פירחית סיימה במשרד החינוך ואפשר, בפעם הראשונה, לצאת בספטמבר לחופשה "ארוכה". זו גם הזדמנות להתרחק משנת הלימודים שמתחילה בלעדינו, ולקחת קצת "פסק זמן" מישראל, לפני החגים, הלידה (של שלומית) וסיום המסלול (של בנימין).
טיסת לילה של אל-על, נחיתה בבוקר מוקדם בבוסטון, רכב שכור, וצפונה.
יום רביעי:
תחנה ראשונה - (Chandler Hovey Park) גבעה, מגדלור ישן, גן מרוצף בספסלים שאנשים טובים תרמו לזכר יקיריהם ונוף של מפרץ מלא סירות מסוגים שונים. מקום מושלם לסיים את הסנדוויצ'ים מהארץ ולהתחיל להתרגל לנוף.
התחנה הבאה - העיר סאלם (Salem). לא חיפשנו מכשפות, אלא פשוט קפה טוב. הטיפ שקיבלנו (לחפש את בתי הקפה הקטנים והמקומיים) הוכיח את עצמו בקפה אמיתי ו...ענק. אלו המידות האמריקאיות !
מחכה לנו נסיעה ארוכה צפונה - לפרק אכדיה במיין (Acadia National Park). עצירה קצרה בדרך בכפר דייגים (Kennebunkport) שקט מידי, ועיירת דייגים (לשעבר) יפה (Kennebunk), מלאה בתיירים אמריקאים מבוגרים (אלו יהיו מרבית השותפים שלנו באתרים השונים בשבועיים הקרובים) ובחנויות מזכרות.
עצירה בוולמארט להצטיידות, וניווט לקוטג' שהזמנו על החוף בחלק המערבי של האי, בצמוד לאיזור לשימור (Indian Point Blagden Preserve) ובין בתים נוספים שפזורים לאורך החוף. דרך עפר, יער, ובית ישן בינות לעצים עם מרפסת מעל לאחד מהמפרצים שמקיפים את Desert Island . בית מגורים גדול (כנראה שכזה הוא היה בעבר וכך הוא נשאר) מצויד, וכולו בשבילנו. את ארוחת הערב אכלנו במרפסת לאור השקיעה שכולה רק שלנו.
במהלך הלילה הים נסוג, את המון הכוכבים ראינו מהמרפסת, ואת קולות כלבי הים שמענו מרחוק. בימים הבאים התוועדנו לתופעת שינויי הגאות והשפל וחיכינו לשעות בהן הים נמוך כדי לראות מרחוק את כלבי הים עולים להשתזף על האיים הקטנים שהתגלו כשהים ירד
יום חמישי:
את הביקור באתרי שמורת אכדיה התחלנו באגם ג'ורדן (Jordan Pond), אחרי שבדרך התנועה כולה עוצרת כדי לצלם צבאים שחוצים בנחת את הכביש. מים צלולים, ציפורים, דגים וקרפדה אחת. נוף של גלויות. משם המשכנו לחוף החולי (Sand Beach) פיסת חוף חולי ושטוח בתוך רצועת החוף הסלעית והארוכה של האי, וממנו בהליכה לאורך הצוקים עד לנקיק (Thunder Hole) שבו המים מתנפצים אל תוך הסלעים.
הפסקת הצהרים, נוצלה לשייט קצר באחד מהקייקים שבעל הבית השאיר במחסן, להכיר את הנוף ולנסות להתקרב לכלבי הים שבסלעים, ולאלו שצצים מהים כדי להביט בסקרנות. נהדר.
בחלק השני של היום ביקרנו בפעם הראשונה בבר הרבור (Bar Harbor), כדי לחוות עם כל התיירים את היכולת ללכת בשעות השפל ברגל אל האי הרבור (Bar Island). לפנות ערב עלינו להר קדילק (Cadillac Mountain) ההר הגבוה באי, לתצפית ערב על השמורה מכל צדדיה ועל המפרצים והאיים שמקיפים אותה.
חזרנו לארוחת ערב בקוטג' שלנו - ולתצפית על המפרץ המחשיך.
