הטיול לאוזבקיסטן - ליבה של דרך המשי

הטיול לאוזבקיסטן - ליבה של דרך המשי
סוכות תשע"ב, 11-20/10/2011
 כתב וצילם:אהוד פ.

פתיחה

הטיול הזה לליבה של דרך המשי נהגה כבר לפני מספר שנים, ובחצי השנה האחרונה החל להתממש. מסגרתו ותוכניתו הוצעו ע"י חברת "מסעות",והוא הובל ע"י מירי מחברת ר.פ.א. פורט. אנחנו היווינו תת-קבוצה עצמאית, תחת מסגרת כוללת של קבוצה גדולה יותר שמירי הובילה. בכל מקום נהנינו מרכב נפרד ומדריך מקומי, אבל את ה"לג" - ים הגדולים (טיסות, וכמה קטעי נסיעה) עשינו ביחד עם הקבוצה הגדולה, מסיבות לוגיסטיות בעיקר. אוזבקיסטן היא מדינה עתירת הסטוריה ומורשת, פרי ישיבתה במרכזה של דרך המשי. נמצאים בה כמה מצמתי הדרכים החשובים של נתיב הסטורי זה, ובהן ערי מחוז ומרכזי שלטון מפורסמים של תקופות החאנים והאמירים הגדולים -; כמו סמרקנד, בוכרה וחיווה. ערים אלו ומורשתן התרבותית וההסטורית היוו את מוקדי הביקורהעיקריים שלנו. אוזבקיסטןזכתה בעצמאות מחודשת בשנת 1991 במהלך התפוררותה של ברית המועצות הקומוניסטית לרפובליקות האם. מנהיג אותה מאז הנשיא איסלם קרימוב, שהיה לפני כן מזכיר המפלגה הקומוניסטית האוזבקית. השלטון המרכזי דיקטטורי במידה רבה, ולמרות היותה בגדול מדינה מוסלמית -; יש הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, עד כדי כך שהפולחן השוטף אסור בראש חוצות, וכל נסיון לקדם את האיסלאם לכיוונים פוליטיים נבלם ביד ברזל. כתוצאה מכל אלה -; הייתה תחושת ביטחון אישי מלאה במהלך הטיול. ארץ זו, ש חייםבה כ- 28 מליון תושבים, רובה מדבר. היא עתירת מחצבים -; והיא, לדוגמה, מיצרניות הזהב הגדולות בעולם (והליצנים אומרים שיש לכך ביטוי בשיניים התותבות הנראות מכל עבר ...). יש בה תהליכי פיתוח רחבים, כולל תוכניות גדולות לשיפור התפוקות החקלאיות ע"י מפעלי השקייה שונים, אבל עדיין תשתיותיה הן "ככה וככה". באוזבקיסטן הייתה קהילה יהודית גדולה במשך מאות שנים, שתפסה מקום מרכזי בחיי המסחר והכלכלה שלה, בעיקר בבוכרה. במשך השנים, ובמיוחד בשלושה גלים: בראשית המאה ה- 20 ובשנות ה- 70 וה- 90 שלה -; עזבו רוב היהודים את המדינה, וכיום נותרו בה מאות בודדות. גם פרק הסטוריה זה היווה יעד לביקורנו. מזג האוויר מדברי קיצוני: בקיץ בטשקנט גם 50 מעלות, ובחיווה -; אפילו יותר. יש פרקי חורף קשה מאד, כולל שלג -; אבל הם קצרים. עונת הסתו היא לכן אידיאלית לביקור. המטבע: סום. כ- 1700 סום לדולר בשער הרשמי נכון למועד ביקורנו. לאורך הטיול שער ההמרה המקובל והנוח היה 2000 סום לדולר. הסום עובר לסוחר, אבל הדולר -; יותר... סיפור הטיול שלהלן הוא החווייה שלנו, בטיול שלנו, עם המדריכים שלנו. הוא כרגיל משלב כרונולוגיה של הטיול, יחד עם דברים ששמענו ממדריכינו או שחווינו "תוך כדי" -; אישית וקבוצתית, כפי שרשמתי בפנקס בזמן אמת. פה ושם השלמתי מידע מחומר שקראתי -; בעיקר דיוק בכתיב של שמות ומקומות. בתוכו משולבות תמונות שצילמתי במהלך הטיול.

 11/10
המראנו בשעות הערב ב"אוזבקיסטן איירווייס". כארבע וחצי שעות טיסה -; לשדה התעופה בטשקנט הבירה. טשקנט -; במלעיל -; כפי שלמדנו בהמשך.

 12/10
נחתנו ב- 5 בבוקר לערך. כאן התחילה החווייה המיוחדת של שדה זה -; ביטוי אותנטי לביורוקרטיה במיטבה. תור ארוך ואיטי לביקורת דרכונים, כאשר אנו מסודרים בשורה, לפי סדר שמותינו בויזה הקבוצתית: האחרון אוסף את הויזה לאחר שדרכונינו נחתמו. לאחר החתמת הדרכונים -; תור נוסף, ארוך ומעצבן: הפעם למכס. המזוודות עוברות שיקוף, ואנו מוסרים את עותקי ההצהרות שהוכנו מראש. אחד מוחתם ונשאר אצלינו, ואותו נחזיר ביציאה בתום הטיול. סוף סוף -; אנחנו בחוץ.
 השעה אחרי 7 בבוקר, ואנו די עייפים לאחר ליל טיסה ותהליך כניסה מתיש. בחוץ אנו פוגשים את מדריכתנו גליה -; אנגלית במבטא רוסי, שמביאה אותנו למיניבוס. מגיעים למלוננו -; "טשקנט פאלאס". המלון חביב, נוח, לא מפואר אבל פונקציונלי. ארוחת בוקר קלה, והולכים לישון כשעתיים - לצבור קצת כוח. לקראת 12 בצהרים אנו נערכים לסיור בטשקנט עם גליה. העיר גדולה, כ- 2.5 מליון תושבים, פרוסה על כ- 320 קמ"ר. מקור שמה הוא במילה טורקית המתארת אבן טורקיז. העיר ירוקה, נקייה, ונראית ריקה. ההסבר: רבים רבים עובדים בחוץ, לפרנסת משפחותיהם, כי המצב כאן לא משהו. ( כשחזרנו בסוף הטיול לעיר שוב -; היא נראתה עמוסה מאד עם תנועה רבה, כך שיש פה סתירה שעדיין לא התיישבה). טשקנט נמצאת בצפון אוזבקיסטן, חצי שעה מהגבול עם קזחסטן. ככזו אינה מתאימה להיות בירה, שאמורה להיות מרכזית יותר, כמו בוכרה או אפילו סמרקנד -; כפי שאכן היו בהסטוריה. מצד שני -; זו הייתה החלטה סובייטית, שנשמרת עד היום.
המוזיאון לאמנות עממית. שטיח עם השפעות פרסיות. דוגמאות לאמנות עממית מכל הסוגים: קדרות, אריגה, ריקמה, עץ. שטיח הסוזנט -; אייטם שילווה אותנו לאורך כל הטיול, מהמילה הפרסית סוזה = מחט.

 
 בית אוזבקי טיפוסי חולק לשניים: הנשים היו ממוקמות בחלק אחד ובו עבדו (רקמו, ארגו) והגברים דאגו לכלכלת הבית, כמו בישול למשל. גם כיום ישנם 12 סגנונות אריגה, לפי 12 המחוזות של אוזבקיסטן. שטיח בוכרי -; שמש, שמים, פרחים. ע"פ המסורת המוסלמית -; ללא בעלי חיים ואנשים. שטיח משחריזאבז (מחוז הולדתו של האמיר טימור) -; עבודה ברמת פרטים גדולה. בסגנון סמרקנד -; הותירו חלקים לא מושלמים, כדי להדגיש את העובדה שרק האל מבצע עבודה מושלמת.



 תלבושות: צ'אפאן- חלוק מסורתי. חלוק מסורתי כמו חיג'אב -; מאד יקר. סטנדים רב -; מצביים מעץ להנחת ספרים. תצוגות של כיפות משלוש הממלכות העתיקות: קוקאנד, חיווה בוכרה. כיפות נשיות מעמק פירגאנה.
בדרך ליעד הבא גליה נותנת רקע. בתקופה הקומוניסטית נאסרה פעילות דתית כלשהי. מ- 43 ניתנה רשות לפעילות דתית מוגבלת. הדור הצעיר יצא אתאיסט. העצמאות (מוסטאקיליק) הושגה ב- 1991. הדת הותרה, ואז החלו פיגועים ופעילות טרור של מוסלמים קיצוניים. מ- 1999 הוחל משטר פיקוח הדוק. אפשר ללכת למסגד, אבל ללא טקסים דתיים במקום חיצוני, וללא תלבושות כמו רעלות וכדומה. האיסלאם נכנס לכאן במאה ה-8, ובמאה ה- 10 כולם כבר היו מוסלמים. לפני כן היו פה גם בודהיסטים, נוצרים, וגוונים דתיים נוספים.
תצוגה קרמית -; במיוחד של קדר בשם רחימוב, שפריטים שלו הגיעו גם למוזיאון ההרמיטאז'. בתצוגה -; נציגות לסגנונות מאיזורים שונים. בית אופייני -; מעוטר ביותר. בחוץ קיר מעוטר, שנשמר יפה בגלל היובש. מגיני הדוד שנראים פה אינם מייצגים מוטיב יהודי אלא רק צורה סימטרית פופולרית. חלקו התחתון -; שיש אליבסטר (בהט), למעלה -; אבן גיר. בגלל החום -; משתמשים בצבעים קרים (כחול, ירוק). ציור קיר של תמונה משפחתית, נשים רוקמות את הנדוניה שלהן. חאון אטלס -; משי המלך. ציור של סיפור עתיק על מלך, בנותיו ומחזריהן.

