפה מקומי מעולה, בגלל האדמה המתאימה (וולקנית) , הגובה וכמות המשקעים.

מאז שאנטיגואה הפכה למוקד תיירותי -; היא התייקרה מאד למקומיים. המקומיים זזים לשולי העיר. זרים קונים כהשקעה בתים במרכז.

הגענו לסיודאד ויאחה - ליד אנטיגואה. מילולית: העיר הישנה, היא הבירה השניה בהיסטוריה של גואטמלה. אנו עומדים ליד הכנסיה פרנציסקנית, שהיא הראשונה, שנוסדה כאן ב- 1594 .

בצדה: ארמון אשתו של מושל גואטמלה הראשון, שהפכה לשליטה בעצמה כשבעלה -; פדרו אלואראדו -; נפטר במכסיקו. לגואטמלה היו 4 בירות, והמעבר היה תמיד עקב הרס וחורבן שנובע מרעשי אדמה: טקפאן (היא אישימצ'ה -; אליה עוד נגיע), סיודאד ויאחה, אנטיגואה עצמה, וגואטמלה סיטי.

נכנסנו לכנסיה. תא הוידוי. הכנות לחתונה. רצינו להישאר, אבל זוהה אי רצון של המארחים.

נוסעים לעיירה ליד אנטיגואה -; סן אנטוניו אגואס קליינטאס. פעם היה כאן אגם שהתייבש -; והחקלאות נעלמה. ברחוב -; כובסות, סנדלר עובד על המדרכה. נכנסים למלת"ר (מלכודת תיירים) -; עבודות בד, שטיחים לקנייה, מו"מ אינטנסיבי.

חוזרים לשוק המקומי באנטיגואה. צפוף, אותנטי, לא תיירותי.

הולכים בשוק -; דוכן טורטיות, אוכלים פרי בשם ספוטה (בשר חום -; מעין בטטה מתוקה, עם גלעין דמוי אבוקדו). שפע אוכל רב.

יוצאים לכנסיית לה מרסד -; סמלה המסחרי של אנטיגואה. יפה, חזית משומרת ומשוחזרת, צבע צהוב בולט עם פסלים ועיטורים לבנים. הכנסיה במבנה מסיבי, מגדל פעמונים נמוך כחלק מהמבנה. בגלל תכנון זה סבלה נזקים מסויימים ברעידות האדמה -; אבל לא קרסה. בצריח: פסלי אריות מסביב.

תוך כדי הליכה בכנסייה מתברר לעופרה כי היא כוייסה עוד בשוק: תיק הצד נחתך במומחיות, אבל מה שנלקח היה רק נרתיק ובו אופטלגין... טראומה קלה, אבל נגמר -; יחסית -; בסדר .

מוזיאון אבן הירקן (ה- jade), מוצרים ותערוכת תמונות.

באנטיגואה -; שצורתה ריבוע -; 52 כנסיות, שעל פי האמונה הן שומרות העיר. הגדולות - בפינות - שולטות על העיר. לכל קבוצת מוצא כנסיה משלה. הקהילה היהודית התפללה בכנסיית סן פרנציסקוס מאסיזי -; וקיבלה שעות תפילה משלה.

רחבת כנסיית ס. פ. מאסיזי: פולחן של נרות -; כאשר לצבעיהם יש משמעות. אדום -; אהבה, ורוד -; חברות, כחול -; מזל טוב והצלחה, שמים כחולים -; מזל טוב בנסיעות וטיולים, סגול ושחור -; מניעת הרגלים רעים של ילדים, לבן -; להגנת הילדים, צהוב -; להגנת כל המשפחה.

נפרדנו מויקטור להיום, ונשארנו לשבת בכיכר המרכזית. בכנסיה שבכיכר חתונה -; ואנו מתקרבים ומצלמים את הזוג הצעיר עומד בחוץ ומולו תור מעניקי המתנות.

חזרה למלון -; ארוחת ערב נינוחה וטעימה, ושנת לילה ערבה.

יצאנו לשיטוט עצמאי ברחובות אנטיגואה. רחובות צדדיים וראשיים, אכסניות (hospedaje's), חנויות מכל הסוגים, ואפילו משרד בו יושב טור של מדפיסים על מכונות כתיבה מהסוג הישן (תמונה הזויה כמו מספר של דיקנס...). הבתים חלקם מטופחים ושמורים, חלקם זקוק לצביעה וחידוש.

מחפשים מברשת שיער -; וחיפוש זה, עם פער השפה, מוביל אותנו מחנות לחנות. התקשורת -; בדיבור (אנגלית), בהדגמת ידיים, ציור, חיוך -; ולבסוף מבינים אותנו ומפנים אותנו לסופרמרקט המקומי -; שם נמצא מבוקשנו.

שוק חוצות בשולי העיר . חוזרים למרכז -; ואל הכנסיה מיודעתנו מאתמול. היום יום ראשון -; וקהל גדול מצטופף ומחכה למיסה. חוץ מהמושבים הרגילים -; מביאים ופורסים כסאות פלסטיק בירכתי האולם, והדרשה מוקרנת על מסכי פלזמה גדולים לנוחות שפע המאמינים. ישבנו וחווינו את המיסה לאורך רבע שעה בערך -; ויצאנו.

הפסקה קלה בקפה קונדסה -; שהומלץ ע"י ויקטור, והוא אכן בסדר גמור. כניסה לפטיו דרך חנות ספרים, יושבים בחצר, סביבה ירוקה, ציפרים שממתינות לשיירים, חביב ונעים ביותר.

מהכיכר המרכזית ממשיכים למדרחוב של אנטיגואה -; אל הקטע שמעבר לקשת הצהובה שמתוחה בין שני צידי הרחוב -; כמעין שער כניסה. כאן עולם צבעוני של חנויות, מסעדות, כמה אכסניות ומלונות (כולל פוסאדה דה דון רודריגו - עם להקה משלו בלובי הפתוח) -; ובעיקר אווירה מיוחדת. אנו שוהים כאן כמה שעות -; בלי להרגיש. הרבה מקומיים,

תיירים, הכל שלו, נינוח -; ואווירה שממש נספגת.

ברחוב: להקה ("גרופו קולטורל מאיה קצ'יקל"), אבא ושלושת ילדיו, שמנגנים במרימבה, בחליל ובכלי הקשה -; והקטן בילדים ספק רוקד ספק אחראי על איסוף הטיפים... נגינה יוצאת מהכלל, מקצועית, קצבית, עומדים ועומדים -; וקשה לעזוב.

נכנסים לחנות גדולה הקרויה "נימפוט". שפע עבודות יד, מתנות, מזכרות מכל הסוגים. לציון מיוחד ראויה תערוכת פסלים / בובות אדם בצורות שונות ובגדלים שונים -; עד לגודל 1:1. קונים גם קונים ! אם לא פה...

חוזרים בערב למלון -; עייפים ומרוצים. הרעיון של יום עצמאי כאן -; לספיגת חוויות בקצב שלנו - היה טוב מאד ונהנינו ביותר. ארוחת ערב טעימה מאד במלון -; ושינה מוקדמת: מחר מתחילים מוקדם מאוד.

השכמה ב- 3:45 בבוקר! אנו נוסעים חזרה לשדה התעופה בגואטמלה סיטי -; כדי לתפוס טיסה מוקדמת בשעה 6:30 לעיר פלורס בחבל פטן -; שבו מצויים אתרי המאיה טיקאל וסייבאל.

מגיעים במועד -; וכאן יש כמה חוויות מיוחדות. השדה הפנימי נמצא בקצהו של השדה הבינלאומי. הכל עולם שלישי קלאסי. צ'ק אין קצת פרטאצ'י, המחוייבות לשעת יציאה "גמישה". יוצאים לטיסה באיחור של שעתיים -; בדיעבד חבל על ההשכמה המוקדמת, אבל בטיול אין "חבל". הבלגן מוחלט: יש גישה חופשית מהגייט לעגלת המזוודות ולמטוס -; ואכן יורם מתגייס לסייע לעובד הקרקע לדחוף את העגלה לכיוון המטוס, הנ"ל מודה לו - ויורם חוזר אלינו לגייט...

המטוסים לפטן - מטוסי בוכנה קטנים דו מנועיים, חלקם ל- 20 נוסעים ואחד ל- 50. עליו מעמיסים את המזוודות של כל 3 המטוסים...

שעה אחת של טיסה ונחתנו בפלורס. המלון שלנו כאן (peten esplendido ) -; ללילה אחד. אנו נאספים ע"י המדריך מנואל, שאוסף באחד המלונות ארוחה ארוזה עבורנו לדרך. אנו יוצאים לנסיעה של שעה אל המעגן ממנו נשוט לאתר המאיה בסייבאל -; בלב הג'ונגל.

סייבאל -; משמעו יער של עצי סייבא, שהוא העץ הלאומי של גואטמלה.

מנואל הוא איש לא צעיר -; כבן 62, שערו שיבה, אבל הוא זריז, ידען, בקי ומסביר פנים. הוא המדריך וגם הנהג.

בנסיעה מנואל נותן לנו הסבר רקע. איזור פטן מהווה שליש משטח גואטמלה, וגובל במכסיקו. שטח היער מתמעט בכל יום -; בגלל מהגרים מדרום המדינה שבאים לפה ו"מפנים" שטח כדי לעסוק בחקלאות. הם ממצים מן האדמה לפעמים עד 4 יבולים בשנה -; האדמה מתדרדרת, ונשארת טובה למרעה בלבד (סואנה).

