הקדמה:
בגיל 18 נחתי לראשונה בארץ זרה ובירתה – רומא. השירים שהתנגנו בטיסת אל על וריח הבושם בו השתמשתי נצרבו בזיכרוני כמו גם זיכרונות שוליים פחות – אין ספק ששם נזרע הרצון שמקנן בי מאז לטייל ביבשת. ב-2010 אשתי ואני טסנו לראשונה עם הבת הגדולה (אז בת 3) לצפון איטליה והשנה, למרות הסתייגותה של אשתי, החלטנו לחזור לאיטליה עם שתי בנותינו (11 ו-2).
משך הטיול: יום נחיתה ברומא + 13 ימים מלאים + יום המראה ממילאנו.
הטיול התחלק לשלושה חלקים:
- רומא
- טוסקנה + צ'ינקווה טרה
- אזור האגמים (השלמות בלבד)
הבחירה בנחיתה ברומא והמראה ממילאנו הוכתבה ע"י התזה שיש להתחיל בחלק התובעני ולסיים בחלק המוכוון ילדים.
למרות שכבר התנוססו בדרכונה של בת השנתיים שלוש חתימות של משטרת הגבולות לא ידענו איך תעמוד בטיול האינטנסיבי. אף על פי כן, התכנון (בפרט התכנון לטיול ברומא) לא התחשב בשתי הבנות והמסלול המתוכנן היה כמעט זהה איתן ובלעדיהן. הבת הקטנה עמדה בכבוד רב בטמפו הגבוה ובשעות הארוכות (אם כי קרה פעם או פעמיים שפרצה בבכי שנבע, כפי הנראה, מעייפות מצטברת ועודף גירויים). כן מקשה עלינו העובדה שלרוב הבת הקטנה ממאנת לשבת בעגלה ומתעקשת לדחוף את העגלה לבדה. אנחנו יכולים לספור על יד אחת את מספר השעות שהשתמשנו בעגלה לייעודה המקורי.
עלות: משך הטיול, המלונות שנבחרו (שזוכים לציון Booking שלא נופל מ-9) והרכב
המפואר (Alfa Romeo Stelvio) גרמו לעלות הטיול להאמיר לגבהים שלא נצפו בעבר.
מקורות מידע: בתכנון הטיול נעזרתי בספרים "צפון איטליה" ו-"רומא" של מיכאל שיחור "המשפחה המטיילת צפון איטליה" של שלומית יפת ביאליק וכן "המדריך הירוק איטליה". למעט האחרון, כל המדריכים מצוינים ומומלצים. כמו כן, נעזרתי באינטרנט וכמובן בפורומים הרלוונטיים ב-"למטייל".
מזג אוויר: שמשתעשעים ברעיון של בחירה בין חום לגשם אני תמיד בוחר בארץ בגשם ובחו"ל בחום. החלק הראשון של הטיול (רומא) המחיש לנו שאפשר לסבול הן מפשפשים (חום) והן מפרעושים (גשם) בעת ובעונה (תרתי משמע) אחת: ברומא חם בצורה שגורמת לנו להתגעגע לחום בארץ (נמדדו 33 מעלות) בהמשך הטיול החום סביר (הטמפרטורה חסומה ב-26 מעלות). באופן מפתיע בימים הראשונים של הטיול יורד גשם זלעפות הממוקד בשעה קצרה בד"כ אחה"צ. בכל המקרים הגשם השתלב היטב בתכנון הטיול ולא הביא לשינויו.
יום שישי - רומא דרך [ה/א]גב:
שחזרנו מהטיול האחרון זכו הדרכונים כדרך כל בגד בשטיפה, השרייה וסחיטה. המסקנה בה אני יכול לשתף את משרד הפנים היא שהדרכונים הביומטריים אולי פחות ניתנים לזיוף אבל הם לבטח פחות עמידים בכביסה. ולראייה הדרכון הביומטרי של אשתי פצוע במצב בינוני בעוד ששאר הדרכונים פצועים במצב קל. דיילת הקרקע בוחנת את הדרכון של אשתי ואומרת לנו "חכו, אני רוצה לוודא שלא יעשו לכם בעיות" ולעצמי אני אומר "חכי, את מוודאת שיעשו לנו בעיות...". הדיילת מסתודדת עם דיילת שנראית בכירה ממנה וחוזרת אלינו מתקשה להסתיר את אכזבתה...
שדה התעופה, עמוס כצפוי לעונה ואולם הפרוצדורות השונות מנוהלות ביעילות רבה. התור החריג, שמנוהל בצורה מרימת גבה, הוא התור להפקדת כבודה חריגה ואנחנו נאלצים להמתין שם דקות ארוכות מידיי. בארומה אנחנו מצטיידים בכריך סלמון ו-Ice Cafe.
במושבנו שהמעבר חוצץ ביניהם ישובים איש ואישה מבוגרים. לבקשתי ובחוסר רצון מופגן הם מתפצלים למושבם (מימיננו ומשמאלנו) ובמשך כל הטיסה מחליפים מילים רק באמצעות מבטיהם. גם שהצעתי להם להתאחד זכיתי רק למבטים מבטלים. ביציאה מהמטוס אחד הדיילים מציע לבנות להצטלם בתא הטייס. אשתי קופצת על המציאה כמוצאת שלל רב, ואחרי כמה הערות בימוי שהיא זורקת ולא מעט צילומים הדייל מסנן לעצמו "אין מה לעשות, אוגוסט"...
בשדה התעופה ברומא בניגוד לזה שבלוד התורים קצרים אך הפרוצדורות מתארכות. הודעת WhatsApp מבשרת לי שהנהג ממתין לנו בנקודת המפגש. אנחנו חוברים אליו וביחד הולכים כברת דרך, שגורמת לי לתהות האם הזמנתי נהג הסעות לרומא או מדריך הליכה לשם...בכל מקרה, השירות טוב ומומלץ (בחנייה ממתין לנו רכב מרווח, כפי שהזמנתי).
http://www.rometransfer.it/fiumicino-airport-to-rome-transfer
אנחנו מתארגנים בחדר מלון Artemide, הזוכה בצדק לציון 9.4 בסולם Booking . החדר מרווח ומפואר. המלון קרוב לתחנת הרכבת התחתית ומומלץ. במחיר כלולים החטיפים והשתייה במיני בר המתחדשים מידי יום. החיסרון היחידי בחדר הוא שלא ניתן לאפשר לאור יום לחדור לחדר מבלי לפתוח את החלון שאיננו מסורג.
רעבים אנחנו צועדים לעבר פיצרייה, שזוכה להמלצות חמות ב-TripAdvisor (פלורידה). למגינת ליבנו, הפיצרייה סגורה כמו חנות בקסבה של חברון באחד מימי הזעם. בדרך אנחנו מתרשמים מאחד הפורומים העתיקים. אנחנו מאתרים פיצרייה חלופית ומתענגים על שתי פיצות וסלט טונה. בדרך חזרה אנחנו נתקלים בגלידריית Venchi. אמנם התור העצום מרתיע אותנו לעת עתה אבל מגביר את המוטיבציה שלנו לפקוד את הגלידרייה בשעה נוחה יותר. אנחנו חולפים על פני מזרקת Trevi. במהלך הטיול חלפנו לא פעם ולא פעמיים על פניה של המזרקה המפורסמת ועדיין אני לא יכול לומר בפה מלא שממש ראיתי את המזרקה, ללמדכם על ההמון הרב שצבא על המזרקה. מעריכים שמהמזרקה נמשים כ-3000 אירו כל יום (ואף אחד מהם לא שלנו – אני מקווה שנחזור לרומא בכל זאת).
בסמוך למזרקה גלידרייה, אליה תרצה לחזור הבת הגדולה שוב ושוב. אנחנו חולפים על פני חנויות רבות ביניהן חנות גדולה ומקסימה לשעונים עשויים עץ המתאימים לחדרי ילדים. אנחנו מתלבטים בין שעונים רבים ומניחים לבת הצעירה לבחור בשעון דמוי בלרינה וחשים ולא בפעם האחרונה בטיול תחושה של סגירת מעגל (בטיול הקודם שלנו לצפון איטליה רכשנו שעון בסגנון דומה לבת הבכורה).
כך יצא שדרך אגב (בתכנון הטיול לא החשבתי את יום ההגעה) הצלחנו לטעום מעט מטעם העיר.
בדרך חזרה למלון אשתי מתלוננת על כאב גב...
יום שבת – הקלאסיקה של רומא:
בבוקר אנחנו מתעוררים יחסית מאוחר ועדיין הבת הקטנה בעריסה כבת יענה ערה ומכסה בדממה את פניה עם השמיכה. ארוחת הבוקר טובה ואני נהנה ממיץ ענבים, לחמניות איטלקיות טיפוסיות וקשות, סופגניות, עוגת סולת ומנות קינוח מיוחדות שהמלצרים, העוברים בין השולחנות, מגישים.
אנחנו שבים על עקבותינו מאמש ומגיעים לכיכר Venezi ל-della Patria Altare. בכניסה למעליות הפנורמיות אנחנו מתבשרים שהן סגורות בשל תקלה עד להודעה חדשה. עובדי המקום מפנים אותנו למעלית (הידד לעגלת התינוק) המעפילה לתצפית מהקומה ה-5 (ללא תשלום). בקומה החמישית תצפית יפה עם שלטים, המציינים את שמות האתרים הנשקפים ממנה. אנחנו ננזפים (בצדק) שהבת הקטנה שובתת איטלקית אך בישיבה מזרחית על הרצפה.
האנדרטה שנבנתה לכבוד המלך ויקטור עמנואל השני מלכה הראשון של איטליה מרשימה (רוחב האנדרטה 135 מ' וגובהה 70 מ') אך זכתה בעבר לביקורת ציבורית רבה (נקראת "עוגת חתונה", "מכונת כתיבה" ועוד). באנדרטה קבור חייל אלמוני, שגופתו נבחרה ע"י אישה, שגופת בנה יחידה שנהרג במלחמת העולם הראשונה מעולם לא נמצאה.
https://www.rome.net/monumento-vittorio-emanuele-ii
בכיכר אני מראה לבנות את הבניין עם המרפסת הירוקה והסגורה, בו התגוררה אמו של נפוליאון עד למותה ואת הבניין שממרפסתו נשא מוסוליני את נאומיו (לרבות ההכרזה על ההצטרפות למלחמת העולם השנייה).
מהכיכר אנחנו ממשיכים דרך גרם המדרגות (Cordonata) שנבנה ע"י מיכלאנג'לו ובין הלוחמים התאומים לראש גבעת הקפיטולין במקום בו היה מקדש לאל יופיטר, אשתו ובתם. בכיכר אנחנו מתיישבים למנוחה קצרה מהשמש היוקדת ומתרעננים עם מי ברזייה. בכיכר דגל איטליה מורד לחצי התורן אות לאסון הגשר בגנואה. אנחנו יורדים בדרך המובילה לפורום הרומי ומהגבעה ניתן לראות היטב חלקים שלו. בדרך לכניסה לפורום מציעים לנו, במקרה הטוב, בקבוקי מים קרים ובמקרה הרע את הספק צמידים ספק חוטים. עוד בדרך, אנשים המחופשים לרוחות רפאים, בחברתם מצטלמות אשתי והבת הגדולה. בתור לפורום הרומי אנחנו מתפצלים מי לקניית מים ומי לעמידה בתור. התור קצר והעמידה בו נמשכת לא יותר מ-10 דקות אך ארוכות דיו כדי שאכנע במהלכן לבקבוקי מים שמציעים לי רוכלים עיקשים. מזל שאני מאחסן ברשת את תמונות הדרכונים הואיל והכרטיסן לא מוכן למכור לי כרטיסים עבור הבת הגדולה מבלי לראות אותה.
הכניסה ל-Foro Romano כוללת כניסה לקולוסאום ולגבעת פלטין. זהו הפורום הרומאי העתיק ביותר ברומא. אנחנו חולפים על שרידי Basilica Aemilia והסנאט הרומי (Curia), שער הניצחון על הפרתים, שמעברו אנחנו רואים את ה-,Tabularium ששימש בימי הביניים כמחסן מלח ובית סוהר וכן על Basilica Giulia, ששימשה כבית משפט בתקופתו של יוליוס קיסר. ההתניידות עם העגלה קשה הואיל והדרך משובשת מאוד. זה המקום לציין שברומא גרמי מדרגות רבים המקשים על שימוש בעגלה.
