מחר יוצאים לדרך !

זהו !
שנה שלמה של הכנות-בעיקר נפשיות,מסתיימת,והמסע הגדול מתחיל מחר !
הבטן מתפקעת מפרפרים,הנשימה לא הכי סדירה וגם הלב מחסיר מדי פעם פעימה...
כולנו בהיי מטורף,זה כבר לא בגדר דיבורים,זה באמת קורה.
עד לפני כמה ימים עוד חשבתי לעצמי : "יש ! איזה כיף ! נוסעים להודו כל המשפחה"...
פתאום התגנבו להן מחשבות כמו : "למה?! למה לעזאזל אני לוקחת באמצע החיים שלושה ילדים להודו? מה איבדתי שם? או במוח?האם זאת לא הטעות של החיים שלי?"
הן עוד שם המחשבות...אבל אני לא נותנת להן יותק מידי מקום ,אני מאמינה ומקווה שהן יתבדו ושבאמת נמצא את עצמנו בהרפתקאה המשפחתית הכי גדולה שאולי תהיה לנו יחד כמשפחה.
אני מאמינה שלמדתי את כל החומר,יודעת שהמציאות תכה על פנינו-אבל לפחות אנו מוכנים לזה,יותר נכון לומר-חושבים שמוכנים לזה...
כי הרי אפשר באמת להיות מוכנים למסע בהודו? במקום בו הכל אפשרי?למקום בו הסחי והפאר,הליכלוך ובוהק השיש נפגשים? מקום עם אלפי טעמים שלשונותינו טרם טעמו בחייהן.
מקום עם אנשים שתהומות עצומים של הבדלים מפרידים בינינו-וגם לא,כי בסופו של דבר-כולנו אנשים הרי...

איתגרתי את עצמי שניקח את המינימום,שלא ניסחב עם הרבה תיקים.
אני חושבת שהצלחתי.עדיין הייתי יכולה להוציא עוד דברים מהתרמילים-אבל מחשבות פולניות בנוסח "שיהיה לילדים" גורמות לי לוותר על כך...
בכל מקרה-יוצאים מפה עם חמישה תיקים בלבד-1 תרמיל גדול ללורנט, 1 תרמיל בינוני לי, 2 תיקי בי"ס לענן וקשת ותיק גן לילדת הגן..שמש.בנוסף עוד תיק בד לשים בו מגבות כשנלך לים,במקום להיסחב עם התרמיל הגדול...
אם משהו ייחסר-באמת שאפשר להשיג הכל שם,והלוואי שנרגיש שאפשר "להיפתר" מעוד כמה דברים ולתת אותם שם לאנשים.
בעיקר אני גאה על כך שתיק התרופות שדימיינתי שיהיה בגודל של תרמיל גדול כולו תרופות,הצטמצם לכדי קופסאת מטבח קשיחה+תיק סנדלי שורש של ילדים..
אבל מה-יש כל מה שצריך-רפואה קונבנציונלית,פורמולות סיניות ותרופות הומיאופתיות-מכוסים מכל הכיוונים-וכמו שאומרים-שלא נזדקק לכל אלו !
גם על נעליים ויתרנו...תופס יותר מידי מקום ! יוצאים עם סנדלי שורש וכפכפים-צריך יותר מזה? הרי לא הולכים לעשות טרקים...מקסימום טיולים של יום בדרגת קושי של ילדים(בינינו....הילדים בכושר ! זה ההורים שמזדחלים מאחורה...).

אז מחר ב 7:30 בבוקר ניסע למעבר הגבול רבין(אילת-עקבה),שם יחכה לנו נהג שייקח אותנו לשדה התעופה בעמאן.אחה"צ יוצאת הטיסה דרך דוחה-קטאר.ננחת בבנגלור בשעה 3:00 לפנות בוקר של יום רביעי.הגסט-האוס ליומיים הראשונים כבר הוזמן,כולל נהג שיאסוף אותנו ישירות לשם.בכל זאת-אחרי יום כזה ארוך של תיזוזים עם שלושה ילדים,בשלוש בבוקר אני לא הולכת לחפש מקום לינה.אחרי שני הלילות הראשונים נראה לאן נתגלגל...
את הפוסט הבא כבר אכתוב בהודו,אל תצפו לעידכונים יומיים...אני לא מהמקפידים לכתוב...כשיהיה מה לספר-יהיה מה לכתוב...
 שלום,אני נוסעת....