הו ברזיל ברזיל. כל כך הרבה יש לספר שפתאום אני לא יודע אפילו איפה להתחיל.

מדינה שהרבה דברים הולכים בה הפוך.

למשל- אתה רוצה ללכת דרומה ועכשיו צהריים,אין לך מפה והמקומיים לא מבינים אותך,מה תעשה ? ברור,מרימים את המבט אל השמש.צהריים - השמש בדרום ואתה על הסוס. רק שכמה דקות אחרי זה,לא מסתדר לך משהו,הגעת למקום אחר לגמרי...איך זה יכול להיות – שועל ניווט שכמוך וככה מזייף? הסיבה מאוד פשוטה – חבר,אתה בחצי הכדור הדרומי,איפה שפלא הוא שהאנשים לא נופלים לכיוון אנטארקטיקה..

ומילה אחת של רצינות – כן,אתה בחצי הכדור הדרומי,השמש עדיין עולה במזרח אבל ממשיכה בדרכה דרך הצפון ורק אז במערב. הבנת את זה – כל הניווט מסתדר...

דבר נוסף, כחיפאי גאה, שועשתי לראות עולם הפוך – ה"דרומים",אנשי משכנות העוני (להלן – הפאבלות) שוכנים להם במרומי ההרים ומלבד ביוב ברחובות נהנים מהנופים המדהימים ביותר, בעוד עמיתיהם האמידים מסתפקים במגורים במישור החוף. אמרתי לעצמי – שלום,אני דני,אזרח כבוד בפאבלת אחוזה...

והדבר הגרוע ביותר,הבלתי נסלח בעליל – אין דיאט קולה,גם לא קולה לייט. פשוט אין. 90 אחוז זה קולה רגיל,לפעמים יש גם קולה זירו וזהו. אכן מחדל..

ועד מיתוס קטן לנפץ - אין דבר כזה ישבן ברזילאי, ששרונה המדריכה שלי תמיד מבטיחה לבנות. כלומר לכל ברזילאי ו/או ברזילאית יש ישבן ולכן הם זכאית להכרה כבעלי ישבן ברזילאי, אבל הלה מגיע בכל הסוגים וכל המינים,מקטן ועד גדול,מהודו ועד כוש. מה שמאפיין את הברזילאים – המגוון העצום של סוגים ומינים מאפיין ,בין השאר, גם את ישבניהם

הלך המיתוס....

ריו,ריו דה ג'ניירו, איזה עיר.

חצי טיול הייתי בה,נוגע אבל לא נוגע. נושם אותה בכל הכוח אבל לא מתמסר אליה עד הסוף. האם הייתי חוזר אליה? מחר בבוקר. האם אחזור אליה – הלואי שכן. אבל – גליתי שהיו לי מספר שיאים בטיול,מספר התרוממויות רוח, אבל הם לא היו בריו. יתרה מזאת – פיק שלילי אחד נרשם בריו. ובכל זאת – אולי צריך לתת לאבק לשקוע,אבל שום דבר לא ייקח מהעיר הזו את הקסם שלה,הדינמיות,הצבעוניות המטורפת,היופי המדהים או הכיעור והעזובה,כי תלוי איך מסתכלים על זה. בכלל, ברזיל זה לא רק סמבה,חופים וכדורגל זה גם ארץ של עושר אדיר ועוני עלוב,של חוסר גזענות (לפחות רשמית) אבל פער מעמדות בולט, עם קורלציה גבוהה לצבעוניות .

זו ארץ עם אנשים כיפים ברובם אבל לא מקום יותר מידי נוסך בטחון(במיוחד בערים הגדולות),זו כלכלה מהגדולות ומצליחות בתבל ובעיות מכאן ועד הודעה חדשה. אז נסחפתי קצת ועברתי לברזיל כמדינה,ומי אני הקטון שאחווה דעה – בכל מקרה ריו היא אולי בבואה עוצמתית במיוחד של כל הבלאגן המאורגן הזה.