אנחנו חוברים לבת הגדולה שהתמקמה בכניסה ומסיירים ב- Temple of Vesta ו-House of the Vestals.
זה הטיול הראשון שאני מאפשר לבת הגדולה לפסוח על חלקים שלא מעניינים אותה. יוצא מהכלל הנו שער טיטוס, בו הבת מגלה עניין. השער מרגש מאוד ואני נסחף ומספר לבת שאולי המנורה מוחבאת במרתפי הוותיקן בו נבקר. הבת חוזרת לצל, לנייד ולנקודת המפגש. ואני חוזר על ההסברים עבור הבת הקטנה ואשתי שהפעם אני גם מוסיף להסברים את תרגום הכתובת הקדמית והאחורית שעל השער. הבנות מתרעננות שוב בברזייה סמוכה ואנחנו ממשיכים לסייר בגבעת פלטין, צופים על הפורום מלמעלה ומשוטטים ב-Farnese Gardens. לאשתי ולבת הקטנה זה מספיק ואני ממשיך לשוטט מעט לבדי בין שרידי הארמונות וה-Hippodrome of Domitian. הסיור בגבעה נמשך זמן רב ואנחנו חוזרים מעט לחוצים לנקודת המפגש עם הבת הגדולה (פעם הבאה חבילת גלישה גם לבת הגדולה). ע"פ התכנון היינו אמורים לצאת ביציאה הסמוכה לשער קונסטנטינוס בפועל אנחנו מפספסים את היציאה האמורה ויוצאים מהשער שבו נכנסנו – לא נורא.
https://www.rome.net/roman-forum
ערב קודם יעצה לי פקידת המלון לקנות כרטיסים מראש לפורום הרומי. דא עקא, שאין בנמצא כרטיסים ללא סיור מודרך. מצויד בעצות מנוגדות אני מחליט להסתכן ולא לקנות כרטיסים מראש וטוב שכך (כאמור התור קצר). בעניין השאלה האם מספיקה התצפית מהעיר על הפורום – דעתי בעניין ששער טיטוס לבדו מצדיק כניסה לפורום. יתר על כן, הכרטיס (לפחות זה שרכשתי) כולל כניסה לקולוסאום וזה יתרון שלא יסולא בפז.
עוד טרם מתגלה בפנינו הקולוסאום פונים אלינו רוכלים רבים המודיעים לנו שלא ניתן להיכנס לקולוסאום (בו מבקרים 6 מיליון איש בשנה) אלא במסגרת סיור מודרך. מחוץ לקולוסאום משתרך בשמש הקופחת תור באורך מאות מטרים ונמשך, בוודאי, שעות ארוכות. אנחנו נכנסים לתור הריק של הכרטיסים המוזמנים/הקבוצות וכמו בפרסומת של איקאה לא מאמין שאף אחד לא עוצר אותי ומפנה אותי לתור כאחד האדם. בחלוף דקה אנחנו (הידד בפעם השנייה היום לעגלת התינוק) במעלית המעפילה ל-Level2. עד עכשיו אני לא מצליח להבין איך אנשים מבזבזים את זמנם וכוחם בתור מטורף שהאלטרנטיבה כל כך זמינה...אנחנו מקיפים את הזירה ומתקשים לדמיין את נהרות הדם ששטפו אותה (טיטוס חנך את הקולוסאום עם 10 ימי משחק במהלכם מעריכים נהרגו 2,000 גלדיאטורים ו-9,000 בע"ח). אנחנו שבים עם המעלית ל Level1-ומשם דרך ארוכה מובילה אותנו החוצה. https://www.rome.net/colosseum
אנחנו מחפשים מקום לאכול או את Basilica di San Pietro in Vincoli – מה שיבוא קודם.
מול לבזיליקה מתמקם "גזלן" אצלו אנחנו מצטיידים בצ'יפס ושתייה. ארובות השמיים נפתחו וגשם עז, שמסלק את ה"גזלן" ניתך. בבזיליקה שתי נקודות עניין: פסל משה שעוצב ע"י מיכאלאנג'לו והשלשלת שבה ע"פ האמונה נכבל השליח פטרוס בעת מאסרו בירושלים ולה מאוחר יותר התווספה השלשלת שנכבל בה פטרוס ברומא. הבת ואשתי מנסות (ללא הצלחה) לפענח מדוע ישנה קרן לראשו של משה. הבת משלשלת מטבע על מנת להאיר את הפסל ואף מגלה עניין בשלשלאות. הביקור המומלץ בבזיליקה איננו כרוך בתשלום אך הבזיליקה סגורה למבקרים בין 12:30 ל-15:30.
https://www.rome.net/san-pietro-in-vincoli
אנחנו נחים בספסלים המקורים בכניסה לבזיליקה ומחכים עד שהמבול מתחלף בטפטוף קל ולא מאיים. מהבזיליקה אנחנו ממשיכים הישר לסניף מקדונלד'ס הסמוך למזרקת טרווי העמוסה לעייפה תמיד. בסיום הארוחה הבת פוקדת את החנות הסמוכה ויוצאת עם שלל רב בסך 23 אירו ואנחנו מתפנים להשלמת המשימה מאתמול: סימון וי על גלידריית Venchi.
הפעם התור סביר ביותר ומשם אנחנו ממשיכים למדרגות הספרדיות. עם הבת הקטנה על הכתפיים אני מטפס את כל 135 המדרגות ונהנה מתצפית על הכיכר. אנחנו מתיישבים על המדרגות, משקיפים על מזרקת הספינה והבנות מאכילות יונים. אנחנו נפרדים מהמדרגות לטובת חנויות עממיות כגון mont blanc ו-לואי ויטון ומעיזים להיכנס רק לחנות לגו מרשימה. כאשר אנחנו מחליטים לקרוא לזה יום ולחזור למלון הבנות הגדולות מגלות שאין לברוח מהמדרגות הספרדיות והדרך למלון לשמחתי (ולדאבונן) עוברת דרך כל אחת ואחת מ-135 המדרגות . בדרך הבת הקטנה רודפת אחרי אחותה ונופלת לא פעם. אנחנו מצטיידים בשתייה במיני מרקט הסמוך למלון ופוקדים בפעם השנייה באותו היום את סניף מקדונלד'ס הסמוך למלון (אכן הבת צדקה שטענה שיש סניף סמוך למלון).
במלון אנחנו מקלחים את הבת הקטנה המתנגדת בכל עוזה וללא תוחלת, מקריאים לה את "האריה שאהב תות" ויאללה לעריסה...
יום ראשון – גני בורגזה, כיכרות רבות ופנתאון אחד:
הבוקר אחרי ארוחת בוקר טובה (למרות שלא קיבלנו את מנת הספיישל היומית) אנחנו עוברים דרך Porta Pinciana (שער בחומה, שהחל מהמאה ה-3 הקיפה את רומא) בדרך ל- Villa Borghese. את נקודת השכרת האופניים אנחנו מאתרים בקלות אבל חולפות דקות ארוכות ומרגיזות עד שאנחנו מוציאים את רכבי הגולף. שכירת רכב גולף לשעה מספקת לחלוטין הואיל ואין מספר רב של שבילים מתאימים לנסיעה (למשל לאגם הסמוך למקום ההשכרה אין גישה). המשכיר מאפשר לנו לבחור רכב גולף (האדום נבחר) ורק מצלם את רישיון הנהיגה (לא לוקחים את הרישיון או פיקדון). דוושת הגז לא מגיבה בצורה צפויה וחולפות מספר דקות עד שאני מסתגל אליה. אנחנו חולפים על אתרים מינוריים כגון שעון המים, מקדש דיאנה, כיכר סיינה וכו'. בגנים אנשים חרוצים הולכים, מדוושים רצים ואנשים עצלים יותר כמונו נוסעים ברכבי גולף. בתום השעה המהנה אנחנו מחזירים את רכב הגולף וצועדים לעבר האגם. בדרך אנחנו פוגשים ציירת המציירת פסל נחמד (Fonte Gaia) ומקשיבים לזמרת עם קול ערב הפורטת על נבל וזוכה לתשואות (ומטבעות) רבות (רבים). באגם ישנה אפשרות לשכור סירות משוטים. בתום האתנחתא הנעימה אנחנו צועדים לכיוון בית הקפה אותו אתרנו עוד קודם עם רכב הגולף: Casina Valadier. בדרך אנחנו נתקלים בקרוסלה עליה עולות הבנות פעמיים (אירו לכרטיס) והבת מצטיידת ב-פרינגלס. בכניסת בית הקפה שטיח אדום וארוך המוביל לתוכו ובחצרו בובות אנושיות שמושכות את תשומת הלב של הבת הקטנה. על אף ההידור אשתי טוענת שהקפה לא משהו אבל ההמבורגר מצוין ומקבלים תירס מטוגן, בוטנים ותפוצ'יפס לפני. http://casinavaladier.com/en
מבית הקפה אנחנו הולכים לתצפית נפלאה על Piazza del Popolo ברחבת התצפית שני נערים מפריחים בלוני סבון ושתי הבנות משתובבות במשך זמן רב. הבנות נותנות לנערים 2 אירו וקונות מוט סלפי וכובעים. ברחבת התצפית עונד אדם זר לבת הגדולה חוט ומגיש לה פרח, על אף שהזהרתי את הבת הגדולה מהתרמית הזו אנחנו נופלים בה (בפעם הראשונה והאחרונה בטיול). האמת שהמטריד לא נראה מאיים ולשנייה אני מהסס אם לשלם או לא אבל לבסוף מחליט לשלם (3 אירו).
אנחנו יורדים לכיכר שבימים חמים פחות לבטח נעימה יותר. במרכז הכיכר אובליסק מצרי מתקופת רעמסס השני במאה ה-13 לפנה"ס. חלק מהחוקרים סבור שזהו פרעה המשעבד וחלק סבור שזהו פרעה שרדף אחרי בני ישראל לים סוף. כך או כך זה מטורף. בכיכר הבנות מתרעננות עם מי המזרקה ואנחנו מסתתרים דקות ארוכות בצל האובליסק. בדרך לכיכר Piazza di S. Lorenzo in Lucina אנחנו ההורים עוצרים בהמלצת הפורום ב-Pompi ואוכלים טרימיסו (עם תותים) נפלא בעוד הבת הגדולה קונה גלידה בגלידרייה הסמוכה.
אנחנו ממשיכים ל-Piazza del Parlamento, ל-Piazza Colona ולכיכר סמוכה במרכזה אובליסק מצרי עתיק. בדרך לפנתאון הבת הקטנה שומטת משחק של הבת הגדולה ואני רץ לחלץ אותו מילד זר ונרגש שאוסף אותו ברחוב. בפנתאון המרשים (http://www.pantheon-rome.com) אנחנו מבקרים בחטף (התור ארוך מאוד אבל מתקדם מהר) ומיד עם היציאה ממנו אנחנו תרים אחרי סניף מקדונלד'ס הקרוב. אשתי שלא אכלה בבית הקפה רצה בעקבות ההוראות של הנווט בלי להסתכל אחורה וכמעט דורסת זקנים בדרך לשם. משעשע שלבסוף אנחנו מגיעים לסניף מקדונלד'ס המוכר מאתמול.
אנחנו חוזרים למלון, מתרחצים ונחים ובערב בעצת פקיד המלון אנחנו הולכים למסעדה סמוכה למלון הנקראת Cotto ואוכלים אנטי פסטה, לזניה וספגטי מלוח. האוכל למעט הספגטי טעים כולל הבורסקטה עם זיתים, פטריות ועגבניות. בתום הארוחה אנחנו תוהים אם אוטובוס תיירים זמין בשעות כאלו אבל בוחרים לבסוף ברכבת התחתית. בתחנת הרכבת מכונות הכרטיסים לא מקבלות שטרות על אף ששתיים מהן טוענות שכן. עובדי הרכבת שמבחינים בכך שאנחנו אובדי עצות לא טורחים לעזור לנו אבל משפחה ספק דנית, שנקלעה לאותה מצוקה ופורטת לנו שטר למטבעות, כן. הרכבת ממתינה זמן רב בין התחנה הראשונה לשנייה (הרכבת ממתינה רק בשעות בהן תדירותה נמוכה). אנחנו יורדים במדרגות הספרדיות ומשוטטים שם. לבסוף אנחנו מחליטים לקנות גלידה והבת הגדולה מתנהגת בצורה מחפירה וגורמת לנו לצאת מהכלים. אנחנו חוזרים למלון אחרי יום ארוך ומוצלח אך עם טעם מר בפה.
