אובריגדו על האזולז'וש והפליטוש - סיפור הטיול שלנו לפורטוגל

אובריגדו* על האזולז'וש* והפליטוש* : סיפור הטיול לפורטוגל

אפריל 2011
השתתפו: חנה ויורם ל. עופרה ואהוד פ. כתב וצילם: אהוד.
מבוא

הטיול תוכנן ל- 11 יום כולל (10 לילות) כך שיתאים לחופשת פסח מורחבת (חוה"מ + סוף השבוע שלפניו, ויום אחד "גשר"). בדקנו מסלולים שונים, את ה"היילייטס" ההיסטוריים והאטרקציות של הארץ, ואת האופציה של האי מדירה. בשיקול כולל תוכנן המסלול הבא: ננחת בליסבון, וננוע בכיוון כללי צפונה, במשך 5 ימים -; דרך אתרים ומקומות רבי עניין (סינטרה, אובידוש, אלקובאסה, בטאליה, פאטימה, טומאר, קוהימברה, בוסאקו) -; עד וכולל עיר הנמל ובירת מחוז היין פורטו. מכאן נטוס לאי מדירה למשך 3 ימים, נשוב בטיסה ליומיים בליסבון, וממנה נטוס חזרה הבייתה. יש כאן מסלול "טעימות" ולא סיור יסודי, אבל הוא יאפשר לנו לחוות את ההסטוריה, האמנות, וההווי של ארץ זו -; בערים הגדולות ובנוף הכפרי.
בחרנו מלונות טובים ( 4 כוכבים+ , עם ציונים גבוהים של מבקרים). לפעמים הכוכבים היו קצת "קטנים" מהמצופה, אבל ככלל - המלונות ענו לגמרי על הציפיות -; וחלקם היווה חווייה תיירותית תרבותית בזכות עצמם. רשימה ופרטים מלאים: בטבלה בסוף הסיפור.
לגבי התחבורה: הזמנו פאסאט (דיזל, גיר ידני) שיוכל להסיע אותנו וגם ציוד לשני זוגות בהיקף פולני ("שלא יחסר"). במיינלנד -; הג'י פי אס (מפות מערב אירופה) תיפקד לגמרי בסדר, במדירה -; האי נמצא מול הפינה הצפון מערבית של אפריקה -והמכשיר אופסן אחר כבוד...
מזג האוויר בעונה זו היה אידיאלי במשך היום, וצרך מעיל לא כבד בשעות הערב.
 15/4
כבר ב- 5 בבוקר המראנו לליסבון דרך ציריך. הטיסה בסוויס, הקונקשן קצר, ומגיעים לליסבון כבר בסביבות 11:30 בבוקר (שעון מקומי). לקחנו את הרכב, ויצאנו משדה התעופה מיידית לכיוון סינטרה (היות ואת הסיור בליסבון השארנו לסוף הטיול, בחזרה ממדירה). קיים שילוט מצויין לסינטרה כבר מהיציאה משדה התעופה, נסענו כחצי שעה על כביש IC19 .
העיירה סינטרה, שהיא בעצם עיירת לוויין של ליסבון, ממוקמת למרגלות הגבעות המיוערות של Serra de Sintra , צופה אל חופי האוקינוסהאטלנטי, מאפיינים שהפכו אותה למקום אידיאלי לנופש עבור בית המלוכה, שחיפשהתאווררות מהחום של ליסבון בקיץ. כבר בכניסה לעיירה מתחילים להרגיש באופי ובאווירה המיוחדים שלה: סגנון הבנייה העתיק, סימטאות ורחובות צפופים, צרים וציוריים, השתלבות בירק ובנוף.
 אנו מאתרים ברחוב הראשי את המלון שלנו -; LAWRENCE -; שהוא בעצם בית אחוזה שהוסב למלון. החדרים -; בעלי עיצוב בהתאם, מיטה קלאסית עם כילה, מרפסת שצופה לואדי מיוער בצפיפות, ולחדרים יש שמות -; ולא מספרים... מפתח החדר מחובר לגוש עץ גדול עם שם החדר, מה שאומר שנשאיר אותו באופן טבעי בדלפק הקבלה... חניית הרכב שלנו כאן גם היא סיפור מעניין: אנו מקבלים צרור מפתחות מתכת גדולים (כמו של שוער אחוזה בימי הביניים), והנחייה היכן נמצאת החנייה בהמשך הרחוב. החנייה היא בחצר של וילה פרטית בהמשך רצוף למלון לאורך הואדי, והכניסה מחייבת פתיחת שני צידיו של שער מתכת מסיבי. גם להוצאת הרכב נדרש תהליך דומה, שבסופו יש להחזיר את המפתחות לדלפק.
בהמלצת איש הקבלה במלון אנו יוצאים רגלית ( כל האתרים -; למעט ארמון פנה -; בטווח הליכה של כמה מאות מטרים מהמלון) לקינטה דה רגאלירה, אחת הפנינים הבולטות של סינטרה. האחוזה והגנים נבנו לפני כ- 100 שנה, ובכל המבנים יש ביטויים לסמלים מיתולוגיים, טמפלריים ומסוניים (של הבונים החופשיים). העיצוב הכולל בוצע ע"י האיטלקי מאניני, שהיה מעצב תאורה לאופרות, בסגנון מנואליאני (מצועצע ועתיר פרטים ופיתוחים -; שנפגוש כמוהו עוד הרבה בהמשך). בחצר האחוזה ממוקמת קפלת השילוש הקדוש, שהיא מרהיבה ביופייה, עם ויטראז'ים צבעוניים. על קיר חיצוני של אחד המבנים האחרים -; עיטור קיר עשוי אזולז'וש (ארחי קרמיקה צבעוניים) יפים ביותר. מבנה האחוזה קטן, יחסית, ועל קירותיו גילופים יפים ושפע עיטורים.
אנו מטיילים בגנים ובשבילים, הכל מוריק מאד ועשיר, עם תעלות מים שעוברות דרך השבילים והצמחיה, עוברים ליד מגדל תצפית ושמירה, ויוצאים דרך השער בו נכנסנו.
מכאן אנו חוזרים דרך המלון, וממשיכים ברחוב הראשי אל האיזור המרכזי של העיירה. בצידי הרחוב -; בתי קפה ומסעדות, והצצה מעבר לגדרות הבתים חושפת עושר ארכיטקטוני רב. בכיכר המרכזית -; הארמון הלאומי. חיצוניותו מאכזבת -; אבל אי אפשר להימלט ממראה שני הקונוסים הענקיים שמיתמרים מעליו, שהן ארובות המטבח המקורי שלו. החלטנו מראש כי בתוכנית סינטרה שלנו נסתפק בארמון אחד, והאחוזה אותה סיירנו ביסודיות מקודם עונה בהחלט על צורך זה. לכן אנו פונים וניכנסים לסימטאות שמתפצלות מהכיכר המרכזית. עוברים דרך חנויות קטנות, בתי קפה ומסעדות מיניאטוריות, כאשר בחוץ תצוגה עשירה של צבע וצורה, אזולז'וש צבעוניים, מדרגות מפותלות -; והכל הומה אדם.
יוצאים לכיכר לארוחת ערב באחת המסעדות, וחוזרים למלון.
הלובי מורכב בעצם מכמה חדרי הסבה מקושרים ביניהם, שהם חדרי אחוזה לשעבר, עם אחים ציוריים, רהיטים אופייניים, שטיחים תמונות וציורים. התיישבנו ב"זולה" הפרטית שלנו, הזמנו קפה ועוגה, לערב נינוח של סיכום היום הראשון. אנו אחרי לילה ללא שינה, טיסה וסיור רגלי בעיירה, העייפות מתחילה לאותת - ומתפזרים מוקדם.
 16/4
לאחר שינה עמוקה, קמים בבוקר, פותחים את דלת המרפסת אל היער לאוויר צח וקריר. ארוחת בוקר טובה מאד, ונערכים לעזיבה. הולכים להביא את הרכב מהחנייה המיוחדת, כולל צרמוניית פתיחת השער, סגירתו, וסיבוב מלא בעיירה (חד סטרי...) כדי לשוב לדלת המלון לאיסוף הציוד.
עולים בכביש צר ומפותל לארמון פנה. חונים בחניון מיוער, ועולים בשביל לתצפית על הארמון, למבט חיצוני בלבד. מן הדרך אנו רואים גם את המתחם הגדול של חורבות ארמון המורים, שנמצא ממול לארמון פנה, שניהם על הפסגות הגבוהות באיזור. כאמור -; זמננו דוחק, ואנו יוצאים לדרך, צפונה לכיוון אובידוש.
 נסיעה של כחצי שעה -; והגענו. זוהי עיר מוקפת חומה מהמאה ה- 11 , שניתנה במתנה ע"י המלך דון רייניש למלכה דונה איזבלה במאה ה- 13. החנינו את הרכב מול כניסה, שממנה ניתןלראות את האקוואדוקט שנבנה במאה ה-16 ואורכו מספר קילומטרים. נכנסים בשער הכניסה הראשי לרובע העתיק.בכניסה התמקם אסטרטגית נגן רחוב עם גיטרה, מוסיקת רקע נעימה והכנסות נאות... משער זה ועד המצודה שבקצה השני מחבר הרחוב הראשי, כולו חנויות ובתי קפה, הומה מתיירים, ציורי, מלא פרחים, עצי הדר ואדניות, מעוטר וצבעוני, בתים בלבן עם פסי כחול וצהוב. פשוט נעים לשוטט לאורכו לאט לאט. הסמטאות הצרות שניצבות לרחובהראשי, שגם הוא צר למדי, הם תוצאה של התפיסה המורית, הם ששלטו כאן עד שגורשו במאהה-12. באחת הסימטאות אנו גולשים לכיוון הכנסיה המקומית. יש פה שתיים -; לא רחוקות אחת מהשניה. במצודה -; שבקצה השני של הרחוב ממוקמת הפוסאדה במודל המקובל: ארמון / אחוזה שהפכו למלון. אנו ממשיכים אל החומה שמקיפה את העיר, ומציצים ממנה אל השטח שלמטה, מסביב לעיר.
יוצאים ממקום חביב זה, ממשיכים בנסיעה קצרה צפונה ומגיעים לאלקובאסה. שמה של העיר נובע מהעובדה שהיאיושבת בנקודת המפגש של שני נהרות: אלקואה ובאסה. בעקבות נצחונו על המורים החליט דון אפונסו אנריקש להקים במקום מנזר עבור המסדר הסיסטריאני שתמך בו. בנייתו של המנזר הסתיימה בשנת 1218. המנזר - ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. הנזירים כאן עסקו בחקלאות, חינוך ואחזקת ספריה . אנו חונים במרכז העיר, בקרבת המנזר הענקי שחולש על כל הסביבה, וצועדים ברגל, בצילו, אל הכניסה הראשית שבצד השני. הרחבה הענקית מיועדת לקלוט כנראה אלפי מבקרים בו זמנית. כעת -; מבקרים בודדים, ואנחנו בתוכם. הכנסיה שבלב המנזר היא בעיצוב גותי. חזיתה כוללת שני עמודים בסגנון בארוקי. מימדיה הםאורך כ- 100 מטר ורוחב כ-25 מטר.

