הפעם היא אחת מאותן פעמים שראשיתה בבלית ברירה ואחריתה באחלה בחירה...על אף ולמרות שהשנה חג הפסח מתמהמה ונמתח עד שלהי אפריל, הטמפרטורות הצפויות ביעדים האלטרנטיביים מצביעות על אתונה וכאילו אומרות: אין ברירה. "בלאו הכי יום אחד ארצה לבקר באקרופוליס..." אני שומע את עצמי אומר לאשתי ומזמין כרטיסי טיסה של אל על לאתונה בכ-$270 לכרטיס.
בימים שקודמים לטיול חום עקשני, שתוקף את אשתי, יחד עם מחלת רקע ובתוספת בוהן שחייבה טיפול אנטיביוטי מביאים אותנו לידי החלטה שאין ברירה אלא לבטל את הטיול ואני מתחיל את תהליך הביטול (טיסה, מלון ושירותי הסעה). למעשה אנחנו חוזרים בנו מהחלטתנו רק 24 שעות לפני מועד ההתייצבות בנתב"ג בעידוד רופא ולמרות החום (שמלווה אותנו לאורך כל הטיול). מעולם לא יצאנו לטיול בחו"ל פחות מוכנים (גם לשמחת הים האדום חלק באשמה).
הרכב המטיילים: ההרכב מצומצם ומונה סבתא אחת, סבא אחד, שתי בנות, אישה אחת ובעל אחד.
משך הטיול: שלושה ימי מלאים (לא כולל יום הגעה ויום עזיבה). להרגשתנו, חסר לפחות יום אחד נוסף.
לינה: באתונה אנחנו לנים בשני חדרים במלון Amalia לו facilities טיפוסיים למלון ארבעה כוכבים אירופאי. מיקום המלון פנטסטי ולמעשה מייתר את השימוש בתחבורה הציבורית (למעט היציאה לפיראוס). כמו כן, ארוחת הבוקר מעולה. ראוי לציין, שהמלון גילה נכונות לוותר על הקנס בגין ביטול מאוחר אך לעומת זאת, סרב לארוז עבורנו ארוחות בוקר ביום העזיבה. בשורה התחתונה המלון מומלץ בחום.
מזג אוויר ורמת מחירים: מזג האוויר האיר לנו פנים ולא נזקקנו למטריות ולו פעם אחת. הטמפרטורות די נמוכות אבל לא מספיק שאוותר על המכנסיים הקצרים. כך גם רמת המחירים: די נמוכים אבל לא מספיק כדי שנרגיש עשירים.
מקורות מידע: כאמור, ההכנה לטיול הפעם מוגבלת ואני מסתפק בשיטוט באינטרנט. יש לציין שניכר שמקורות המידע אינם מקיפים ועקביים כבמדינות מערב אירופה, דבר המקשה אף הוא על תכנון הטיול.
תחושת ביטחון: אמנם אין די בשלושה ימים כדי לקבוע שאתונה בטוחה אולם אנחנו חשנו בטוחים גם בערבים. ברחובות חלפנו לא אחת על פני שוטרים וכמעט לא הוטרדנו על ידי קבצנים.
ציפיות: אנחנו טסים לאתונה בציפיות נמוכות מאוד: מה לא נאמר לנו על אתונה? שהיא מזכירה את דרום ת"א במובן הרע, שהאקרופוליס הוא נקודת העניין היחידה שלה ועוד. היו אף שהזכירו את אתונה ועזה בנשימה אחת...
הדרך לאתונה (17.4):
הנסיעה לשדה התעופה מתחילה בהסעת הדור הראשון לנתב"ג אליו מצטרפים באיחור הדור השני והשלישי (את הרכב אנחנו מחנים בחניון לטווח קצר). את פנינו מקבל שדה תעופה ריק והחשש שמא אנחנו מאחרים, מתפוגג. מעולם לא הבנתי מדוע אנשים מוכנים לפסוח על סעודת ראש השנה אבל לא על ליל הסדר. בקלילות אנחנו פוסחים על הבידוק הביטחוני ושילוח המזוודות ומתייצבים מול המזרקה הכה מוכרת. בדרך הבת הגדולה מסבה את תשומת ליבי לחוזרים מחו"ל: הנה אנחנו בעוד מספר ימים אותו נ.צ. אך עם מטען אחר ובכיוון אחר.... בשדה, כרגיל, אנחנו מצטיידים בכריך סלמון וסלט ביצים. בטיסה שמקדימה לצאת מוגש רוסטביף בלחמנייה קריספית ומנה צמחונית בלחמנייה מגעילה. הבת הקטנה מוצאת עניין בפעוט בן 20 חודשים שיושב בשורה לפנינו והטיסה עוברת בקלות יחסית. למרבה ההפתעה גם השדה באתונה ריק.