הגענו ליחשאיה -; עיירה מקומית קטנה. משאירים את הואן עם כל הציוד ללא חשש. יורדים למעגן -; ועולים על סירת אלומיניום קטנה (שמזכירה ביותר ממובן אחד גיגית כביסה מהסוג הישן...). יתרונה: מנוע של סירת מרוץ -; שאיתו השיט יימשך 45 דקות לכל כיוון.

אנו שטים על נהר דה לה פסיון -; מצידנו האחד ג'ונגל גואטמלי, ובגדה השניה -; ג'ונגל מכסיקני... רוח חזקה ואפילו קרירה -; אבל שיט כיפי בסה"כ. מגיעים לחוף -; אל השלט "ברוכים הבאים לסייבאל". מתמרחים היטב בחומר דוחה יתושים: מדובר פה ביתושי קינג סייז -; ובכמות גדולה.

מתחילים במסע אל תוך האתר -; החבוי בליבו של יער הגשם. לח מאד, חם מאד וחלקלק מאד. חוצים נחילי יתושים מזמזמים -; ומתחילים לגלות את המבנים ואת האסטלות (מצבות הזיכרון עם התבליטים והסיפורים).

ברקע: קופי שאגן (hauler) שכשמם כן הם. "כולו" קוף קטן -; אבל עם תיבת תהודה רצינית, והשאגות שמסביב מדמות להקת אריות. הוא מזהה גורמים עוינים שמתקרבים לנחלתו ופוצח בשאגות אזהרה והרתעה. די מדהים בעוצמתו.

אנו מקבלים הסברים ממנואל על המקום, ההסטוריה שלו, איך התגלה, ועל המקדשים תלולי המדרגות. מגיעים למבנה עגול -; יחיד מסוגו בכל עולם המאיה.

לאורך הדרך מנואל מסביר לנו גם על הצמחייה העשירה ועל בעלי החיים שמאכלסים איזור פראי זה: עצים, שיחים, וכמובן -; על הסייבא, שבגיל מבוגר מתנשא לעשרות מטרים, ובאיזור הגזע התחתון, כהתחלות השורשים, הוא מייצר מעין "מחיצות"...

יחסית לטיקאל זהו איזור פחות מתוייר -; ולכן שמר על אותנטיות מסויימת, אבל גם לא פותח כנדרש. מבחינתנו: החווייה המיוחדת היא הסיור ביער גשם אמיתי, ובתנאים המיוחדים לו.

חוזרים ל"גיגית" -; לשיט חזרה ליחשאיה. מכאן חזרה לפלורס -; למלון. המלון -; ליד האגם העירוני, ואנו אוכלים ארוחת ערב נינוחה וטעימה על המרפסת.

עשינו צ'ק אאוט -; והפקדנו ציוד באחסנה במלון. בשובנו -; ניקח אותו וניסע לשדה התעופה.

אנו נוסעים לטיקאל -; עיר המאיה המפורסמת ביותר של גואטמלה. בדרך -; מנואל נותן לנו קצת רקע על האיזור וההיסטוריה שלו בשנים האחרונות.

עוברים דרך מקומות עם שמות תנכיים: מונטה דה אוליבס -; הר הזיתים, בית אל, ... בדרך אנו רואים דוכני מסכות -; שעשויות מעץ מקומי מיוחד, ומייצגות אלי מאיה שונים.

כאן הייתה מלחמת גרילה לאורך יותר מ- 30 שנה. התושבים העניים הלכו או לצבא או לגרילה... הגרילה -; שלחמו לשיפור תנאי החיים של הילידים -; היו עוצרים מכוניות של תיירים. היו עושים תעמולה, ומצפים ל"תשורות קטנות", אבל מעולם לא פגעו ולא שדדו. הם לקחו מצרכים וסחורות מאנשים שעצרו במחסומיהם -; כי הרי לא יכלו להגיע לעיר לקנות, והיו משלמים עבורם.

כיום הצבא עוסק כמעט אך ורק בעזרה למשטרה. בכל -; למעט ענייני הסמים. מסלול הסמים מסובך -; מתחיל בקולומביה והם מועברים למדינות "נוחות" שאינן במעקב.

הגענו לכניסה לפארק הלאומי טיקאל. מכאן עד למקדשים -; כ- 10 ק"מ, אותם יש לנסוע במהירות מוגבלת איטית (שנמדדת!) -; כדי למזער את הזיהום.

מתחילים לשוטט. הפירמידות נחשפות, יש כאן אתר מרכזי בן 2 על 2 ק"מ בו מרוכז עיקר העניין, אבל מעבר לו שטחי ג'ונגל עצומים עם (אולי) אלפי מבנים.

עלינו על פירמידה 4 באמצעות גרם מדרגות עץ (חם, מתנשפים), והתפעלנו מקדקדי הפירמידות שמגיחים מעל מפלס היער. ראינו את פירמידה 3, והעיקר, שתי הפירמידות -; הסמל המסחרי של המקום -; הממוקמות בכיכר המרכזית זו מול זו.

ההליכה נוחה ונעימה יחסית, והרבה פחות לחה וחמה מאשר בסייבאל . מנואל בקי מאד, ומפרט על כל מבנה ומצבה מתי ולשם מה נוצרו ומה הם מבטאים. הפירמידות חלקן משוקמות ומשופצות, וחלק אחר שלהן אותנטי. הן משולבות אינטימית בתוך הג'ונגל, והיקף היער שנכרת כדי לאפשר תיור סביבן הוא במידה שמותירה הרמוניה יפה בין הבנוי לנטוע. ברקע -; כל הזמן -; קולות הטבע: טוקאנים (סוג של תוכים ארוכי ועבי מקור), שאגנים וחיות אחרות. סביבת הפארק נשמרת בקנאות רבה.

בסיום הסיור ארוחה -; מפתיעה ברמתה ואיכותה - מוזמנת מראש במסעדת תיירים המונית. כמי שכבר חוו אירועים דומים -; הפתעה לטובה.

אחה"צ -; בתום פרק פטן - חוזרים דרך המלון, מתרעננים, לוקחים את הציוד -; ונוסעים לשדה התעופה. נפרדים ממנואל בתודה לבבית. אנו טסים חזרה לגואטמלה סיטי. בשדה התעופה של פלורס החליטו פתאום להיות מאד קפדנים -; ובדיקות הביטחון מחמירות.

מגיעים עם ערב לג. סיטי -; ומתמקמים ללילה במלון ברסלו ( barcelo) - הטוב בעיר.

ויקטור פוגש אותנו שוב בבוקר. אנו יוצאים מגואטמלה סיטי לכיוון אגם אטיטלן דרך טקפאן (הבירה הראשונה). גם כאן עוברים ליד מקומות עם שמות תנכיים: בית אל, אבן עזר, ...

עצרנו במקום בו מייצרים רעפים ובלוקים לבניין בעבודת יד. טכניקת ידיים זריזה, תפוקה גבוהה, ובמכפלת מחיר בתפוקה נראה שהחבר'ה האלה מרוויחים ממש לא רע... אנו פוגשים "כביסה בציבור" ...

הרבה מגרשי רכב -; בעיקר פיק-אפ'ס. מסתבר שהחבר'ה נוסעים לדרום ארה"ב, קונים במכירת פומביות כמויות עצומות של רכב, ומעבירים דרך מכסיקו לגואטמלה. משלמים כאן 5000 דולר עבור פיק אפ משומש.

בדרך אנו רואים "הוטל" ועוד אחד ועוד אחד. עם כל הכבוד לעיר צ'ימלטננגו אותה אנו עוברים -; לא סביר. ויקטור מסביר שאלו מלונות "לפי שעה"... יש כאן רחוב ושמו "אמסטרדם" באנלוגיה לא מוסתרת לרחוב החלונות האדומים... כמו שאומר ויקטור: many many senioritas ...

מגיעים לטקפאן. כאן - באתר שנקרא אישימצ'ה - הוקמה הבירה הראשונה של גואטמלה ע"י השליט הראשון אלוואראדו שהגיע ממכסיקו וכבש את איזור שבטי הקצ'יקאל. כיום כאן חורבות מאיאניות , אבל העיקר: קצה האתר הוא מקום מקודש -; ולכאן מגיעות משפחות משפחות של מקומיים צאצאי המאיה לקיים טקסים מסורתיים / פאגאניים בניצוח שאמאנים ושאמאניות ( כוהני שבט מסורתיים) -; שמטרתם להסיר מחלות, לרפא חולים, ולגרש שדים.

אנו עוברים ליד עץ עם פירות אדומים קטנים -; שהם טובים למזל טוב ובריאות, וכדי שהארנק לא יהיה ריק. לקחנו ושמרנו -; אם לא יועיל לא יזיק ...

ויקטור מדריך אותנו להתקרב ברגישות -; ואת הצילומים לעשות בהיחבא ככל האפשר. השאמאנים לבושים מודרני, בסה"כ, אבל לכל אחד או אחת יש סממן מסורתי כמו מטפחת מיוחדת לראש.

הטקסים כוללים הקרבת עופות (רואים שיירי נוצות,...), לגימה ויריקה של רום על המטופל, הצלפה בצרור ענפים על גב חשוף, הדלקת נרות, תפילות בכוונה מלאה, ועוד כל מיני "עזרים" כמו קני סוכר, בקבוקי משקה למיניהם, נרות משונים, ... . הכל סביב מדורות ועשן מתאבך. בקיצור: אותנטי לגמרי, ואנחנו משתדלים להטמע ברקע בלי לבלוט יותר מדי.