 

 מלת"ר (קיצור שהגיתי ל"מלכודת תיירים") עם "הצגת" עבודת אריגה ( שתיפסק מיד כשנצא...).
"בית אתני אוזבקי". איצ'יקארי -; חלקו הפנימי, טאצ'קארי -; חלקו החיצוני. בחיצוני אנו רואים את הספה / במה המוגבהת עם כרי ההסיבה (אותה נפגוש לרוב בהמשך) , עליה מסבים לארוחה בחברותא. קנקני נחושת שנקראים קום- ג'ם ( קומקום שלנו?). תכשיטים נשיים, עם אלמנטים נגד עין הרע. הנשים דאגו לענוד הרבה בכל רגע נתון. מדוע? באיסלאם תהליך הגירושין פשוט: הבעל אומר 3 פעמים "מגורשת", והיא בחוץ. אבל יכולה לקחת איתה רק את התכשיטים שעליה באותו זמן. לכן -; ליתר ביטחון... אנו יוצאים להכיר את הרכבת התחתית של טשקנט, ויורדים לתחנה הקרובה. אסור לצלם -; חשש מפעולת טרור. בתחנה -; מחווה לתוכנית החלל הרוסית: תמונות ענק אפורות -; שחורות של הקוסמונאוטים המפורסמים, ובהם : גגרין -; האדם הראשון בחלל, טרשקובה -; האשה הראשונה בחלל. נסענו עד תחנת צומת גדולה ("באלישר נובאי") והחלפנו רכבת לתחנת "פחטקור" (קוטף הכותנה). יצאנו לכיכר אמיר טימור באיזור מרכז העיר. בליבה -; פסלו של האמיר טימור לנג. הפסל הוא פשרה הסטורית שלאחר העצמאות המחודשת. לפניו היה שם פסלו של קרל מרקס, לפניו -; סטלין, ולפני העידן הקומוניסטי -; פסלו של הגנרל (הגרמני) מצבא הצאר הרוסי קונסטנטין קאופמן, האיש שקבע עובדות רוסיות בשטח מול החאנים. בלב העיר גם מרכז כנסים מודרני בצבע לבן, והבנק הלאומי -; מבנה עגול, ישן, קלאסי. עוצרים ויורדים לראות את האנדרטה לזכר פעולות השיקום וההתאוששות מרעידת האדמה הגדולה באפריל 1966, שיצרה חורבן והרס גדולים מאד. בצידה -; אבן ועליה התאריך ושעת הרעש, ובמרכזה -; פסל ענק, בסגנון הקומוניסטי הריאליסטי, של דמויות רבות עוצמה.

 
 בהמשך הנסיעה גליה מספרת, בתשובה לשאלות,כי משכורת מורה: כ- 200 דולר לחודש. שכר הלימוד באוניברסיטה: כ- 3000 עד 4000 דולר לשנה. העיר מורכבת מרבעים בעלי "צבע" אתני, הקרויים "מחלות". "מחלת" קשגר -; השכונה בה מרוכזים התושבים מהמוצא הקשגרי (סינים) שהורשו לגור כאן. ג'ומה מסג'יד -; מסגד גדול ומפואר -; ע"ש האימאם חזראטי. נבנה ב- 2007. הגדול ביותר בטשקנט. אסור לנשים להיכנס אליו. בחזית -; השעונים לציון חמשת מועדי התפילות היומיות. האיסלאם כאן שונה מהותית ממה שמוכר לנו. יש תנודות בעוצמת האמונה -; בעקבות תהליכים הסטוריים שונים. למרות הקומוניזם -; לא הצליחו לדכא את העניין לחלוטין. בעמק פירגאנה שמדרום מזרח לעיר -; מאד דתיים (ושם גם החלה התסיסה הטרוריסטית שדוכאה בהמשך).


 בחזית -; עמודי עץ, כל אחד מיוצר מעץ אחד שלם, ומגולף. בעמודים סדקים לא מבוטלים... בפנים שתי מדרסות עתיקות מהמאה ה- 15. מדרסת ברקון -; הפכה לבאזאר ובו חנויות ודוכנים קטנים -; ולא זולים.
הגענו לבאזאר הגדול של טשקנט -; ובו מכל טוב: דוכני אוכל -; פירות, ירקות, תבלינים, מנגלים מעשנים בשפע ועליהם שיפודים, בעלי מלאכה -; כמו סנדלר חביב שפגשנו, ודוכני בגדים, נעליים ושמונצעס בלי סוף.


קנינו וטעמנו בהנאה לחם (נאן) טרי וחם שנאפה במקום. אחדים מאיתנו סעדו את ליבם בשיפוד, לחם ושתיה.

 
שבנו למלון. ארוחת הערב שהוזמנה עבורנו במסעדה, עליה ניתן לומר במקסימום "ככה". המלצרית חביבה ואדיבה, אבל האוכל ... רובנו גם נזהרים באוכל המוגש. עם המרק שמבושל היטב אין בעיות. חוזרים למלון מוקדם יחסית: אנו עייפים לאחר ליל טיסה קודם, ומנוחה קלה בלבד בהגעה. למחרת בבוקר מתוכננת השכמה מאד מוקדמת ( סביב 3:30 בבוקר) כדי לצאת לטיסת הבוקר לחיווה.

 13/10
השכמה מוקדמת מאד. קפה ומשהו לטעום מחכים למטה. המזוודות תסענה בדרך היבשה לבוכרה, בעוד אנו טסים -; עם תרמילי גב בלבד - לשדה התעופה אורגנץ', שממנו נסיעה בת 3/4 שעה באוטובוס לחיווה. בחוץ קר מאד -; ואנו משתמשים לראשונה במעילים שהבאנו. טיסה בת שעה -; נוחתים, ונוסעים לשער הכניסה המערבי לעיר. שם אנו פוגשים את מדריכתנו להיום - אינז. בחורה צעירה וחביבה ביותר ממוצא טטארי, נשואה ואם לילד קטן. חייכנית, עם חוש הומור, משרה רוח טובה מיד מההתחלה ולאורך כל היום. אנו מתחילים ליד מפת קיר גדולה של דרך המשי -; כדי להבין את התמונה הכוללת, ואת מקומה של חיווה במארג הזה. זהו איזור ממלכת חורזם ( אחת משלוש הממלכות שפעלו במרכז אסיה -; השתיים האחרות הן קוקאנד -; איזור סמרקנד / טשקנט, ובוכרה). שלוש ממלכות אלו אוחדו ע"י הקומוניסטים לאוזבקיסטאן של היום.

 
 ליד השער - פסל גדול של המדען המתמטיקאי בן המאה ה- 15 אל-חוריזמי, בן האיזור, בו מתגאה אוזבקיסטן עד היום. הנ"ל פעל וכתב בבגדד, והמונח אלגוריתם מוצאו מעבודותיו.

 
מול מפת העיר -; אינז מסבירה. האיזור ההסטורי של חיווה שהוא מענייננו סגור בתוך חומות העיר העתיקה. החומות תלולות, מה שמקשה על צרים כלשהם. בקדקד החומה -; תא ובו אש תמיד. בעבר הכניסה הייתה דרך גשר, שלעת ערב היו מקפלים אותו, ושערי העיר היו ננעלים. בעיר הפנימית פעלו עשרות מדרסות. כיום - בפנים גרים העשירים, בחוץ -; היתר.
 
נכנסים בדרבוזה (שער) המערבי. שערי העץ הם בני 150 שנה. מקור השם חיווה הוא בצמד המלים "היי -; וואה" -; שפירושם מים קרים, אותם השמיעו בוני העיר שחיפשו מי התהום - בהגיעם אליהם. מיד בכניסה - דוכנים וחנויות, בעיקר תיקים, שטיחים וכובעי פרווה למיניהם - שמתאימים לקיץ ולחורףבגלל טיב הבידוד התרמי שלהם. לכובעים צמודים גם מנהגים שונים, כמו זה שלפיו אביה של נערה שהגיעה לפרקה משליך אותו 7 פעמים על דלתו של חתן אפשרי כהצהרת מוכנות לנישואין ... חנויות - בתוך החללים המקוריים עם דלתות משוחזרות.