יום שישי:
קצת יותר סגרירי וקריר ואנחנו נוסעים לחלק הדרומי של האי, למגדלור הדרומי ביותר (Bass Harbor Head Light Station). (גם שם, צבאים חוצים את הכביש ומאפשרים לנו לצלם אותם ללא פחד). הגענו מוקדם ולכן יש מעט תיירים ואפשר להתהפנט מהגלים של הים הפתוח בלי הפרעה. בדרך חזרה, בנקודת פיקניק של ארוחת בוקר, אנחנו נתקלים באיש מבוגר עם סירה קטנה, מכין כלובי לובסטרים לשימוש. הדייג עונה ברצון לשאלות שלנו, מסביר קצת על המקצוע, ומביע הערכה לישראל.
התחנה הבאה היא מוזיאון מכוניות עתיקות שמצאנו במקרה בגוגל (Seal Cove Auto Museum). אנחנו הראשונים להיום (פותחים לכבודנו את הדלת הנעולה) שעוברים במחסן הגדול בין המוני מכוניות מסוגים שונים, לכל אחת לוחית הסבר מפורטת וכולן בנות 100 לפחות. חמוד.
עוד שיוט כלבי ים בהפסקת הצהריים, ולקראת ערב אנחנו שוב בבר הרבור לקניות, ואז לשייט ערב בין האיים והמפרצים. אשה מבוגרת וקולנית מראה לנו כלבי ים, קורמורנים, נשר אחד, ואולי אפילו סנפיר או שניים של דולפין. קר, רוח, ונוף יפה.
חזרנו לארוחת ערב של שבת (היה אפילו יין!) ולילה נוסף של גאות, שפל וכלבי ים.
שבת:
את בוקר שבת ניצלנו להליכה ארוכה באזור הטבעי שליד הקוטג'. מסלול ארוך ביער, רק אנחנו והסנאים, כדי להרגיש את הטבע. הפעם, הטיול היומי בקייק היה ארוך במיוחד, ובסוף גם פירחית הסכימה להצטרף. הוצאנו את הקייק הזוגי לעוד שעה של חתירה וטיול טבע מתוך המים, תוך חיפוש הנקודות השחורות מסביב שהן הראשים של כלבי הים שמציצים עלינו ממרחק בטוח.
את שעות הערב תכננו לנצל לטיול ברחובות בר הרבור, אך סערה מתקרבת הבריחה אותנו חזרה לערב אחרון של סרט בממלכה שלנו.
לסיכום החלק של פארק אכדיה. מיין יפה, ייחודית באופי שלה (לובסטרים, סירות, ציפורים) ופארק אכדיה מיוחד מאוד. המרחקים קצרים (עד חצי שעה לכל מקום בשמורה), הדרכים יפות ונוחות, ושילוב מנצח של ים, טבע, בעלי חיים ואגמים (וגם אנשים נחמדים ורגועים). הקוטג' על הים והנוף סביבו היו עבורנו חוויה מדהימה שהייתה העיקרית בימים הללו של הטיול.
יום ראשון:
בצער נפרדנו מפארק אכדיה, ובהמשך ממיין, ועשינו את דרכנו בבוקר חורפי וגשום (היחידי בטיול), לכוון ניו המפשייר, ליומיים של טיול בהרים הלבנים. טיפות אחרונות של גשם ליוו אותנו בעצירת הקפה (Naples) והכל התייבש עד שנכנסנו לכביש 112 (Kancamagus Hwy) לנסיעה בכביש היפה עם נגיעות ראשונות של שלכת ולטיול באתרים לאורכו. מפלים שטוחים בקרבת הכביש (משלמים 5$ בתחנה הראשונה עבור חנייה בכל נקודות העצירה בכביש), חווה משוחזרת שהפכה למוזיאון קטן (עם אשה שנגזר עליה לבלות שם את הקיץ ולענות לשאלות המבקרים), הליכה למפלים (Sabbaday Falls Trail) ותצפית מסיימת במעבר ההרים. הכביש מאוד יפה, תחילת השלכת צובעת כתמים ראשונים של חום וכתום, וההרים מסביב גבוהים. הספקנו אחר הצהריים לעלות ברכבל להר לון (Loon Mountain), ולהצטרף לחתונה שבדיוק הסתיימה שם (זו כנראה מסורת להתחתן באמפי הקטן שצופה על העמק). קצת ריחמנו על האורחים שהתמודדו בבגדי חתונה עם הרוח הקרה ובנעלי עקב עם הדרכים באתר, ובתצפית ראיין אותנו יווני (שעבר בתור ילד לארה"ב) שהתעקש לתחקר אותנו על הטיול בארה"ב.