יום שני – הוותיקן – המדינה הקטנה בעולם
הבוקר אנחנו כן מקבלים את מנת הספיישל: ברוסקטה ויוצאים לכיוון תחנת המטרו מעט מאוחר. אמנם אנחנו מצוידים במטבעות אלא שהפעם משתרך תור ענק מאחורי מכונת הכרטיסים היחידה ששמישה. ההליכה מתחנת Ottaviano ל- ST. PETER'S BASILICA די ארוכה. במידה ובוחרים לבקר הן במוזאונים והן בבזיליקה הסדר המומלץ הוא מוזאוניים תחילה. למה? ישנו מעבר צדדי המוביל הישר מהמוזאוניים לבזיליקה. המעבר הצדדי חוסך הן את הדרך הארוכה מהמוזאונים לבזיליקה והן את התור לבזיליקה. העניין הוא שאת הכרטיסים למוזאונים יש להזמין זמן רב מראש אחרת שעות הפתיחה המבוקשות אוזלות. לנו כרטיסים, שהשעה 11:00 מתנוססת עליהם ולכן אנחנו נאלצים לבקר בבזיליקה תחילה. שימו לב, שלכאורה, לבזיליקה ולמוזאוניים אין להיכנס עם מכנסים קצרים אלא שלחום אוגוסט חוקים משלו ורבים מהמבקרים לבושים מכנסים קצר. כמו כן על מנת להיכנס למוזאונים, לכאורה, נדרשים להציג דרכונים, אבל בפועל לא נתבקשנו – לשיקולכם...
מחוץ לבזיליקה אמנם משתרך תור מאיים, אך הוא מטופל ביעילות וזמן ההמתנה לא עולה על 25 דקות (במהלך ההמתנה אנחנו קונים 3 בקבוקי מים קפואים ב-5 אירו). בסוף התור ממתינות מכונות שיקוף, המזכירות שדות תעופה.
לבזיליקה לא ניתן להכניס עגלות ואנחנו נאלצים למסור את העגלה במבנה ייעודי מימין לבזיליקה (כאשר עומדים מולה). הבזיליקה עצומה ויכולה לארח עד 60 אלף איש כך שלמרות כמות הגדולה של קבוצות תיירים, המתרוצצות, אין תחושת דוחק. האפיריון מתחת לכיפה הוא יצירת מופת של ברניני. לפי האגדה, האפיריון עשוי מאבן ברונזה שנלקחה מהפנתאון. מתחת לאפיריון, ע"פ המסורת הנוצרית, קברו של פטרוס הקדוש. הקישוט הספירלי נותן תחושה של עלייה לשמיים והיונה מסמלת את רוח הקודש. באפסיס הכיסא הריק של פטרוס הקדוש שיצר ברניני המכיל בתוכו, ע"פ האמונה הנוצרית, את הכיסא המקורי. על הכיסא תבליט של פטרוס המקבל מישו את מפתחות גן עדן.
הכיפה היא מבנה אדריכלי מעורר השתאות. את הפייטה (פסלו המפורסם הראשון של מיכלאנג'לו המתאר את קינת מרים על ישו) אנחנו לא מצליחים לאתר. ניתן להעפיל לגג הבזיליקה במדרגות (על חלקן ניתן לדלג באמצעות מעלית).
http://www.vaticanstate.va/content/vaticanstate/en/informazioni-utili.html
הבנות יוצאות משמאל לבזיליקה (שעומדים מולה) ואני חוזר על מנת להביא את העגלה והתיקים שהשארנו מאחור. אנחנו חוברים וממהרים לעבר מוזאוני הוותיקן. יש לציין שבוותיקן פרוסים עובדים רבים שמשרתים בצורה יעילה את אלפי המבקרים ומספקים אינפורמציה רלוונטית. החלק הקשה הוא לברור ביניהם לשאר מארגני הסיורים שחושקים בכספכם. אנחנו מאתרים עובדת כזו המכוונת אותנו למוזאונים ומרגיעה אותנו שאנחנו יכולים לאחר עד 11:30.
כאשר אנחנו מדלגים על התור העצום למוזאוניים תוקף אותי אותו ההרהור שתקף אותי בקולוסאום: למה לעמוד בתור אימתני כזה שניתן בקלות להזמין כרטיסים מראש? אנחנו עולים במעלית ובתור קצר מחליפים את ה-Voucher בכרטיס למוזאונים (שוב, אני נידרש להציג את הבת הגדולה). עם הכניסה למבנה הממוזג אנחנו מתיישבים על ספסל ליד מכונה אוטומטית ומתאוששים מהחום הכבד.
המוזאוניים עצומים בגודלם ולהכנה מוקדמת חשיבות רבה. יש לציין שבאימייל מוקדם נאמר לי שאין בעיה להתנהל עם עגלה במוזאוניים – ובכן זה נכון רק במידה מסוימת (אם כי לא יכולנו לוותר על העגלה). תחילה אנחנו מתרשמים מהמדרגות הספירליות ולאחר מכן מבקרים ב-Pinacoteca על מנת לראות את היצירה המרכזית Transfiguration היא עבודתו האחרונה של רפאל העוסקת בטבעו הדואלי של ישו (אנושי ואלוהי) שמשני צדדיו אליהו ומשה. ב-Pinacoteca הבנות נהנות מציורי חיות יפים. לאחר מכן אנחנו מאתרים את האצטרובל עשוי הברונזה שנמצא ליד הפנתאון ושימש כמזרקה. ב-Pio-Clementine-museum אנחנו מתרשמים מה-Laocoön (פסל משנת 30 לפנה"ס שהיה בארמונו של טיטוס ומתאר כומר טרויאני ושני בניו המוכרעים ע"י נחשי ים, אחרי שהכומר הזהיר מפני הכנסת הסוס). את הפסל Apollo Belvedere הבת ואני לא מזהים. מהחצר המתומנת אנחנו ממשיכים לאולם השטיחים עם התקרה המרהיבה. מצד שמאל שטיחים מבלגיה שעוצבו ע"י תלמידו של רפאל ומתארים את חייו של ישו. המהנה ביותר הוא שטיח התקומה של ישו: שנעים מצד שמאל לצד ימין נדמה שהעיניים של ישו עוקבות אחרינו. מאולם השטיחים אנחנו ממשיכים לחדר המפות בנות ה-500 שנה בקירוב. גם כאן התקרה מרהיבה. בחדרי רפאל ו-Borgia apartments אנחנו חולפים שהבת הקטנה בוכה וניכר שהיא זקוקה לשינה. במעברים רבים בין החדרים מדרגות שמקשות הן אף מאוד. למזלנו, הבת נרדמת שאנחנו מתקרבים לקפלה הסיסטינית. בקפלה סדרנים מאיצים ללא הרף בזרם המבקרים להתקדם ואנחנו לא מקדישים לקפלה את הזמן הראוי לה. בעבר ביקרתי בקפלה גם כן באוגוסט וגם אז הביקור היה חטוף. בקפיטריה העמוסה אנשים (אבל לא כמו שניתן היה לצפות) אנחנו אוכלים נקניקייה וסלט. בסמוך ישנם גם שירותים.
אנחנו נפרדים מהוותיקן (דרך המדרגות הספירליות) ונעים לכיוון ל-St. Angelo Bridge. השמיים מתקדרים וכרגיל בשעה זו רעמים מתגלגלים מבשרים על גשם שוטף. אנחנו מגבירים הילוך בעקבות שלטים המכוונים לסניף מקדונלד'ס ונדמה שהרעמים מגבירים הילוך אף הם. אנחנו נמלטים בעור שינינו והטפטוף מפנה את מקומו לגשם שוטף עם הגיענו לסניף. אנחנו אוכלים בניחותא עד שהגשם פוסק וממשיכים לכיוון הגשר. הגשר עם המצודה מעל יפהפה והבת הקטנה מוצאת עניין רב באנפה שמוצאת עניין בנו.
מהגשר אנחנו מגיעים לכיכר נבונה העמוסה תיירים רבים. בכיכר להקה המנגנת יפה וליצן שפותח בהצגה מתישה מיד שהלהקה משתתקת. מופע הליצן נמשך זמן רב מידיי ומשלב בדיחות דלוחות אבל הבנות מרותקות. כאשר ההופעה מסתיימת, הבת הקטנה משטחת על הרצפה, מתייפחת ומבכה את סוף המופע. הבנות מתגברות על הביישנות ונותנות מספר מטבעות לליצן. בכיכר מזרקת נפטון ומזרקת הנהרות: (הנילוס (אפריקה) הגנגס (אסיה) הדנובה (אירופה) וריו דה לה פלטה (אמריקה)) שעוצבה ע"י ברניני.
מהכיכר אנחנו ממשיכים לשתי כיכרות, שלא מותירות בנו רושם מיוחד: Piazza Campo de' Fiori ו-Piazza Farnese. באחת הכיכרות הבת מאתרת את הרשת המועדפת עליה הטיול ואנחנו משוטטים בחנות דקות ארוכות. הבת הקטנה יוצאת ובאמתחתה מיכל סבון להפרחת בועות.
מהחנות אנחנו מגיעים למזרקת הצבים המשובבת ומשם חזרה ל-"מכונת הכתיבה". מפה הדרך למלון כבר מוכרת היטב. במלון אנחנו שואלים לשם המסעדה האיטלקית השנייה שהמליצו לנו עליה אתמול ואנחנו הולכים למסעדה זו. הפעם המסעדה השנייה מצוינת בלי "אבל": בתפריט פטוצ'יני עם ראגו, רביולי ופיצה מרגריטה הטובה ביותר שאכלנו עד כה. הארוחה זולה יותר והבת הגדולה מתלהבת מהרביולי. בסיום הארוחה פורץ ויכוח בין אשתי לבת הגדולה היכן הגלידרייה טובה יותר מול המלון או לצדו. אנחנו הולכים תחילה לגלידרייה מול המלון, מתרשמים וממשיכים לגלידרייה לצד המלון. הגלידה מצוינת, בפעם הלא ראשונה ולא אחרונה הבת הגדולה צודקת. גם הבת הקטנה טומנת ידה בגלידה.
יום שלישי – הדרך לטוסקנה
אחרי ארוחת הבוקר בית המלון מזמין לנו מונית לסניף חברת השכרת המכוניות Hertz, שממוקם מחוץ ל-ZTL (הסניף מרוחק מידיי להליכה מבית המלון ואני מעדיף לא להסתבך עם אישור כניסה לרכב ל-ZTL). המשרד והחניון מרוחקים זה מזה כך שאנחנו נפרדים מהמונית בחניון ואני פונה לעבר המשרד. במשרד סוכן איטלקי חלקלק המשכנע אותי לשדרג לאלפא רומיאו סטלביו ואני בחולשה של רגע מתפתה (יש לי גם תחושה שהרכב שהזמנתי לא יכיל 2 מזוודות גדולות, למרות שהוא אמור) אך לא לפני שהסוכן מוזיל את המחיר ומוותר על הדרישה לכרטיס אשראי נוסף (כנראה מזמן לא הזדמן לו כזה פראייר) . הרכב יקר מאוד (בשל ביטוח השתתפות עצמית) אבל ביצועיו מעולים (הרכב מאיץ ללא בעיה גם שהרכב עמוס מזוודות).
שאני חוזר לחניון מצויד במפתח אני מוצא את אשתי עצבנית על הבת הגדולה ותהליך ההתארגנות והיציאה לדרך מתעכב (בנוסף, משום מה, הנייד שלי לא מצליח להתחבר לרשת).
אחרי חבלי הלידה אנחנו נוסעים לסיינה שבדרך עצירה מתוכננת בפארק המפלצות. בפארק פסלים רבים ומרשימים המסותתים בסלעים. המפה המחולקת בכניסה, פשוט ארורה, ועדיף לטייל בלעדיה.