 
ככלל -; אין פעילות לימודית במדרסות כיום, והן הוסבו לצרכים שונים, כמו מלון אותו אנו פוגשים מימיננו כבר בתחילת רחוב הכניסה, או בתי מלאכה, מסעדות וכדומה. קירות המבנים עבים מאד -; כ- 1 מ' -; מה שמקנה להם יכולות בידוד, וגם כשבקיץ בחוץ יש 55 מעלות -; בפנים 20 מעלות בלבד. כאן פגשנו לראשונה את תשלום 500 הסום ( בערך 1 שקל) עבור שימוש בשירותים, שכאן עוד היו סבירים, אבל במקומות אחרים - ישמור האל ... בחצר "מדרסת המלון" ערוגות בזיליקום -; ריח טוב וגם יעיל נגד יתושים. במדרסות היו 3 קטגוריות גיל. "עממי" -; עד גיל 12-13. "תיכוני" -; מגיל זה ולמשך כ- 5 שנים -; בהם למדו חצי יום לימודי דת, וחצי יום מלאכה / מקצוע לפרנסה בעתיד. "קולג'" -; אותו החלו כבני 20, בוגרים מספיק, ולמדו הן לימוד דת (קוראן, פרשנים) והן מקצועות חיצוניים כמו מתמטיקה , מוסיקה, מדעים וכדומה. לפי המקצוע - סיימו לפעמים אפילו אחרי 15 שנה -; בגיל 35 לערך. בכל הקטגוריות שולבו גם ילדי עניים מצטיינים -; שזכו למלגות. שפת הלימוד הייתה ערבית, ולפעמים גם חורזמית -; שהיא שפה עתיקה מאד. בכל חדר גרו 3-4 תלמידים, והיום הוא מהווה חדר מלון (קטנטן).

 
לדברי אינז -; בחוצות העיר ניתן לפגוש שלל פרצופים משלל מוצאים: הודים, טטארים, פרסים, רוסים -; וכמובן מעורבים. הסיבה העיקרית: בגלל שוק העבדים הפעיל שהיה בעיר, אפילו עדיין קרוב לסוף המאה ה- 19 , עד שהופסק עם הגעת הרוסים ! בהמשך הרחוב אנו פוגשים אחד מ- 8 המינארטים (מגדל תפילה שמתנשא ממסגד) שנותרו בעיר. בסיסו רחב מאד, אבל החרוט נקטם בגובה 29 מ' בלבד. פולקלור: הכוונה המקורית הייתה לבנות לגובה שממנו השליט יוכל לראות את בוכרה ( במרחק 450 ק"מ ...). הבוכרים שיחדו את האדריכל שיבוא לבנות אצלם משהו גבוה עוד יותר. משנודע לשליט חיווה - הורה להרוג את האדריכל בסוף הבנייה, ולכן זה עיכב את הבנייה כל שיכול היה.

 
ממשיכים לארמון מלך חיווה -; המבצר הישן, "קוחנה ארק" בשפתם. משמאל לכניסה -; בית הסוהר, שם נעצרו גם כאלו שהפרו את העוצר שהוכרז עם חשיכה. "תנאי השהייה" כאן נראים ממש לא משהו: אזיקים, אמצעי ענישה. בצד -; טאנדר ( טנדורי ) -; תנור אפייה ללחם, כמו טאבון. לאחר הכניסה -; במה חיצונית עליה ישב השליט בדין. לכל מדרסה בפנים -; עיטורים משלה. חדר משפט פנימי -; עם כס השליט, ולו 3 כניסות: אחת למלך, שניה לאצולה ושלישית לעמך. בחורף חיממו את הריצפה עם עשן מעצים שהובערו מתחת לריצפה. תאורה -; נרות. אולם ובו מוצגים ועתיקות מהיסטוריית המקום. גלגל מים ועליו דליים -; שמסובב גמל, להעלאת מים מהנהר הגדול (אמו דריה) לתעלות שהובילו מים לכיוונים ולצרכים שונים. היו כ- 60 אלף גלגלי מים כאלו לאורך הנהר באיזור זה, ועוד לפני כ- 60 שנה ניתן היה לראות גלגלים כאלו בשימוש. מוצגי כסף -; מטבעות ושטרות. שטרות ממשי -; כאשר רק מצביאים מנצחים יכלו לקבל שטרות עם דמויותיהם עליהם. ממשיכים למסגד עם נישת תפילה והתייחדות. הקישוטים -; לא צורות גיאומטריות קוויות, אלא צורות מסתלסלות אינסופיות (ערבסקות). תכנון כזה -; נמצא רק פה. כתובות בערבית -; קליגרפיה.

 
נכנסים לחנות של צעיר שמציג את עצמו כיהודי -; ומציע סוזנטים (שטיחים ושטיחונים). כשאנו שואלים למיקום הקהילה המקומית או בית הכנסת -; הוא מתחמק, בטענה שזה סודי בגלל ענייני הפולחן והשלטונות. הבנו... עוברים דרך מתחם טבונים בחוץ, ובו "הצגת" אפייה לתיירים ע"י אישה מקומית. מחיר הלחם המוצע מופקע בכל אמת מידה, ואנו מוותרים -; בגלל העיקרון ולא בגלל הערך המוחלט. אבל -; עוד נחזור לכאן.

 הרחוב הישן המקורי שלא שופץ -; עם עקבות המרכבות החרוצים בו. ילדים עוברים עם תלבושת ביה"ס- חליפה ועניבה. מוסיקה טורקית ברקע, ובצדה מוסיקה חורזמית בת 3000 שנה, ריקוד חורזמי, כלי נגינה מקומיים. בשוק המקומי : דוכנים ורוכלים כצפוי, רעש, מהומה וזבובים. מגיעים לאיזור השער המזרחי ( פוליון דרבוזה) -; בדיוק ממול לשער בו נכנסנו בבוקר. ציר השערים הזה התלכד בדיוק עם דרך המשי הנכנסת לעיר, שהובילה לאורחן ( קרוואן סראי) שבו ניתן היה לארח עד 200 איש, עם בהמותיהם, עגלותיהם וסחורותיהם. מחוץ לשער -; מינארט בו ניתן להתפלל גם כיום. באיזור זה היה בעבר גם שוק העבדים.


חוזרים לצהרים למסעדה מקומית ביתית -; ליד "הצגת האפייה" מלפני כמה שעות. עבור 10000 סום לסועד ( = 5 דולר) קיבלנו סלטים, מים, פיצוחים ומנה עיקרית אחת: אורז ובשר וכיסוני דלעת ( מנטי). הכיסונים -; דליקטס אמיתי.
מגיעים למאוזוליאום פחלאבון מוחמד, איש אשכולות שמעולם לא נישא, והיה גם מתאבק ידוע שמעולם לא נוצח, למעט פעם אחת בה הפסיד בכוונה, כדי שלא לפגוע במישהו. המאוזוליאום שלו "אומץ" (מן המוכן...) ע"י האצולה המקומית, ובו קברי נכבדים נוספים. רובנו חולצים נעליים ונכנסים להתרשם ...
המסגד העתיק בעיר -; בן כ- 1000 שנה. 213 עמודי עץ תומכים בתקרה ללא חיבורים -; כולם שונים זה מזה בעיטוריהם. מכיל עד כ- 5000 מאמינים בו זמנית לתפילה. מיקום מיוחד לאימאם -; ממנו יכול היה לראות את כולם למרות פיזור העמודים, בעוד כולם שומעים אותו.

 
הגענו ל"חארם" -; ההרמון. אגף לנשים הרשמיות (הותרו עד 4 נשים) -; ולכל אחת דירונת משלה. באמצע -; אגף המלך -; מוגבה ומורם. אגף הפילגשים -; נפרד, בו התגוררו עד 5 בחדר. למלך היו נשים רשמיות ממוצאים שונים, חלקם -; נישואי תועלת מדיניים. השליט ביקר בדיסקרטיות, ולפי בחירתו, כל אחת מהרישמיות. אנו מתקרבים לסוף הסיור בעיר. יושבים לשתייה קרה ותה בצ'איחאנה ( בית תה) בקרבת השער המערבי. נפרדנו מאינז בתודות רבות , וגם תישרנו אותה בסכום כפול מהמקובל: היא באמת הפיקה לנו סיור מעולה בעיר, כולל ידע ומידע רב שסיפקה לנו -; הסטורית, חברתית ואתנית, והכל בסגנון לבבי וחביב. נוסעים לשדה התעופה באורגנץ', וממנו טסים באיליושין קצת חורק עם שני מנועי טורבו- פרופ לבוכרה. כשעה -; והגענו לבוכרה. איסוף עם הקבוצה הגדולה -; ולמלון "זרגרון פלזה". ארוחת הערב במלון -; כדי למנוע יציאה למסעדה מקומית (מסופקת?) בתום יום מתיש.

 14/10
יוצאים עם הקבוצה הגדולה לביקור בבית הספר היהודי בבוכרה. בדרך אנו רואים את העיר הגדולה מתעוררת לחיים. מנקות רחובות עם מטאטאי זרדים .