24.6

הגעתי אליה אחרי טיסה ארוכה בידיעה שהיום הראשון הולך להיות הפוך. דווקא לא קרה. אחרי נחיתה בהוסטל שלי בלאפה שליד מרכז העיר,התחלתי לטייל באזור הדאון טאון. בלי תיירים בבגד ים וכרס משתפלת,עם המון מקומיים – כיף. הולך ברחוב ונפתחות העיניים. לאפה זה לא פוצי מוצי,זה במקרה הטוב שכונה דרום תל אביבית מצויה,עם אזהרות של "שים לב", אבל בהמשך יתברר היתרון הענק שלה, מעבר לזה שהיא במרחק יריקה מהמרכז. ובמרכז אני מתביית על המטרה המוצהרת הראשונה שלי – הקתדרלה. טוב,בוגרי גרמניה אוסטריה ,הולנד וחברותיהם – בטח יש לכם ציור בראש לאיפה הלכתי ומה ראיתי. אז תשכחו מזה – כי הקתדרלה כאן לא דומה לשום דבר אחר. נתחיל בכך שהיא נועדה לשרת 20,000 ברזילרוס בו זמנית.נמשיך בכך שהיא לא דומה בכלל לקתדרלה ונסיים בפנים המדהים שלה. שנראה קצת תמונות?

טוב,עכשיו כשראיתי את הקתדרלה וראיתי את ה"לאפה ארקוס"-קשתות לאפה,אני חופשי ומאושר. המשימה שלי זה למצוא סים מקומי כמו שאני עושה בכל טיול. נרמז לי שזה קשה כי אני צריך להציג מסמך שאני מקומי. מספרים לי שיש חברה אחת ,VIVO,שלא מבקשת ואני מגיע לMALL שכולו אלקטרוניקה . מנסה לדבר עם הנציגה המקומית. היא מבינה אנגלית כמו שאני מבין פורטוגזית (שני דברים – אני לא מבין פורטוגזית. האנגלית שלה אפילו פחות טובה) – מתקשרים בגוגל טרנסלייט – הברקה. היא מציעה לי דיל, אבל בחישוב מהיר אני מגלה שדקת שיחה הביתה תעלה לי מעל 10 שקלים ... ווטסאפ זריז לאישה – נכנעתי , תעשי לי אורנג' (לקוראי החדשים, קוראי הישנים כבר מכירים את הסיפור בו נדרשתי ע"י אורנג' לשלם 146 אלף על יום בברצלונה ולא -זה לא אגדה שהייתה באמת, זו מציאות שהייתה באמת)

עכשיו , כשיש לי טלפון ואפילו אינטרנט,אני יכול לטייל כאוות נפשי. דבר ראשון - לאכול או לשתות אסאי. אסאי זה סוג של פרי טרופי ועושים ממנו מעין "ברד" מתוק וטעים. הצבע משהו בין חום לסגול כהה. לא הייתי מעיז לטעום,אבל אייל פלד במסע עולמי המליץ ואני בעקבותיו – בינגו. בהמשך יתברר שבכל פינה כמעט מוכרים אותו,עם תוספות שונות ומשונות.

אני חוזר במורד ריו ברנקו,הרחוב הראשי בדאון טאון,אבל משהו לא מסתדר לי. נורא כיף וצבעוני אבל אני מוצא את עצמי סמוך לקו המים. אני מעכל את התובנה שסיפרתי עליה מקודם – לנווט עם השמש ברצון,אבל אל תשכח – השמש עוברת בצהריים דרך הצפון – ופתאום הכל מסתדר... שוקק מאוד כאן,זה האזור המסחרי אבל גם אזור עם בניני הממשל וככרות חשובות,הבנייה חלקה סופר סופר מודרנית,גורדי שחקים א-לה ניו יורק, מצד שני גם בנייה פורטוגזית ישנה,צבעונית ומטורפת לעתים – כיף כאן. שמח כאן,הומלסים והרבה כאן,טיפוסים "צבעוניים" כאן – הכל הכל ביחד.