רוב המסלול מוצל ונעים להסתובב בפארק. אף על פי כן, אשתי והבת הגדולה ממש לא אוהבות (אולי בגלל שעדיין ניכרים סימני העצבנות של אשתי מהבוקר). האם הפארק מומלץ? ובכן השילוב שלו שנוסעים מרומא מתבקש ואם מגיעים עם ציפיות נכונות וילדים צעירים אז לדעתי הפארק מומלץ. הרוב, לצערי, לא חושב כך. לדעתי השם הפומפוזי בא לברך ויוצא מקלל. באחד הפסלים, שמפוסל בצורה המגבירה הדים, גבר איטלקי מרעים באיטלקית בקול מאיים ומצחיק את החבורה שאתו ואף אותנו. בכניסה אנחנו מתרעננים עם אבטיח ושתייה קרים. http://www.bomarzo.net/index_en.html
מפארק המפלצות אנחנו ממשיכים לסיינה. ישנה אפליקציה SiPark המציגה בזמן אמת את מצב החניונים. החנייה הקרובה ביותר היא Parking Il Campo (מותר לעבור את השער ובלבד שפונים ימינה ישר לחנייה). מהחניון אנחנו ממשיכים ל- Piazza del Campo כאשר בדרך אליה אנחנו מתאכזבים לראות שמסעדת מישלן המומלצת Taverna di San Giuseppe סגורה. אחרי הליכה במדרונות תלולים אנחנו מגיעים לכיכר המרכזית שבנויה כמניפה. הכיכר, שנחנכה ב-1348, מחולקת ל-9 גזרות המסמלות 9 קטגוריות שלטוניות. בקצה הכיכר אנחנו מאתרים חנות המוכרת כריכי בשר וגבינה. הטוסטים לא סופר טעימים אבל אנחנו משתרעים בכיכר הענקית שהבנות משתובבות בה עם העגלה.
לאחר ארוחת הצהריים אנחנו מטפסים במעלה אחד הרחובות שיוצא מהכיכר. הבת מאתרת חנות שבה היא רוצה לקנות מחקים. אנחנו נכנסים לחנות שוקולד שמציעה את מרכולתה, טועמים לא מעט והבת הקטנה אף טועמת משוקולד שניגר מגלילים. אנחנו קונים עוגיות וממשיכים לכיוון הקתדרלה. הקתדרלה הלבנה מרשימה עם פסיה האפורים. אנחנו משלימים סיבוב סביב הקתדרלה כאשר רעמים מתגלגלים מבשרים על גשם קרוב. אנחנו שבים למכונית (בדרך אנחנו רואים שהמסעדה פתוחה) ונוסעים ל-Hotel Mulino Di Firenze. הדרך למלון צרה ותחומה משני צדייה ע"י חומות גבוהות, ומעוררת את התחושה שאת הדרך הזו כבר ראינו בסרטי טוסקנה. המלון יפהפה עם חנייה מקורה נפרדת. החדר יפה מאוד ובחדר ג'קוזי לשמחת הבת הגדולה. גולת הכותרת היא בריכה בכר דשא יפהפייה שהתפאורה שלו הינו נהר הארנו – ממש פסטורלי. המלון מומלץ, טוב אך גם לא זול. ארוחת הבוקר (הטובה) מוגשת במרפסת כאשר נהר הארנו משמש תפאורה נפלאה. המלון מספק שירותי הסעה לפירנצה ויש להקדים ולהירשם לשירותי ההסעה ערב לפני. במקור אנחנו מתכננים להצטרף להסעה של 9:00 אולם אנחנו נעתרים לתחנוניה של הבת הגדולה להשתכשך בבריכה שנפתחת ב-9:00 בבוקר ולכן קובעים לשעה 10:00. בחדר כספת מתוחכמת (המאפשרת הכנסת קוד באופן חד פעמי) וללא הוראות ואני בטעות נועל את הכספת ריקה (תמיד אני בודק שהפתיחה עובדת לפני שאני נפרד מהחפצים יקרי הערך). לצערנו מסעדת המלון מלאה ובהמלצתו אנחנו נוסעים לכפר סמוך בו מסעדה מצוינת ומשפחתית עם מארחת נחמדה. אנחנו אוכלים פילה, רביולי, מקרוני ואנטיפסטי. האוכל פשוט מצוין ואנחנו מזמינים קפוצ'ינו וקינוח קנטוצ'יני (בלי לדעת למה לצפות). המלצר מניח את הקפוצ'ינו תוך כדי שהוא טוען בלי להתבלבל שזהו הקפוצ'ינו הטוב ביותר באיטליה. העוגיות אמנם היו טריות אבל לא ציפינו לעוגיות הקשוחות וגם היין שהוגש איתן לא סייע.
אנחנו חוזרים למלון בדרך מוזרה, הבת נצמדת לדובון קטנטן שהמתין לה בעריסה ואשתי לא מרגישה הכי טוב.
יש לציין שנותני השירותים במלונות בכלל ובמלון הזה בפרט מסתלקים בזריזות לאחר מתן השירות ואינם מחכים לטיפ, בטח לא במפגיע (האדם שנשלח לפרוץ את הכספת איננו שונה במובן זה).
יום רביעי – פירנצה
ארוחת הבוקר כמנהג הארוחות, המצוינות בבוקר הראשון, הטובות בבוקר השני והשגרתיות בבוקר השלישי – מצוינת. על השמחה מעיבות, רק הדבורים הרבות. ניסיונותיי לשכנע את הבת הגדולה שלאור הפרעת התמוטטות המושבה (CCD) נוכחות דבורים מבורכת, נכשלים. כך או כך הבת מזדרזת לבריכה המובטחת ומתייצבת שם יחד אתנו בתשע בדיוק. הבת הגדולה נהנית מקפיצות חוזרות ונשנות לבריכה הריקה (מאנשים) כאשר הבת הקטנה רצה ללא הרף לאורך הבריכה, שאני משתדל לא לפגר אחריה. הבריכה על רקע הנהר כל כך קורצת שאף, שונא ברכות כמוני, שוקל להצטרף.
הפעם תורנו לעודד את הבת הגדולה להיפרד מהבריכה ולהתרחץ וב-10:00 אנחנו מתייצבים מחוץ למלון ואחרינו מתייצב מיניבוס. הנסיעה קצרה והמיניבוס נעצר קצת אחרי Plaza Hotel Lucchesi. אנחנו מכוונים ל-Piazza della Signoria אבל דרך מהמורות רבות שכולן מהסוג שמוכר תיקים שונים ומשונים. אשתי לא פוסחת על אף מהמורה וקונה לפחות תיק אחד. בכיכר פסלים רבים ויפים שהמפורסם ביניהם הנו העתק של פסל דוד. אנחנו מתיישבים שגבנו לפסל ובידנו פלחי אבטיח (בשווי 5 אירו!!!), שאני תוהה בקול רם לאור מיקומנו, בכמה אלבומי תמונות יפניים וירטואלים נככב בעתיד...לאחרונה נחקק חוק בפירנצה שיהפוך את מחיר פלחי האבטיח לעיל לבלתי אפשרי: קנס עד 500 אירו לאוכל ברחובותיה המרכזיים של העיר.
מהכיכר אנחנו ממשיכים ל- Piazza della Repubblica שהייתה בעבר ה"פורום" של העיר ובמרכזה עמוד השפע. הבנות דווקא יותר מתרשמות מהקרוסלה שבמרכזה והבת הקטנה אף ממררת בבכי שאנחנו נפרדים מהכיכר.
מהכיכר אנחנו ממשיכים לכיוון הקתדרלה ובית הטבילה. אני מנצל את העובדה שהבת הקטנה נרדמת בעגלה לגלידה טעימה והבת הגדולה פוקדת שוב את רשת Flying Tiger.
מהקתדרלה אנחנו ממשיכים לחנות הצעצועים המומלצת Dreoni Giocattoli. החנות היא פשוט גן עדן לילדים ולמבוגרים ילדים. החנות מחולקת היטב ובהיגיון לאגפים שונים ואין צעצוע או משחק שלא בנמצא. הבת הקטנה עדיין ישנה ואנחנו לא מצטערים שהיא מתעוררת במהלך השיטוטים בחנות במהלכו אנחנו אוספים צעצועים לרוב. השלל עובר סינון אותו שורד רק כלב, שמטייל עם בעליו, נובח ומתיישב שמלטפים אותו ואף מגיב למחיאות כפיים.
בבואנו לצאת מהחנות מתחיל לרדת גשם עז ואנחנו מנצלים הפוגה על מנת להגיע
ל-Mercato Centrale. השוק המקורה נחמד כדומיו ואנחנו מאתרים חנות פסטה שמאשנבה מתפתל תור ארוך במיוחד. אנחנו קונים רביולי עם פסטו ורביולי עם רוטב עגבניות ומחכים שמספר ההזמנה שלנו יופיע בלוח האלקטרוני. הרביולי מצוין (למרות שהוא ממולא בתפוח אדמה) ואנחנו מזמינים אף רביולי במילוי ריקוטה עם רוטב עגבניות. אנחנו עולים לקומה השנייה ולהפתעתנו גם בקומה זו מבחר עשיר של מאכלים קורצים אולם אנחנו מצליחים להיות גיבורים ולכבוש את היצר. רק שהגשם פוסק אנחנו ממשיכים ל-Piazza della Santissima Annunziata ומשם מתחילים לצעוד לעבר Ponte Vecchio.
בדרך אנחנו עוצרים בחנות שוקולד לינדט ענקית ומצטיידים בשוקולד למבוגרים ומטריות שוקולד לבנות. עוד בדרך אנחנו נכנעים למכבש לחצים של הבת הגדולה לפקוד שני סניפי Zara סמוכים. מעניין לראות איך טעמה של הבת הגדולה משתנה ומתבגר מטיול לטיול. אני חושש שבטיול הבא גולת הכותרת מבחינתה תהייה חנויות הבגדים. הבת הגדולה דוהרת בחנות בלי להביט לאחור וחלק אחד של המשפחה מאבד את החלק השני. לבסוף, אנחנו מוצאים אחד את השני ומגיעים לגשר אשר הוקם בשנת 1345. בעבר שימש הגשר בעיקר לקצביות אשר סולקו בשל מפגע הריח. את הקצביות החליפו חנויות תכשיטים רבות.
אנחנו מכוונים ליעד האחרון והמסכם: Piazzale Michelangelo. אני מתפתה לרחוב המעפיל בתלילות אך לאחר מכן יורד בתלילות. המאמץ המיותר גוזל מהבת הגדולה כוח, שאחר כך ייחסר לה. כאשר אנחנו מגיעים למדרגות הבת הגדולה מתבכיינת וקשה לשכנע אותה שהמדרגות אינן רבות כל כך. אנחנו מתבוננים באנשים העושים את הכיוון ההפוך ומחפשים בפניהם רמז שיסגיר עד כמה רחוקה הפסגה. לבסוף הבת מתגברת ואחרי מספר דקות לא רב מידיי אנחנו כובשים את היעד. מהכיכר, בה העתק נוסף של פסל דוד, תצפית נפלאה על פירנצה ורחובותיה. את האחרונים אנחנו לא רואים מיד כי את תשומת הלב הראשונית שלנו תופס קיוסק הממוקם בקצה המדרגות. אנחנו קונים גלידה וחטיף צ'יפס ורק אז מתפנים ליהנות מהנוף הנפלא.
טכנית ביקרתי בפירנצה בשנת 1993 אבל בפועל מעולם לא הייתי בעיר המבטיחה. המדריך לעדר של נערים ונערות בני 17-18 הוביל אותנו באוטובוס לכיכר זו היישר לידיו המשחרות לטרף של צלם קבוצתי ומשם חזרה לאוטובוס – אכן מעשה אומנות. 25 שנה אחרי, אני מסתכל על הנוף הפעם בפרספקטיבה שונה לחלוטין מהרבה בחינות, זוכר בבירור תמונות בנות חצי יובל וחש סגירת מעגל…
אין לי זמן רב להתפלסף הואיל ועלינו לחזור ל- Plaza Hotel Lucchesi עד השעה 19:30. אנחנו מצטערים שאין לנו עוד זמן ליהנות מהנוף המרגיע כל כך ועושים בקלילות את הדרך חזרה. בנקודת המפגש אנחנו מקדימים את נהגת האוטובוס במספר דקות מועט.
למודי ניסיון מאתמול הזמנו מקום למסעדת המלון מבעוד מועד ונותר לנו מספיק זמן להתרחץ. ארוחת הערב מורכבת ממרק עגבניות, בשר וסוג של פסטה. הארוחה מצוינת אך המקום מהודר מידיי לבת שנתיים.
יום חמישי – וולטרה וסן ג'ימיניאנו
הבוקר אנחנו קמים יחסית מאוחר ונוסעים לעיירה וולטרה. בכניסה השילוט האלקטרוני מורה שהחניון הסמוך מלא ואילו אזור החנייה הרחוק לא – הגיוני סך הכול. מה שלא הגיוני, שבפועל אזור החנייה הרחוק מלא ואילו החניון הקרוב לא. בחניון מכונת תשלום אחת ומרגיזה, שמאחוריה משתרך תור ארוך. אין לשלם בשטרות וגובה התשלום 12 אירו עד 14:00 ו-8 אירו מ-14:00 – אין ספק שהמקומיים טובים בלסחוט לימון...אנחנו עולים במדרגות המובילות לשער העיר (משימה לא נוחה עם עגלה) ומגיעים לכיכר Piazza dei Priori. אני מנסה למשוך כסף מהקיר ללא הצלחה ובמקום זאת נשלח לי SMS. אות לבאות...