ביה"ס הוא ה"בייבי" של מירי, והיא עושה רבות -; בסיוע ובתשומת לב לתחזק אותו. ביה"ס בלב הרובע היהודי -; ובו כיום כ- 200 תלמידים. כדי לשמר מספר מינימלי של ילדים שיצדיקו קיום בעיני השלטונות -; ההרשמה פתוחה גם לילדים מוסלמים, ובשל שמו הטוב ורמתו של ביה"ס -; יש רשימת המתנה ארוכה. הצוות אינו יהודי -; אבל הוא מנחיל תרבות יהודית וישראלית, החל בשפה העברית, בהיבטים שונים של המסורת, וגמור בשירים וריקודים ישראליים. קבלת הפנים עבורנו מתקיימת בחצר ביה"ס, שם אנו יושבים על כסאות למול במה מוגבהת עליה מופיעים הילדים בשיר, אומר וריקוד. המורה למוסיקה מלווה ב-באיאן (אקורדיון כפתורים רוסי). הטקס מתחיל בשירת התקווה -; מרגש ביותר במקום זה. כולנו מצטרפים בכוונה רבה. בהמשך -; ההמנון האוזבקי, עם יד על הלב.

 
 שישו את ירושלים, שיר לסוכות (פטיש , מסמר ...). דקלומים: אני "אוחבת" את סוכות, 4 המינים, דגל ישראל ("כחול ולבן -; זה צבע שלי"). בגדי חג, כמה בנות בכחול לבן. ריקוד אוזבקי בתלבושות בוכריות מסורתיות, "שנה טובה -; לדוד גיבור ...", "הללוייה", ריקוד אוזבקי נוסף. נאום -; כולל תרגום , משפט אחרי משפט -; מצד מ"מ המנהלת. ובו גם איזכור תודה לנשיא קרימוב, שמחים לארח אתכם, תודה למירי, תודה לכם. אנו תורמים לביה"ס, ומחלקים את המתנות שהבאנו לילדים, ראשית למופיעים, ואח"כ גם בכיתות עצמן. חלק זה קצת מבולגן -; והחלוקה אינה מסודרת, במידה רבה "תפוס כפי יכולתך". ממול לביה"ס -; בתי הכנסת של בוכרה: ביהכ"נ ליום יום (יש מניין!), וביהכ"נ המיוחד לשבת וחג -; אליו נחזור בערב (היום יום ששי). בחצר -; סוכה.

 
אנו יוצאים לטיול בעיר עם מדריכתנו המקומית נילו-נופר. מיד ביציאה מהרובע, בכיכר המרכזית, אנו מתיישבים על ספסל אבן למול האגם- ומקבלים רקע כללי. לידינו עוברות נשים אדוקות מעמק פירגאנה, על תלבושתן המיוחדת.



 בקיץ -; הטמפרטורות עולות אל מעל 50 מעלות. בעיר כ- 300 מונומנטים, והיא הוכרזה כאתר מורשת עולמית לשימור ע"י יונסקו. בוכרה היא "רוח העולם" ( spirit ) בעוד חיווה היא ה"אישון" (pupil) שלו. שמה הקדום: נומיצ'קאן -; "עיר חדשה מוקפת חומה". נמצאו בה 3 שכבות הסטוריות של חומות -; בעליונה 12 שערים. כשגבנו אל הרובע היהודי ובאמצע האגם -; לפנינו מדרסת האח המאומץ, מימין מדרסה נוספת, ומשמאל -; מלון דרווישים. בוכרה הוא שיבוש המילה הבודהיסטית ויאה-חרה, שמשמעותה מקדש. בוכרה -; מקום האלוהים. מלון הדרווישים -; נישת תפילה יפה עם תבליטים בתקרתה.

 
 מדרסת האח המאומץ: רמת קולג'. רכשו -; כזכור -; לימודי דת ומקצוע. הגדולה ביותר במרכז אסיה. המבנה מבודד תרמית ונעים. משני צידי מסדרון הכניסה :מימין חדר הרצאות, משמאל מסגד תפילה. בתקופה הקומוניסטית הפך לארכיון, אח"כ לבית סוהר ולבסוף לקולנוע. המדרסה הנוספת -; שהייתה גם אורחן -; עד 1920. לא מבנה מדרסה קלאסי בגלל האורחן. על הכניסה -; ציור הפניקס -; סמל העיר, ולידו גם פרצוף, לא שגרתי. חצר פנימית : דוכני אמנות ומלאכת יד שלידם עובדים האומנים -; מציירים, רוקמים, מרקעים, וגם דוכני שמטעס ופיצ'פקעס. דוכן ריקמה -; ובו עובדות שתי בנות, תוך שהן משתמשות במספרים מעוקלות מיוחדות -; בדמות ציפור.

 
בפינת הכיכר -; פסל ברונזה של המולא הפולקלורי נאסר א דין רכוב על חמורו, הזכור גם לנו מהמחזמר בשם זה משנות החמישים בארץ ( "בבוכרה היפה ... אזרחים פיצחו נא בשיר ..."). כאן הוא נחשב גיבור לאומי -; שלקח מהעשירים בחוכמה ועורמה -; ונתן לעניים. הפסל -; יד אחת על חזהו -; כמברך בשלום (סלאם עליכום), מנופף בידו השניה -; בה הוא אוחז משהו. ע"פ האגדה - כל הזמן דיבר לעצמו, כי "רצה לדבר עם אדם חכם"...

 
אנו נכנסים לסדנה לייצור מריונטות. חומר הגלם - עיסת נייר ( "פפייה מאשה") ודבק, תבנית פרצוף, ייבוש וצביעה. משאירים חלל לאצבע ובשאר האצבעות מפעילים את הביגוד וה"גפיים" ומציגים. מגוון עצום, כולל תמונות שלמות על במות הופעה ( עלי בבא וארבעים השודדים, בבא יאגה, נאסר א דין). יקר מאד כאן -; ולא קנינו.

 
אורחן נוסף -; אחד מ- 60 שהיו בבוכרה, שהייתה הצומת המרכזית על דרך המשי. באורחן -; "שקע" מרכזי בו היו הבהמות, ומסביב -; מוגבהים -; חדרי המגורים והמסחר. סדנת משי. תעשיית המשי הגיעה לבוכרה כאשר האמיר טימור לנג שכנע סוחר יהודי להקים כאן תשתית לאומנות זו, ומאז היהודים התמחו בכך ולקחו על זה חזקה. צביעת המשי -; מחומרים שהופקו מצמחים. צהוב, למשל -; מבצל.
מגיעים לבאזאר עם השערים, שייסד עבדאללה השני: טאקי סאראפון -; המרכז המסחרי של החלפנים, ליד מלון אסיה. צומת של 4 רחובות. מסגד עתיק, מהמאה ה- 12. בתחילה שימש המבנה לעכו"מ, אח"כ לבודהיסטים (ויאה - חרה = בוכרה), אח"כ התחלק בפולחן בין יהודים למוסלמים, וכיום -; מרכז לאריגת שטיחים. קראוואן סראי נוסף, שהיה בית מסחר לכובעים, ולאחר 1920 (הקומוניסטים) -; קצבייה. היום -; חזר להיות שוק -; בעיקר לכובעים, לחורף -; פרווה, לקיץ -; כיפות רקומות, לחול ולחג.
ממשיכים החוצה -; חמאם, רחוב המשך לדוכנים וחנויות, קדרות, עבודות אמנות. הבאזאר הסגור הגדול של עבדוללה חאן -; הכי גדול במאה ה- 16. היום: באזאר השטיחים הגדול ביותר תחת גג אחד ( מלת"ר על !). נערה -; עד גיל 16 - הייתה חייבת לרקום לפחות 4 שטיחים. בכל אחד מהשטיחים המודגמים לנו רקומות הדיות של מוחמד מהקוראן. נופר הציגה לנו דוגמאות לטכניקת האריגה של השטיחים. ארוחת צהרים במסעדה ע"י האגם המרכזי. מכוונה מקורית למשהו קל + שתייה התגלגלנו (מצעד האיוולת) להזמנת בשרים (שיפודים מסוגים שונים) וסלטים. אוכל לא טעים בעליל, רובו לא אכיל, ויקר מעבר לציפיות. בקיצור: נפילה רבתי, ובאשמתנו המלאה...
נוסעים לארמון הקיץ של אמיר בוכרה האחרון. שני הרמונות: אחד לנשים הרשמיות, שני -; לפילגשים. החצר הראשונה -; הושלמהב- 1917, ובעל הבית נהנה מהארמון רק 3 שנים עד שהמהפכה הגיעה לבוכרה. שער קבלת הפנים -; מרכז הפגישות עם האמיר. הארמון כיום הפך למוזיאון. חדר ראשון -; מוזיאון שטיחים. כולל שטיחי גב סוסים. חדר השנה של האמיר אלים חאן. אולם האירוח הלבן -; נברשת ענק. מראות גדולות -; להגברת רושם הנפח והתאורה. בצידו השני -; חדר המתנה, עם עיטורים צבעוניים. חדר השחמט, עם ריצפת משבצות משיש -; שיחק גם על הריצפה. בין הקישוטים -; גם מגיני דוד -; גם יהודים השתתפו בעיצוב. חדר הנשפים: ללא שטיח, ריצפת עץ יפה. עמודים לבנים ועמודי עץ. אלים חאן למד עד גיל 13 בבוכרה, ואח"כ ברוסיה.ב- 1911 הפך לאמיר בוכרה. בהגיע הקומוניסטים נמלט לאפגניסטן -; שם מת ב- 1946. היו לו 3 בנים ו- 7 בנות. האדומים ניסו לסחוט מבניו התנערות מאביהם. שני הגדולים התנגדו ונאסרו, השלישי הסתגל, נישא לרוסיה, והתגייס לצבא האדום. בחוץ -; בניין אירוח שבנה אלים לכבוד בת הצאר אותה אהב -; אך היא לא השיבה לו אהבה. הבניין הפך בהמשך למרפאת כליות -; עד ימינו. תצוגת תלבושות: חלוק פרנג'י -; עם זנבות קשורים -; הגברת נשואה, זנבות נפרדים -; רווקה. אופנת שמלות, חלוקים וכדומה. איזור ההרמון: פביליון -; מבנה עץ עם דק וגג -; לארוחת בוקר באוויר הצח. בכניסה להרמון: שטיח עם פגמים מכוונים -; להפגנת חוסר שלמות. רק האל פועל בשלמות. חדר מגורים -; עם עשבי רפואה, שנלקחו ב"עישון".
יוצאים מהארמון -; ונוסעים חזרה לבאזאר הגדול במרכז העיר , שליד מלון אסיה. יוצאים מהמרכז הראשון החוצה, לכיוון המרכז השני -; שמתחת לדום, "באזאר הצורפים". הרבה דוכני תכשיטים. גם כאן היו קודם 2 מדרסות -; אחת מול השניה. ראשונה -; מיוחדת -; מדרסת עבדוללה חאן מהמאה ה- 17. שניה -; מדרסת אולוף חאן. בדרך אליה אנו רואים על גג המבנה קן חסידות גדול. החסידות עזבו מזמן -; הקןנשאר. בתוך חצר המדרסה- שפע דוכנים והיצע גדול. ראויים לציון מיוחד: דוכן כלי הנגינה, אותו מנהל אמן פריטה שהדגים לנו את הצ'רדש של מונטי ( יצירה אתגרית לכל הדעות) על כלי פריטה אוזבקי אותנטי. מחאנו כפיים בהערכה רבה.