ירדנו לשני הלילות הבאים בלינקולן (Lincoln) אל דירת שני חדרים גדולה, נקיה ומצוידת במתחם שמשרת כנראה בעיקר נופשי סקי ושלנו התאים בול.
יום שני:
יצאנו בבוקר מוקדם אל הנהר הנעלם ((Lost River כדי לגלות שהוא נפתח רק ב 9:00 (שזו השעה שהזמנו סיור בקניון Flume Gorge)) את השעה המיותרת ניצלנו לסיבוב בדרכי הנוף שמצפון ללינקולן וביקור קצר באגם אקו (שהיה סגור באותו יום). קניון פלום נפתח לכבודנו, לסיור ארוך ומענג של טבע, מים והיסטוריה של האזור (האמריקאים גאים לספר איך התגלו כל אחד מהאתרים ואיך פותחו כאתרי טיול). שווה.
עכשיו נוסעים צפונה (שעה) להר וושינגטון (Mount Washington) ההר הגבוה ביותר בצפון מזרח ארה"ב. החלטנו לטפס עם הרכב (זו חווית נהיגה שלא שווה לוותר עליה) ולא עם רכבת הקיטור (שראינו מגיעה לראש ההר ופורקת את המוני התיירים). למעלה חיכינו קצת שיתבהר (עם קפה אמריקאי דלוח) וברגע שהענן המשיך הלאה, יצאנו לתצפית מדהימה לכל הכוונים. זכינו לראות יפה ביותר וזה אולי האתר המרשים ביותר בו היינו בכל הטיול. ירדנו לאט (כל חצי קילומטר בירידה יש שלט שמזכיר לעצור ולקרר את הבלמים).
עצרנו לפיקניק בכרי הדשא שבכניסה להר, כדי לגלות שעל ידינו יש עוד זוג ישראלי (מי עוד עושה פיקניקים באמצע יום חול) מוכר משירות המילואים המשותף. מפלאי הסטטיסטיקה של האירועים בעלי ההסתברות הנמוכה.
צפון קונויי כמעט בדרך, ויש שם אוטלט (North Conway outlets) שיקדם אותנו מאוד בקניית המתנות. מי שביקש מותגים - יקבל, וגם בגדי חג לנכדים ניקנו שם, וכשהלחץ של הקניות הצטמצם, אפשר היה לחזור באור שקיעה, שוב דרך כביש 112 - ללינקולן.
יום שלישי:
עוזבים את לינקולן לכוון ורמונט. כהפסקה בדרך, הזמנו השכרת קיאק לשייט באגם ((Moore Reservoir שנמצא על גבול ניו-המפשיר וורמונט (למעשה מאגר מלאכותי שנוצר מסכר).
בחורה צעירה חיכתה לנו, כדי לספר שאנחנו הלקוחות היחידים באותו יום וכל האגם לרשותנו. כך אכן היה ונהנינו משייט שמשי ורגוע של שעתיים באגם.
התחנה הבאה - חוות מייפל (Morse Farm) בוורמונט (ממש ליד מונפליה - עיר הבירה הקטנה). החווה היא בעיקר חנות גדולה (אחרי הכל, את המייפל אוספים במשך שישה שבועות בסוף החורף, כך שאין באמת מה לראות). סרט קצר ונחמד הסביר לנו את תהליך הפקת המייפל, ואדון חביב נתן לנו לטעום את סוגי המייפל השונים והשלים לנו את כל המידע החסר. בתמורה יצאנו משם עם ארבעה מיכלים ועם עוד תובנות על התייר האמריקאי המבוגר (והעשיר) וכיצד הוא מתנהל בחנויות המזכרות.