העניין כאן מרתק, יש כמה אירועים משפחתיים במקביל, ואנו צופים ומתרשמים. בסיום אנו חוזרים לאתר העתיקות. אנו רואים את "מגרש משחקי הכדור", כמוהו כבר ראינו באתרי מאיה קודמים, אבל כאן במסורת המאיה היה מוקרב המנצח ולא המפסיד...

אנו ממשיכים לנסוע בדרך הררית ומפותלת לכיוון האגם. ויקטור לוקח אותנו דרך קיצורי דרך שעוברים דרך כפרים צדדיים, מה שמגוון ומעשיר את הנסיעה, אף כי במחיר של סיבובים רבים. בדרך הוא ממשיך לספר מההווי וחיי היום יום. באיזורים אלו מקובלים שמות כפולים, שיש להם פן ספרדי ופן של המאיה -; כדי לרצות את "כל העולם". למשל: חואן (ספרדי) אומן (מאיאני).

אנו מגיעים לנקודת תצפית ראשונה על אגם אטיטלן -; ממרום הדרך ההררית. מרהיב עין. אנו רואים את הרי הגעש ש"שולטים" על האגם: משמאל -; טולימן, ועל מורדותיו אובך שנובע משריפת שדות קנה סוכר, ומימין -; סן פדרו. המים במרכז בצבע כחול עמוק, ותכלת באיזור החופים.

הגענו לפנחצ'ל -; הבסיס העיקרי באיזור האגם, עיירה צפופה ללא חן מיוחד. כל קיומה מבוסס על תיירות. עצרנו לצהרים במסעדת "קזבלנקה". יורם וחנה היללו את דג הבאס, אנחנו פחות התלהבנו מהמנות שלנו...

נוסעים לכפר סן אנטוניו פאלופו לחוף האגם. ויקטור מקיים ביקור חולים אצל ידידו עושה המחצלות הזקן . בית עני ודל, אשתו -; אורגת על הנול, בתו ונכדתו מנסים למכור לנו דברים שונים. קנינו משהו. עניים מרודים שהשלימו עם גורלם -; אבל מאירי ומסבירי פנים.

עצרנו ב"דאון טאון" פאלופו. כנסיה מקומית, ובעיקר חנויות מזכרות לתיירים. חנות לממכר תמונות וציורים -; שהרצף שלהם התלוי על הקיר מרהיב עין. קנינו תמונות אופייניות: איכרה עם צמה.

הגענו למלוננו -; מלון אטיטלן, על שפת האגם, בשולי פנחצ'ל. גן המלון מרהיב עין ומטופח, פינות חי, מזרקה, ותחושה של מגורים בגן עדן. מן המרפסת של החדר -; נוף האגם וסביבותיו. פשוט אין מלים.

 

החדרים מרווחים ונוחים -; ומסעדת המלון נעימה, אוכל טעים ולא יקר, אווירה נהדרת.

11/2

נוסעים ליום השוק המיוחד של צ'יצ'יקסטננגו שמתקיים בימי ה' ו- א' בלבד -; כשעה וחצי נסיעה מפנחצ'ל. כחלק מן ההכנות והלקחים -; אנו מותירים בכספת המלון את רוב חפצי הערך, ולוקחים מינימום הכרחי. גם כך -; דואגים לאבטחת התיקים.

בדרך למעלה ויקטור מספר לנו כי מדובר על איזור ובו תושבים "רעים" , כהגדרתו, שעדיין נוהגים לסגור חשבונות בדרך של לינץ' -; פה ושם ... ההנחיות: לא לצלם אנשים באופן ישיר ובוטה.

העיר מרובת סימטאות צרות, צפופה וממש לא מלהיבה. חונים בחצר המלון mayan inn . אנו פותחים דווקא בבית הקברות המקומי. מקום צבעוני מאד, שמור ומטופח מאד -; במפתיע, או שלא. על קברים רבים מבנים מושקעים הרבה מעבר למצבה רגילה, הן בגודל והן בצבע עז ומתוחזק היטב.

 

גם כאן -; בפינת המקום -; נתקלנו בטקס שאמאני של רפואה ותפילה -; בדומה לאישימצ'ה.

עולים לשוק. זה כבר עולם אחר: שפע גדול של דוכנים ובו בעיקר מזכרות -; מפגיונות אימתניים ועד נרות ו"שמונצס", מסכות, שטיחים ודברי אריגה.

לפני הצלילה לשוק זה אנו עולים לכנסייה שבלב השוק. מייחדת אותה מציאותו בה של ה- popolvuo , שהוא "ספר התנ"ך" של המאיה, מקור התרבות שלהם. את המאיאנים מתחילים להכיר מבערך 3000 שנה לפני הספירה, ומאז נצברות המסורות.

אנחנו נכנסים למבנה ובו שוק הירקות והפירות -; וצופים בהתנהלות מן היציע. תוסס מאד, פעיל מאד, ומקומי מאד.

מכאן אנו יוצאים אל השוק הגדול שבחוץ. נפרדים מויקטור, וקובעים פגישה בלובי המלון הנ"ל.

סיבוב קניות. קונים מסכות, עבודות ריקמה. מחוץ לדוכנים -; גם רוכלים רבים עם כושר הטרדה יוצא דופן. ההיצע אדיר.

מסיימים, ונכנסים לסעוד במסעדת המלון מאיאן אין. התפריט די סטנדרטי -; אבל היחס נעים, האוכל טעים בהחלט, המלצרים לבושים בבגדים מסורתיים,

ומה שמעניין: כשביקשנו מנה אחת ולחלוק אותה -; הביאו אותה כבר מחולקת לשני כלים (גם מרק וגם מנה עיקרית). ומעבר לכך: נראה ששני החצאים גדולים מהשלם המקורי. הגישה וההגשה זכו לתגמול הולם...

סיימנו, והחילונו בדרך הארוכה חזרה לאגם. בדרך פגשנו שיירה שמובילה פסלים של קדושים מקומיים מעיר לעיר -; לטובת טקס כלשהו.

לפני ארוחת הערב ירדנו לחוף האגם, וישבנו על כסאות חוף, להתרגעות . שלווה, וכיף גדול.

יוצאים להפלגה מהמעגן שמתחת למלון אל הכפר סנטיאגו דה אטיטלן בצד השני של האגם. ההפלגה נמשכת כשעה. יעדנו -; כפר עם הווי ומסורת מקומית, ובמיוחד - "פגישה" עם משימון -; אליל פאגאני מקומי שמאחוריו סיפור מוזר.

הוא "נולד" בשם סן סימון מתוך האינטראקציה של הילידים עם הנצרות שהובאה ע"י הספרדים. כמו כל המסורת כאן שהיא דואלית -; והיא משלבת מוטיבים נוצריים עם מאיאנים -; גם כאן היו כמה סבבים עד שהתעצבה צורתו הסופית. בסופו של דבר מדובר בדמות שגובהה כמטר ומשהו, ראשה הוא גולגולת שבחזיתה מסיכת עץ, והדמות המוזרה / מגוחכת הזו עטורה צעיפים ועניבות לרוב, על ראשה מגבעת ובפיה סיגר. השם סן סימון שובש למשימון -; וכך הוא מוכר כאן. יש עוד שם מקומי ממש -; אבל ממעטים להשתמש בו. דמות כזו "מככבת" באיזורים שונים בגואטמלה, אבל המשימון של אגם אטיטלן הוא המוכר והמפורסם ביותר.

ירדנו לחוף בכפר -; ומיד עטו עלינו רוכלים למיניהם. הוברר לנו כי משימון הועבר לשנה הנוכחית לאירוח בכפר שכן שנקרא פאנאבח. מיד אורגן טנדר -; וכולנו עלינו עליו, נוסעים בעמידה כמה ק"מ עד פאנאבח הנ"ל.

הנסיעה לאורך האגם הייתה איטית ומהנה, כשאנו רואים את החיים לשפת האגם, ובמיוחד כביסה בציבור של כמה נשים.

הגענו למשכנו של משימון. מדובר בצריף פשוט. עלות הטיפול והאירוח של משימון היא על המשפחה המארחת, ומעבר לכבוד -; הם נהנים גם מהתרומות הרבות שמוענקות ע"י החסידים שמגיעים לטיפול (והתיירים). משום מה זה נראה עסק בכלל לא רע, ומזכיר קצת כמה דברים דומים אצלנו...

נכנסנו. הוברר כי כל צילום יעלה 10 קצאלים (המטבע המקומי). סיכמנו שאני אצלם. משימון עומד במרכז החדר -; נרות דלוקים למולו, שרת צמוד מנהל את העסק, וחסיד מודאג עם בעיות נמצא בעיצומו של טקס / תפילה לשיפור מצבו.

משימון עומד בחזות המתוארת לעיל, כאשר שטרות כסף אחדים תחובים בין העניבות שלצוארו -; כרמז דק. צילמתי, שילמתי -; וזהו. עבודת אלילים במיטבה -; אבל פופולרית ונפוצה מאד.

יצאנו לנסיעה חזרה לסנטיאגו.

הגענו אל הכנסיה המקומית ונכנסנו פנימה. בפנים ובחוץ מתארגנים לפסטיבל גדול שיקרה בעוד ימים אחדים, במלאת 25 שנה למשהו שלא הצלחנו לפענח. הכנסיה ציורית ומעוטרת, בצידיה פסלי קדושים בחזויות שונות, מודרניות לחלוטין, כולל אחד שהוא ממש אלביס פרסלי...