 
 דוכן יד שניה -; ובו גילינוספרי קודש יהודיים וחפצי יודאיקהמ"חיסולי" בתי יהודים עם עזיבתם והגירתם. חוזרים למלון.
 מנוחה קצרה והתארגנות לקבלת שבת. תחנה ראשונה -; בית הכנסת, עם כיפות בוכריות. הגברים באולם, הנשים בעזרת הנשים - מאחורינו. סגנון ספרדי, עברית בהיגוי והטעמה שונים ומיוחדים. ראש הקהילה מודה למירי על תמיכתה ועל 4 המינים שטרחה להביא מהארץ כדי לאפשר קיום המצוות. בתום התפילה -; אנו מוזמנים לביתו של גבריאל (גרישה) יעקובוב. הסמטאות חשוכות, ואנו נעזרים בפנסים ובסלולריים ... בקבוצות של מירי ושלנו יחד -; כ- 40 איש, להם נערכו שולחנות עמוסי כל טוב, ע"י בעל הבית שהוא טבח מקצועי ( בעבר - בשנים בהן הייתה קהילה גדולה - היה טבח בבית הספר היהודי) וע"י נשות הבית. אווירה נעימה, שירי ארץ ישראל. חזרה למלון. לילה טוב ושבת שלום.

 15/10
אנו יוצאים על הבוקר עם נופר - ותחנתנו הראשונה: מדרסת 4 המינארטים (צ'ור מינאר). המדרסה חבויה בתוך שכונת מגורים רגילה.


מוסד זה היה לגיל הבינייים, ל- 30 תלמידים. הקים אותו סוחר ממוצא פקיסטני (מהיידראבד) . היו לו 4בנות -; ולכן כדי להנציח את שמו בעתיד הקים את המדרסה עם 4 צריחיה. מתחת לדום האמצעי הייתה הספריה. פולקלור: 4הבנות היו משוגעות -; ולכן כל צריח מסוג אחר. אחרים אומרים שהם לכבוד 4 הדתות שפעלו אז בעיר. באחת החצרות שבדרכנו בית אבלים. אנו רואים שורות כסאות -; לאנשי הקהילה שבאים להשתתף באבל המשפחה. ע"פ המנהג -; בבוקר, לפני הלווייה, גברים מקובצים בנפרד וקוראים פרקי קוראן, והנשים לחוד -; ולהן קוראת פרקי קודש אשה / מולא. ההלווייה עצמה מתרחשת בצהרים. בבית אבלים -; במשך 3 ימים ראשונים אין מבשלים (אין מדליקים אש בבית). הגברים חובשים כיפות מיוחדות.
מכאן נוסעים למינארט קאלון במרכז העיר, שהוא גם סמל העיר. מינארט, כזכור, מגדל תפילה .


נבנה ב- 1127, בתקופת השושלת הקאראחנית. בקצה -; 16 חלונות. המואזין היה עולה 5 פעמים ביום את כל ה- 47 מ' כדי לקרוא לתפילה. כ- 120 מדרגות, כל אחת בין 40 ל- 50 ס"מ גובה. המלט בו השתמשו כלל צמר גמלים, חלב גמלים ודבש -; ומאמינים שזה הקנה לו חוזק מיוחד. אפילו ג'ינג'יס חאן, שטבח והרס והחריב בהגיעו לכאן, לא העז להרוס מבנה מיוחד זה. ליד המינארט - מדרסת מיר - אי - עראב, מהחשובות ביותר בעולם. אל ימאני, שהיה השליט כאן במאה ה- 16 -; היה גם מורה במדרסה זו אותה הקים. למדו בה 150 סטודנטים -; כאשר הרבע המצטיין העליון -; קיבל פטור משכר לימוד. במוסד זה לא קיבלו תעודה, אלא הפכו למולות -; שהדריכו איסלאם בשטח, ולמדו גם מקצוע משלים להתפרנס. ממול -; מסגד קאלון -; בחצרו מקום ל- 12 אלף מתפללים. בתקופה הקומוניסטית הפך לחנות נעליים ענקית. במרכז הרחבה -; עץ תות, עם שורשים עמוקים. לפי הסיפור -; מיועד לספוג את מי התהום ובכך להגן על המבנה מפגיעתם. כיום -; מתמלא רק ברמדאן ובעיד אל פיטר. כניסה לרחבת העמודים, שבין משטחי התמיכה שלהם בתקרה משולבות 288 כיפות, כ"א בעלת צורה שונה.
צועדים רגלית -; דרך שוק תכשיטים -אל מצודת השלטון -; ה"ארק". מכאן החלה בוכרה להיות עיר וממלכה. שטח האיזור בין החומות -; 4 הקטאר. אנו משוטטים בין חדרי הארמון, ובהם תערוכות מוזיאוניות של הסטוריה מקומית, כתובות, תלבושות, קישוטים ועוד.

 
 יוצאים מהמצודה אל בולו חאוס -; המסגד שמעבר לבריכה. 20 עמודי התמיכה בחזית משתקפים בברכה (הלא צלולה במיוחד).

 
מכאן ממשיכים אל קומפלקס אימאם אל בוכארי. הליכה רגלית אליו, דרך שכונת מגורים רגילה, ובו שני מבנים: המאוזוליאום צ'שמה איוב, ובו בור ממנו נשאבים מים בעלי תכונות מיוחדות לריפוי מחלות עור, וממולו -; מוזיאון חדש שנחנך ב- 1997. היעד הבא - בסמוך: מאוזוליאום איסמעיל סומוני . נבנה ע"י איסמעיל סומוני, בניה מוקדמת מאד באיסלאם, ונחשבת מהיפות ביותר. הדום המרכזי -; סמל השמים, והעיצוב והעיטורים מביאים מוטיבים מתרבות זורואסטרא מהודו.

 
 כאן נקברו איסמעיל הנ"ל, אביו ואחד מנכדיו. גם כאן נעזרו במלט מצמר, חלב ודבש. במבנה 40 חלונות. המבט מלמעלה על המבנה נותן את הצורה שרואים בפנים, חוזרת על עצמה בגילופי הקיר: ריבוע שחוסם מעויין, שחוסם ריבוע, שחוסם עיגול. בפנים עושר מסחרר של עיטורים, שנשמרו יפה ב- 1000 שנות קיום המבנה. בגלל חומר הבניה - הבניין משנה את גווניו עם זווית השמש היחסית .