בתוך הכנסיה קבורצמד הנאהבים הטרגי של פורטוגל, דון פדרו ואינז דה קסטרו. הוא ביקש לשאת אותה לאשה. אביו לא אהב את הרעיון, והורה לרצוח אותה. לאחר מותו של האב וכשהנסיך פדרו הומלך - הוא נקם בצורה אכזרית ברוצחיה, הכתיר את המתה למלכה, וציווה (בהגיע יומו) לקברם בכנסיה אחד מול השניה -; כדי שמיד עם תחיית המתים יקומו ויראו זה את זו... שני הקברים אכן ניצבים בכנסיה זה מול זה, והם מרשימים מאד בפסלים, הגילופים והעיטורים שנמצאים מעל לקברים.
 
הביקור מרשים מאד, והכל מקרין תחושה של עוצמה ועושר אמנותי. אנו יוצאים מהמנזר -; ויושבים לאכול צהרים באחת המסעדות המקומיות שמול רחבת המנזר. משרת אותנו מלצר היפר - אקטיבי שמערבב פורטוגזית, איטלקית וקצת אנגלית. פיצות ושתיה, ועין פקוחה על עשרות יונים שאורבות לכל פירור, ומוכנות גם לקחת אותו ישר מהצלחת. כאן למדנו לראשונה את המלה "פליטוש" -; קיסמי השיניים... מסיימים -; חוזרים לרכב, ויוצאים בנסיעה צפונה לכיוון בטאליה.
הדרך -; כפרית, איטית וצרה, אבל רגועה ופורחת, תוך ספיגת הנוף המקומי. הבתים מטופחים, לא מורגש עוני או מחסור, והדרך זרועה סדנאות, כבשנים ומפעלי קרמיקה מקומיים -; לתוצרת המיוחדת של פורטוגל. אנו בוחרים באקראי במפעל ביתי כזה, ונכנסים למין אולם / מחסן ענק עתיר מדפים, ש תוכו נראה כמו תערוכת אמנות מסחררת של כלים וקישוטים עשויי קרמיקה צבעונית. את פנינו מקבלת בעלת הבית, שמסבירה לנו כמיטב יכולתה (היורו הוא שפה אוניברסלית ...), ואנו מבצעים כאן קניות של כלים ומתנות. השארנו שם ביחד כ- 150 יורו, והגברת נראתה מאושרת ביותר. אנו מסיירים באולם, מצלמים ומתרשמים. היא ובעלה הם האמנים שמייצרים את הסחורה -; חומר וצבע.