בהרגשה שלפתיחה כבר ראיתי מספיק,אני עובר למוד תיירותי. עושה את הדרך לקוסמה ויליו,השכונה שממנה עולים לפסל ישו הגואל על פסגת הקורקובדו. עתים עלינו נהגי המוניות ומשכנעים אותנו ליסוע איתם. משתכנעים. נוסעים בעליות מדרוניות עוד ועוד ועוד עד שהרכב עוצר ועכשיו הולכים לקנות כרטיס. רואים תור ארוך,אבל אנחנו דווקא משיגים כרטיסים יחסית מהר ומגחכים על האחרים. 2 דקות של זחיחות דעת שבסופה מתבררת המציאות. זה תור. אתה צריך ללכת לסופו. תתחיל לצעוד רבע שעה עד שתגיע ועכשיו תתחיל למרוט את כל הנוצות שלך – כדאי שיהיה לך במה להעסיק את עצמך,כי עכשיו אתה הולך לבלות(???) בתור מזדחל יותר משעתיים עד שתעלה לעוד מיניבוס שיביא אותך לאתר. באתר אתה תחכה עוד כמה דקות טובות ורק אז תיכנס,יחד עם כל העולם.

תמונה מהתור

כשאני אומר כל העולם,אני מתכוון לכל העולם. בקושי אפשר להכניס סיכה,לעבור ממקום למקום זו משימה. כל אחד הוא במאי צילום כאן וכולם עם ההבעה הדי מטופשת כשהם מצטלמים עם הפסל. נכון,יצאתי אחרי הצהריים,אבל השקיעה הייתה כאן מזמן ועכשיו אנחנו כבר ממש בחושך.לא כך קוויתי שיהיה,אבל חברים – איזה מגניב – כל העיר מתחתינו,360 מעלות,מוארת על שלל פנסיה. הפסל של כריסטו מואר בעוצמה וזה מחזה עוצר נשימה. אתה נעשה סלחני לגמרי לכל התוריסטים ומבין שמשהו מאוד חזק באוויר. כל כך חזק,עד שלראשונה בחיי אני עושה סלפי,כאחרון התיירים. לא יאומן, במיוחד שלוקח לי איזה 5 דקות עד שאני מצליח לכוון את הגלקסי בהצלחה,בתמונה שבואו נגיד,ראיתי טובות ממנה.

מג'עג'ע לי את כל הדרך להוסטל,גדוש במראות וצבעים של ארץ חדשה ,מקלחת בשארית הכוחות (בכל זאת לא נעים מעמיתי לחדר) מניח את הראש ויודע שמחר אפילו יהיה יותר טוב. טוב, זה מה שאני מניח..

25.6

נכון שאני עייף,נכון ששמתי אטמי אוזניים אבל הגיון לחוד ושינה לחוד. כל הג'ט לג הזה גורם לי שאשן בערך 4 שעות. מעביר את הזמן איכשהו ויורד לאזור ארוחת הבוקר/מחשב. מגלה שיש לי כאב ראש,אבא של כאבי הראש,סבא של כאבי הראש. מתחנן בפני אחת השוהות אם יש לה כדור-דווקא יש לה,אבל עד שהוא משפיע אני חווה נצח של אחד הסיוטים של חיי. אני פשוט רועד מכאב ראש. אני מדבר עם הבית ופשוט קשה לי. אשתי משביעה אותי לאכול ולשתות משהו,וזה פשוט קשה לי. המשפט הידוע אומר-"התעודד בננו המצב יכול להיות יותר גרוע. התעודדתי והמצב נהיה יותר גרוע" (ד.סנדרסון). היום בתשע יש לי סיור ליער גשם טיז'וקה ששילמתי עליו כבר לפני 10 חודשים,אתמול גם הזכרתי להם וקיבלתי תשובה. אני מקוה שכאב הראש יחלוף עד לסיור – איזה כיף שמישהו ידאג לי ויראה לי. מתאים. מתאים אולי לי, אבל בג'ימייל אני מקבל הודעה מהחברה – מאוד מצטערים,אי הבנה, אין לך מקום. רשמנו אותך בטעות למחר אפילו שדיברת איתנו. משתדלים לעזור,האם תוכל מחר. עונה- מחר אני לא כאן, תתיצבו בבקשה ליד המקום שלי ב-9 כמו שהבטחתם. מייל- מנומס מנומס מנומס – אין לך סיור,מנסים סיור צהריים בעוד יומיים כמו שביקשת. -לכו לעזאזל.