 גם כאן מזכירה נופר את חלוצי המדע המהוללים מאיזור זה: חוריזמי ובירוני מחיווה, הרופא אבן סינא מבוכרה -; ואחרים.
הפסקת צהרים. אנו מתיישבים בצ'איחאנה סמוך, מקומי ופשוט, מזמינים שתייה -; קלה ותה, ואז מגיע אלינו משלוח סמסות במילוי תפוחי אדמה ודלעת - שהוזמנו ממסעדה אחרת במרכז העיר. טעים מאד, זול וכיפי.
אנו ממשיכים לביקור בבית יהודי -; שנקנה ע"י מוסלמים מידי משפחה יהודית שעזבה, והבעלים החדש שומר את הבית בצורתו, אופיו ותכניו המקוריים. בנוסף הוא מקיים שם גם באזאר שטיחים קטן -; והשילוב הזה הופך את הבית לאטרקציה תיירותית מרגשת ליהודים. אנו מזהים מדף של ספרי קודש יהודיים, ציורי קיר ( מגן דוד), שלטים ותמונות עם כיתובים בעברית, וכל כלי הבית מסודרים וערוכים בארונות ונישות באופן קומפקטי. מאד יפה. כן -; גם קנינו כמה שטיחונים.

 
 בערב אנו יוצאים למופע לתיירים במדרסה שליד האגם -; בה ראינו בבוקר את הרוקמות: ריקודים, מוסיקה בכלים ושירה מקומיים, כולל תצוגת תלבושות עממיות -כאשר אנו מסובים לשולחנות ערוכים עם ארוחת ערב. הפורמט מוכר, הציפיות מהאירוע מתונות מאד, ואכן האוכל בינוני מינוס, והמופע -; למעט הדוגמניות הגבוהות והנאות -; כנ"ל... אבל -; אין טענות, הכל חוויות. חוזרים למלון לשינה - מחר עוזבים את בוכרה.

 16/10
יוצאים לדרך מבוכרה לסמרקנד. מזוודותינו מאוחסנות באוטובוס הגדול של קבוצת מירי, בעוד אנו נוסעים במיניבוס שלנו, במקביל לקבוצה שלה, כאשר לנו אין מדריך ונהגנו מבין בעיקר בתנועות ידיים וכמה מלים באנגלית. לאחר כ- 3/4 שעה -; עוצרים בג'יזדובן -; שהוא מרכז אמנות, ובפועל -; שילוב של סדנת קרמיקה ומלת"ר. האמן המקומי (עבדוללה) מדגים לנו את שלבי היצירה של הכלים הקרמיים -; מהחומר, שריפתו בתנור וצביעתו למוצר נאה ושימושי. מסביב גם דוכנים נוספים לשטיחים ופיצ'פקעס -; ובסטיו שולחנות וספסלים עם כיבוד למי שלא עסוקים בקניה: תה ופיצוחים.
ממשיכים עד לעצירה נוספת: מצד אחד -; שער חומה משוחזר של חאן סראי שהיה כאן בעבר, על אם הדרך, ורק השער נותר ממנו. ממולו -; סרדובה, היא מאגר מים מקורה בתוך מבנה, אליו התנקזו מי גשמים וניקוז מהסביבה, כדי שלא לאבד בהתאיידות אף טיפה במדבר.


 מגיעים לעיירה נובאי -; ובה יורדים מן הדרך ופונים שמאלה, לנסיעה בת שעה (לכל כיוון) לאתר סירמיש. זהו איזור שכוח אל, ואדי שמעליו מתנשאות שלוחות של סלעי ציפחה, עם מישורי שבר שכבתיים אופייניים. בכניסה לאתר אנו עוזבים את ריכבנו, ועוברים לרכבים קטנים יותר של בעלי חזקה מקומיים -; אשר אמורים להתנייד ביתר קלות בשביל המוביל לאתר. הגענו לשער -; והג'ינג'י עם המפתח איננו... קצת ריצות, והוא מגיע על אופניים -; ופותח. מגיעים לאתר, ומתקדמים ברגל על שבילי עיזים אל הסלעים הכהים, שעליהם דמויות של בעלי חיים ובני אדם, שצויירו / נחרטו כאן בתקופות קדומות.


חוצים את הערוץ -; דמויות דומות גם בצד השני. חוזרים לרכבים -; והחוצה. ממשיכים בנסיעה המתמשכת במיניבוס שלא היה נוח במיוחד. חוזרים את כל המעקף חזרה לדרך המלך בעיירה נובאי.
אי הבנה לגבי ההנחיות שקיבל הנהג לעצור לנו להפסקת אוכל בנובאי -; ואנו עוצרים ב"סתם" עיירה, ב"סתם" צ'איחאנה מקומית. מזמינים שתייה בלבד, ולחם טרי למחצה שהובהל ממקום אחר, לבקשתנו. במקום שירותי בול - פגיעה שמתחרים ברצינות על תואר " הרמה הנמוכה ביותר לשרותי ב-; פ על פני הגלובוס ". הגענו למלון "קונסטנטין" בסמרקנד, נפרדנו ותישרנו כהלכה את נהגנו על עבודה קשה לאורך כל היום. התמקמנו, ויצאנו לארוחת הערב במלון עצמו. בלובי -; wi fi חינם, עם סיסמה, אבל עם רוחב סרט צר מדי -; מה שהקשה מאד על השימוש.

 17/10
בוקר בסמרקנד. אנו פוגשים את מדריכתנו ארמידה. עלמה צעירה, ממוצא ארמני, שהוריה ילידי גרוזיה. היא דוקטורנטית באוניברסיטה המקומית, ועובדת על תזה בנושא כלשהו בתולדות האמנות. ארמידה הוא שם של אלה יוונית, והעלמה חביבה מאד, שופעת ידע ומידע, חייכנית -; ואנו מבינים מיד שהצלחנו. סמרקנד היא בת כ- 2700 שנה. ג'ינגיס חאן החריב את העיר, במיוחד את מערכת ההשקייה, ותושביה נדדו לדרום. במאה ה- 15 טימור בנה את העיר מחדש, קבע בה את בירתו, ורוב אתריה החשובים קשורים בבנייה שלו. עוברים דרך קמפוסים של האוניברסיטה המקומית. הסטודנטים אינם לומדים כעת -; הם מגוייסים לשירות לאומי קטיף הכותנה שבעיצומו בימים אלו. ה -; יוניברסיטי בולווארד חוצה בין העיר העתיקה והמודרנית. העיר פשוט מקסימה: הרמוניה יפה בין מבנים ישנים וחדשים, פארקים, רחובות רחבים, ותנועה סבלנית ולא צפופה מדי.
מגיעים ל- גור אמיר: בירכת האמיר. נבנה ע"י טימור ובה קברו וקברים של בני משפחתו. הוא רצה שנכדו יירש אותו -; אבל הוא נהרג בן 29 במלחמה עם פרס. לכבודו -; בנה טימור את המאוזוליאום. טימור היה לוחם חסר מנוחה בנשמתו, ובגיל 69 יזם מסע מלחמה לכיבוש סין. מחוזה המערבי היה בקזחסטן של היום, מצפון מזרח לסמרקנד. הוא חלה שם בדלקת ריאות ונפטר. הקבר שתכנן לעצמו בשחריזאבז עיר הולדתו טרם היה מוכן, ולכן נקבר כאן, ובהמשך - גם בני משפחה אחרים. היו במקור 4 מינארטים, אבל 2 מהם קרסו ברעידת האדמה של המאה ה- 19 . מיד לאחר הכניסה מימין -; אמבט שמילאו אותו מיץ, וכל לוחם שתה ממנו לפני הקרב -; כמשל ל"שתיית דם האוייב". כששבו מן הקרב גם כן שתו -; ולפי הכמות ידעו כמה לא שבו ... פולקלורית - טימור בחר את סמרקנד על פני בוכרה בעקבות ניסוי שערך עם שתי חתיכות בשר שנתלו בחוץ באוויר הפתוח. הנתח הבוכרי נרקב הרבה יותר מהר, וטימור הסיק שבסמרקנד האוויר טוב יותר. בדיעבד -; אנו תומכים בבחירתו... אנו עומדים מול מפת מסעות הקרב שלו ותחומי שלטונו -; מגבול סין של היום ועד מערב טורקיה של היום.


אולם הקברים. המשפטים המעטרים את הקירות שם -; מתייחסים לגבול בין החיים (בחוץ) למוות (בפנים). מתחם הקברים: קירות שיש, עיטורים וכתובות מוזהבים בנדיבות.קבר טימור במרכז -; מצבתו עשויה אבן ירקן כהה. מאחוריה -; למראשותיו -; קבר מורהו. זה היה רצונו -; והבעת הכבוד למורה שחינך אותו. מימין -; קברו של הנכד האהוב, משמאל -; קברו של נכדו שוטור, ומלפנים -; קברו של אולוגבק, נכדו -; שהיה אמיר נאור, מי שדאג לפתח השכלה ומדע, אסטרונום שהקדים את זמנו בידע ובשיטות, שבנה פה מצפה כוכבים (אליו עוד נחזור).