הסחורה נארזת כך שתעמוד בטלטולי הדרך, ואנו נפרדים ממנה. ממשיכים עוד כרבע שעה לכיוון בטאליה.
זוהי עיירה קטנה, שממוקדת במנזר העצום שבה (מושטיירו דה בטאליה), אשרנבנה כמילוי נדר לאחר ניצחון שנראה חסר סיכוי מראש - של הפורטוגזים על הספרדים. במנזר עצמו יש קבר של חייל אלמוני, ועל הקבר שומרים שלושהחיילים. כשהגענו -; ראינו את חיילי המשמר מגיעים להחלפת משמרות. היות ולכאן לא הזמנו מלון, התחלנו בחיפוש -; ומצאנו במהרה שני חדרים אחרונים במלון טוב שממוקם בדיוק מול המנזר (שמו בטבלה בסוף הסיפור). זול יחסית -; ואין אפילו צורך להזיז את הרכב מהחנייה לטובת הסיור. הלכנו למנזר -; והתחלנו באגפו החיצוני האחורי, בקפלות הבלתי גמורות ( קפלאש אימפרפייטאש), שהכניסה אליהן חופשית. מדובר באגף שבנייתו לא הושלמה, ושתוכנן להיות חצר קבורה בעלת 8 צלעות, עם 7 קפלות. העושר הפיסולי והגילופי שכאן (סגנון מנואליאני) -; ממש מהמם. כשמתקרבים לכל עמוד או קיר ובוחנים את רמת הפירוט של העיטורים -; זה מדהים. מצלמים בלי הכרה...

מכאן אנו פונים החוצה, מקיפים את המבנה הענקי -; ומגיעים לחזית המנזר, שעשויה אבן גיר בצבע צהוב -; חום, ועשירה בפסלים, עיטורים וגילופים. כשמתקרבים ורואים את הפרטים -; זה מרהיב עין. נכנסים אל הכנסיה -; שבעיצובה מזכירה את זו של אלקובאסה.

חוזרים למלון. היות והעיירה אינה "משהו", למעט המנזר -; החלטנו לאכול במסעדת המלון. טעים, שירות אדיב, ואווירה מאד נעימה.
 17/4
לאחר ארוחת בוקר -; יצאנו מזרחה לכיוון פאטימה, העיירה שבה -; לפני כ- 100 שנה, "נגלתה" מריה הקדושה ל -; 3 ילדי רועים, ובכך התקדשה, גם ע"י האפיפיור. היות והגענו בדיוק ביום א' בשבוע הקדוש (סמנה סנטה) שלפני הפסחא -; התקיימה שם עלייה לרגל רבתי. הדרכים עמוסות באוטובוסים מובילי צליינים. "התברברנו" קצת, ו"נזרקנו" אל האוטוסטרדה, אבל תיקנו בהקדם -; והגענו. זחילה סבלנית אל פינת חנייה -; ויורדים רגלית אל הרחבה הענקית שמול לכנסייה שהוקמה שם לפני כ- 20 שנה. במקום -; תחושת חגיגיות רבה. עשרות אלפים גודשים את הרחבה, כשהם פותחים את מצוות ההשתתפות בתהלוכה רבתי שמקיפה את הרחבה, כשבידיהם ענפי עצים ושיחים ( כחיקוי לענפי הדקלים שנהוגים במקור הירושלמי של המנהג). בין הצועדים גם נזירים בלבוש אופייני -; שמייצגים מסדרים שונים.

כולם רציניים, חגיגיים, ורמקולים ענקיים פולטים מוסיקה כנסייתית, מזמורי תפילה תואמים והוראות למשתתפים. ראינו, חווינו, ואנו נפרדים -; וחוזרים לרכב, כדי להקדים ולצאת מהצפיפות, וממשיכים מזרחה ליעדנו הבא -; העיירה טומאר.
בשולי העיירה ממוקם ה"קונבנטו דו כרישטו", מנזר ענקי, שהיה גם מפקדה איזורית של מסדר הטמפלרים, אבירי ההיכל, שלקחו חלק במסעי הצלב, בהגנה על עולי הרגל. נכנסים. זהו מתחם ענקי, מרשים ביותר, שיש להקצות לפחות שעה לסיור בו. הכניסה -; דרך גן פורח, עשיר במדשאות ועצים, עם ספסלים מעוטרי אזולז'וש. בלבו -; השרולה, כנסיה בת 16 צלעות שממוקמת בלב המנזר ומהווה את ליבו. האיזור צבעוני מאד, ועשיר בציורי קיר, שחלקם שוחזרו.
 
מסביב -; חצרות ואולמות, מקושטים ומעוטרים, שמילאו פונקציות שונות בחיי המנזר. האלמנט האמנותי והמפורסם ביותר הוא הקישוטים החיצוניים של חלון חדר ההתכנסות, בסגנון מנואליאני. צפינו בהם מכמה עמדות תצפית -; והם אכן מרהיבים. המוטיב הראשי: עולם הים של הספנים הפורטוגזיים, ספינות וציוד של ימאים. חבלים, מצופים, רצועות ואבזמים -; הכל בפרטי פרטים חקוקים באבן, כשחלק מנוקה ( "צרורות חבלים" עד לרמת הסיבים), וחלק מכוסה טחב -; כיאה לציוד ימי. גם כאן: צילומים בלי הפסקה.
 