ביקור קצר (מאוד) במונפליה (Montpelier) (כי חייבים לצלם את בית הנבחרים עם הכיפה המוזהבת), ונסיעה לסטויי (Stowe) למלון של שלושת הלילות הבאים. הפעם מלון משפחתי קטן ויפה, עם חדר קטן, אבל עם סלון משותף נעים, ג'קוזי בחצר וארוחות בוקר מתחלפות מבעל הבית (וופל, חביתת ירק, דייסה עם קרמבל תפוחים...). סיור ערב בעיירה האלגנטית (שכולה כמעט כבר סגורה בשעה 19:30) השלים לנו את היום הזה.
יום רביעי:
עשינו את "הסיבוב של ההרים הירוקים" כביש 100 צפונה , כביש 15 ואז כביש 108 דרומה. נקודת עצירה ראשונה בגן קסום, בתוך חווה שקטה, שמישהו בנה ומטפח, ומרשה לבקר (Cady's Falls Botanical Gardens). אמנם הגענו לפני שעת הפתיחה הרשמית (כנראה כדי לא להפריע לדיירי הבית), אבל התעלמנו ונכנסנו לסיבוב. פרחים, ציפורים, סנאים (כאלו של היער, קטנים וחומים, ולא הגדולים והאפורים של העיר) ואסם עם חפצים מוזרים למכירה. ביציאה "תיבת תרומות" למי שרוצה לסייע באחזקת הגן (תרמנו קצת). שווה לעצור!
התחנה השנייה היא העלייה ברכבל בהר מנספילד (Mount Mansfield) לקפה ותצפית על ההרים הירוקים. תפסנו לנו שני כסאות עץ (הרי אנחנו "זקנים") ונשמנו את הנוף.
היינו חייבים לנוח (שנינו עם וירוס שנתפס כנראה עוד בטיסה, או אולי מהפרשי הטמפ' במהלך היום) ולקצר את החלק השני של היום. הסתפקנו בסיור תיירותי במפעל של בן אנד ג'ריס. לא חובה. בעיקר בדיחות שחוקות של המדריך, שלל עובדות על הגלידות, תצפית קצרה על המפעל שלא עבד (ניקו בין טעם לטעם) וטעימת גלידה (ביום שלנו היא הייתה בצבע סגול - אבל טעימה). הצצנו על המלון של מלון פון טראמפ (von Trapp Family Lodge & Resort) באור השקיעה אבל ויתרנו על ארוחת ערב במסעדת היוקרה שלהם (הוירוס די הרס את חוש הטעם וגמר את הכוח להאריך את הערב אז חבל).
יום חמישי:
היעד היום הוא המוזאון הפתוח שלבורן ליד אגם שמפליין (Shelburne Museum). בדרך עצרנו בחוות איסשהם (Isham Family Farm) כדי לגלות שאנחנו לא בעונה ואין מי שיכניס אותנו למבוך התירס או ימכור בחנות המזכרות. המוזיאון לעומת זאת היה פתוח, ומלא מדריכים (שנראה היה שהם פנסיונרים מתנדבים) ששמחו לעזור ולהסביר. כרכרות ישנות, רכבת פאר, ובעיקר מעבורת שהובאה מהאגם הם המוצגים העיקריים והמעניינים. מדריך נחמד הסביר לנו את כל רזי ההפעלה של המעבורת, וכמעט הוציא אותנו לשייט (מזל שהספינה עומדת על עמודים). את המדריך (הצעיר דווקא) בנפחייה לא ממש הבנו, וגם לא את המדריך בבית שנבנה לזכרה של מייסדת המוזאון (שהתעקש לדבר מבעד למסכת פנים ובמבטא בלתי ניתן לזיהוי). המוזיאון יפה ומלמד ומלא מוצגים היסטוריים ומוצגי אומנות - ושווה את הביקור.
המשכנו לאי באגם שמפליין אל חוות התפוחים אלנהולם (Allenholm Farm) החנות היא מרכז החווה, אך מהצד עסקו שני עובדים שחורים (התברר שהם עובדים זרים מג'מיקה) ועוד בחור שתקן במיון ואריזה של תפוחים. הפעילות שלהם הייתה יותר מעניינת וההתבוננות בהם גרמה לכך שלאחר כמה דקות פנה אלינו הבחור השתקן והחל בשיחה. התברר שהוא בעל החווה (דור שלישי) והוא מפעיל אותה ואת החנות. דיברנו על חקלאות, על גידול תפוחים (אל מול התמרים של עמק המעיינות), על עובדים זרים ועל המשמעות של הפעלת חווה מקומית. היה ממש מעניין.