המימסד הדתי שנא את אולוגבק. בנו עבדול לטיף ידע שאביו בן ה- 55 יוצא למסע צליינות, ארב לו, לכד אותו, והוא נערף. קבור פה, יחד עם בנו של טימור וכמה קברי ילדים. הגופות עצמן בעומק -; המצבות עיליות. כשטימור מת -; גופתו נחנטה ע"י "בעלי מקצוע" סינים. ביוני 1941 מדען רוסי פתח את הקברים -; כדי לנסות לבצע אימות למומים של טימור ולעריפה של אולוגבק. למחרת היום שנפתח קבר טימור -; תקפה גרמניה את רוסיה. האמינו שזה עונש מיידי... ביציאה מאולם הקברים אנו מזהים דוכנים / חנויות קטנות אליהן יורדים לעומק. הן ממוקמות על בסיס מערכת המחילות שבנה טימור -; כדי להכין ערוצי מילוט לשעות משבר. אחת החנויות -; סדנת אמן.
אנו ממשיכים לרג'יסטאן -; המרכז העירוני ההסטורי, ובו 3 מבנים גדולים. מהתצפית ברחבה העליונה: משמאל מדרסת אולוגבק -; הישנה ביותר, מדרסת שר דור מימין, ומדרסת טילה קארי (המוזהבת) ממול, באמצע. פירוש השם רגיסטאן : מקום החול, מפרסית. במקור זה היה מקום ההתכנסות לצרכי השוק המרכזי -; מלא אנשים ומסחר. המתחם ישב ממש על אם דרך המשי -; וכאן נוצרו יחסי מסחר ויחסים דיפלומטיים, למדו שפות כדי לתקשר. כשטימור הפך שליט -; ממקום מסחרי הוא הפך לכיכר ציבורית. הוא בחר בכחול -; צבע השמים -; כצבע השולט באדריכלות שלו. היו פה אכסניות, מצעדים צבאיים, תצוגות וסחר בסוסים, כמו גם הוצאות להורג. אולוגבק הפך את המתחם למרכז לימודים ומדע -; אוניברסיטה. הוא עצמו לימד והירצה. תלמידים באו לכאן מכל רחבי אסיה, בגלל הרמה הגבוהה. ניתנו מלגות לסטודנטים עניים ומבריקים. למדו רק בנים. בנות למדו בבית -; למרות נסיונו של אולוגבק לשנות, בגלל התנגדות המימסד הדתי. [ מה חדש? ] . למדו פה מדע, רפואה, פילוסופיה בנוסף ללימודי דת. היו מרצים מעולים. אסור היה לתלמידים לבלות, לשתות, לצאת עם בנות -; והייתה רשימת המתנה גדולה. היה מיון למגמות: משפטים -; למדו 5 שנים, לכהונה דתית -; 15 שנה. כשמסתכלים על העיטורים שבחזית מדרסת שר דור -; רואים את הנמר שרודף אחר האיילה. משל לסטודנט שרודף אחר ההשכלה והידע. באיסלאם -; דמויות מן החי אסורות בקישוטים -; אבל אולוגבק התיר.


בחצר מדרסת אולוגבק -; פסל גדול, המתאר את אולוגבק יושב, ומסביבו בכירי מדעניו ומוריו: הפרסי, דייקן המדרסה, "הצעיר". "הצעיר" הזה הוא שהציל את ספר האסטרונומיה החשוב של אולוגבק, אחרי שחוסל. הספר הגיע לאוקספורד -; תורגם, והפך טקסטבוק חשוב בהכשרה האסטרונומית.

 
 מצפה הכוכבים שלו -; ממוקם בנקודה הגבוהה ביותר בעיר. רוב החומר שהיה כאן נשרף ע"י הממסד הדתי, שגם הרס את המצפה ובנה מסגד על חורבותיו. שנים רבות לא הצליחו לאתר את מקומו. ארכיאולוג רוסי בשם ויאקין היה אחוז אובססיה לאתר את המקום. ביושבו בבית קפה, ראה ספר פרסי ישן שבעל בית הקפה השתמש תולש בדפיו לעטיפת מזון. בתוכו גילה מסמך ממשלתי עתיק, מהתקופה המתאימה, שמורה לבנות מסגד דווקא על הגבעה המסויימת הזו. הוא שכר חופרים רבים שגילו את קיר הלבנים בתבנית עגולה -; שמתאימה למבנה של מצפה. בהמשך מצאו סקסטנט עשוי שיש. האיש נשאר בסמרקנד, הביא את משפחתו, והתמסר לשחזור המצפה כמפעל חיים. בתוך המבנה -; ראינו את שיירי הסקסטנט הגדול המקורי, בדמות שתי מסילות מעוגלות כלפי מעלה, ועליהן סימני הזויות שאיפשרו קביעת המיקום של גרמי השמים ע"פ קרני האור שלהם שחדרו מן החור בתקרה. במוזיאון שממול למבנה המקורי -; הרבה פרטים, דגמים ותיעוד מדידות מקוריות שבוצעו כאן, וכמו כן -; השוואה של מיקום גרמי שמים מסויימים כפי שנמדדו ע"י אסטרונומים שונים מאותן מאות בערך, מאירופה, הודו ואסיה. התוצאות קרובות באופן מפתיע! נזכרנו במצפה הכוכבים שהקים הרג'ה ג'אי במאה ה- 17בהודו, אותו ראינו בעיר ג'איפור, שהיה גם הוא אסטרונום נלהב.


 אגב: לפני העליה למצפה, נמצא פסלו של אולוגבק, שאליו -; לקבלת "ברכה" -; מגיעים זוגות שנישאים היום, בבגדי הכלולות. איתם -; חברים שזה עתה נישאו, והנשואות הטריות מחוייבות ללכת תקופה מסויימת בתלבושת עממית מיוחדת, לפי המנהג.


אנו יוצאים -; ונוסעים לבית הקברות היהודי של סמרקנד. במקום -; 11 אלף קברים, רובם - של הקהילה הבוכרית, אבל יש גם רביםמפליטי אירופה שנמלטו לכאן מפני מלחמת העולם השניה -; נפטרו ונקברו כאן. רוב הקברים -; מצבות כהות עם תמונות הנפטרים. כיתוב בעברית ורוסית על המצבות. המקום מתוחזק ע"י גויים מקומיים ...

 
הפסקת צהרים במסעדה מקומית חביבה במרכז העיר. מרקים, סמסות. טעים וכיפי.
ממשיכים לביח"ר לשטיחים. בחוץ -; פקעות חוטים צבועות מתייבשות בשמש. נולים, נשים אורגות, שטיחים בעבודה. גאים להצהיר שאין כאן עבודת ילדים. 8 שעות עבודה ביום -; כולל הפסקת צהרים. ביום עבודה -; מספיקות 4 שורות של קשרים. אריגת שטיח בינוני יכולה להימשך חודשים. בכניסה -; לוח ובו תמונות של גדולי עולם שביקרו במפעל ייצוגי זה. ביניהם: פוטין, הילרי קלינטון ואחרים.

 
 מכאן -; לנקרופוליס: שאהר אי זינדה -; עיר המתים. מקום קדוש ושווה ערך לצליינות למכה. התושבים המקומיים באו לכאן להתפלל עוד לפני האיסלאם, ופותו להאמין שזה גם מקום קדוש למוסלמים בגלל הקדוש חוסאם אבן עבאס שנתפס ונכלא ומת (?) כאן. האגדה מדברת עליו כעל מת / חי והמקום נקרא גם "קבר המלך החי". לאט לאט זה הפך לאתר מוסלמי לגמרי. המאוזוליאום כאן -; עבור הגנרלים של טימור ונשותיו -; רק אצולה קבורה פה. בהמשך -; התרחב הצידה גם לקברים "רגילים" -; כולם רוצים להיקבר בסמוך למקום הקדוש. ה"רחוב" הראשי מעוטר בדומים וקרמיקה צבעונית, כשמימין ומשמאל -; חדרי קבורה. עולים מן הכניסה תוך ספירת המדרגות. בירידה יש לספור שוב. אם הגעת לאותו מספר -; אתה אדם הגון, ויכול לבקש משאלה רוחנית... הצליח לנו, כולנו צדיקים. בערב אנו יוצאים לקונצרט בן שעה במדרסת אולוגבק: זמרת, פסנתרנית, חלילן וצ'לנית. מכאן - למסעדה שארמידה ממליצה עליה, ובעליה ארמנים. אוכל טוב, אווירה נהדרת, ופסנתרן מקומי שמבצע מנגינות ואילתורים על מוסיקה קלאסית, קטעי מחזמרים, ואפילו שירים שלנו -; כשזיהה את מוצאנו. נהנינו, תישרנו אותו, וחזרנו למלון מערב מהנה מאד.