אנו יוצאים -; ופונים צפונה -; לקוהימברה, הבירה התרבותית של פורטוגל. "נפלנו" על כנס אופנוענים ארצי שמתקיים כאן, והתנועה לתוך העיר הייתה מאד מעניינת -; דרך נחילי אופנועים.
 מאתרים את מלוננו -; קינטה דאש לגרימאש, שהוא בעצם פוסאדה, וגניו מהווים אתר תיירות שמומלץ במדריכי הטיולים... האגדה מספרת שדונה אינז נרצחה בגנים אלו. לאחר שהתמקמנו -; יצאנו לשוטט בגנים, בין חורבות גותיות ועצים עתיקים, והגענו ל"מזרקת האוהבים" ו"מעיין הדמעות". מקום שלו -; עם טרגדיה ברקע.
בערב אנו יוצאים למסעדה מקומית. מוצאים משהו קרוב למלון. הערב משחק כדורגל קריטי בין קבוצת פורטו לספורטינג ליסבון -; ועיני כל הצופים תקועות במסכי הטלוויזיה במקום בצלחות. חנה ויורם אכלו מעין דייסת דגים מעורבת בביצה רכה, עופרה ואהוד -; משהו יותר שמרני ממשפחת העופות... חזרנו למלון לשנת לילה ערבה. 18/4
אנו יוצאים לגולת הכותרת של קוהימברה -; האוניברסיטה, שנוסדה ב- 1290, השניה באירופה. הדרך מהמלון היא בכיוון כללי של מעלה ההר, הקמפוס בפסגתו. הקמפוס -; פסלים ותבליטים חיצוניים על המבנים, וציורי קיר פנימיים - משרה אווירה של תרבות השכלה וקלאסיקה.
 
אנו משוטטים בקמפוס, כשהיעד הראשי: ספריית הבארוק מהמאה ה- 18, שבה מאוחסנים כ- 250,000 כרכים, באווירת פאר קלאסית מיוחדת של ארונות ורהיטים. הכניסה מבוקרת (מספרית) ומקבלים תור לשעה מסויימת. נכנסים -; ומתרשמים מפאר בלתי רגיל של ריהוט וציוד פנימי. הקירות החיצוניים שעוביים 2 מ', ולוחות הטיק בדלתות ובציפוי הקירות -; משמרים טמפרטורה ולחות ברמה שתגן על הספרים שרובם נדירים ויחידים במינם.
אנו יוצאים -; וחוזרים לרכב, לנסיעה לכיוון בוסאקו. בפארק בוסאקו, ליד העיירה לוסו , ממוקם ארמון בוסאקו -; שהפך למלון עם ביטול המונרכיה במדינה. הגענו, שילמנו בכניסה לפארק, ויצאנו לטיול סביב הארמון, לצפות מכל הזוויות, וגם לתוך לובי הכניסה -; שם עצרו אותנו עובדי המלון כדי לא לפגוע בפרטיות האורחים. הארמון / מלון מצועצע ומקושט, מלא מגדלים וצריחים, הגנים מטופחים מאד, וציורי הקיר העשויים אזולז'וש -; מאד מרשימים ושמורים יפה.
עזבנו את בוסאקו, ויצאנו אל הכביש המהיר לכיוון פורטו, כאשר בדרך בכוונתנו לעצור בוילה נובה דה גאיה (ובקיצור -; גאיה), עיר לוויין של פורטו מצידו הדרומי של נהר הדואורו (שבאגנו מרוכזים הכרמים ותעשיית היין של פורטוגל ), שמשמשת מרכז למחסני יין ויקבים -; מזה שנים רבות, ומפורסמת בכך.
לאחר כשעה הגענו לגאיה. הג'י פי אס "התחרפן" כאן, ותימרנו בעזרת שילוט ושאלות לתושבים מקומיים. הגענו, חנינו על שפת הנהר, ויצאנו לשוטט. בתי היין מצויידים בשלטי שמות ענקיים ( למחרת ראינו אותם מהצד של פורטו עצמה). אנו בחרנו במחסן היין של KROHN , ונכנסנו ללובי המבקרים שלו. בניין נושן, מסביב ציוד יקבים ישן, ערימות חביות, ובחור חביב שצייד אותנו בטעימות והסברים על יין הפורט המעולה לסוגיו. חנה ויורם קנו מספר בקבוקים (שהשלימו בשלום את המסע).

יצאנו מבית היין, ושוטטנו על הטיילת שליד הנהר, עם סירות טיול ציוריות שעוגנות לחופו, ומראה מרהיב ואופייני של העיר פורטו שפרוסה ממול, רכבל מצד לצד, והגשרים שמחברים את שני הצדדים.
 