בתוך הכנסיה לוח זיכרון לכומר אמריקאי שנרצח כאן בשנת 1981. כומר זה קידם את נושא האוונגליזם ( יש תנופת מעבר מקתוליות לאונגליזם בכל האיזור). הוא נרצח בתקופת מלחמת האזרחים ע"י הצבא, היות ולימד את המקומיים לעמוד על זכויותיהם.

מחוץ לכנסייה -; וכחלק מההכנות -; יוצרים שטיח חוצות ענקי וצבעוני, שעשוי ממקטעי נסורת צבועה בצבעים שונים. על כל המשטח מרססים מים עם דבק כדי למנוע פיזור ברוח. השטיח גדול, מרהיב עין, ועשרות אנשים עמלים עליו.

מכאן ירדנו לכיכר הכפר, וממנה לרחוב הקניות העיקרי -; שמתחיל בכיכר ויורד עד למעגן הסירות ממנו הגענו. קנינו לא מעט, תוך שאנו מתקדמים אל הנמל.

חזרנו למלון. פרידה מגן עדן -; ואנו יוצאים לדרך הארוכה צפון מערבה. הדרך מטפסת לגובה שיא של 2900 מ' ויורדת בעיר קצלטננגו ל- 2000 מ' "בלבד". בשיא הגובה ערפילים. העיר היא השניה בגודלה בגואטמלה, אבל אין בה ייחוד: מרכז איזורי לחקלאות ותעשייה מקומית, ונקודה חשובה בדרך אל ומ- מכסיקו.

המלון שנבחר (anna comfort inn) כדי לקטוע את הנסיעה הארוכה לגבול מכסיקו נמצא באמצע שום מקום לא סימפטי, אמנם חדיש, אבל בעייתי, ומאד לא מומלץ.

שנת לילה -; תוך הסתגלות לגובה. לא פשוט.

יצאנו לכיוון עיר הגבול עם מכסיקו -; לה מסייה. נסיעה ארוכה, מלאה סיבובים ועקיפות של משאיות כבדות בעליות. הגענו -; ביקורת גבולות קצרה ליציאה מגואטמלה. נפרדנו מויקטור, שיצר קשר עם המדריך המכסיקני שבא לקראתנו מהצד השני. ויקטור עוד מגייס לנו סבל צעיר עם עגלת יד, שלוקח את מטעננו מהואן שלו עד הואן המכסיקני -; ומעמיס אותו. חוברים בשטח "ההפקר" בין שני הגבולות. נפרדים מויקטור, בתודה רבה. טיפ הולם, ומשוב חיובי על שירותיו לאורך 6 ימי הדרכה והסעה.

שלום לך גואטמלה.

במכסיקו הצוות כולל מדריך ונהג. למדריך רפאל נסיון רב עם תיירים ישראליים, הוא יודע משפטים לא מעטים בעברית, בעיקר ברכות , ומציע לנו לקרוא לו רפי - מה שאומץ מיד.

אנו נוסעים מרחק קצר מאד עד תחנת הגבול המכסיקנית -; ומחתימים את הדרכונים לכניסה לארץ זו. זהו. עברנו - ואנו יוצאים לדרך הארוכה לסן קריסטובל.

מבחינים בשינוי כללי עם ההעמקה לתוך מכסיקו. הדרך נראית קצת יותר מסודרת והסביבה פחות פרימיטיבית. עוצרים לארוחת צהרים במזנון דרכים.

בהמשך אנו עוצרים בכפר ובו מוצרי קרמיקה פרוסים על שטח - בצבעוניות רבה ומושכת. בנות הכפר יושבות בצד וצובעות כדים, פסלי בעלי חיים - מכל הסוגים והגדלים, קערות ועוד.

הנסיעה עוברת דרך כפרים המשתייכים לשבטי הצ'מולה (נציג מיוחד שלהם נפגוש בעוד מספר ימים ממש ליד סן קריסטובל). רפי נותן לנו רקע תוך כדי נסיעה. יש בהם פרסביטריאנים, קתולים ואוונגליסטים.

איזור belen -; כפרים עם שמות תנכיים: גת שמנים, ביתניה. מזוהה תחילת חדירה של האיסלאם. רפי מזכיר שוב את עניין לוח השנה ובו 20 חודש כפול 18 יום + חודש משלים ובו 5 ימים -; שזה יוצא ממש בימים אלו.

לאחר נסיעה בת כ- 4 שעות הגענו לסן קריסטובל. במבט ראשון מיד קופצת החזות הקולוניאלית שמזכירה את אנטיגואה, רק שס. ק. נראית שמורה ומטופחת יותר.

הסתובבנו קצת בכיכר המרכזית (המרת כסף, היכרות ראשונה, איפוס) והגענו למלון: פרדור סן חואן דה דיוס -; מלון בוטיק על בסיס אחוזה לשעבר. נחשב לטוב ביותר בעיר, אבל חמשת הכוכבים שלו -; השוואתית לפחות -; הם קצת יותר קטנים מהמקובל ... האווירה והסביבה יוצאות מהכלל -; אבל החדרים קצת מוזרים , ואת הדלת נועלים מבפנים עם סגר מתכת משונה. מסעדת המלון טובה מאד, החבר'ה חלשים באנגלית -; אבל מאד רוצים ולהוטים לשרת.

בארוחת הבוקר (עם התפריט האמריקאי) אנו פוגשים במסעדת המלון מישהו ששותה שם קפה בוקר תוך קריאה בספר -; ונראה שייך / לא שייך. הוא מסייע לנו בתרגום. בשיחה שנקשרת בהמשך מסתבר שהוא מכסיקני ששמו חורחה, איש לא צעיר, אמן שפיתח שיטה לשימור ועיצוב עלים מיובשים - שנאספים בחוץ ושיש להם חזות מתאימה - ע"י הספגה בנוזל שהוא פאטנט מסחרי שלו. עלים אלו שומרים על גמישות לאורך זמן, ומשמשים בסיס לעיצוב תכשיטים. הסדנה שלו ממוקמת באחד ממבני האחוזה שהמלון הוא חלק ממנה. עשינו סיבוב בסדנה שלו -; נראה מעניין מאד.

יצאנו ליום שוטטות עצמאי בעיר -; ברגל מהמלון לכיוון המרכז (לא קרוב !). עברנו דרך שוק מקומי מקומי, בו נראינו קצת זרים ומוזרים, וממנו -; בהמשך -; לשוק ממוסחר יותר, של מזכרות, מוצרי עץ, בד וצמר, תמונות ופסלים -; שהוא כבר בראייה תיירותית.

השוק ממוקם ליד כנסיית סנטו דומינגו -; מלאה עד אפס מקום. הצצנו -; בפנים נישאת דרשה לוהטת והקהל מזדהה וקשוב.

מגיעים לכיכר המרכזית. יושבים לנוח . הכל רגוע וחביב.

ממשיכים לכיוון המדרחוב. הכל צבעוני מאד, שילובי צבעים, מטופח, חנויות, מסעדות, והמון אדם -; תיירים ומקומיים.

נכנסים לארוחת צהרים במסעדה פנימית. הקירות מסביב מלאים בציורי קיר ופוסטרים הקשורים בתנועה הזאפאטיסטית ששמה לה למטרה ללחום לזכויות האיכרים המנוצלים באיזור.

חזרנו למלון למנוחה קצרה -; ויצאנו בערב. בכיכר המרכזית -; מעל במה שהוקמה במיוחד, ומול כסאות שהוצבו לנוחות הקהל -; הופעה של להקת זמר וריקודים - מקצבים מכסיקניים וקריביים: רעש גדול, שמחה רבה, הזדהות והשתתפות של הקהל. יופי של אירוע. בחוץ: קור כלבים -; שלא הוערך נכון מראש ...

המשכנו שוב למדרחוב, ונכנסנו לארוחת ערב במסעדה, כולל הזמנה מיוחדת לתנור חימום (עמוד, על גז) צמוד. לאחר שהיפשרנו - המצב השתפר פלאים. לקחנו מונית חזרה למלון.

יוצאים לכפרי הצ'מולה שבסביבת העיר. התושבים שם מאד מקפידים על דתם: צ'מולה קתוליק טרדיסיונל. לכן -; מי שרוצה לעבור לאוונגליסטים -; חייב לעזוב. כך נוצרו קהילות של נוטשים בסביבות סן קריסטובל. ילדי צ'מולה אוונגליסטים אינם מקובלים בבית ספר צ'מולה קתולי. בסביבה, במיוחד בעונת הגשמים, יורדים 2000 מ"מ בשנה - ולכן זהו בית הגידול העיקרי לירקות ופירות מכל הסוגים עבור כל האיזור. המים נשאבים מהאדמה -; המאגרים קרובים לפני השטח.

הגענו לכפר סן חואן צ'מולה. בדיוק נפלנו על קרנבל "הימים האבודים" - החודש בן חמשת הימים. הכפר חוגג וההמולה גדולה.

תדריך: לא לקחת מתנות -; זה פתח לתביעת כסף, לא לצלם בטקסים המסורתיים ובכנסייה -; כי זה עלול להיגמר אפילו באלימות פיזית (החבר'ה בכפר לא עדינים במיוחד), ולהשתדל לא לצלם אנשים גם מחוץ לחגיגות -; הם לא משתגעים על זה ...