מהכיכר אנחנו ממשיכים ל-Rossi Alabaster Volterra. אנחנו מתקשים לנווט בין הרחובות הצרים (דיוק ה-GPS איננו מספיק דיו) אך לבסוף מגיעים לחנות בה פסלים רבים (של תוכים וביצים למשל) עשויים בהט שהנו סוג של גבס רך ומסיס המאפשר גילוף, נכרה במנהרות תת-קרקעיות וניתן להשוות לו מראה של שיש. נחמד. ביציאה מהחנות אנחנו צופים על התאטרון הרומי.
שעת צהריים ואני מכוון ל-la Sosta del Prioreag. ה-TripAdvisor מבטיח חנות סנדוויצ'ים מוצלחת. ואכן, מחוץ לחנות נסתרת משתרך תור די ארוך. החנות מוכרת נקניקים שונים עם רטבים שונים בלחמים שונים. הסנדוויצ'ים מוגשים בסלסלות חינניות. אנחנו לא מבינים מילה ובוחרים בתנועות ידיים פוקצ'ה ולחם רגיל, רטבים ונקניקים (אין עוף). הכריך עם נקניק הסלמי טעים ואילו השני לא. המוכרת בחנות נחמדה מאוד. במהלך השיטוט בעיירה הבת הגדולה קונה לה ולאחותה מכלי בועות סבון (להם ROI שלא יסולא בפז).
אנחנו ממשיכים לסן ג'ימיניאנו (המכונה "מנהטן של טוסקנה" – יש לכם את זה ביותר יומרני?) שם רק החניון הרחוק פנוי. אנחנו עוברים דרך Porta San Giovanni וממשיכים עד כיכר הבאר שם נמצאת Gelateria Dondoli המפורסמת. הגשם היומי מתחיל יורד והבנות כמו גם אנשים רבים מסתתרים תחת מחסה. בנחישות אני ממשיך לעמוד בתור לגלידרייה שאין ספק שהגשם נותן בו את אותותיו (הידד לגשם) ובוחר בגלידת פיסטוק ונוטלה. האמת שהמלך עירום ולא היה עולה על דעתי
שהגלידרייה הזו שונה מחברותיה. עצוב לראות גלידרייה סמוכה גלמודה בעוד הגלידרייה המפורסמת עמוסה לעייפה. אין צדק בעולם – רק יחצנות. הבת הקטנה מתעניינת בבאר העמוסה מטבעות ואנחנו עוברים ל-Piazza del Duomo הסמוכה ומתיישבים שם.
מהכיכר אנחנו חוזרים על עקבותינו והבנות מדלגות מחנות מזכרות אחת למשניה. באחת החנויות צורח בעל המקום על הבת הקטנה באיטלקית והיא פורצת בבכי. אמנם לא היינו בסדר שהיא הסתובבה שם בלעדינו אולם זה לא מצדיק, לדעתי, את התגובה שלו, בפרט שהיא לא הסבה נזק. עוברת אורח לא מסכימה איתי ובאיטלקית נמרצת מרביצה תורה באשתי. אנחנו אוספים את הבת הבוכייה ומתעלמים משניהם. אם לא די בכך באחת החנויות אחת המוכרות הייתה משוכנעת שהבת הגדולה גנבה מהחנות מנטוס. אין ספק שמעולם מוזיאון עינויים לא נראה מזמין כל כך...המוזיאון מורכב משני חלקים נפרדים אך סמוכים. בלי להקדיש מחשבה, אנחנו קונים כרטיסים לכל המשפחה ונכנסים. מאז ומעולם הבת הגדולה נמשכת לסיפורי אימה (למשל, הסוף של מארי אנטואנט והנסיכה סיסי משלהבים את דמיונה) אבל בד ובבד מפחדת מכל צעד ושעל במוזיאון. בסיום הסיור החטוף בחלק הראשון של המוזיאון הסקרנות גוברת על הפחד והבת הגדולה ואני נכנסים לחלק השני של המוזיאון בעוד אשתי והבת הקטנה הולכות לקנות פרינגלס. הפעם אנחנו מתעמקים במוצגים ואני מתרגם לבת מאנגלית במקומות שהדמיון לא מצליח לגשר על פערי השפה. הביקור במוזיאון מעניין ומעורר פלצות אך לא מומלץ לילדים קטנים. זו פעם ראשונה שביקרנו במוזיאון עינויים ולא נראה לי שנחזור לאחר דומה.
http://www.torturemuseum.it/en
אנחנו מצטלמים בתצפית הסמוכה לשער ושבים לרכב.
הדרך למלון מתארכת בעקבות כל אחת משלוש הפעמים שאני טועה בניווט. ביציאה מהאוטוסטרדה אני מכוון לסניף מקדונלד'ס הקרוב רק כדי לגלות שהסניף הקרוב ביותר נמצא בסן חוזה קליפורניה (קרוב לוודאי קשור לעובדה שסמוך לטיול חזרתי מנסיעת עסקים בחוף המערבי). כאשר אנחנו מוותרים על ארוחה ב-מקדונלד'ס ומרימים את הראש כדי להמשיך בנסיעה אנחנו חושדים שהרעב מתעתע בנו – מולנו האות M המפורסמת. חבל שלא חיפשנו משהו יקר ערך יותר...במלון, הבת הגדולה משתעשעת בג'קוזי...
יום שישי – לוקה ופיזה:
הבוקר אנחנו אוכלים ארוחה חטופה הואיל והבת הגדולה ממהרת לבריכה ואני לסידורים: העמסת מזוודות, ביטול הגבלת סכום משיכה והגדלת מסגרת אשראי. אנחנו יוצאים ללוקה וחונים די רחוק מחומות העיר העתיקה לידן חנות המשכירה אופניים. אנחנו בוחרים באופניים הידראוליים שאמנם מקלים על הרכיבה במישור אבל עוזרות כמו כוסות רוח למת בעלייה לחומה. אחרי שאנחנו צולחים את העלייה אנחנו מקיפים את העיר העתיקה (אורך המסלול כ-4 ק"מ אותם ניתן לגמוע בנינוחות ב-40 דקות). הרכיבה על החומות מומלצת בפרט שחלק גדול מהמסלול מוצל ונעים. הבת הגדולה מתנסה אף היא בהכוונת האופניים ואחר כך משתטה ומנסה לשבת במושב לפעוטות יחד עם הבת הקטנה. לאחר שאנחנו משלימים הקפה אנחנו משלמים וממשיכים ל-Basilica di San Frediano ומשם ל-Piazza Anfiteatro.
אנחנו מחליטים לחתום את הביקור בלוקה ב-Cioccolateria Caniparoli אבל מגלים בתום הליכה לא קצרה שחנות השוקולד סגורה. מאוכזבים אך נדחקים ע"י השעון, אנחנו עושים דרכנו בהליכה נמרצת למכונית. סד הזמנים לא מאפשר לבת הפעוטה ללכת והיא פורצת בבכי מר שיגווע רק לאחר שנתחיל בנסיעה. הנסיעה מלוקה לפיזה די קצרה ולהפתעתנו אנחנו מאתרים חנייה שאיננה כרוכה בתשלום (לא סתם קוראים ליעד הבא כיכר הניסים). במקור תכננתי לחנות ולנסוע עם אוטובוס לכיכר אלא שעכשיו אין זמן לאוטובוסים. אנחנו עוקבים אחרי קבוצת תיירים בהליכה לא ארוכה לכיכר, חולפים על פני שוק שמהווה קונטרסט מושלם לכיכר ואז באחת מתגלית הכיכר במלוא הדרה.
למגדל פיזה ניתן לעלות החל מגיל 8 ולכן הזמנו מראש שני כרטיסים ל-15:00 ואחד ל-16:00. הבת הגדולה ואני עוזבים מאחור את אשתי והבת הקטנה וההליכה הופכת כמעט ריצה (אני שמח שהבת הגדולה מתגייסת למאמץ והרעב עליו היא מתלוננת נדחק הצידה). אנחנו מתייצבים בראש התור הדי קצר בשלוש בדיוק אבל הסדרן מפנה אותנו לסוף התור (לאחר מכן כאשר הוא מבין שבידנו כרטיסים לשלוש הוא מקדם אותנו לתחילת התור). איזו הקלה. המרוץ למגדל הסתיים בהצלחה ואנחנו מטפסים בעקבות גליליאו גליליי למגדל המפורסם. העלייה לא קשה כלל והמראות הנגלים מהמגדל יפים. אנחנו עולים לתצפית ואז לתצפית העליונה. ההטיה במגדל מורגשת אבל לא יוצרת תחושה לא נעימה. הביקור נמשך כ-35 דקות במהלכו מטפסים 251 מדרגות. אין להכניס תיקים ויש יש להגיע לחדר לשמירת חפצים 15 דקות לפני השעה הנקובה. ב-1993 המגדל היה סגור בשל סכנת התמוטטות ועתה בפעם השלישית בטיול אני מרגיש תחושת סגירת מעגל מהי. https://www.opapisa.it/en
במקביל הבת הקטנה מצחיקה את התיירים שהיא מחקה אותם מצטלמים בפוזה הכול כך שחוקה בפיזה. כמו במגדל שמירה, אנחנו יורדים ממגדל פיזה, "מעירים" את אשתי והיא מחליפה אותנו ב"שמירה".
הרעב ובעיקר הצמא נותנים את אותותיהם ואני חש ברע. תחושה שחולפת רק אחר מנוחה ושתייה. אנחנו קונים שתייה, ברד (שנשפך) ו-large joan בעוד אשתי שולחת מהמגדל תמונות ואותות צמא (אני משועשע עונה לה בקולות לגימת קולה). לבסוף אשתי יורדת מהמגדל פחות משועשעת ואנחנו מתיישבים לאכול hot dogs וצ'יפס בשוק. בתום הארוחה אנחנו נכנסים לבית הטבילה ומחכים להדגמה הקולית שנערכת כל חצי שעה. בזמן שאשתי והבת הגדולה נחות אני והבת הקטנה מטפסים למפלס העליון. ההדגמה הקולית קצרה ומרשימה מאוד. בתום ההדגמה אנחנו ממשיכים ל-Camposanto, שלפי המסורת הנוצרית האדמה שבמרכז הובאה מירושלים ולכן המקום נקרא "שדה קודש". אפשר בהחלט לוותר. בסמוך לבית הקברות, שירותים ציבוריים. אנחנו מציצים בחטף בקתדרלה מבלי להיכנס, הבת הקטנה נהנית מקרטיב נוסף ואנחנו נוסעים ל-Levanto משכננו הבא. האפליקציה Here אמנם מביאה אותנו לעיר אבל משום מה לבית פרטי. מעבר ל-google maps מוביל אותנו למלון Park Hotel Argento. במלון לא מצפים לארבעה אורחים (טעות של המלון) והחדר שלנו משודרג חינם לסוויטה. הסוויטה מורכבת משני חדרים גדולים (והיקרים ביותר בטיול) אך הכי פחות מפוארים. את ארוחת הערב (פילה, רביולי ואנטיפסטי עם דג) אנחנו אוכלים במלון במסעדה רומנטית תחת כיפת השמיים. המלצרית שלא מצליחה לפרוט 20 אירו זוכה בכולם...
בלילה הראשון אין בנמצא עריסה פנויה ואנחנו נאלצים לחבר את שתי הספות של הבנות לספה אחת גדולה מה שמדיר שינה זמן רב מעיניהן.
יום שבת – צ'ינקווה טרה:
ארוחת הבוקר במלון טובה מאוד ובמיוחד בולט מגוון הגבינות העשיר. המלון מציע שירותי הסעה לתחנת הרכבת (המרוחקת מספר דקות מהמלון) אבל אנחנו מעדיפים את הנוחות על פני החיסכון ומחנים את הרכב שלנו בחנייה של תחנת הרכבת (13 אירו ל-8 שעות. אפשר גם לשריין חנייה ל-24 שעות).