 חזרנו לרכב -; ויצאנו לכיוון מלוננו שבפורטו. שעת ה- rush hour , ה- GPS חזר לתפקד, זחלנו אבל הגענו למלון. לראשונה בטיול -; מלון סופר מודרני. התמקמנו. לפקיד הקבלה דעה מצויינת על המלון שלו (הכי טוב !, מה שאינו רחוק מהמציאות), וגם המלצה על מסעדות אותנטיות לכיוון חוף הים.
יצאנו במונית לכיוון הכללי המומלץ, ומצאנו מסעדה מקומית -; אותנטית לגמרי, שממוקדת בדגים ומאכלי ים. נכנסנו, ישבנו, הזמנו (בעייה קטנה עם מי שאינו אוכל דגים), אבל בסוף הכל הסתדר. פלח דג בגריל, תוספות, יין הבית, קצת ירקות, סרדינים קלויים כאפריטיף -; טעים, אותנטי וזול. צורה מיוחדת ומקורית לחוג את ליל הסדר שחל ממש עכשיו !
חזרנו למלון עם נהג המונית שלהוט מאד לשוחח, תוך גילוי עניין רב בספורט, בעיקר מקומי, אבל בהחלט מכיר את מכבי ת"א כדורסל שהיא שם דבר באירופה. הגענו. ישבנו קצת בלובי ( מפואר למדי), קפה ומילק שייק -; ולישון. 19/4
יצאנו ליום טיול בעיר פורטו. נכנסים עם הרכב לתוך לב העיר -; אפילו קצת יותר מדי -; עוברים דרך סימטאות צרות מאד ותלולות, נחלצים -; ומוצאים חניה ברחוב / שדרה מקבילה לנהר, ומוליכה אל הדאון טאון, ליד קו הפוניקולאר. יוצאים לסיבוב רגלי. מגיעים לפארק ירוק קטן, ובו פסל חביב מאד ומשעשע של חבורת גברים צוהלים שיושבים על יציע - ומשליכים אחד מחבריהם למטה. ממשיכים לטור דה קלריגוש, מגדל פעמונים ברוקי שמתנשא מעל העיר. ממנו -; לכנסיה שממול, כמקלט רגעי מהגשם שהחל. משם אנו עולים בשדרה המובילה אל בנין העיריה, שדרה רחבה עם מדרחוב באמצעה, וממנה "שוברים" אל השוק העירוני, שוק בוליהו. שוק "רגיל", בדגש על ירקות ופרחים. יוצאים ממנו, ו"מושכים" אל בניין העיריה המרשים ש"שולט" על כל מרכז העיר. הפסקת קפה במסעדונת מקומית, וחזרה אל הסיור. נאלצים לקנות מטריות, ואת השעות הקרובות מעבירים תחתן.
אנו עולים, דרך סימטה ושוק דגים קטן ותוסס ( שמעליו חגות להקות שחפים שמצפות לטרף...) אל רחבת הקתדרלה הגדולה של פורטו -; קתדרלת SE. היא ממוקמת בראש הגבעה הגבוהה בעיר, והמראה ממנה -; לכל הכיוונים -; מרשים מאד. לכיוון דרום -; אנו צופים על הנהר, על גשרי המעבר שעליו, ועל גאיה, ומזהים בבירור את שלטי בתי היין שביניהם הסתובבנו אתמול. לכיוון העיר אנו רואים את הבניה הפורטו-ית הצפופה, עם חזיתות אזולז'וש האופייניות, גם על הבתים המיושנים ביותר.
  אנו גולשים מהכנסיה חזרה למרכז העיר -; הפסקת צהרים בפטיסרי חביבה, וממשיכים, תחת גשם דק, בכיוון כללי של ירידה לכיוון הנהר -; לרובע ריביירה , לארמון בולסה ( הבורסה -; לשעבר).
הארמון מרהיב עין, ואנו נכנסים לביקור מודרך בתוכו. עוברים אולם אולם, כאשר עדיין קיימת בו לשכת מסחר פעילה מאד, הקשורה לעסקי היין שפורטו היא מרכזם, ומגיעים לפנינה שבכתר: האולם ה"ערבי", על שם סגנון העיטורים (והכתב) השולטים בו. העיצוב -; בסגנון של ארמון אלהמברה בגרנדה. מאד עשיר, עד לפרטי הפרטים, מצופה זהב, ומתוחזק יפה. האולם משמש לקבלות פנים ממלכתיות לשועי עולם, אסור לצלם -; אבל האינטרנט עשיר בתמונות משם.
יוצאים מהארמון -; אל כנסיית סאו פרנצישקו השכנה, בעלת החזות הגותית. הכנסייה מאד מצועצעת בפנים, עיטורים בסגנון בארוק ורוקוקו עם ציפוי זהב. דמויות של מלאכים ונזירים, כולן מוזהבות. כיום כבר אין כאן תפילות, וזה בעיקר אתר תיירות. כאן אנו מסיימים את הסיור - וחותמים את המסע הרגלי בהליכה חזרה אל הרכב. העלייה מן הנהר מתבררת כארוכה וקשה יותר ממה שחשבנו ("ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה"), והרווחנו ביושר את קינוחי הערב...
חוזרים למלון להתרעננות, ויוצאים לארוחת ערב, חזרה לרובע ריביירה, למסעדה מקומית מומלצת בשם PIMM, ממש ליד ארמון בולסה.... ארוחה טובה, אירוח מסביר פנים, ואנו חוזרים למלון עייפים אך מרוצים.
 20/4
היום טסים למדירה. בדרך לשדה התעופה (יש זמן) עוצרים במרכז קניות גדול. יש הרבה מה לראות וגם לקנות... מגיעים לשדה, מחזירים את הרכב, ועולים על הטיסה למדירה בחברה הלאומית הפורטוגזית TAP. בפועל זו טיסת פנים -; האי תחת שלטון פורטוגל. המטוס מלא וצפוף מאד, אבל הטיסה לא ארוכה, ונגמרת בנחיתה אל המסלול במדירה שבנוי על עמודים לתוך הים.
אנו יוצאים, ופונים לאסוף את הרכב השכור -; ויוצאים על האוטוסטרדה הראשית לכיוון פונשאל, העיר הגדולה ו"בירת" מדירה. אנו יורדים במחלף המתאים, ומתחילים לחפש את מלוננו. מוצאים אותו, לאחר הסבר "ידני" של שוטר מקומי, שבדיוק עסוק בפשיטה משטרתית על בית כלשהו. המלון הוא (שוב) אחוזה שהפכה למלון יוקרה, עם בריכת שחיה מחוממת, ספא, מסעדה יוקרתית ( מבנה שהיחה שייך לאדוני המקום בעבר), כ- 10 דקות נסיעה משפת הים, בה נמצא איזור הבילוי והמסעדות של פונשאל.
קבלת הפנים אדיבה מאד, ואנו מופנים לחדרינו. בערב אנו נוסעים לאיזור טיילת החוף, נכנסים למסעדת אוג'נרל, שהיא פחות אותנטית ויותר תיירותית, אבל עם שירות, קלאסה ומגוון מטעמים (כולל מאכלים מקומיים) גדול. העלות מעל הממוצע, אבל ההנאה -; בהתאם. אנחנו מחליפים מילים ( עברית תמורת פורטוגזית) עם המלצר שמשרת אותנו. יוצאים לשוטט לאורך רחוב המסעדות המקביל לטיילת, שאליו נשפכות סימטאות צרות סלולות אבנים. מכל מסעדה עולות שאגות שמחה, שקשורות לאיזה משחק ליגה חשוב בכדורגל. אחד המלצרים יוצא לרחוב, וגם יוצא מגדרו ומדעתו מרוב שמחה על שער שנכבש. די קריר אבל נעים. חוזרים לרכב -; ומנווטים בקלי קלות חזרה למלון.
 21/4
ארוחת בוקר עשירה ועתירת פירות, ואנו יוצאים ליום מסלול בצידו המערבי של האי. המרחקים קצרים יחסית (את כל האי ניתן לחסום במלבן של 50 על 25 ק"מ).
תחנה ראשונה: עיירת הדייגים קמרה דה לובוש. אנו מגיעים אליה לא בדרך הקצרה אלא דרך כפרים ובהם סימטאות צרות ותלולות. העיירה גולשת ממש לים, כשהיא חובקת מפרצון קטן, ובו מעגן עם סירות דיג. בעת הגיענו המעגן נמצא בשעות השפל. הבתים בנויים על המצוק, הנוף עשיר בפרחים צבעוניים ובבוסתנים של עצי בננה ועצים טרופיים, אשר ממוקמים על טרסות ברכס שברקע העיירה . אנו מגיעים ממש לקצה המזח, חונים ויורדים לשיטוט רגלי. אנו רואים דייגי חכות ממול, וגם מלקטי סרטנים שירדו אל הסלעים החשופים לחפש אותם. השילוב של הנוף והאווירה פשוט מקסים. אנו מגיעים למרכז, ובו מתגודדים גברים רבים (אין נשים!), שהם דייגים שסיימו את מלאכתם / בטלנים / מובטלים (מחק את המיותר -; או שכל התשובות נכונות...).
יוצאים מקמרה, ומתחילים לטפס לכיוון האוטוסטרדה הראשית כדי למשוך מערבה. אנו עוצרים בקאבו ג'יראו. זהו צוק סלע ממערב לפונשאל, שמתנשא בגובה כ-600 מטרים מעל קו החוף. מהמצפה שבו רואים את כל קטע החוף של מפרץ פונשאל והמצוקים שיורדים לים. מהצוק וסביבו נשקפים כפרים וחלקות מעובדות, בעיקר על טרסות שמנצלות כל מטר פנוי - בעיקר גפנים ועצי פרי.
 