בשדה מחכה לנו נהג האוחז בשלט עליו מתנוסס שמי והעונה לשם קונסטנטינוס. הנהג מציע לנו בקבוקי מים ומאפינס ומעמיס את המזוודות. את הדרך הדי ארוכה לאתונה (כ-45 דקות) אני מעביר בשיחה ערה עם הנהג שמתגלה כבקיא מאוד בכדורסל אירופאי. הנהג, שאשתו דיילת, אף טייל בעבר בישראל. מתברר, שמלבד האהבה לכדורסל שנינו חולקים גם "אהבה" לארדואן שמתסיס את המיעוט המוסלמי ביוון. שירות ההסעות מומלץ בחום. https://www.welcomepickups.com/athens.
את פנינו מקבלת פקידה חייכנית, הממטירה מילים בעברית - רמז למספר הרב של ישראלים בהם ניתקל במלון ובכלל. השעה כבר מאוחרת, אנחנו פוצחים באכילת שאריות הכריכים מהארץ ומסיימים בטקס העברת המזרונים הלילי.
גבעת החתולים או למה ביקור זול באקרופוליס עולה ביוקר (18.4):
היום הראשון לטיול מתחיל בארוחת בוקר טובה: מיץ תפוזים סחוט, גבינות, פטריות מבושלות ועוגות טעימות. לדרך המובילה לאקרופוליס אנחנו יוצאים מאוחר ועל פי הוראותיו של ה-google maps. הדרך מעפילה במעברים צרים להפליא (צרים אף לעגלה), כוללת מדרגות רבות ועוברת בין הבתים הצפופים. נוף הגגות הלבנים פשוט יפהפה וסוחט צילומים רבים. הדרך הצדדית לא נוסחת בנו ביטחון שאנחנו בדרך הנכונה וגם לתיירים החולפים ולחתולים הרבים אין מושג היכן היא. בנוסף, גם השער בו מסתיימת הדרך הצרה לא רומז היכן הכניסה לאתר.…
לבסוף, הדרך הצרה משתלבת עם דרך רחבה וסלולה המובילה לכניסה. בכניסה משתרך תור ארוך אך זורם. בסוף התור סדרן מפנה אותנו להפקיד את העגלה במבנה סמוך (למה לעזאזל אין שילוט ברור?) ונותן לנו כרטיסים (היום הכניסה לכל המוזאונים חינם) . מצד ימין אנחנו צופים ב-Odeon of Herodes Atticus תאטרון פתוח מהמאה ה-2 לספירה. המבקרים מורשים להמשיך למקוטעין וזאת על מנת לשלוט על הצפיפות בהמשך.
ב-Propylaea היפהפייה משתרך כבר תור אימתני, אחדים מהתיירים מסתכנים ומקצרים תורים בטיפוס על הסלעים. התור הדחוס מתקדם לאיטו וטפטוף קל מאיים בסופה. למעלה, הסדרנים שואגים שהאתר נסגר בשל סופה קרבה ועל ההמון להתפנות לאלתר. אנחנו זוכים להצצה חטופה בפרתנון וסבים על עקבותינו. בירידה המון רב נדחק ודי ברור שגשם עלול להסתיים באסון. אחרי דקות ארוכות אנחנו נושמים לרווחה במורדות האקרופוליס.
בקיוסק אנחנו קונים ברד ושתייה יקרים ומנסים לנוח ולהחליף את הטעם החמצמץ שהותיר בנו הביקור. זה המקום לציין שהיוונים אינם מצטיינים בשילוט ואף השירותים אם יש כאלה נחבאים. עובדת המקום מאששת את חששי שמקור העומס נעוץ בכניסה החופשית. בתכנון הטיול התלבטתי האם להסתכן בעומס ולחסוך את עלות הכרטיסים (20 אירו לכרטיס) או לא. בסוף, לצערי, העובדה שזהו יום הטיול הראשון מכריעה את הכף ואני בוחר באופציה הראשונה. המסקנה היא שלתיירים מזדמנים כמונו עדיף לשלם וליהנות מאשר לחסוך ולשלם... http://odysseus.culture.gr/h/3/eh355.jsp?obj_id=2384
מהאקרופוליס אנחנו ממשיכים לאגורה הרומית ומשם לאגורה העתיקה (כאמור, היום הכניסה חופשית) ואנחנו משוטטים באגורה. אשתי הזקוקה למנוחה, הרעב המקנן ובעיקר ההכנה הלקויה גורמים לנו לפספס את ה-Temple of Hephaestus, חבל.