אני קונה כרטיסים יומיים ((CINQUE TERRE CARD TRAIN (Treno) לרכבות שעושות דרכן בין 5 העיירות ואנחנו נוסעים תחילה ל-Vernazza. אנחנו פוסעים לעבר המזח בו אנשים משתזפים ועולים לתצפית ממסעדה. מראה העיירה מיוחד ומשובב נפש אבל בדיעבד קשה לי להבין מדוע דווקא העיירה הזו נחשבת ליפה מכולן – בעיניי כולן יפות. הבת הגדולה כהרגלה מצטיידת בחטיף פרינגלס ואנחנו נוסעים ל- Manarola. מעיירה זו יוצאת Via dell'Amore אשר חסומה בשל סכנה למפולות סלעים ורק כ-200 מ' ממנה פתוחים. בסוף הדרך החסומה והמעוטרת מנעולי אהבה בית קפה בו ניתן לקנות קרטיבים ושתייה. וכך אכן עשינו. העיניים לא שבעות ממראה העיירה התלויה והים האינסופי – איזה יופי של מקום. אנחנו ממשיכים לכיוון השני של העיירה ומטפסים במעלה שביל המסומן בצבעי אדום לבן ומטפס לאורך טרסות המגודרות ע"י גדר עץ. הנוף פשוט מהמם וההליכה ממש מרוממת נפש. אנחנו הולכים כמעט עד לסוף המסלול שמשקיף על העיירה מעין הציפור (ההליכה הלוך חזור נמשכת כשעה וחצי). השביל מאפשר מעבר עגלה ללא קשיים מיוחדים. בדרך חזור הבת הקטנה נרדמת בעגלה ומתעוררת רק שאנחנו מתיישבים לאכול צהריים (צ'יפס ומשה בתיבה) בעיירה הבאה: Riomaggiore. בעלייה לרכבת עיננו רואות ולא מבינות: זוג בנות מצחקקות, נעלמות לפני שאחת מהן מופיעה שוב זורקת לקרון ארנק ונעלמת לבלי שוב. בתחנות הרכבת שלטים המזהירים מכייסים – זה לא עוזר לתיירת היפאנית שזה עתה כויסה. התיירת מגיבה בקור רוח אולי בגלל שבארנק שנזרק נמצאים מסמכיה ללא פגע. לאחר ארוחת הצהריים אנחנו מעפילים ברחוב המטפס לעבר תצפית בפסגה (אליה רק אני עולה ורואה כלה וחתן בצילומי חתונה). לאחר נקודת התצפית שלט המפנה לתחנת הרכבת. כנראה שאנחנו סובלים מוורטיגו כי השלט סותר את האינטואיציה שלנו. הנוף כל כך יפה שלא אכפת לנו להתעלם מהאינטואיציה לעת עתה והבת הקטנה נהנית להוביל את העגלה במורד השביל. להפתעתנו אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת ממנה יצאנו ואכן השלמנו מסלול מעגלי יפה מאוד. אין ספק שבהרכב שאיננו כולל ילדים קטנים ניתן לשלב מסלולי הליכה נהדרים. בתחנת הרכבת אנחנו נתקלים בעובדה שפה זה לא שוויץ וזמני הרכבות לא שווים את השלט האלקטרוני בו הם מתנוססים... במהלך הנסיעה אנחנו מתלבטים אם לחתום את היום בחוף הים של Monterosso או בבריכה. הבת הגדולה מעדיפה בריכה ואנחנו אחריה (והאמת שגם לא היינו ערוכים לביקור בים). בדרך חזרה כרטיסן מורה לנו לעשות ולידציה לכרטיסים בתום הנסיעה. מה צריך לעשות ולידציה לכרטיסים??? מזל שהכרטיסן האמין לנו. פה זה לא שוויץ כבר כתבתי?
במלון הפעם כל הבנות משתכשכות בבריכה ונהנות במים הקרים עד שגשם קל מתחיל לטפטף ומגרש אותן. אנחנו מתרחצים, מתארגנים ומשתמשים בשירותי ההסעה אד הוק של המלון על מנת להגיע למרכז העיר.
בנקודת העצירה של שירותי ההסעה מגרש משחקים וטרמפולינה בהם הבת הקטנה והבת הגדולה נהנות בהתאמה. אנחנו מבקשים לאכול בפיצרייה עמוסת אנשים אבל המארח מבשר לנו שאולי עוד שעה וחצי – רק אולי – יהיה מקום. אנחנו משוטטים זמן רב בחיפוש אחרי פיצרייה חלופית ולבסוף מוצאים אחת שכונתית במקום חשוך ונסתר באמצעות אפליקציית Here. גם פיצרייה זו עמוסת אנשים. הפיצרייה טובה למרות שאת הפיצה עם רוטב העגבניות אנחנו ממש לא אוהבים. לא נשאר לנו אלא לחזור לנקודת המפגש, ולהתענג על גלידה בכיכר למראה להטוטן השומט את כדוריו שוב ושוב ולחכות להסעה למלון שתגיע...
יום ראשון – פורטופינו, גנואה והפתעות:
במהלך תכנון הטיול נדמה לי שמציאת חנייה בפורטופינו (קל וחומר ב-10:45 ביום ראשון) היא משימה בלתי אפשרית ולפיכך אני מתכנן לחנות בעיירה סמוכה ולהמשיך משם באוטובוס לפורטופינו. כאשר אנחנו מתקרבים לחניון נדמה לי שיהיה קשה לאתר את תחנת האוטובוס המתאימה ואני מחליט לקחת סיכון ולהמשיך לפורטופינו. בעיירה עצמה בסמוך לחניון הסמוך ל-ZTL ניידת משטרה. להפתעתי (הפתעה מספר 1) החניון ממש לא עמוס ויש מקומות חנייה בשפע (אם כי במחיר מופקע של 5 אירו לשעה) – איזה מזל. הרושם הראשוני לא מותיר ספק: פורטופינו היא עיירה עשירה בטח בהשוואה לצ'ינקווה טרה. אנחנו יורדים ל- Piazza Martiri dell'Olivetta וקונים לבנות סוכריות על מקל ענקיות. הסוכרייה של הבת הקטנה תשמש נאמנה אותה (ואותנו) בימים הקרובים. אנחנו מתחילים במסלול מוצל ויפה לעבר הכנסייה, המבצר והמגדלור. הנוף יפהפייה ואנחנו מגיעים למגדלור אחרי חצי שעה של הליכה נעימה. המגדלור ממוקם בקצה לשון יבשה והנוף של העיירה והים הפתוח פשוט נפלא. זהו ללא ספק אחד משיאי הטיול.
הואיל והדרך לאגם גארדה מפורטופינו עוברת בגנואה והואיל והבת הגדולה משתוקקת לבקר באקווריום אני מזמין מראש כרטיסים מתוזמנים לאקווריום בגנואה. הדרך המתרחקת מפורטופינו קשה לנהיגה בשל העדר שוליים, כבישים מפותלים וצרים, עומס מכוניות ותיירים הפוסעים בכבישים כבג'ונגל. אני נושם לרווחה כאשר אנחנו מתרחקים מפורטופינו ומתקרבים לגנואה.
משיטוט באינטרנט אני מתרשם שהאקווריום מצוין אך עקב אכילס שלו הוא העומס הרב (בטח ביום ראשון). בגנואה אנחנו מוציאים בזריזות חנייה הסמוכה לאקווריום. אורך גדרות הברזל, התוחמות את התור לכניסה, מעיד על עומס המבקרים הפוטנציאלי. אבל העדות אילמת הואיל והתור ריק לחלוטין (הפתעה מס' 2). תכנון האקווריום פשוט מעולה והמסלול מובנה וברור (בנוסף גם סדרנים רבים המסייעים). האקווריום מתוחזק היטב והיצורים הימיים מרשימים ביותר. הבת הגדולה מצלמת ללא הפסקה וחתולי הים מרתקים אותה. גם הבת הקטנה נהנית מאוד. במחצית המסלול אנחנו מתיישבים במזנון ואוכלים צ'יפס וסלט. הביקור באקווריום מומלץ בחום.
https://www.acquariodigenova.it/en
אנחנו עוזבים את האקווריום לטובת סניף מקדונלד'ס ובדרך עוצרים בקרוסלת סוסים. התחושה פחות נעימה ומהגרים המגישים לנו שטויות מזכירים לנו את רומא שכבר כמעט שכחנו. אנחנו מצטיידים לדרך בקפה ברד וברד בטעם לימון. הדרך למלון Enjoy Garda Hotel אורכת כמעט 3 שעות במהלכה אנחנו עוצרים בתחנת דלק לשתייה, עוגיות, חטיף פרינגלס ובובת חתול. לפני 8 שנים נסענו בערב מצפון הדולומיטים למסטרה, הנסיעה ארכה שעות ארוכות בגשם שוטף. לקראת סוף הנסיעה הבת הגדולה (אז בת 3) התעוררה ופרצה בבכי בלתי פוסק. עצרנו בתחנת דלק הקרובה והצעתי לבת לבחור במה שתרצה. הבת בחרה בבובת חתולה שחורה הרובצת עד היום על מיטתה. 8 שנים אחרי מצאנו בדיוק את אותה חתולה לצד חתולה זהה אך בצבע ג'ינג'י (הפתעה מס' 3). אין ברירה חייבים לסגור את המעגל ולקנות את החתולה הג'ינג'ית לבת הקטנה...את שארית הדרך למלון אנחנו מעבירים בשירה...
במלון שחיצוניותו לא מסגירה את פנימיותו, פקידת קבלה נחמדה בצורה יוצאת דופן מלווה את הבת הגדולה לראות את הבריכה ונותנת סוכריות על מקל לבנות. במקור תכננתי לטייל בעיירה Lazise (עניין אותי אם אשתי תזהה את העיירה) ולאכול במסעדה יפאנית מומלצת הסמוכה למלון אבל הפקידה אומרת לנו שבעיירה Peschiera בה ממוקם המלון מרכז היסטורי יפה ולי יש דודה לפיצה. אנחנו הולכים ברגל למרכז ההיסטורי שעמוס במסעדות, חנויות ואנשים רבים על אף השעה המאוחרת. אנחנו יושבים בפיצרייה ואוכלים, איך לא? פיצה וסלט. בתום הארוחה אנחנו מסתובבים בין החנויות הפתוחות ובשארית הכסף שברשותנו אנחנו קונים נעליים מגניבות לבת הגדולה. אנחנו נחושים לקנח עם גלידה אחת לארבעתנו אבל מסיימים עם שלוש גלידות וקפה מר. בחזרה למלון אנחנו מושכים כסף, חוזרים למלון ומסכמים את אחד הימים היפים בטיול.
יום שני – פארק המפלים במולינה, ורונה ו"מופע אבירים":
ארוחת הבוקר המעולה נבחרה לארוחת הבוקר הטובה ביותר ואני נהנה מכריך סלמון עם גבינות טעימות. מיקום המלון פנטסטי (קרוב לרובע ההיסטורי של העיירה Peschiera וקרוב לאטרקציות רבות כגון גארדה לנד (כל כך קרוב שאפשר להשתעשע ברעיון של הגעה רגלית)). המיני בר כלול, השירות מצוין והבריכה נחמדה.