בכניסה לכפר -; בית הקברות המקומי. יער של צלבים, כולם פשוטים. זהו החוק כאן: במוות -; כולם שווים. בצד בית הקברות -; כנסיה מקומית שגגה קרס בעבר ברעידת אדמה -; ולא שוקמה.

ביום הקדושים מביאים לכל קבר את האוכל שהיה אהוב על המנוח. על פי האמונה -; יש סיכוי שזה ימשוך אותם לעלות ולטעום...

מגיעים אל התהלוכות והחגיגה. דגלים צבעוניים, מונפים, להקות - להקות של כלי נגינה (אקורדיונים -; בכמויות לא צפויות, גיטרות, חצוצרות, מעין שופרות, תופים), הכוהנים בבגדים מסורתיים -; מקושטים, כובעי גדילים צבעוניים. כל הכוהנים נבחרים דמוקרטית לשנה אחת. ברקע -; כל הזמן זיקוקין די נור. מנגנים מנגינה אחת מסויימת שחוזרת כל הזמן.

 

יורדים דרך השוק אל הכיכר והכנסייה. לפי אמונתם -; ישו הוא בן השמש ולא בן האלוהים, מריה -; בת הירח. כאמור -; שילוב של מרכיבי הנצרות עם האמונות הילידיות המסורתיות. הכנסייה - חזית משופצת , בחזיתה עמוד "תמים". ביום הקדושים קושרים חבלים לפעמוני הכנסייה ואל עמוד זה. כולם באים למשוך ולצלצל בפעמונים מלמטה -; להעיר את נשמות המתים.

בפנים -; קבוצות קבוצות של מתפללים עם שאמאן אישי לכל אחת. כל קבוצה מתפללת ומקיימת טקס כדי לפתור בעייה שמציקה לה: מחלה, נישואין, פרנסה, סכנות.

כולם כורעים על מחטי אורן שפזורים על הריצפה ( ומרועננים כל כמה ימים), הרבה מקבצי נרות עם ארומה מגוונת, והרבה עשן.

יוצאים חזרה לכיכר המרכזית: בצד יושבת מועצת החכמים המקומית, אנשים שנבחרים לפסוק ולקבוע בסכסוכים -; ולהשליט סדר. מחזיקים ביד שרביט שלטון.

עולים חזרה לכיוון הרכב -; עתירי חוויות מכפר זה, ונוסעים לכפר שכן בשם זינקנטאן.

מתארחים בבית מקומי שהוא תערובת של תצוגה ומלת"ר . הדגמה וטעימה של אפיית טורטיות מטעמים שונים ובמילויים שונים. 4 צבעי התירס שמייצגים את 4 רוחות השמים.

ממשיכים לסייר בכפר. אמנם קתולים אבל עדיין מאמינים שלכל אחד יש בעל חיים ששומר עליו לאורך חייו... החיה שלהם: עטלף (SOTS), ולכן המקום מכונה: SOTS LEP, שהוא משהו כמו "בחסות העטלף"...

כנסיית סן לורנצו. בגלל ביקורים של השכנים מסן חואן צ'מולה (שהם כאמור לא אנשים עדינים במיוחד...), יש אזהרה מפורשת שאין לשחוט עופות בתוך הכנסייה...

חוזרים לסן קריסטובל.

ושוב - לכנסיית סנטו דומינגו. חזית ורודה -; עם סמלי הנשר כמחווה לבית הבסבורג, עבודות סטוקו (סוג מסויים של מלט), ורשת מגן נגד היונים שעושות שמות בסביבה. בפנים: לוח זיכרון לארכיבישוף הראשון של ס. ק. : לאס קסאס, ששמו צורף לשם העיר. פנים הכנסיה בארוקי, פסל השילוש הקדוש מעץ ארז -; מתנת העיר אנטיגואה שבגואטמלה.

אנו חוזרים למדרחוב. רפי מסב את תשומת ליבנו לבתים נוספים עם הסטוריה מיוחדת (כמו מעון המושל -; שהפך למסעדה), ומוליך אותנו דרך כניסה צדדית הישר מן המדרחוב אל הפקולטה למשפטים . חצר מסוגננת ומבנים צבועי לבן, אבל במסדרון הראשי ציורי קיר ענקיים שמתארים אירועים שקשורים לפולקלור ולהסטוריה של מכסיקו.

 
 

עוזבים את מלון פרדור לנסיעה לאיזור פלנקה. ביציאה אנו פוגשים את חורחה -; ונפרדים בידידות.

הוא משתפך בתחזית נוגה על עתיד ארצו, מסכם באנחה כבדה ולא אופטימית .

בדרך רפי מתאר לנו -; תוך שימוש בחומר מודפס -; בלהט רב ומתוך הזדהות -; את סיפור מרד הזאפאטיסטים. אמיליאנו זאפאטה היה מורד שלחם לזכויות האינדיאנים הילידים בדרום מכסיקו בתחילת המאה ה- 20 (1910 וסביבה -; צולם עליו סרט בשם "ויוה זאפאטה" עם מרלון ברנדו הצעיר). התנועה שחולל לא מתה מעולם -; ומדי פעם היו התלקחויות מקומיות קלות -; ברובן לא אלימות מאד.

ב- 1994 התלקחה מרידה אלימה -; ולמשך 12 ימים קשים היו התנגשויות עם הצבא באיזור סן קריסטובל וסביבותיה, תוך שבעלי אחוזות רבים באיזור מגורשים ע"י המורדים מאחוזותיהם.

בפעולה נבונה החליט נשיא מכסיקו להפסיק את שפיכות הדמים, תוך יצירת מודוס ויוונדי בשטח -; והשארת חלק מההישגים למורדים, כמו חלוקת שטחי האחוזות שהופקעו לאיכרים, ומתן זכויות שליטה אוטונומיות חלקיות פה ושם. פגשנו מצבים כאלו למשל במחסומי כניסה למפלי אגואה אזול (להלן) שם המחסום הוא זאפאטיסטי בידיעה שקטה של השלטונות שמאפשרים להם לגבות כסף, וכן בכניסה לאתר המאיה בבונאמפאק (להלן) שם נאלצנו לעזוב את ריכבנו ולנסוע אל האתר ברכב מקומי של השבט המקומי, בתוספת תשלום...

רפי מספר לנו את חוויותיו האישיות מהאירועים, נראה שהוא מזדהה מאד עם מטרות המאבק.

הנסיעה ארוכה ומתמשכת. איטיות בגלל הבאמפים המפוזרים בשפע לאורך הכביש, שחצוב למעשה בתוך הג'ונגל, בואכה איזור פלנקה.

הגענו למפלי אזול. בכניסה -; כאמור - 2 מחסומים של הזאפאטיסטים, ש"לקחו" אישור לגביית דמי כניסה.

המפלים נראים כמניפה נפרשת, בכמה קומות, זורמים בתוך צמחייה עבותה, תוך יצירת בריכות מים שלוות שאנשים שוחים בהם. שפע מים גדול - וגרם מדרגות עץ עולה במקביל למפלים לכמה עמדות תצפית.

הגענו לפלנקה -; ולמלון CHAN KA שממוקם בשולי העיירה, ממש בתוך הג'ונגל. בהתחלה זה נראה משונה (לובי פתוח כמו דוכן הרשמה למשהו...), אבל כשאנו לומדים את המקום -; הוא ממש מיוחד. הסוויטות גדולות ומרווחות, פרטיות, בין העצים, כמו גם המסעדה. קיים חדר אינטרנט שפועל היטב, וכל העסק -; בין העצים ממש, כאשר ברקע קולות בעלי החיים שמאכלסים את השטח. הגענו לפה לשני לילות -; ובסיכום זה היה אחד מהמקומות הנהדרים ביותר בהם לנו.

ארוחת ערב במסעדת המלון הצופה לג'ונגל ( ולבריכת שחייה חביבה ותכולה ממש מתחתיה). כמה בעיות תקשורת עם הצוות, אבל בסיכום -; אוכל טוב ואווירה מיוחדת במינה.

אנו יוצאים כבר ב- 6 בבוקר כדי להספיק ביום אחד שני אתרים: בונאמפאק ויחשילאן. המדריך: איגנסיו, איש צעיר, בוגר קולג'.

אתרי בונאמפק ויחשילאן שייכים לאותו מחוז מאיה. יחשילאן הייתה הבירה -; לפי גודל מגרש משחקי הכדור שהתגלה בה.

בונאמפק -; האתר הראשון - מייצג אמנות מלחמתית, כאשר ההיי לייט היא סדרת ציורי קיר (פרסקו'ס) -; בשלושה חדרים.

בהגיענו לקרבת האתר לאחר נסיעה ארוכה -; אנו עוברים מהואן שלנו לרכב טרנטה קטן של השבט המקומי (בתשלום נוסף, לפי ה"חזקה" שלקחו המקומיים לעצמם) -; שיביאנו ממש לאתר בדרך המשובשת לאורך כק"מ ומשהו.

אתרי בונמפאק ויחשילאן אינם מפורסמים ומתויירים כמו פלנקה עצמה. מי שזמנו דוחק באיזור אולי ידלג עליהם -; אבל יש בהם משום השלמה משמעותית לפסיפס ההסטוריה ותרבות המאיה באיזור הגדול שבגבול בין גואטמלה למכסיקו.

הגענו ראשונים לאתר בונמפאק, ו"פתחנו" אותו. האתר קומפקטי וכל מה שיש לו להציע מרוכז במתחם אחד.