חזרנו לפנות ערב למרכז העיר ברלינגטון (Burlington) לסיבוב במדרחוב (Church Street Marketplace) פיצה לארוחת ערב, וסיור בטיילת על האגם. עיר נחמדה, הרבה צעירים (כנראה בגלל האוניברסיטה של וורמונט שנמצאת בה) ואגם יפה.
יום שישי:
נפרדנו מסטויי, ועשינו את דרכנו, שוב דרך כביש 108 (הפעם מדרום לצפון - יותר יפה) לאי באגם שמפליין, כדי לחצות אותו עם מעבורת שמעבירה רכבים מוורמונט (בצד המזרחי של האגם) למדינת ניו יורק (בצד המערבי). המשכנו לאתר (Ausable Chasm) שמציע שלל מסלולים ופעילויות. אנחנו פשוט הלכנו לאורך הקניון והתפעלנו מכמות המים ומגובה הקירות.
התמקמנו לסוף השבוע בעיירה לייק ג'ורג (Lake George) (שעל שפת אגם... לייק ג'ורג), הפעם במוטל אמריקאי קלאסי (כזה שבו חונים ליד דלת החדר, יש מרפסת עם כסאות ולבעלים קוראים טוני) בחדר בסיסי עם מטבחון קטן. קצת רחוק ממרכז העיר, אבל סביר. ירדנו לעיירה לקניות וסיבוב ערב שכלל קצת הופעת ג'ז (בסוף השבוע היה פסטיבל ג'ז בעיר) והליכה על הטיילת.
שבת:
הקדשנו את הבוקר לסיור לימודי במבצר פורט הנרי (Fort William Henry). הסיור התחיל בשיעור היסטוריה של כמעט שעה על מלחמת 7 השנים ועל תולדות המבצר (שעמד בסך הכל 18 חודשים). המדריך אמנם היה מחופש בבגדי התקופה אבל היה ממש מע"מ ("מורה עומד ומדבר" - כינוי גנאי למורה חסר כישורים ומתודות. כינוי שהייתם מכירים אם בת הזוג שלכם הייתה עובדת ותיקה של מערכת החינוך). ההמשך היה שיפור ניכר, עם מדריך ענק שהדגים ירי ברובה מוסקט, ועוד אחד עם קול רועם, מבטא סקוטי (במשחק, לא באמת, שאלנו) ובדיחות טובות, שהדגים ירי בתותח. בעזרת שלושת אלו (ועם השלמות של המדריך האישי שלנו - ה GPT) יצאנו מהמבצר יודעים המון על מלחמות הצרפתים והאנגלים ועל התפתחות המושבות בצפון מזרח ארה"ב. עלינו לסיור קצר בהר פרוספקט (Prospect Mountain). הפעם הראות לא משהו.
לקראת ערב ירדנו לשייט מוזמן על אגם לייק ג'ורג. השייט התחיל כמו עוד שייט תיירותי רגיל, אך הנופים הנהדרים של האגם, השקיעה בין העננים והמוזיקה הנחמדה של צוות הבידור של האונייה, הפכו את השייט לקסום. אגם לייק ג'ורג הוא האגם הכי יפה בו היינו וכדאי מאוד לשוט בו.
יום ראשון
עוזבים את מדינת ניו יורק בדרך לבוסטון. נסיעה ארוכה של ארבע שעות. ממש באמצע הדרך נמצאת ספרינגפילד (Springfield) ובה מתקיים היריד השנתי של ניו אנגלד - ה Big E שהחל באותו סוף שבוע ולמשך שלושה שבועות. הזדמנות לעוד חוויה אמריקאית. למרות החששות, הסדר בחנייה ובכניסה מופתי (כולל שאטל מהחנייה לשער היריד), ותוך דקות היינו בתוך היריד הענק.
תחרויות חקלאות, ביתני מכירה מכל וכול (אבל בעיקר של ג'קוזים...) והמון דוכני אוכל מכל המינים והסוגים על פני שטח ענק. גם "שדירת המדינות" התגלתה כשורת מבנים, אחד לכל מדינה מאלו המרכיבות את ניו אנגלנד, ובתוכם מלא דוכני...אוכל.