אנחנו יוצאים באיחור לפארק המפלים במולינה וביעד מתקשים למצוא את נקודת ההתחלה. אם ההליכה (בירידה) לכניסה לפארק מעצבנת אזי שבחזרה ההליכה (בעלייה) לחניון מייגעת. את הדרך לכניסה אנחנו מעבירים בליווי משפחה ישראלית ובכניסה הבת הקטנה מתפעלת מזוג חמורים שמתפלשים/מתגרדים בחול. בכניסה חשוב מאוד לשומר להדגיש חזור והדגש שאסור להיכנס למים. בפארק שלושה מסלולים אפשריים (ירוק/אדום/שחור). אנחנו מתכננים לעקוב אחרי המסלול האדום (2.3 ק"מ) אבל האמת שאין צורך כלל לבחור את המסלול מראש אלא כאשר מגיעים לנקודות הפיצול. מפת הפארק מצוינת וכן השילוט בפארק עצמו. ההליכה מוצלת, מוצלחת, ודי קלה (למרות שסנדלי שורש ואבנים חלקלקות הם לא שילוב מנצח). בפארק אומגה לא שמישה ונדנדה שמשרטטת קשת ארוכה ודמיונית עד למפל. לנדנדה תור קצר וכל אדם מתנדנד 3 נדנודים בלבד אבל עדיין ההמתנה מעט ארוכה. הבת הגדולה ואני מתנדנדים פעמים כאשר בפעם השנייה אני מושיב את הבת הקטנה עליי. כשהגענו לשיא הגובה ממש יכולתי להרגיש את הנשימה של הבת הקטנה נעתקת. המפלים עצמם לא מרשימים במיוחד ולמרות שצפיתי זאת מראש שילבתי אותם על מנת למלא את המשבצת של טיול בטבע שכל כך חסרה בטיול.
http://www.parcodellecascate.it
מפארק המפלים אנחנו ממשיכים לורונה וחונים בחניון שנבחר מראש. הבת הגדולה, שכמונו כבר רעבה, מפצירה בנו (שלא לומר מנדנדת לנו) לאכול בסניף ברגר קינג הצמוד לחניון אבל אנחנו ממשיכים לסניף מקדונלד'ס, הכה לא יעיל, הסמוך לארנה. אנחנו מתחילים את הסיור ב-Piazza Bra ומצטרפים להמון הרב הצועד לעבר ביתה של יוליה. באוויר מתנגנת עברית מכל עבר. הבת הקטנה מתעקשת לדחוף את העגלה לבדה וכמעט פוגעת בעוברים ושבים. אנחנו נעצרים בחנויות ואשתי קונה ז'קט, שכמוהו, אני מוכן להישבע, יש לה אחד במזוודה במלון ועוד עשרה בבית. בשלב מסוים אנחנו קונים לבת הקטנה מנת אבטיח על מנת שתירגע ותתיישב סוף סוף בעגלה. אנחנו חולפים במבואה לחצר בה נעוצים פתקי (אהבה?) רבים כבכותל ונעצרים בתור לצילום עם יוליה.
בתום הטקס אנחנו חוזרים ל-Piazza Delle Erbe, העמוסה דוכנים ומצטיידים בברד דובדבנים. מהכיכר אנחנו ממשיכים ל-Piazza dei Signori היפה ומשם חזרה לרכב (בכוונה להתארגן ל-"מופע אבירים"). אני שמחתי לשים V על ורונה אבל אשתי לא יצאה מגדרה.
במהלך הנסיעה האיטית להחריד למלון אני מפנים שאין סיכוי שנתרחץ לפני המופע ואף מתחיל לחשוש שנפספס את המופע שוב: לפני 8 שנים לא הצלחנו להשיג כרטיסים למופע אבל מלאי תקווה לביטולים של הרגע האחרון ובלי כרטיסים נסענו אליו. אני ממש זוכר את האכזבה הצורבת ואת המשפט שאמרתי לאשתי בדרך חזרה לרכב: "לפה אנחנו עוד נחזור"...למזלנו פקק התנועה שנוצר עקב תאונה בכביש המהיר השתחרר באחת. בהגיענו לבית המלון רק אשתי והבת הקטנה עלו לחדר על מנת להחליף חולצה. נורית הדלק, שנדלקה, עשתה ניסיון אחרון לעכב אותנו אולם ב-19:00~ חנינו את הרכב בחנייה (ללא תשלום).
אני לא מאלו שאוהבים לשמוע את עצמם אומרים שהם לא אוהבים לפגוש ישראלים בחו"ל אבל בכזה ריכוז של ישראלים בחו"ל לא נתקלתי מימיי. אנחנו משובצים לקבוצה הכחולה ואני לא מצליח לאתר ולו משפחה לא ישראלית אחת כחולה. אולי רק בפסטיגל יש אחוז של משפחות ישראליות גבוה יותר. פשוט מדהים מה שספר טוב אחד ("המשפחה המטיילת") ומופע עלוב אחד עושים לעדר שלם...אני תוהה ביני לבין עצמי מה עובר בראש למשפחה לא ישראלית שנקלעת בטעות למופע.
בכניסה לאולם ניתן להצטלם עם הנסיכה. אנחנו מסרבים להתרגש, חולפים על פניה ומתיישבים באמצע האולם במקומות המסומנים. הקהל מחולק לארבע קבוצות שכל אחת מהן מעודדת את האביר שלה. נדמה לי שעד עכשיו אני שומע את שאון הכוסות המוטחות בצלחות אבל הבנות מצטרפות להרעשה בחדווה רבה (למען הפרוטוקול: האביר שלנו אמנם העפיל לגמר אולם האביר הירוק ניצח). במופעים מסוג זה רק נאיבי יצפה לאוכל טעים ואכן רק הפיצה סבירה. כל השאר: בירה בהירה, מרק עם לחם, צ'יפס, עוף וגלידה עם שטרודל פשוט לא טעימים. בסוף הארוחה המלצרים מציעים ספק doggy bag ספק שקית הקאה. אבל למה המופע (שכולו באיטלקית) כל כך עלוב? שעתיים של סוסים נכנסים וסוסים יוצאים. מופע להטוטן הרחוב שומט הכדורים בלבנטו נראה פתאום כאומנות במיטבה...גם לבת הקטנה שלי זה יותר מידיי והיא נשכבת בעייפות על אשתי (מזל שהזמנו את המופע המוקדם).
שתי נקודות ראויות לציון: 1) בהתחשב בגג האולם הדליק המופע שמשלב אש עלול, חלילה, להפוך למלכודת מוות. 2) על כל צלחת מונח עוף שלם שברור ש-99% ממנו ייזרק. לא צריך להיות טל גלבוע כדי לנוע בחוסר נוחות נוכח השמדת לול שלם פעמיים ביום, כל יום.
אני שחי בטיולים מ-V ל-V לא הייתי שועה לעצתי הבאה אבל אנסה בכל זאת: ותרו על מופע.
http://www.medievaltimes.it
בדרך חזרה אני מתדלק את הרכב בתחנת הדלק ואשתי ואני "מתדלקים" (קולה ונספרסו – מה חשבתם?) בלובי המלון.
יום שלישי – גארדה לנד - יום הילד(ות):
ב-8:00 בבוקר אשתי והבת הגדולה מתגנבות מהחדר חרישית לבריכה. אנחנו נפגשים לארוחת בוקר דשנה ויוצאים לכיוון גארדה לנד הישר מחדר האוכל. אנחנו מגיעים לפארק ב-10:30, חונים בחניון (5 אירו) ומדלגים על התורים לכרטיסים אבל לא על הצילום המתחייב בכניסה לפארק. אנחנו מתפצלים לשני זוגות: אשתי והבת הקטנה והבת הגדולה ואני. הכנתי מראש לכל זוג קובץ של כל המתקנים הרלוונטיים בליווי תמונות ובסדר הגיוני.
המתקן הראשון עליו אנחנו עולים הוא ה-"Blue Tornado", שמטלטל את הראש בצורה מעט אגרסיבית. אחרי המתנה בת 40 דק' בתור אני מחליט לקנות לבת הגדולה ולי כרטיסי VIP. ישנם סוגים שונים של כרטיסי VIP. אני קונה את הכרטיס העולה 60 אירו ומאפשר לבחור 8 מתקנים, עליהם ניתן לעלות ללא הגבלה. ישנו גם כרטיס העולה 40 אירו ומאפשר לבחור 10 מתקנים, עליהם ניתן לעלות פעם אחת בלבד וישנם אף סוגי כרטיסים נוספים. כמו כן ניתן לקנות כרטיס VIP אד הוק בחלק מהמתקנים. המחיר אמנם מטורף: 120 אירו אולם דווקא המחיר הגבוה הופך את הכרטיס לכה יעיל. בכל מתקן רלוונטי לצד התור הרגיל ישנו תור VIP. לרוב אנחנו היינו היחידים בתור ה-VIP ובכל מקרה אף פעם לא חיכינו יותר משלוש דקות. הודות לכרטיס ה-VIP הצלחנו למצות את הפארק ולחזור שוב ושוב למתקנים שאהבנו מבלי לסבול בעמידה בתורים שנמשכה עד כדי 55 דקות.
אני חייב לציין, שלעיתים חשנו אי נוחות קלה שחלפנו על פני אנשים שחיכו בתור קרוב לשעה (לא תרמה לתחושה העובדה שהיו אף כאלה שהצביעו עלינו).
המתקן שהכי אהבנו הוא "Oblivion The Black Hole" שנופל כמעט בנפילה חופשית ומשלים סיבובים בני 360 מעלות.
בצהריים התאחדנו לצ'יפס ולנקניקיה במעין לאפה ונפרדנו שוב כל זוג לדרכו. בפעם הבאה שנפגשנו אכלנו שוב והמשכנו הפעם ביחד לאזור המתקנים לילדים קטנים בו נהנו שתי הבנות מהקרוסלות השונות וממתקן לנפילה חופשית לילדים קטנים. מעניין להזכיר את עץ הפטרוזיליה עליו טיפסנו עם הבת הגדולה לפני 8 שנים. אז העץ עורר בה פחד ושבועות ארוכים אחרי הטיול היא שאלה אותנו "מה מתקתק בתוך העץ?" ו-"אבל למה הוא מתקתק?". גם הפעם היא חשה רתיעה.
מאזור המתקנים לילדים קטנים אנחנו חוזרים ביחד למתקן Fuga da Atlantide שהבת הגדולה מאוד נהנתה בו אלא שהפעם אני נרטב כהוגן (ונאלץ להחליף את החולצה הרטובה במעיל יבש של אשתי). המתקן האחרון אתו אנחנו חותמים את הבילוי בפארק הוא "Ramses" בו הבת הגדולה משיגה ניקוד גבוה מהניקוד שאני משיג. בכלל, זהו הטיול הראשון בו הבת מנווטת בפארק שעשועים בצורה מוצלחת יותר ממני, זוכרת את הדרך חזרה בסיטואציות מסוימות ומגלה ערנות בליקוט חנויות, מסעדות ובכלל. לא יודע אם אנחנו הזדקנו או היא התבגרה. כנראה גם וגם. כך או כך השינוי שחל בה לעומת הטיולים הקודמים ניכר. הבת הגדולה עולה על כל המתקנים ללא פחד למעט המתקן לנפילה חופשית לילדים גדולים (עליו עליתי לבד).
לסיום, אחרי שהשלמנו 12 וחצי שעות בפארק, אנחנו מתייצבים ב-23:00 ברחבה בה נערך טקס הנעילה. אומר זאת כך: דיסניוורלד זה לא וגם מופע הזיקוקים זה לא משהו לכתוב עליו הביתה.
https://www.gardaland.it
ברכב הפקקים הדוממים מבהירים לנו, למקרה ששכחנו, שפה זה לא ישראל.
יום רביעי – Caneva Aquapark:
את היום אנחנו אמורים לסיים באגם מאג'ורה אבל את רובו אנחנו מבלים ב-.Caneva Aquapark אני מסתכן וקונה את הכרטיסים מראש (במידה ויורד גשם והאתר סגור ניתן לבקר ב-Movieland Park). למזלנו מזג האוויר טוב. אנחנו מחנים את הרכב בחניון המוכר לנו ממופע האבירים אלא שהפעם אנחנו משלמים 5 אירו עבור החנייה. בכניסה תאי אחסון ותאי החלפה. לאחר התשלום עבור תא האחסון נבחר תא אחסון אוטומטית ואילו המשתמש בוחר סיסמא. את תא האחסון ניתן לפתוח ולסגור ללא הגבלה. אגב, אין חובה לחבוש כובע שחיה. הסדרנים בפארק המים לא הפסיקו להטריד אותי בגין המשקפיים ואחד אף ביקש רשות לנקוש עליהם כדי לוודא שאכן הם עשויים פלסטיק.
אנחנו מתמקמים מול בריכת הגלים, לוקחים אבוב ומטפסים במדרגות המובילות למגלשה Twin Peak המשלבת כפי שרומז שמה שני שיאים. בשלב מסוים אני מבחין שנותרתי לבד ללא הבת המפוחדת שחזרה על עקבותיה מבלי לומר מילה. מעוצבן, אני עושה את הדרך חזרה הואיל ואי אפשר להתגלש לבד. הבת הגדולה לא מבחינה באשתי ולמעשה הולכת לאיבוד. שאנחנו מאתרים אותה היא בוכה ולצידה אישה המנסה לדובב אותה.