על משטח הדשא המרכזי אסטלות. באסטלה הראשונה ראינו את המלך, גיבור המלחמה, עם כל ה"תפאורה" המקובלת. באסטלה השניה, המלך עם שתי נשים מצדדיו, הן לבושות "קימונו'ס", עיטורים, הרבה פרטים.

אנו מטפסים ב (הרבה) מדרגות למבנה הפרסקו'ס, ובו שתי קומות: התחתונה -; שלושת חדרי הציורים עצמם, מימין - חגיגת הניצחון, רקדניות, באמצעי -; המלחמה, משמאל -; מפגש הצגת השליט לפני מועצת המלוכה.

בקומה העליונה 4 נישות לפסלים, כאשר רק רק בשתיים האמצעיות נותרו פסלים.

מטעמים של מקום וחשש מפגיעה נוספת בציורי הקיר (שאינם שמורים במצב אידיאלי) -; נכנס צופה אחד לכל חדר בו זמנית, ואין להשתמש בפלש לצילום. בחדר מדידות טמפרטורה ולחות.

לאחר הסברים מקדימים ניתן אכן במאמץ מסויים, ובסיוע פנסו המצביע של איגנסיו, לזהות את התמונות ואת התוכן של הציורים. יש כאן אוצר אמיתי, אבל ללא פעולות שימור נחרצות -; דינו נחרץ.

יורדים למטה, וחוזרים בטרנטה של בעלי החזקה אל הואן שלנו במגרש החנייה החיצוני. אנו נוסעים -; שוב נסיעה לא קצרה -; לעיירה קולוזאל, נקודת השיט ליחשילאן, לא רחוקה מהגבול עם גואטמלה, שכאן הוא בעצם הנהר עצמו.

ההפלגה היא בת כ- 40 דקות . גדות הנהר -; אחת מכסיקנית והשניה גואטמלית - מכוסות בג'ונגל סבוך, ובנקודה אחת צומח לו עץ סייבא "קלאסי" - ממש ענק , עם צמרת רחבה וגזע תחתון מתרחב עם "מחיצות" השורשים האופייניות.

בחרנו בחלופת מסלול בה מיד לאחר הירידה נבצע את העלייה הקשה, ואחריה יהיה מישור ובסיום ירידה אל הסירה. הצעידה -; לאחר העלייה -; קלה יותר מסייבאל, וכאן גם פחות לח וחם.

אנו עוברים על שרידי האקרופוליס הקטן, ממשיכים לרחבה המרכזית, הפסל הערוף, וכמה אסטלות שמורות היטב. כאן אנו פוגשים קבוצות מטיילים נוספות לא מעטות. חוזרים לסירה, שיט חזרה, וארוחת צהרים במסעדת תיירים מקומית (כלולה בדיל).

נסיעה חזרה למלון בפלנקה. יורם פותח בשיחה עם איגנסיו, וזה -; כאילו המתין להזדמנות -; משתפך בדעות ומחשבות על בעיותיה של ארצו, השחיתות, המלחמה בסמים וכנופיות הפשע, ועל הציפיות והתקוות. מעניין מאד לשמוע את הדברים מפיו של מישהו שאיכפת לו, איש משכיל שרעב לשינוי.

חזרנו. יום עבודה של 12 שעות -; מדלת לדלת. אנו הולכים למסעדה, לחגוג את הערב האחרון במכסיקו. ארוחה טובה בהחלט, בעיקר המרקים. כאמור -; הארוחה על המרפסת הצופה לג'ונגל מיוחדת, אוורירית ונעימה.

הבוקר יתחיל בסיור בפלנקה -; "אתר הדגל" של המאיה במכסיקו. נספיק לצ'ק אאוט במלון, ולכן לא מזדכים על הבוקר -; ויהיה לנו זמן לצאת מרועננים לטיסה המשולבת לקוסטה ריקה.

הגענו לאתר. צעידה לא ארוכה אל המתחם המרכזי, ובו מקדש ההכתרה של המלך פקאל, ולשמאלו הארמון עם מצפה הכוכבים שמעליו.

במצפה כוכבים זה מצאו את שני לוחות השנה המקוריים של המאיה. השני -; כיום במכסיקו סיטי. בתוך הארמון: פתחים למיזוג אוויר, בצד -; המגרש האופייני למשחקי כדור. במרכז: רחבה פנימית לטקסים. בארבע פינותיה אסטלות -; שאותן מנקים ומברישים להסרת הטחב והאזוב -; ובהירותן נשמרת.

מתחם נוסף ובו שלושה מבנים: מבנה השאמאן, האסם ("בית התירס"), בית השמש.

אנו מסתובבים בשבילי השמורה, העשירה מאד בצמחייה, בכל מקום שלא בוצע חישוף לטובת המבנים העיקריים. מאפשר מבט על המתחם המרכזי מכמה זוויות ראייה.

ביציאה -; קנייה בדוכנים, ונכנסים למוזיאון המקומי. המוזיאון אינו גדול -; אבל מציג בבהירות דמויות משוחזרות על בסיס תבליטי הקיר שנתגלו באתר, ומימצאים רבים -; בליווי הסברים מלומדים.

פרידה מפלנקה. חוזרים למלון, מתרעננים, ארוחת צהרים קצרה לפרידה -; ויוצאים לדרך לשדה התעופה בויה הרמוזה -; כשעתיים נסיעה. ויה הרמוזה היא עיר שפריחתה קשורה לתעשיית הנפט שהתפתחה באיזור.

אנו ממריאים לטיסת הפנים אל מכסיקו סיטי ב"מקסיקנה" -; כשבידינו כבר ה- boarding passes לטיסת ההמשך לקוסטה ריקה והציוד הכבד הולך לשם ישירות. גם כאן -; הקונקשן קצר יחסית, וחברת "מקסיקנה" איתה אנו טסים, שהקדימה (!) את היציאה מויה הרמוזה - שלחה נציגה לפתח המטוס שמודיעה כי לטיסה לסן חוזה עלינו להגיע לגייט 29, וכי השילוט ברור ומוביל לשם בקלות. אנו דוהרים במסדרונות השדה (הענק !) עם הציוד הקל , ובהגיענו מתנשפים לגייט 29 מסתבר כי זהו שער ריכוז וניתוב כל הקונקשונים לטיסות הבינלאומיות -; ושם מודיעים לנו מאיפה בדיוק יוצאת הטיסה לסן חוזה. לאחר זמן הבינונו כי ההתנשפות נובעת מכך שדהרנו בלי חשבון בגובה 2400 מ', גובהה של מכסיקו סיטי, שהוא כמעט גובהו של שיא החרמון, מה שבאופן טבעי לגמרי מתבטא במצב החמצן...

טיסה בת שעתיים וחצי בערך -; ואחרי חצות אנו נוחתים בסן חוזה. תהליך יציאה קצר ומהיר -; והנציג המקומי מחכה לנו, ומוביל אותנו למלון מריוט, כ- 10 דקות מהשדה. מלון 10 , ואנו מתארגנים במהירות לשנת לילה.

ארוחת בוקר. המלון הוא ריזורט מפואר ומתאים לבילוי ממושך יותר מכמה השעות ששהינו בו. המדריך שאוסף אותנו בבוקר -; הירארדו, והוא גם הנהג. אנו יוצאים לכיוון ציר הוולקנו'ס פואז -; ארינל. ההרים מכוסי עננים, מה שלא מבטיח טובות.

בדרך אנו עוצרים לתצפית והסברים על מטע קפה. על אותו שיח יש שני קצבי גידול, ויש פולים אדומים וירוקים. זו הסיבה שהקטיף מבוצע בידיים בלבד, כדי לא לאבד את היבול העתידי. במטע משובצים שיחי בננות, שגם מספקים צל לשיחי הקפה, וגם מושכים את הציפרים מפולי הקפה ...

אנו ממשיכים להר פואז, וכבר במבנה שער הפארק מודיעים לנו הפקחים כי הראות 0 . אכזבה. יורדים חזרה, עוצרים בכמה חנויות בעיירה הסמוכה. ההיצע לא מלהיב כמו בגואטמלה, אבל מה שתופס את העין הוא השלט המספר (את מה שכבר הוסבר לנו) כי קוסטה ריקה החליטה ב- 1948 לוותר על הצבא (בהיעדר אויבים וסכסוכי גבול או אחרים), והיא מחזיקה משטרה בלבד. כל התקציב שהתפנה מופנה לחינוך, והם די שבעי רצון מכך.

הירארדו מספר לנו כי במדינה מונהג ביטוח רפואי לכל, מתקדם -; עם הרבה תרופות בסל. יציאה לפנסיה: 62 נשים - 65 גברים. חוק חינוך חובה נאכף. ילדים : 1 -; 3 למשפחה. שחיתות -; יש, ונלחמים בה. סמים: בעייה גדולה, בהיותם יושבים על הציר היבשתי שבין קולומביה למכסיקו. כאן מקובלות מאד מלחמות שוורים.

אנו ממשיכים בדרכנו ועוצרים בעיירה גרציה, בה הוקמה כנסיה שכולה (כולל הקירות) -; ממתכת צבועה היטב. איזורים יפים ומטופחים, אף כי בתים יפים -; מבוצרים היטב ! אנו עוברים ליד אנדרטה לעגלות השוורים, ששימשו כאן אמצעי תחבורה נפוץ ומרכזי עד שנות החמישים של המאה ה- 20 -; בין המטעים למסילת הרכבת.