נוף זה משקף את האופי של מדירה: אי וולקני סלעי וצוקי, עם עמקים ומתלולים, אשר גולש תלולות אל הים, למעט כמה איזורים (כמו פונשאל) בהם הגלישה לחוף מתונה. התחבורה, שעלולה להיות בלתי אפשרית, הוסדרה ע"י שימוש נרחב במינהרות וכבישים מהירים, שהופכים את התנועה קלה ופשוטה, למעט נקודות מיוחדות בהן יש עניין לרדת לדרכים צדדיות.
אנו חוזרים לאוטוסטרדה, ויעדנו -; פורטו מוניז, בפינה הצפון מערבית של האי. החוף הצפוני של האי צוקי מאוד, ורובו חסום לגישה . העיירה פורטו מוניז נמצאת בפיתחה נדירה בתוך הצוקים וממוקמת לאורך לשון אדמה ארוכה שגולשת לים, ומולה בים כמה איים סלעיים. בקטע מסויים טעינו, ולקחנו כביש צדדי מקביל לראשי -; הפיצוי: נוף כפרי יפה, וזיהוי יציאות של לבאדות, שהן תעלות השקייה מעשה ידי אדם שאוספות את המים מערוצי הזרימה ההרריים ומנתבות אותם לצרכים חקלאיים. בראש הכביש המתפתל, שיורד אל פורטו מוניז מהחלק ההררי - יש תצפית מרהיבה אל העיירה ואל כמה כפרי דייגים שכנים. בחוף -; כיאה לעיירת אטרקציה כזו - נבנו מלונות, בתי קפה ומסעדות, מוזיאון ימי (אקווריום), ועוד. ירדנו לחוף, ועברנו בין משטחי המלח ששקעו במספר מקומות, והלכנו במסלול שמביא אל המים ממש, תוך קונטרסט חריף ומרהיב בין הסלעים השחורים וקצף הגלים הנשברים. הפסקת לאנץ' במסעדת ויסטה לה מאר: נעים, טעים, זול.
יצאנו חזרה, מזרחה עד סאו ויסנטה, וממנה דרומה דרך כביש מינהרות מהיר -; ש"חותך" מסאו ויסנטה ישר לפונשאל. אחה"צ במלון -; יצאנו להתרענן בספא (ג'קוזי, סאונה), ובערב -; שוב לאיזור החוף והמסעדות. הפעם ניסינו מסעדה מקומית שנראית מאד אותנטית ומבוקשת, ואפילו עם קצת המתנה בכניסה. בעל המקום, בטריקו כחול -; שהוא גם שוער ומלצר לעת מצוא -; הכניס אותנו והושיב אותנו, די בדוחק, מול המטבח. מהדלת ראינו את ה"שף" האומלל מנסה כמיטב יכולתו. כבר מכאן הבחנו בקטסטרופה המתפתחת. יושבים ומחכים להמשך (שאינו מגיע) כמעט שעה -; ומודיעים לבעל הבית ( בלשון אסרטיבית) שאנו פורשים. הוא חשש מסקנדל -; ואמר בתוקפנות: לכו, לכו, וויתר גם על התשלום עבור מה שהוגש וגם עבור השתייה. יצאנו בטראומה קלה מהמסעדה, המשכנו -; ו ... נפלנו שוב על המסעדה היפה והנקיה מאתמול. נכנסנו, אכלנו, נהנינו, ופיצינו את עצמנו בקינוחים טעימים. חזרנו לשנת לילה ערבה במלון.
 22/4
אנו נוסעים למסלול צפוני מזרחי של האי. היעד: העיירה סנטנה. בדרך -; נרד מהכביש לדרך צדדית שתוביל למיראדורו פיקו (מצפה הפסגה של) דה אריירו. מגיעים -; ואיתנו הרבה אוטובוסים ורכבי תיירים. זוהי תצפית בלב רכס ההרים של מרכז האי, בגובה 1,800 מטרים. מפסגת התצפית (יש שביל מהחניה אל מרפסת רחבה) אמורים לראות את כל הפסגות הגבוהות של האי. כבר כשמתקרבים אנו מבינים שהתצפית היום בלתי אפשרית בגלל העננות הנמוכה. אבל כבר הגענו, לא נוותר. יוצאים מהאוטו: קור כלבים ! משהו כמו מינוס 5 מעלות עם מקדם הרוח העזה שנושבת. לא מוותרים וחותרים (מול הרוח) אל הפיק עצמו, לפחות להצטלם לידו. מי שמצלם אותנו הוא (נורבגי?) שמסתובב כאן בניחותא עם סנדלים ומכנסיים קצרים - ומתפלא על זה שאנו רועדים מקור...

חוזרים לחמימות של האוטו -; חזרה לכביש הראשי -; וממשיכים אל סנטנה. בדרך אנו עוברים דרך מתחם גידול דגים שמתבסס על תעלות מים שנמשכות מנחל פריוס. מקום מעניין -; שבו הדגים מגודלים בבריכות מדורגות לפי גודלם, וישנה מערכת תעלות שמאפשרת העברת אוכלוסין מבריכה לבריכה.
 