בחוץ מארחים משדלים אותנו להיכנס למסעדותיהם ואשתי בוחרת באקראי באחת מהן. במסעדה סועדים אחדים אבל המפלס בו התיישבנו ריק. מרק השעועית והירקות המלווים בלחם סבירים פלוס אבל הסופלקי, פילה עוף והצ'יפס טעימים מאוד. לקינוח ולדאבונה, הסבתא מגלה שהארנק שלה ובו כמאה אירו העדיפו להמשיך את הטיול בנפרד והתפצלו מאתנו באחת האטרקציות לאורך הדרך מהאקרופוליס…
אנחנו ממשיכים לטייל בסמטאות ה-Plaka המזמנות לנו חנות סוכריות מדהימה, בה אשתי מצטיידת בגלידה והבנות בסוכריות על מקל (המשתיק הרשמי של הטיול לאתונה) וחנויות יפות אחרות…
את ההליכה אנחנו מסיימים בכיכר החוקה (Syntagma), כאשר המבוגרים נחים בישיבה על הספסלים והבנות מפטמות את היונים עם פרינגלס, שרכשו בקיוסק בכיכר. מהכיכר הקרובה אנחנו חוזרים למלון למנוחה בת שעה. מקץ שעה ובכוחות מחודשים אנחנו שבים ל-Plaka (לרחוב Adrianou שמפריד בין ה-Plaka העליונה והתחתונה). האווירה ברחוב נעימה מאוד ואנחנו מאתרים פיצרייה בה אנחנו אוכלים פיצות טעימות וסלט יווני טיפוסי ומלוח (עגבניות חתוכות גס, זיתים, פלפל ובצל שמעל הכול נחה חתיכת גבינה ענקית). הדרך חזרה למלון מתקצרת שהקור העז מאיץ את צעדינו.
למרות שזהו היום הפחות מוצלח בטיול ולמרות העייפות שנותנת את אותותיה בבת הקטנה אנחנו מוצאים ביום הטיול נקודות אור ויופי רבות והשורה התחתונה היא חיובית בהחלט...
גבעת הזאבים (19.4):
ארוחת הבוקר דומה לזו של אתמול אליה מצטרף קיווי טעים ופנקייק שוקולד אלוהי עם גריסת ביסקוויט. מול הפרלמנט ברחבת קבר החייל האלמוני מתארגן טקס אליו אנחנו מצטרפים במשך שעה ארוכה בה חליפות מניחות זרים על הקבר ותזמורת צבאית מלווה את הטקס (הסבתא והבת הגדולה צופות מי בטקס ומי בנייד מעבר לכביש הראשי המאיים).
בתום הטקס אנחנו צועדים לתחנת המטרו למרות שהמרחק ל- Lycabettushill (גבעת הזאבים) אינו מחייב זאת. במטרו תפעול המכונה לרכישת כרטיסים לא ברור דיו ואנחנו נעזרים בעובד המקום המצויד בסבלנות ובאנגלית רהוטה. מסתבר שלרכישת כרטיסים מוזלים יש צורך בהנפקת כרטיס אישי – לא תודה.
הדרך מתחנת המטרו לגבעת הזאבים די קצרה אולם מערכות מדרגות מקשות על מטיילים עם עגלה. בדרך אנחנו חוצים שוק אליו נחזור בהמשך. אנחנו רוכשים כרטיסים הלוך ושוב לרכבת ההרים המעפילה בחושך לגבעה המתנשאת לגובה של 277 מטר מעל פני הים.