הגענו לעיירה פורטונה, מתחת להר ארינל. גם כאן ההר מכוסה עננים נמוכים וערפילים -; מה ששוב לא מבשר טובות למחר. מתנחמים בתנאי השירות במלון קיורו ארינל: משהו שלא מהעולם הזה. איזו קבלת פנים, איזה חדר, איזה ג'קוזי בחדר, איזו סביבה מטופחת בחוץ, ואיזו מסעדה. רוצה להגיע ללובי -; טלפן, ומיד נשלח אליך שאטל. בחוף טפטוף וערפילי. מקווים שמחר יתבהר קצת -; אבל הסיכוי קלוש.

בבוקר -; הארינל מכוסה עננים וערפל, ואין סיכוי לעלות. מגיע המדריך, הוא מוכן לעלות איתנו להר, אבל מבהיר מה שברור לנו שהראות 0 , והכל בוצי מאד. אנו מתארגנים לנסיעה למרחצאות החמים הסמוכים ( ecotermales) . אנו מבלים כשעתיים של רוגע בבריכות החמות. פוגשים שם (איך לא?) יהודי מסן חוזה ש"קפץ" לכאן לסוף שבוע עם חבר, ופנה אלינו למשמע העברית. אנו טובלים ויוצאים מספר פעמים, על פי ההנחייה, בבריכות עם דרגות חום שונות.

בתום המרחצאות ומקלחת (קפואה ...) יוצאים לארוחת צהרים (כלולה, וסבירה למדי במסעדת תיירים סמוכה ...) .

ממתינים בלובי להסעה שאמורה לקחת אותנו ( 3 שעות בערך) למונטה ורדה. המרחק נטו אינו ארוך במיוחד, אבל הכבישים הרריים, צרים ומפותלים, ובקטע האחרון - גם משובשים להחריד. מתברר כי קטע זה מקטין מאד את נפח התנועה באיזור שהוא איזור ירוק ושמור במיוחד, ולכן איש לא מזדרז לשפר את המצב...

בדרך אנו מקיפים את אגם ארינל בואכה העיר טילאראן, שאחריה יורדים לקטע המשובש המוביל למונטה ורדה. חלק מהנסיעה בתנאי ראות מוגבלים במיוחד (ערפל כבד), אבל הכל עובר בשלום.

מגיעים למלון אל אסטבלו (תרגום: האורווה) שהוא הכל חוץ מאורווה, הטוב ביותר באיזור. הייחוד: פרוש על שטח גדול, במעלה שלוחת גבעה לאורך כקילומטר, וכל מקבץ חדרים במבנה נפרד. חדרינו - מספר 800 ו- , היו קרובים לקצה המסלול. התנועה: במיניבוסים שנוסעים הלוך וחזור -; לפי הזמנה. החדרים -; מרווחים מאד, ומרפסותיהם פונות אל נוף פסטורלי יפהפה. הלובי והמסעדה -; בכניסה. קיבלנו צמידי פלסטיק שיש לענוד כך שהשומר / שרת שניצב בכניסה לכל מבנה יזהה את האורחים ויתיר כניסה מורשית בלבד. המסעדה המונית מאד, בית חרושת לאוכלים ומאכלים. בשל השעה המאוחרת אכלנו בה ערב, אבל בהמשך אכלנו בה את ארוחת בוקר בלבד.

21/2

אנו יוצאים לטיול ביער העננים במונטה ורדה. רכב אוסף אותנו במלון, ומביא אותנו למגרש החנייה בכניסה לפארק. זה יהיה טיול ה"רגולר" היחיד בטיול זה, וצירפו לארבעתנו 2 זוגות של אמריקאים - צעירים מאיתנו במעט, חביבים ומצויידים היטב לטיול טבע : מעילי גשם, מצלמות ומשקפות.

המדריך שלנו הוא ריקרדו, בן לאחת ממשפחות הקוויקרים (שהיא כת נוצרית פציפיסטית אמריקאית) שהיגרו לכאן מארה"ב בסביבות שנת 1950, לאור סרבנותם לקחת חלק במלחמת קוריאה. הם התיישבו באיזור מונטה ורדה, ופיתחו אותו בראייה "ירוקה", שהייתה מאד חלוצית לאותן שנים. הם הקימו כאן משקי חלב מפותחים, ובניהם וצאצאיהם נותרו כאן -; אף כי חלק מהם שב לארץ המוצא.

יער העננים מתהווה עקב זרימות אוויר שמקורן בים הקריבי, שמייצרות ומביאות לחות רבה, ערפילים ועננים שמתיישבים על הרים אלו (והם אחראים לעוגמת הנפש שחווינו עד כה בוולקנו'ס...) והיערות שבהם. הרוחות כאן, לפעמים, חזקות מאד -; עד כדי הפלת עצים .

יצאנו לדרך -; תוך שאנו שומרים על נימוס הדדי, ומדי פעם מתחלפים בסדר ההליכה עם חברינו האמריקאים כדי לתת לכולם הזדמנות שווה לראות משהו שלפעמים רק הראשונים יספיקו לראות, כמו מעוף של ציפור או חרק מסויים.

תופעות של עץ פרזיטי שמתלבש ומטפס על עץ ראשוני, ומעתה -; משולבים ומתמזגים - שורשיהם נאבקים על מקורות המזון והמים בקרקע, וצמרותיהם -; על קרני השמש. אנו מתקדמים בשקט ובהקשבה לסביבה, כאשר ריקרדו יודע מי ומה צפויים איפה, אף כי אין ביטוח...

אנו מאזינים לדואט של טוקאנים (הגזע המקומי), וצופים במעין תרנגול הודו מקומי (GWAN) שעומד במרומי צמרת עץ גבוה. קריר, נעים, אבל לח מאד.

משפחת קופי שאגן ( מכרינו מגואטמלה) מקפצת בין העצים. ריקרדו גורר איתו משקפת גדולה על חצובה -; ממקם אותה במהירות ומתוך נסיון רב, ומאפשר לנו לצפות בפרחים או עופות שקשה לראותם -; כך שנוכל להתרשם.

הגענו לגשר תלוי בהמשך המסלול עומס מותר: 10 אנשים בלבד -; וממתינים בסבלנות עד שקבוצה אחרת יורדת ממנו. מן הגשר רואים בבירור את אפקט העננים: אנו בתוך ובגובה הצמרות -; וכל החלל שמסביבנו אפוף ערפילים, מראה מיסטי (תרתי משמע) לחלוטין.

 

בסיום המסלול -; אנו חוזרים למרכז המבקרים, ורואים צופיות רבות מגיעות לנקודות האכלה תלויות.

ולפתע: התרגשות. מדריך אחר שהגיע עם קבוצתו אומר לעמיתיו כי הצליח לראות קצאל -; הציפור הלאומית של גואטמלה, שיש לה נוכחות בכל מרכז אמריקה, ממש ליד מגרש החנייה. ריקרדו אוסף אותנו במהירות -; אנו מגיעים, ואכן מצליחים לראות את הציפור הצבעונית והמרהיבה הזו.

חוזרים למלון להפסקת צהרים. אנו יוצאים לאכול, ומוצאים במרחק של 100 מ' מהמלון מסעדה ששמה "אטמוספרה", שמנוהלת ע"י צמד אחיות צעירות, נאות ומאירות פנים, אוכל טוב, אינטרנט חופשי לסועדים שבאים עם לפ טופ שלהם, בהחלט תגלית.

אחרי הצהרים הסעה לאתר בו מתבצע ה- skywalk. הנועזים גולשים באומגה מגובה עצום, הפחות נועזים -; במקרה זה, אנחנו -; יוצאים למסע של כשעתיים על רצף של גשרים תלויים בגובה צמרות העצים.

תוך כדי הליכה אנו רואים את גולשי האומגה, וגם שומעים את הצעקות "מניסות הפחד".

בסיום הטיול הרגלי, שהיה מהנה מאד, פגשנו את הגולשים, חלקם גם מבוגרים מאד -; שהיו רוויי אדרנלין והתרגשות. התמונות שלהם, מצד שני, משקפות את הפחד ...

בערב חזרנו ל"אטמוספרה". לחוזרים -; הנחה של 15% בארוחת הערב...

נפרדים ממונטה ורדה -; ויוצאים לדרך שתימשך כ- 4 שעות למנואל אנטוניו, שמורה על חוף האוקיינוס השקט. בדרך -; מלת"ר, אבל עם היצע גדול ומגוון .

בדרך אנו עוצרים על גשר מעל נהר לא גדול ודי יבש בעונה זו. למטה -; להקת קרוקודילים אימתניים בתנועה איטית ועצלה, אבל ...

ממשיכים -; מגיעים לעיר קפוס (QUEPOS) שבשולי שמורת הטבע, ולמלון פאראדור שמחוץ לעיר -; צופה על השמורה.

מזג האוויר חם ולח מאד. המלון -; ריזורט יפהפה. החלטנו לקחת את אחה"צ בנינוחות במלון, תחת מאווררים ובריזה.

אחה"צ ולקראת ערב- ברקים, רעמים, גשם זלעפות -; שגרתי כאן, ובכל זאת -; מעבר חד. מתחיל להתגלגל הרעיון שאולי נוכל -; מחרתיים -; בדרך חזרה לסן חוזה -; לעבור שוב דרך פארק פואז בנסיון נוסף לראות וולקנו רציני (המרחק לסן חוזה אינו גדול).