מגיעים לעיירה סנטנה, באיזור הצפון מזרחי של האי, שבנויה מעל מצוקי החוף, בקצה הרמה הצפונית של מדירה. כאן נמצא מתחם לשימור בתים מסורתיים, קטנים וצבעוניים מאד, מוקפי גינות, שגגותיהם המשופעים בתלילות עשויים קש. המטרה: שימור המורשת והתרבות של האי - כפי שהיה מקובל על המתיישבים שהגיעו מפורטוגל בסוף המאה ה-15. המקום מיוחד מאד, ואנו עוברים מבית משוחזר לאחר, כאשר בחלקם ממוקמות כיום חנויות מזכרות, אבל קיימים גם כאלו בהם גרים אנשים כיום, ואחד -; ובו תצוגת תכולת בית מסורתית אופיינית. הפסקת צהרים במסעדה מקומית, וחוזרים במסלול שהולך דרום - מזרחה במקביל לחוף, דרומה לאורכו (ועוברים ליד שדה התעופה), ומערבה לכיוון פונשאל -; הכל על כבישים מהירים, עתירי מינהרות. לפני פונשאל אנו "חותכים" צפונה -; לכיוון איירו דה סראדו. במקום זה נמצאת תצפית מדהימה על כפר (קוראל דוס פרייראס) שהוקם בתוך לועו הכבוי של הר געש. המבט -; כמעט אנכית למטה, הכפר מונח כמה מאות מטרים מתחתנו. המראה פשוט מרהיב, כמו תצ"א צבעוני, והכפר החבוק בתוך הלוע מייצר מראה הרמוני של השתלבות בסביבה. שטחי העיבוד החקלאי נמצאים על טרסות שפרושות במורדות תלולים ביותר -; אתגר אמיתי לנהיגה ברכבים חקלאיים. ראות מצויינת -; והעין אינה שבעה.

במקום -; מרכז מבקרים גדול יחסית, עם מסעדה גדולה וחנויות. אנו מסיימים, טועמים משהו במסעדה, וחוזרים לפונשאל לפנות ערב.
שוב -; ספא: ג'קוזי וסאונה להתרעננות, ואנו יורדים לעיר לארוחת ערב. בהמלצת המלון אנו מחפשים את מסעדת "הבית הפורטוגזי" ("קאזה פורטוגזה"). היא חבויה בסימטאות העיר, ולאחר הסבר אדיב של כמה מקומיים צעירים -; מוצאים אותה, וכשמוצאים - אי אפשר לפספס את שלט האזולז'וש הכחול של שמה על הקיר. המקום לא גדול אבל יוקרתי, שירות אדיב מאד, אוכל טעים ביותר, וגם קלאסה. טעים ביותר, כולל קינוח הזבאיון, שהוא אתגר מקצועי לכל שף. חוויית ערב מיוחדת, ו -; כן -; לא זולה, אבל ... חוזרים למלון -; לילה אחרון במדירה.
 23/4
בבוקר ירדנו לפונשאל -; לסיור בעיר באור יום... שבת בבוקר, והרחובות הומי אדם (תיירים ומקומיים). עיקר הסיור: בשוק המקומי. השוק -; חי ותוסס, סואן ועמוס קונים. קומת מיוחדת לדגים: מיוחדת מאד -; עם שלל טרי, כולל דגי ענק, שהולכים ונבצעים לנתחים גדולים.

קומת אוכל עם דגש על ירקות ופירות, סדקית, המולה רבה. כמו ששוק מקומי צריך להיות. יוצאים החוצה -; שם יושבות רוכלות פרחים לבושות בתלבושת חג עממית ( אנו בפסחא ממש). סבב רגלי בעיר, וחוזרים למלון.

נפרדים -; וחוזרים לשדה התעופה. לתשומת לב : בהסעת המטוס לקצה המסלול לקראת ההמראה ממדירה -; אנו ממש בקצה, ובעת הסיבוב כנף המטוס בעצם מעל המים...
טיסה קצרה (פחות משעה וחצי) לליסבון, רגוע, שקט וללא אירועים מיוחדים. מונית למלון. נסיעה קצרה במפתיע, השדה הבינלאומי יושב ממש על שולי העיר. מתמקמים. קיבלנו סוויטות גדולות, עם חדר שינה, חדר אורחים וחדר עבודה. המלון ממוקם בטווח הליכה ממרכז העניינים, ולפנות ערב אנו יוצאים בהליכה במורד שדירות החירות (אבנידה דה ליברדאדה) .
כעת אנו מחפשים מקום לאכול -; והתיור פה יבוצע מחר. בסימטה שבאיזור כיכר רוסיו מצאנו מסעדה מקומית בשם אליקוריסטה, ובה אכלנו ארוחה מצויינת (וזולה). נתחי דג בגריל מצויינים, תוספות ואפריטיפים טובים, ואפילו מנת העוף של עופרה מצליחה להצטיין. אווירה מקומית תוססת וקולנית, כאשר -; שוב -; עיני המקומיים נעוצות במסכי הטלוויזיה ובמשחק כדורגל חשוב... יום ארוך -; מונית למלון, ושינה עמוקה.
 24/4
ירדנו שוב במורד שדרות הליברדאדה. פוגשים את תחנת הפוניקולאר. עולים לנסיעה בת כמה דקות אל המפלס העליון, ובו גן ציבורי מוריק, לתצפית על ליסבון. עוברים דרך כיכר הרשטאורדורש -; שבליבה אנדרטתה"מחדשים" -; (זהו פירוש המילה) המוקדשת למחדשי העצמאות הפורטוגליתבהתקוממות נגד הספרדים בשנת 1640. ארמון פוז' (שהיום הוא מבנה ציבור, לשכת התיירות, עם תחנת משטרה). במעבר אל כיכר רוסיו -; תחנת הרכבת עם הכניסה ה"ארמונית" המעוטרת בסגנון מנואליאני, וחזית התיאטרון הלאומי.
כיכר רוסיו. אנו כל הזמן -; במגמה כללית להגיע אל הים. המדרכות עמוסות מסעדות שמלאות אורחים וסועדים. נגני רחוב -; באקורדיון וטמבור -; מנעימים את הזמן ( ואוספים טיפים).
 
מסימטה שמימיננו "צץ" פתאום מגדל מעלית, שיעדו -; העלאת אנשים מאיזור רוסיו והחוף ישירות לבאירו אלטו ( הרובע העתיק).
 
ממשיכים -; דרך המדרחוב אאוגושטה עתיר המסעדות וחלונות הראווה מיוחדים. אחד עם מיצג של פרה- שגופה בתוך החנות, וראשה -; מבחוץ לחלון הראווה... על חלון אחר -; אימרה של בוב מארלי: "האהבה לא תשאיר אותך בודד". חנות לפירות ים -; עם לובסטרי ענק. על מרפסת בגובה -; דמות קרטון בקנה מידה של אחד לאחד של אישה שמנקה את המרפסת, ומסביבה שטיחים תלויים לייבוש / איוורור, וכך הלאה. חווייה אורבנית יפה.
אנו חוצים את שער הניצחון, ומגיעים אל כיכר קומרסיו -; שעל שפת הים. במרכזה -; פסלו של המלך ז'וזה הראשון. אנו מגיעים ממש אל קו המים.