הנוף המתגלה מהגבעה מקסים ומדגים את גודלו של המטרופולין. הדרך למטה מתפתלת בשביל מסודר שברקע הבתים הלבנים עם הגגות שמהעשירות ביניהם קורצות בכחול בריכות פרטיות. אנחנו יורדים עד לכביש בו נאספות מוניות רבות, מעדיפים לא להמשיך לחפש את הדרך למטה ומטפסים חזרה לרכבת ההרים. בתחנת הרכבת שתי אטרקציות: שירותים ציבוריים ומסעדה יוקרתית. את השנייה לא בדקנו. הביקור בגבעה מומלץ בחום https://www.lycabettushill.com.
יש לשמור על הכרטיסים עבור רכבת ההרים.
בירידה מרכבת ההרים מפצירה בנו אישה להתיישב בבית קפה. אנחנו מסרבים אבל אשתי מצטיידת בקפה לדרך. אנחנו חוזרים לשוק בו נתקלנו בדרך לגבעה. השוק נקי והפירות והירקות מוקפדים. אנחנו קונים לבנות בקבוקוני בועות סבון ומצטיידים בבננות ואגוזי קשיו טעימים.
מהשוק אנחנו ממשיכים בדרך די ארוכה אך נעימה ל-Varvakios market ונכנסים לבקשת הבנות לחנות צעצועים מרהיבה, יקרה וריקה מקונים. המוכרת, שכנראה מפחדת, עוקבת אחרינו ולא מרפה עד שאנחנו עוזבים את החנות בידיים ריקות. עוד בדרך אנחנו קונים לבת הגדולה נעליי הליכה זולות (ומעט גדולות) ומצטלמים על רקע האקדמיה היפה של אתונה. זמן רב חלף מאז הביקור האחרון בשירותים: אין ברירה אנחנו עוצרים לפשטידה/פיצה וקולה באחד הסניפים של רשת gregorys הפרוסה היטב.
מהשוק המקורה נודפים ריחות דגים לא מזמינים ואנחנו חולפים עליו ביעף. גם החנויות הצמודות לשוק לא מזמינות במיוחד. בפאתי השוק אנחנו מתלבטים ארוכות ומחליטים לבסוף להתיישב במסעדה המגישה עופות בצורות שונות ומשונות של פיתה (אחת מהן נקראת Pita Moon). אנחנו מזמינים 3 מנות שונות, מאחדים שני שולחנות, וממתינים זמן רב למנות. ההמתנה משתלמת והמנות טעימות להפליא. אחרי ארוחת הצהריים אנחנו ממשיכים להסתובב בשכונת Psiri העמוסת בתי קפה ומסעדות. בשכונה ציורי גרפיטי מרשימים ובית הקפה המפורסם Little Kook. בית הקפה מעוצב בצורה מעלפת והעין לא יכולה להכיל במבט אחד את כל פרטי התפאורה הססגונית המעטרת את בית הקפה וסביבתו. המלצריות לבושות בלבוש מתאים, המקום פשוט שובה לב והרחוב הניצב לבית הקפה מעוטר במטריות מרי פופינס רבות. אנחנו לא נכנסים לבית הקפה אבל קונים בגלידריה גלידה ממוכרת בלבוש פומפוזי.
מבית הקפה אנחנו מגיעים לכיכר Monastiraki. בכיכר חנות צעצועים ענקית המשתרעת על פי מספר קומות. אנחנו קונים חותמות ורובי בועות סבון. מהכיכר ניתן לראות את הפרתנון והסצנה כולה יפה. בכיכר שוק אלגנטי שלא ראוי (במובן הטוב) לכינוי: שוק פשפשים. בשוק אשתי מקנחת בקניית תיקים, הבת הגדולה בסצנת קינאה וכולנו בגלידה. אנחנו ממשיכים ברחוב Ermou האלגנטי המוביל לכיכר החוקה ומשם למלון. במלון אנחנו נחים מעט ויוצאים שוב רק לארוחת ערב במקדונלד'ס (אשתי שהחום שלה מאמיר נשארת במלון מחכה ל-Take Away).
“הקולות של פיראוס” (20.4):
בחדר האוכל עברית מתגלגלת מכל עבר ונראה שארוחת הבוקר במלון טעימה כל יום כי גם היום היא טעימה...היום פנינו מועדות לפיראוס. לפיראוס כדאי להגיע באמצעות מונית ואולם אנחנו זקוקים לשתי מוניות ולכן בוחרים ללכת לאורך רחוב Ermou לתחנת המטרו Monastiraki – טעות! אשתי והבת הגדולה נכנסות לחנויות רבות מידיי בידיים ריקות ושבות עם תיק, חולצות ושאר שטויות. אני מתעצבן ונרגע רק שאנחנו יושבים ברכבת בקו הירוק לפיראוס.