23/2

יוצאים לטיול שיט במפרצים והתעלות של האי דאמאס (חברת "טוקאנס ...").

בדרך אנו עוברים ליד מטעים של דקלי שמן. ההסטוריה: חברה אמריקאית -; בשם המפורסם "צ'יקיטה בננאס" - שתלה כאן מטעי בננות. שנה אחת היה גשם רב מדי -; ושורשי הבננות נרקבו. הם עקרו אותן, ועברו לדקלי השמן.

המדריכה שלנו צעירונת, אבל רצינית מאד. היא מתדרכת אותנו לגבי התמרחות בקרם שיזוף ובדוחה חרקים -; ומבקשת שנעשה זאת בטרם השיט, כדי שהריח של התכשירים לא יפריע לבעלי החיים שבהביטאט אליו אנו נכנסים .

הנושא של שמירת הסביבה ואיכפתיות מהסביבה עבר כחוט השני לאורך הטיול שלנו בקוסטה ריקה. יש מודעות, יש חינוך, וזה נושא פירות. המדינה מרהיבה בנופיה, וגם בנסיעה בין פארקים ואתרים אינך מוצא זיהום ומזבלות שמאפיינות את העולם השלישי וגם למעלה ממנו ...

שיט איטי, מוסבר היטב, כולל תצפיות על שני צידי התעלות. אטרקציה ראשית: קופים לבני ראש שמתיידדים עם המבקרים, וחלקם אפילו קופץ אל הסירות ומהן -; בציפיה לקבל משהו לטעום...

המנגרובים הם צמחים ששורשיהם במים. ראינו כמה סוגים: מנגרוב אדום -; רואים את "קני הנשימה" שלו. מנגרוב אננסי -; מפרקים את העלה שלו ומגלים גרעין שנראה כמו לב. מנגרוב שחור -; עליו לחים ומלוחים -; פולט את עודפי המלחים (כאן שפך נהר לים, ולכן יש ערבוב מים).

המנגרובים חיוניים, כי הם שומרים על קו החוף מפני סערות הים. נזקי "קטרינה" בניו אורליאנס לא היו קורים בעוצמה כזו אלמלא הורידו שם את כל חורשות המנגרובים. הם משמשים אתרי קינון והטלה לדגים מהאוקיינוס, שלאחר הלידה -; חוזרים לים.

חוזרים לחוף, וממנו לארוחת צהרים (כלולה...) במסעדה שהקימה חברת התיור המקומית במתחם המשרד והמוסך שלה. האוכל -; בהתאם, אבל השתיה -; מיצי הפירות -; מצויינים.

בדקנו ישירות עם הפארק הלאומי פואז ומסתבר שהיום יש פעילות מסויימת בהר הגעש והפארק סגור, אבל מחר הוא צפוי להיפתח עם מזג אוויר סביר לגמרי, ובלבד שננסה להגיע לפני 11 בצהרים.

היות וחברת "טוקאנס ..." היא גם זו שאמורה לספק לנו מחר את ההסעה ממנואל אנטוניו לשדה התעופה הבינלאומי באלחואלה / סן חוזה, נכנסנו למו"מ איתם על הקדמת היציאה ממנואל אנטוניו לסביבות 7:30 בבוקר (במקום 11) -; לסטות בדרך לסן חוזה לכיוון הר פואז -; לשהות שם כשעה, ואז להמשיך לשדה התעופה. בתום הבירורים סוכם על תוספת של 70 דולר לכולנו עבור השינוי -; סביר בהחלט.

אחה"צ תוכנן טיול רגלי בשמורה. בהתייעצות פנימית החלטנו לוותר: זהו שיא החום כאן, אנו די עייפים במצטבר בסוף הטיול, ומצפות לנו ממחר יממה וחצי מעייפות בהחלט של טיסה הבייתה.

בערב - ארוחת ערב במיטב המסורת של מסיבת סיום טיול -; במסעדת המלון, באווירה נעימה, אוכל טוב, ומצב רוח טוב.

כמתוכנן -; יוצאים ב- 7:30 בבוקר. הנסיעה ארוכה, הכבישים צרים ואיטיים, ואנו במתח לקראת ההגעה להר. האם כל המבצע והטירחה יישתלמו לבסוף? האם נדביק את ענני הצהרים שמאיימים על הראות?

מגיעים לכניסה לפארק קצת אחרי 11: מזג אוויר יפה, עשרות מכוניות, מאות מטיילים. מחנים את המיניבוס, משלמים 20 דולר כניסה לכ"א, ופותחים בצעידה מזורזת של כ- 800 מ' במעלה הדרך לכיוון הלוע.

מגיעים -; והלב מתרחב: שמש בהירה מאירה לוע רחב, מלא מי גשם במאגר תכול -; ירוק, וענן לבן מיתמר ממנו. בשולי הלוע משטחים שחורים של לבה קרושה.

העין והמצלמה לא יודעות שובע -; ואנו מבקשים ממישהי לצלם עבורנו את תמונת סיום הטיול -; ארבעתנו על רקע הלוע. הצלחנו, ולא נחזור הביתה מאיזור עתיר פעילות וולקנית בלי לראות דוגמה חיה ואמיתית של התופעה.

בצד אנו רואים את נהגנו -; גם הוא באופוריה , מסתבר שגם הוא פעם ראשונה כאן... אנחנו סיפקנו לו את ההזדמנות.

עוברים דרך מרכז המבקרים -; כמה סרטוני הסבר על התופעות הוולקניות, ויוצאים.

נוסעים לשדה התעופה -; ומגיעים תוך שעה.

בטיסה חזרה שודרגנו כולנו למחלקת עסקים על בסיס הנוסע המתמיד של איבריה (איבריה פלוס) שאורגן לנו ע"י משרד "קולומבוס" -; ביוזמתם.

הטיסה הארוכה (מעל 9 שעות) למדריד עוברת בנעימים (מאד...) , ואחרי שלב של זיהוי מזוודות באל על לטיסת ההמשך ארצה -; ממריאים הביתה.

1. סה"כ - יופי של טיול - תפקוד לוגיסטי והדרכתי טוב של כל הגורמים ב- 3 המדינות, תמיד חיכו לנו בזמן ובמקום - עם רכב מתאים, ובמאור פנים. התוכנית בגדול הייתה הגיונית, וזרמה היטב. למעט 2 מקרים - היו כולם (מדריכים ונהגים) בסדר ומעלה.

2. היו לנו 3 טיסות עם זמני קונקשן קצרים - בס"ג של שעה + : אמנם לא נפלנו - אבל מנסיון בשטח - זה רק מזל. זו יכולה להיות בעייה גדולה, וכל סבב כזה היה מלווה במריטת עצבים. במצב ההתנהלות כיום בשדות התעופה - איחור בטיסה הראשונה ותורים בלתי נגמרים בביטחון - ואיבדת טיסה. היום מעבירים אותך בדיקות ביטחון גם אם אתה בקונקשן ! יש לקחת בחשבון שלנוסעים לא צעירים לא קל לרוץ בשדות התעופה מקצה לקצה עם מטען יד, למשל במכסיקו סיטי בגובה 2400 מ' ...

3. מלונות: המלון anna comfort inn בקצלטננגו / גואטמלה -; לשכוח ממנו. המלון פרדור סן חואן דיוס בסן קריסטובל מוגדר 5 כוכבים - אבל רק בגלל מורשת ואווירה. סטנדרט החדר לא גבוה למרות הקסם הסביבתי . היה בסדר - אבל אלו ממש לא 5 הכוכבים של קיורו ארינל - שהוא באמת מדהים... שאר המלונות היו בסדר גמור.

4. טעימה של ק. ריקה ב- 5 ימים אפשרית בהחלט - אבל בגלל נזילות מזג האוויר, ולמי שאינו תרמילאי עם אינסוף זמן וסבלנות - אולי נכון להכין 2 חלופות של סבב: אחת כמו שלנו - סן חוזה - פואז - ארינל - מונטה ורדה - מנואל אנטוניו - סן חוזה, והשניה - בכיוון הפוך. היות וביטול מלונות די אפשרי עד יום קודם, ועם תקשורת כפי שיש כיום - אפשר לבחור ולהפעיל את החלופה המתאימה לפי תחזית עדכנית של מזג האוויר. האילתור שלנו עם הר פואז הצליח : באופן כזה כוסה גם נושא הוולקנוס - שהיה על סף אכזבה כללית ...

5. הסדרת הנוסע המתמיד של איבריה (איבריה פלוס) הוכיחה את עצמה מעל למשוער. זה לא מובטח לכל אחד, כמובן, אבל זו השקעה שאינה עולה כסף, ויש סיכוי... כירטוס מוקדם באיבריה איפשר לבחור ולשריין מקומות -; לטיסות הארוכות -; שווה.

6. בסופו של דבר - רובו הגדול של הטיול היה בפועל פרייבט. למעט הסיור ביער העננים במונטה- ורדה בו התחברנו עם רביעייה אמריקאית חביבה, וכמה איסופי הסעות מרוכזים - גם מה שתוכנן כהדרכות קבוצתיות היה פרייבט, בגלל העובדה שבאנו בעונה עם מיעוט יחסי של תיירים. מותר גם ליהנות ממזל טוב...

7. בסה"כ - היה מרתק ומהנה, וגם את האירועים הפחות נעימים אנחנו לוקחים כחוויות וכחלק סביר מטיול במדינות כאלו. להתראות בטיול הבא.