חוזרים אל המתחם שמתחת הקשתות של שער הניצחון. שם דוכני רחוב עם מזכרות -; החל מרמת קיטש ועד מוצרי אמנות של ממש. ממשיכים ברחוב אלפנדגה. מזהים את כנסיית קונסייסאו וליה. לפי הספרהיא נבנתה במקוםאחד מבתי הכנסת שהוחרמו עם פרסום צו הגירוש של יהודי פורטוגל בתחילת המאהה-16. זה לא מצויין בשלט הכניסה, כמובן. בהמשך הרחוב רואים את קזה דוש ביקוֹש המכונה גם "בית היהלומים" בשל התבליטים שעל חזיתו הנראים כיהלומים מלוטשים. ראינו את התבליטים. יהלומים? בעיני המתבונן...
חוזרים לכיוון המרכז. התיישבנו במסעדה פופולרית, עם מלצרית חסרת סבלנות. אכלנו, יותר תדלוק מאוכל, והמשכנו. פונים מהשדרה הראשית לכיוון באיירו אלטו. מתחילים לעלות במיליון מדרגות, והבונוס: מראה בתי הקפה שממוקמים גם על גרמי המדרגות, על רמפות שמתחילת במפלס מסויים -; ומסתיימות באוויר...
 
ממשיכים ברחוב. מזהים שוק רחוב קטן לחפצי אמנות, ונכנסים לתוכו. הפלא ופלא: אנו מגלים דוכן עם תכשיטים משולבי עלים מיובשים, בטכניקה של מיודענו המכסיקני מסן קריסטובל חורחה פנטון. האמנית שבדוכן לא שמעה את שמו -; אבל הבטיחה לחפש באינטרנט.
מגיעים במסלול לתחנת הפוניקולאר שכבר פגשנו בבוקר. הפעם יורדים חזרה ברגל, ועוברים ליד שפע ציורי הגרפיטי שעל הקירות. מכאן למלון -; למנוחה והתרעננות.
בערב אנו יוצאים לערב פאדו במועדון לוסו (המלצת הקבלה במלון). זה כמובן מקום תיירותי, אבל כמות המקומיים מפתיעה. במתכונת המוכרת -; אוכל + מוסיקה וריקודים. איכות ההופעה (לאורך כשעה וחצי נטו) -; שירה ונגינה -; מקצועית מאד ומפתיעה לטובה. מזוהים בהחלט שיריה הידועים של עמליה רודריגז -; המפורסמת באמניות פורטוגל : "בית פורטוגזי" ו" קוהימברה". שכנינו בשולחן שלידינו, פורטוגזיים אוריגינל, מתמוגגים מהנאה, ובסיום ההופעה מזמינים לשולחנם את הזמר הראשי ומוביל הלהקה כדי להביע את תודתם. הוא מצידו מביא ערימת דיסקים מפרי ביצועיו...
אגב: איכות האוכל במקום יותר פלצנית מטעימה. אבל באנו לשם האמנות.... זוהי גם מסיבת הסיום של הטיול שלנו. מחר חוזרים הביתה.
 25/4
בתוכנית -; סיור בליסבון עד הצהרים. אחה"צ -; יוצאים לדרך הארוכה חזרה.
 אנו לוקחים מונית לאיזור מנזר ג'רונימו, אנדרטת יורדי הים הגדולים, ובלם -; שני האחרונים -; על שפת הים ממש. המנזר סגור היום, ואנו צועדים דרך פארק חביב אל האנדרטה. חוצים את הכביש והמסילה במעבר תת קרקעי. האנדרטה מרשימה בכל קנה מידה. המבנה ענקי, גובהו כ- 50 מטרים, מעין סיפון אניה שמולו מתנפץ גל גדול. הוא הוקם ב-1960 לציון 500 שנה למות פורץ הדרך של כל מבצעי הגילויים הימיים הפורטוגזיים: אנריקוהספן. בשני הצדדים - שורות משופעות של הדמויות העיקריות של הגורמים המתכננים, המממנים, היוזמים והמבצעים של המסעות.אנריקו עומד ראשון בשורה המשופעת, על סיפון האונייה, ושני אחריו - כולל וסקו דה גמה. היום בהיר, שמי תכלת, והאנדרטה המבהיקה בלובנה בולטת על הרקע. מרהיב עין. על הרחבה שמול האנדרטה -; ציורים של מפות כדור הארץ, ועליהם ציונים ( שמות ותאריכים) של המסעות הפורטוגזים העיקריים. כשאתה חושב על המדינה הקטנה הזו, ואיזו אימפריה חובקת עולם היא הייתה פעם...
 
אנו ממשיכים ברגל אל מגדל בלם ( belem). הוא אינו גבוה במיוחד, 3 קומות, אבל שולט בו הסגנון המנואליאני המצועצע, משולבים במוטיבים מזרחיים שהובאו ממרוקו. בגלל השילוב - המגדל מסמל את הקשר שביןהעיר והממלכה ובין המושבות הרחוקות.
 
 סיימנו כאן. אנו חוזרים רגלית, לכיוון המנזר ומעבר לו -; אל ארמון הנשיאות. היום הוא יום חג השחרור מעול העריצות, והכניסה למשכן הנשיא חופשית. ליד הכניסה -; תור ארוך של אזרחים מרוגשים. אנחנו ממשיכים הלאה, וחוזרים למלון לצהרים.
המלון אישר לנו ברצון לייט צ'ק אאוט לאחת הסוויטות -; ללא תוספת תשלום. יצאנו לשדה התעופה. טיסה של שעה ב- TAP למדריד, ומשם -; באיבריה לנתב"ג. הדרך חזרה נטולת אירועים מיוחדים, למעט מעבר הטרמינלים במדריד, שצרך נסיעה של כ- 10 דקות באוטובוס... ארבע וחצי שעות, השכם בבוקר של ה- 26/4 -; ואנו בבית, מוכנים לחג המימונה...
 סיכום
טיול מקסים בארץ קסומה. שפע הסטוריה, מראות, נופים, הווי ואנשים חביבים.
האי מדירה -; פנינת נוף נדירה ושווה ביותר .
... והמלים עם ה * בכותרת: אובריגדו -; תודה, אזולז'וש -; אריחי הקרמיקה הצבעוניים, פליטוש -; קיסמי שיניים, מהמלים הפורטוגזיות היותר שימושיות שלמדנו...
להתראות בטיול הבא !
 
להלן -; פרטי המלונות בהם השתכנו. הערכה (סובייקטיבית לגמרי) עליהם הייתה בגוף הסיפור, במקומות המתאימים.