במהלך הנסיעה עולה אקורדיוניסט לרכבת ואני מתפלא לראות אנשים כשכמותו, קשיי יום, חולקים אתו מטבעות. בפיראוס, בתחנה האחרונה יורדים כולם וההבדל בנוף האנושי והסביבתי בין אתונה ופיראוס מסתער עלינו. מחוץ לתחנה דוכני אוכל, קיוסקים ואף סדקיות. להפתעתנו, בפלטפורמה בה מעפילים רכבים למעבורות שירותים ציבורים ונקיים. במפרץ עוגנות אניות בגודל בלתי נתפס…
אנחנו מכוונים את הנווט לשכונת Kastella ומתחילים לצעוד ברחוב עמוס חנויות יפות. לאחר כמה מאות מטרים מתחלף המישור בעלייה תלולה שככמותה תמצאו בסן פרנסיסקו. הטיפוס קשה אבל מאתגר פחות מהפנייה האחרונה המובילה לפסגה ומטפסת במעלה מדרגות רבות. לאורך כל הטיול הבת הקטנה נרדמת רק פעם אחת ולצערנו זו בדיוק הפעם הזו. אבי ואני מרימים בקושי רב את העגלה במעלה המדרגות ואני מדמיין שאני שומע את מרפי צוחק. לאחר מאמץ רב, כאשר אנחנו כובשים את הפסגה ונחים על הספסל ליד מזרקה ולצד קיוסק והבת מתעוררת – אני משתכנע שהקול קול מרפי.
אנחנו מתרעננים בקיוסק ורק אז מתפנים לראות את הנוף המדהים שנגלה לנו, את המפרץ הטבעתי, גגות הבתים והשכונה. מלמעלה העלייה נראית אימתנית עוד יותר. מרחוק רואים בבירור את גבעת הזאבים ואת הפרתנון במלוא הדרו. איזה מחזה מרהיב. מצחיק שאנחנו זוכים לתצפית על הפרתנון מפיראוס שמאירה לנו פנים יותר מאשר התצפית מהאקרופוליס: לפעמים צריכים לתפוס מרחק כדי לקלוט את התמונה בכללותה...קרוב יותר אני רואה את אולם השלום והאחווה של אולמפיקוס ותוהה עם חברים: לאחר העונה המאכזבת של אולמפיקוס ומכבי איפה הסיכוי שלי לפגוש את בלאט גבוה יותר פה או בתל אביב? כך או כך, ברור שמעתה ולעולם גבינת פיראוס תעורר אסוציאציות חדשות.
לאחר סידרת הצילומים האינסופית אנחנו צועדים לכיוון המרינה. המאמץ המופחת בירידה מאפשר לשמוע את נביחות הכלבים שנשמעות מכל עבר ומזכירות לי שקראתי באינטרנט שהכלבים בפיראוס לא ידידותיים ואת הנדנודים של הבת הגדולה לפקוד את סניף ג'מבו הקרוב. בדרך למרינה אני משמיע את השיר המתבקש "הקולות של פיראוס" של חיים משה ומשועשע מהמשפט "עם בקבוק של 'מתיאוס', את נראית כה יפה". אכן, צריך להשתכר כדי לחשוב שעיר הנמל יפה, לפחות במובן הסטנדרטי.
במרינה דוכני אוכל רבים בשוק אסתטי. אנחנו טועמים בורקסים עם גבינה ובורקסים עם גבינה ותרד ובוטנים מסוכרים וצבעוניים – הכול טעים.