18/10
לאחר ארוחת הבוקר -; אנו יוצאים במיניבוס שלנו, עם ארמידה, לבית אברהם קלנטרוב -; היהודי העשיר ביותר באיזור טורקסטן ( כל מרכז אסיה) בסוף המאה ה- 19, תחילת המאה ה- 20. לקראת ביקור הצאר -; ביקש לבנות בית חדש כדי לארח אותו כראוי, אבל לא הספיק. היה מהמר גדול, והפסיד חלק גדול מרכושו.ב- 1916 החל להשתקם , ואסף די כסף להמשיך. אז פרצה המהפכה -; ובמקום שיילקח ממנו הרכוש בכוח -; "תרם" את הבית למדינה. מאז -; הבית משמש כמוזיאון ליהדות בוכרה הדועכת, וכתפאורה תקופתית לסרטים שעוסקים בתקופת החאנים. אולם בית הכנסת, עם עזרת הנשים שמעליו, חדר ובו תמונות והרבה חפצי יודאיקה.


 אנו נוסעים לאתר ביבי - חאנים. היום יום חגלאומי, ואנו פוגשים בכניסה אליו סיור של וטרנים ממלחמת העולם השניה, קשישים עטורי מדליות לרוב.


ביבי - חאנים הייתה אשתו המונגולית של טימור, מבוגרת ממנו, לא יפה, אבל אינטליגנטית מאד -; והוא אהב אותה. טימור לא היה משושלת ג'ינגיס חאן -; ולכן לא היה זכאי לתואר חאן אלא אמיר "בלבד". במתחם 3 מבנים: מסגדים מימין ומשמאל לכניסה, ומבנה עיקרי, בגובה 50 מ' במרכז מולה. בגלל מהירות הבניה (מפחד השלטון) נעשו שגיאות -; ונפערו סדקים ונפלו חלקי מבנה. ברחבה המרכזית "מזבח" אבן גדול עליו היה מונח קוראן גדול במיוחד, והאמינו שהאבן ספגה ממנו קדושה. אנשים היו זוחלים מתחת למזבח בין רגלי הבטון כדי לקבל "הקרנת קדושה" כסגולה לפתרון בעיות אישיות. ביבי - חאנים רצתה מאד שהמבנה יושלם לקראת חזרתו ממסע המלחמה בהודו. ארמידה מספרת לנו את ה"טלנובלה" על הארכיטקט שרצה נשיקה מביבי-חאנים, איך הערים עליה וסחט נשיקה ממנה בתמורה לזירוז הבניה, ואיך נמלט בריחוף מגג המבנה עם כנפיים (איקרוס מודרני?) לכיוון פרס, כאשר טימור חזר וביקש לחסל אותו על רקע האירוע הרומנטי...
אנו ממשיכים לבאזאר הגדול של סמרקנד. בלי ספק -; הכי יפה, הכי מסודר, הכי עשיר והכי ציורי. החל מדוכן החלבה בכניסה, והמשך בדוכני ממתקים, ירקות, פירות, גבינות, פיצוחים, ועוד דברי מזון -; שכולם מסודרים ברבגוניות צבעונית מסחררת, כשהמוצרים נערמים על הדוכנים בפירמידות וקונוסים גבוהים.


מחוץ למתחם שוק האוכל -; רצף חנויות -; החל בשטיחונים, המשך בצעיפים, וגמור בארנקים ומזכרות מכל מיני סוגים. משלימים קניות. צהרים. אנו נוסעים למופע "אופנה" -; שזו צורה שיווקית חדשה למלת"ר שמתכוון למכור לנו תלבושות עממיות מסמרקנד. מופע המחול, עם דוגמניות שמחליפות ביגוד בקצב מסחרר, עם מוסיקת רקע עממית בעיבוד מודרני - נמשך כחצי שעה.

 
אנו הולכים לאכול משהו, וחוברים עם האוטובוס הגדול -; לקראת הנסיעה חזרה לטשקנט, לסגירת המעגל. פרידה מארמידה -; תשר כפול, כראוי למדריכה מצטיינת, בקיאה, חביבה ותקשורתית.
נסיעה לטשקנט. ארבע וחצי שעות ארוכות ומתישות לאורך 330 ק"מ, בכביש דו נתיבי דו מסלולי ברובו, אבל באיכות ירודה בחלקים ניכרים לאורכו. מגיעים חזרה למלון טשקנט פאלאס מיודענו. עייפים מאד לאחר הנסיעה הארוכה והיום הארוך. אוכלים פיצה בבר בלובי המלון -; ולישון.

 19/10
נוסעים לצ'ימאגן -; איזור נופש הררי, כשעתיים נסיעה מצפון מזרח לטשקנט. בחורף אתר סקי -; היום אפשר לעלות ברכבל ולהתרשם מהנוף, או לבצע טיפוס צוקים. מתלווה אלינו רוסלאן, בחור צעיר מאד שהוא יותר משגיח ומתורגמן מאשר מדריך... בדרך למעלה אנו עוברים דרך חוות כוורות, צמחיה הררית, שלכת צבעונית, ושיחים עם "צמר גפן".

 
רכבל ראשון לא עובד, השני -; פעיל. קופצים על הכסאות תוך כדי תנועה, בזוגות, ועולים למעלה. מוט האבטחה אינו ננעל לרוחב הכסא, אלא מתבסס על כך שהוא נתון בתוך מגרעת שרק עם לחיצה למטה לא מאפשרת לו להיפתח. בטיחות במיטבה ...

 
למעלה אנו יורדים -; שוב בקפיצה, ומתרשמים מהנוף. למעלה גם גדר מכוסה לחלוטין במטפחות בד קשורות -; שמבטאות משאלות של מי שעלה לכאן. אנו בקרבת מפגש 3 גבולות: קירגיסטן ממזרח, קזחסטן מצפון, אוזבקיסטן בדרום. יורדים ברכבל למטה. אנו מתחילים בירידה אל האגם המלאכותי צ'ארוואק, שהוא חלק ממפעל מים אזורי שלם, כולל סכר גדול שגם לידו אנו עוברים בדרך. מגיעים למלון "פירמיד" (כשמו כן מבנהו) שליד האגם. נכנסים, ומזמינים קפה ועוגת חלה לכל אחד. הקפה ככה, אבל העוגה -; טריה, חמה וטעימה במיוחד. הפתעה נעימה מאד. ירדנו לאגם, טיילנו והצטלמנו לידו.

 
חזרנו למעלה, ויצאנו חזרה לטשקנט. השעה כברכמעט 3 אחה"צ.
 אנו משלימים את הסיור בעיר בכיכר אמיר טימור, ליד בתי הפרלמנט -; חדשים ומודרניים, וגולת הכותרת -; כיכר העצמאות ( מוסטאקיליק מיידוני)- עם מדשאות, מזרקות, וקשת ארוכה עם פסלים מכונפים. המקום הומה אדם.


חוזרים למלון. בערב אנו יוצאים לארוחת ערב למסעדת "בק" , הומה, צפופה ורועשת -; בה אנו בעצם חוגגים את מסיבת סיום הטיול. קצרי תקשורת עם הצוות -; אבל זה כבר הסוף.

 20/10
השכמהב- 2:15 בבוקר, לא אנושי -; אבל נדרש כדי לעלות ב- 3 בבוקר בדיוק לאוטובוס שייקח אותנו לשדה התעופה. תהליך הצ'ק אין, ה"זיכוי" במכס, בדיקות הביטחון וקטע ההגעה למטוס הם מהדורה הפוכה של ה"עונש" שחווינו בכניסה... מגיעים למטוס, וממריאים ארצה אנו נוחתים בנתב"ג בסביבות 10 לפנה"צ. הקדמת השעון ב- 3 שעות -; ואנו בבית.

 סיכום
·ארץ שונה, חוויות שונות. אין היילייט מובהק אחד ומיוחד שמטביע חותם יוצא דופן -; אבל יש משקע מצטבר של התרשמויות קטנות מאנשים, תרבות, הסטוריה, הווי, אדריכלות, אמנות ואומנות -; שמייצר את הרושם החווייתי הכולל.
·מדינה מוסלמית שנראית אחרת ומרגישים בה אחרת. רוגע, ביטחון ושלווה, ללא תחושת איום בשום שלב או מקום. הפרדת הדת מהמדינה "עושה את זה". ·זיכרון יהודי דועך ונעלם -; וקהילה שמתקרבת אל קיצה.
·בסיכומו של דבר -; 8 ימים אינטנסיביים למדי, כפי שהתברר מהעייפות המצטברת שהורגשה עם חזרתנו.
·"אירועי בטן" תקפו את רובנו -; למעט מי שנהג במשמעת וזהירות קפדניות באוכל, במיוחד מחוץ למלונות. מצד שני -; אולי הפסיד את הטעם המיוחד של המזון של הארץ המארחת. הדילמה הקבועה. מצד שלישי -; לא נראה שהפסדנו גסטרונומיה יוצאת דופן...
·מדריכינו היו מעולים (מעולות). צל"ש מיוחד לאינז בחיווה ולארמידה בסמרקנד.
·בקיצור: היה מהנה, ספגנו תרבות שונה וחוויות אופייניות למקום. ·השתתפו: הניה, פנינה, אביבה ועמי, חנה ויורם, תחיה ואריאל, עופרה ואהוד. ·להתראות בטיול הבא.