משם אנחנו ממשיכים למגלשות לבנות נחמדות ולמגלשה קצרה בה מתגלשים על משטח עשוי גומי (במגלשה האחרונה רק אני מתגלש). אנחנו ממשיכים למגלשת הקמזיקה. אחרי היסוסים רבים הבת הגדולה מתגברת לבדה על הפחד ומתגלשת. אנחנו ממשיכים ל-Crazy River בן הזוג הפרוע של
ה-Lazy River. התור למסלול האבובים ארוך במיוחד ובצירוף מקרים מוזר מתעלפות שתי בנות בזו אחר זו. מסלול האבובים משעשע ומורכב ממספר בריכות קטנות במפלסים שונים. אנחנו צוחקים כל הדרך לבריכה התחתונה והאחרונה. במקור תכננו לעצור ב-בלאג'יו בדרך לאגם מאג'ורה אבל אנחנו מחליטים לוותר על העיירה ולהמשיך לבלות בפארק המים. אנחנו נהנים בבריכת הגלים, מבלים ארבעתנו שעה ארוכה במתחם הקטנטנים במהלכה שתי נשים (ישראלית ולא ישראלית מתעניינות בת כמה הבת הקטנה ומביעות את השתוממותן). בת השנתיים משתוללת במגלשות בלי פחד ובלי מעצורים. אנחנו אוכלים נקניקיות (בפארק המים נמכר כל food junk שתעלו על דעתכם) , וחוזרים ל-Crazy River. אחרי ההמתנה הארוכה אנחנו מתחילים את המסלול אבל בצער רב נאלצים לפרוש הואיל ולבת הגדולה כואבת הבטן. כבר די מאוחר ואנחנו מחליטים לצאת לדרך.
בדרך בפעם הראשונה אנחנו נתקלים בכביש אגרה בו משלמים בכניסה אליו ולא ביציאה ממנו. הבנות ישנות רוב הדרך למלון Hotel Splendid. בית המלון מפואר ונוף האגם ממרפסת הסוויטה הענקית מטמטם. לדעתנו זה חדר המלון המפואר ביותר בו שהינו אי פעם. אחרי התארגנות במלון אנחנו נוסעים למרכז העיירה Baveno ואוכלים פיצה, לזניה בולונז וספגטי קרבונרה מצוינים, חבל רק שהשירות חמוץ. אנחנו מציצים על הסחורה המוצגת בדוכנים ואוכלים בגלידרייה את גלידת הפיסטוק הטובה ביותר בטיול. השייט שמתוכנן למחר לאיים הבורומאים מפליג מהמזח מולו החנינו את הרכב אבל אין בנמצא לוח זמנים. אנחנו מנסים לחזור למלון מבלי לשוב על עקבותינו ומתברברים ברחובות צרים. כאשר אנחנו מגיעים למלון אנחנו מתקשים למצוא חנייה פנויה.
יום חמישי – My Way - האיים הבורומאים, Mottarone ואורטה סן ג'וליו:
ארוחת הבוקר, שלא כלולה במחיר, מצוינת. למן האמת, גם אם היו מגישים לנו במרפסת המלון, הנושקת לאגם, מרגרינה ולחם היינו מתמוגגים. הנוף פשוט נפלא. הבת הקטנה נהנית לראשונה הטיול מעוגה בחושה טובה.
אמנם יום אחרון אבל התוכנית עמוסה. ב-8:30 אנחנו מחנים את הרכב במרכז העיירה ונציג Summer boats מוכר לנו כרטיסים ל-9:30 ולא ל-8:55 (כפי שמצוין באתר אינטרנט). אנחנו מעוניינים לבקר באיזולה בלה ובאיזולה מדרה אבל באופן פלאי כל הקומבינציות קיימות למעט הקומבינציה הנ"ל כך שאנחנו נאלצים לבקר ב-"אי הדייגים". בטעות, אני משלם עבור חנייה פעמיים (ניתן לשלם במדחן גם באמצעות שטרות). לחברת Summer boats סירות קטנות המפליגות בדיוק נמרץ ועוגנות בחלק המזח הנושא את סמל החברה. האי הראשון בו אנחנו מבקרים הוא איזולה מדרה אליו אנחנו מגיעים ב-9:45. אנחנו קונים כרטיסים לביקור באי זה ובאיזולה בלה ופוסעים בשביל חצץ מוצל ויפה המוביל לווילה הלא מפוארת מידיי. בכניסה לווילה עץ מפואר שידע ימים טובים יותר טרם סופת טורנדו שפקדה את האי. על אף שהווילה איננה מפוארת היא מקסימה (בפרט התאטראות בובות). אנחנו מתבאסים שהבת הגדולה העדיפה לחכות מחוץ לווילה. בגנים עופות רבים המרתקים את הבת הקטנה. אנחנו חוזרים למזח וקונים שתייה בחנות הסמוכה אליו.
לאי הבא אנחנו מגיעים ב-11:00. באיזולה בלה הסדר הפוך: מתחילים בווילה וממשיכים לגנים. גם הפעם הבת בוחרת לא להיכנס לווילה אלא שנפרדנו לא הבנו שהגנים נמצאים בהמשך המסלול והבת הגדולה לא תוכל לחבור אלינו לביקור בגנים. הפעם הווילה מפוארת ביותר והגנים מרהיבים. בסמוך ליציאה מהגנים בית קפה, שהיינו פוקדים אותו אילולא החל לקנן בי החשש שהחל לקנן החשש בלב הבת הגדולה. אשתי והבת הקטנה נשארות בסמוך לדוכנים הרבים הפזורים ביציאה מהגנים ואני רץ לכניסה לווילה לאסוף את הבת הגדולה . בדיעבד הסתבר שבדיוק ברגעים אלו התחילה הבת הגדולה לתהות היכן אנחנו. אנחנו חוברים לאשתי ולבת הקטנה ומתיישבים בבית קפה לשתייה, גלידה וחטיף צ'יפס. אנחנו מסתובבים בין החנויות וקונים בובה לילדה הקטנה.
ב-13:00 אנחנו עוזבים ל"אי הדייגים" (Isola dei Pescatori) שם אנחנו מסתובבים ברחובות הצרים ולבסוף מתיישבים במסעדה על המזח ואוכלים טוסט ופוקצ'ה. ל-Baveno אנחנו שבים בשעה 14:00. בדיעבד אנחנו מרגישים שמיצינו את הביקור בשלוש האיים, שלכל אחד מהאיים ערך מוסף ולא נתקפנו רעלת איים. כך שמאז יצא מתוק. כמו כן אני סבור שהסדר הנכון הוא ביקור באיזולה מדרה ולאחריו באיזולה בלה. בעבר שטיילנו בשוויץ שקלנו להפליג מלוקרנו לאיזולה בלה ולבסוף ויתרנו. וכך נסגר לו היום עוד קצה פתוח...http://www.isoleborromee.it/eng
ל-Mottarone ניתן להגיע מהעיירה Stresa באמצעות רכבל או באמצעות רכב. אני בוחר באפשרות השנייה הואיל ואנחנו מתכננים להמשיך מהתצפית לעיירה Orta San Giulio. המעבר בכביש המוביל לתצפית כרוך בתשלום ואני נפרד מ-7 אירו שהם חלק ארי מהכסף המוזמן שברשותנו.
אשתי והבת הקטנה נשארות סמוך לתחנת הרכבל שיורד ל-Stersa והבת הגדולה ואני מעפילים ברכבל הפתוח ל-Alpyland. אשתי ואני מתחלקים במטבעות ובקושי נותר לנו כסף לרכבל הפתוח (למזלנו ניתן לשלם בוויזה עבור השימוש במגלשות ההרים). מעולם הבת הגדולה לא התגלשה במגלשות ההרים לבד והמגלשה האמורה מצוינת לפעם ראשונה: המסלול איננו תלול, ברירת המחדל של הבלם הוא לבלום את הקרון והבחורים שמזניקים את הקרוניות אחראיים ומחכים זמן רב בין הזנקות (לכן התור די איטי למרות שהוא לא נראה מאיים במבט ראשון). להפתעתי, מאפשרים לבת ולי להתגלש יחד. אנחנו מתגלשים פעם ראשונה ביחד ופעם שנייה לחוד. הבת שמאושרת ואני, שמאושר שהיא מאושרת, שבים ברכבל הפתוח וחוברים לאשתי ולבת הקטנה. בזמן שהתגלשנו אשתי והבת הקטנה מצאו נדנדה ומגלשה שהעסיקו אותן. אגב, הנופים היפים מתגלים רק שמעפילים עם הרכבל הפתוח (אז ניתן לראות את שני האגמים בו זמנית). http://www.alpyland.com/en
אנחנו מכוונים לעיירה Orta San Giulio. למרות שאני יודע שאני אמור להחנות את הרכב בחניון מקורה אני מאבד פוקוס ועוצר רחוק ממרכז העיירה לפני שלט האוסר כניסה. שאנחנו יורדים מהרכב אנחנו מבינים שהשלט אוסר כניסה לאוטובוסים ודומיו. אנחנו חוזרים לרכב והפעם מגיעים לחניון המקורה.
אנחנו מתגלגלים לרובע ההיסטורי, מוצאים כסף, קונים מיד שתייה וברד וממשיכים ל-Piazza Motta. לצערנו הסירות שמפליגות לאי כבר קשורות למזח. אנחנו משוטטים בין החנויות ולבסוף מתיישבים בפיצרייה בכיכר המשקיפה לאגם (אוכלים פיצה וסלט טונה). אנחנו ממשיכים לשוטט מעט בעיירה וחוזרים חזרה לרכב (הפעם בעלייה) ול-Stersa.
על אף הדוכנים הרבים אנחנו סבורים שהחוויה לא שונה מזו שב-Baveno ואנחנו ממשיכים אליה (בלאו הכי נעצור שם לטעום שוב את הגלידה המעולה). קודם לגלידה אנחנו יושבים בבית קפה בטיילת ששולחנותיו ומטבחו מופרדים ע"י הכביש הראשי העובר בעיירה (ולפיכך קשה לזכות בתשומת הלב של המלצרים). אנחנו אוכלים עוגת פירות ושותים קפוצ'ינו וכו'. בגלידרייה המוכר מתמוגג שאני משתף אותו, שלדעתי, זו הגלידה הטובה ביותר שאכלנו בשבועיים האחרונים. ללא ספק היום הוא בבחינת אקורד סיום הולם לטיול נפלא. ממסעדה ממול בוקע קולו של פרנק סינטרה המלווה אותנו לרכב...
אפשר היה לצפות שבתום טיול ארוך בן שבועיים, שמורכב למעשה משלושה טיולים קצרים ואינטנסיביים ובפרט בסיומו של יום ארוך נרצה לשוב הביתה. האמת היא הפוכה וכולנו תמימי דעים שלא היינו אומרים לא (בלשון המעטה) לשבוע נוסף.
יום שישי – שישי שלישי עם שני:
אנחנו משכימים ברבע לשבע (בפעם הראשונה בטיול מזג האוויר בבוקר חורפי) על מנת לצאת לדרך בשבע וחצי. המטוס מתעתד להמריא ב-12:15 ונסיעה בת שעה מפרידה בנינו לשדה התעופה מלפנסה ו-checkout אחרון מהמלון.
הנינוחות מפנה את מקומה ללחץ כאשר חיוב כרטיס האשראי נדחה וזאת למרות שדאגתי במהלך הטיול להגדיל את מסגרת האשראי. אנחנו מצטיידים במטריה מהמלון ומזדרזים למרכז העיירה. ניסיון למשוך כסף מעבר ל-250 אירו נכשל. מסרון מבשר לי שהתקבלה בקשה לעסקה בסך 2174₪ שלא אושרה עקב חשד להונאה. ספרו לי על זה...ההודעה מוסיפה שלאישור העסקה יש להשיב "1". אני משיב "1", מקבל אישור אבל, לעזאזל, העסקה נדחית שוב. השעה כבר 8:30 והמכסה לבלת"מים אזלה. מה עושים? אנחנו חוזרים למלון ומבקשים במבוכה להסדיר את התשלום מהארץ.
בד"כ אנחנו לנים בלילה האחרון במלון בשדה התעופה. היתרון בגישה זו הודגם היטב בטיול זה. הנסיעה לשדה התעופה חולפת ללא בעיות אולם בחניון Hertz בליווי מכוניות אחרות אנחנו נאלצים לחוג במעגלים עד למציאת חנייה, שאך עתה התפנתה. לפני בקרת הדרכונים אנחנו מתיישבים לארוחת בוקר מאוחרת: כריך סלמון וחטיף בייגלה, שהבת הגדולה חושקת בו.
בין הנוסעים במחלקת תיירים מתיישב כאחד האדם השף אייל שני. מעניין היה לשמוע את הביקורת שלו על הארוחה (הסבירה) שהוגשה...בהמראה הבת הגדולה דואגת לעצבן את הבת הקטנה ואותנו ואולם הטיסה עוברת בנינוחות יחסית והבת הקטנה אף ישנה מעט.