מהשוק אנחנו צועדים בהוראות הנווט לסניף ג'מבו. שה-google maps מודיע לנו שהגענו ליעדנו ברור לנו שאין לו מושג מה הוא שח. אנשים רבים המחזיקים שקיות עם הלוגו של jumbo מעודדים אותנו ולבסוף אנחנו מגיעים לסניף הדי מרוחק (במקור התכוונו ללכת לסניף באתונה). בסניף אנחנו מפקידים את העגלה והתיקים ומתחילים ללכת במסלול סטייל איקאה. חנות הענק שבה ניתן למצוא כל מה שעולה על דעתכם מסודרת בחוכמה רבה ועל האף הפיתולים הרבים הסחורה מסודרת בצורה יעילה. אני מלווה את ההורים שלי החוצה לשבת בבית הקפה הסמוך (קפה חזק להחריד) וחוזר על הסיבוב הפעם בלי להתעכב. את הבנות אני מוצא במצב זומבי שכל אחת גוררת אחריה עגלת קניות. אני מגייס את מיטב הטיעונים לדילול השלל: אין מקום במזוודה, איך נסחוב עם כל הקניות וכו' וכו'. בסוף לאחר מאבק אנחנו מגיעים לעמק השווה ולקופה. אומר זאת כך: הבנות ביציאה היו נראות מרוצות וכנראה שניפיתי הרבה עזים מהעגלות...
בדרך חזרה אנחנו מתקשים מעט למצוא את תחנת המטרו אבל מסתדרים.
למוד ניסיון את הדרך מכיכר Monastiraki לכיכר החוקה אנחנו עושים במטרו (רק טיפש היה עובר שוב ברחוב Ermou).
אנחנו פורקים את השלל במלון וצועדים שוב לסניף מקדולנד'ס העמוס לעייפה. הערב יורד ואנחנו מכוונים לכיוון האקרופוליס, באחד הרחובות להקה סוחפת בכלי נשיפה ובתופים ואנחנו נעצרים להקשיב דקות ארוכות למנגינה המלהיבה. לבת הגדולה אנחנו קונים פרוזן יוגורט עם עוגיות אוררו וגליליות ואנחנו חוטאים בבקלאוות וקדאיף – איזה עונג. ברחובות זמרי רחוב וליד תאטרון דיוניסוס שהפרתנון מואר ובמלוא הדרו זמרת השרה ומנגנת על פאנטם מפליאה בקולה – איזה קסום. בכל מקום תלויות טברנות העמוסות באנשים לעייפה (לעזאזל, למה אכלנו מקדולנד'ס?) ואיזו תהלוכה עוברת בשאון רב. הבת הגדולה מביימת כאב בטן על מנת לסחוט שמונצס אחרון בהחלט (אני מוכן להישבע שהמוכר צוחק לי בפנים שהוא מוכר לנו סקוויזי בחמישה אירו). הטיול בערב מסכם יום נפלא וכולם מסכימים פה אחד: חבל שאין לנו יום אתונה נוסף.
בהגיענו למלון אשתי הולכת לקנות קפה, קולה ותה אחרונים בהחלט.
הדרך לתל אביב (21.4):
בשש וחצי כבר ממתין לנו קונסטנטינוס ואנחנו יוצאים לדרך, שבה רוכב אופנוע נטול קסדה ומעצורים מקפיד לעבור רק באדום...בשדה התעופה דייל הקרקע משמיע באוזנינו את קטע הסטנדאפ השחוק לבטח שלו. אני לא זוכר את כל הבדיחות אבל כל תשובה שלנו נענתה באיום המרנין "כי אם לא, הערב אני רואה חדשות אתם משחקים שש בש עם אליהו הנביא": ובפראפראזה למשפט הידוע, "אם זה לא היה לפני הboarding-, היינו צוחקים...". בסוף השרוול ממתין לנו מטוס הדרימליינר הנוח והדי ריק שלא מזמן הגיע מתל אביב עמוס לעייפה. אנחנו מתרשמים מההצללה החשמלית של החלונות ומהצג האישי אבל בעיקר מזמן הטיסה הקצר: 88 דקות – מדהים. לעומת זאת לחמניית הפסח פחות מרשימה אותנו. מצחיק אבל בישראל מקבל את פנינו מזג אוויר חורפי ומלקוש אחד. אחרית דבר ומספר תובנות:
- בדיעבד אנחנו שמחים מאוד שלקחנו את הסיכון וטסנו לאתונה על אף ולמרות הקשיים הבריאותיים (החום עבר רק בחלוף מספר ימים) וכולנו תמימי דעים שלפחות יום טיול נוסף חסר לנו.
- מהלך הטיול חידד לי את החשיבות בהכנות המדוקדקות, שאני עושה בדרך כלל אבל לא הפעם.
- קחו בערבון מוגבל את חוות הדעת (לרבות זו) שאנשים חולקים אתכם: אותם אנשים אך עם ציפיות שונות (ולבטח אנשים שונים) יחוו את אתונה אחרת.