בדרך החוצה עוד הצצנו אל תוך החלק של פארק השעשועים של היריד, ירינו קצת ברובה אויר (ו"כמעט" זכינו), הוצאנו בובת שועל עם זרוע רובוטית, והתבוננו מרחק על מתקני הענק.
חוויה של אמריקה שמחוץ לערים הגדולות ומפגש עם המוני אנשים שונים מאוד מאלה שנפגוש בבוסטון בעוד שעת נסיעה.
הגענו לקראת ערב למלון מפנק ויוקרתי לסיום, במרכז בוסטון ברובע באק באי (Back Bay) ונפרדו מהרכב ששירת אותנו נאמנה במשך 12 יום ו 1,650 מייל.
יצאנו לסיור ערב קצר בבאק ביי, ולארוחת ערב איטלקית טובה.
יום שני:
הרכבת התחתית לקחה אותנו לפארק בוסטון קומון (Boston Common) ולשיטוט במרכז בוסטון ובקו החוף שלה (אנחנו מודים - לא הלכנו את כל מסלול החירות...). היעד היה המוזיאון של מסיבת התה של בוסטון (פשוט היינו חייבים להשלים את שיעור ההיסטוריה משבת ולהבין איך נוצרה ארה"ב). צוות שחקנים לימד אותנו את כל זאת, זרק איתנו תה לנהר, והזמין אותנו לשתות תה כמיטב המסורת (בחרנו מרק במקום).
אחר הצהריים נסענו (באוטובוס הפעם) להרווארד, לשיטוט בקמפוס ובעיירה ולנווט למסעדה יהודית לפגישה עם ג'וש ונעמי. ג'וש אומץ על ידינו כחייל במסגרת תכנית צבר, למד והתחתן בארץ, וחי בשנים האחרונות בבוסטון. שמחנו להיפגש, להתעדכן ולהתרגש איתם לקראת הלידה הקרובה של הבן הראשון.
יום שלישי:
שוטטנו בחלק הצפוני יותר של העיר ולאורך החוף, עד שהגענו לאקווריום של בוסטון. לא גדול, אבל נחמד ומלמד.
עוד קצת ממרכז העיר (כולל להטוטן רחוב מצחיק) ומהחנויות של רחוב קונויי, והפסקה למנוחה.
את הערב התחלנו בחצייה רגלית של נהר צ'רלס ובשיטוט בקמפוס של MIT. נווט ארוך הביא אותנו למסעדה הודית, כדי לגלות שהסטודנטים ההודים השתלטו עליה, וייקח לנו שעה לקבל מקום ועוד שעה לקבל אוכל. ניסיון נוסף במסעדה יפנית הניב את אותם תוצאות בערך (יש המון! סטודנטים בעיר הזו), ולכן סיימנו את החיפוש במסעדה איטלקית (שוב) יקרה וטובה מאוד. שווה בשביל הערב האחרון של החופשה.
יום רביעי
עוד מפגש לקפה עם ג'וש ואז עם אובר לשדה התעופה והביתה.
נקודות כלליות לסיכום:
היינו בחמש מדינות. זה לא קל, אבל אפשר להרגיש בכל אחת את האופי הייחודי שלה. מיין המיוחדת ביותר, וורמוט האלגנטית וניו המפשייר עם הנופים היפים. לניו יורק היה את האגם המצטיין, ולמסצ'וסטס את בוסטון, כך שנהנו מכולן.
כל האנשים שפגשנו שאלו די מהר מהיכן אנחנו (המבטא...) מרביתם הביעו הערכה לישראל וחלקם התעניינות אמיתית. לא נתקלנו בכלל בביקורת ובטח לא בגילויי התנגדות.
Google maps מעלה אפשרויות מעניינות לביקור (מוזיאון מכוניות בפרק אכדיה, גן נהדר בכביש 100 בורמונט...) שלא היינו מוצאים בדרך אחרת.
נסענו עם מדריך אישי. GPT השלים לנו מידע, תרגם הסברים מורכבים, הוסיף המלצות ועזר בתפריטים. זו חוויה חדשה שבטח תלך ותתפתח.