טוב,יש לי בוקר פנוי ולא מתוכנן – מה עושים. מגלה שבעשר וחצי יש סיור של סטודנטים,מבוסס טיפים. יש לי ניסיון טוב עם זה – המדריך חייב להתאמץ. הסיור הוא לדאון טאון,לכאורה כפילות, אבל דווקא מתאים לי..

מגיעים לככר הקריוקה (קריוקאס – כינוי לתושבי ריו). מדריכה חמודה. ניתן לבחור סיור בן 3 שעות או סיור בן שעתיים בגלל שבשעה אחת מתחיל משחק במונדיאל. מחליט שיהיה נכון עבורי לבחור בסיור השעתיים.

אז נכון שחלק מהסיור היה במקומות שראיתי וצילמתי אתמול,אבל איזה הבדל,פתאום אתה גם מבין את הרקע וההיסטוריה, את החשיבות של כל מקום והכל בסגנון כיפי של המדריכה. מסכים עם עצמי שההחלטה הייתה נכונה.

בסוף הסיור אנחנו מגיעים למדרגות סלרון הצבעוניות שרציתי לראות אתמול ולא הספקתי ואני מבסוט – איזה מקום

פוגש בחור גרמני נחמד,מדבר איתו על המונדיאל בגרמניה ושואל אותו בקשר לאווירה – משום מה אני לא מרגיש אותה התרגשות כמו אז. הוא עונה שגם לדעתו זה לא אותו דבר,אבל שהוא משוחד...

מסיימים את הסיור במסעדה שקולטת את הקבוצות. שותים קפיריניה-כבר סיבה להגיע לברזיל – (קשאסה(הקשאסה מזכירה את הרום, אולם בעוד שהרום מיוצר ממולאסה, הקשאסה מיוצרת ישירות ממיץ קני סוכר),עם לימונים וקרח כתוש) ואוכלים פג'ואדה(תבשיל קדרה של שעועית שחורה עם חתיכות בשר-לא יצאתי מגדרי)

ממשיך משם לסנטה תרזה המתוארת כציורית – מאוד נחמד כאן,מספר בעלי מקצוע,אמנות רחוב, רחובות יפים ופוטנציאל נוף אדיר,אבל זה בעיקר לבעלי הבתים שמסתירים מאיתנו את הגישה. מצליח לראות קצת נוף מבין הבתים ו/או מבין העצים,קצת חבל לי שאין תצפית יותר מסודרת

טוב,מונדיאל אמרנו,הרי לשם כך התקבצתי ובאתי מארץ הקודש. אז הנה,אני בדרכי לפאן-זון או פאן-פסט של ריו בואך חוף קופהקבנה.

האמת - לא מתחיל מי יודע מלהיב. האזור של קופהקבנה לא מלהיב אותי בכלל – חוף מוקף מלאן מלונות או סתם בתים גבוהים וחסרי אווירה. איפה כאן ואיפה הסנטרו. מלא מלא תיירים,בדיוק המקום לא בשבילי. אבל רגע, באת לקופהקבנה או לקופה (מין משחק מלים שכזה – קופה=מונדיאל,כאן בברזיל)

אז נכנס לחוף,הולך על החול אל עבר הפאן פסט,עוד מעט אראה מלא אוהדי כדורגל שמתקבצים בהמוניהם,נדבר, נצטלם כולם יחייכו לכולם והעולם יהיה נהדר. הולכים/זוחלים בתורי הכניסה .כשכבר נכנסים אני מבין מה יש כאן – מסיבת חוף צווחנית,עם המוני המוני ברזילאים וברזילאיות שבאו להפנינג. כל קשר לכדורגל,מקרי בהחלט. הם כאן כי זה חינם וזה אין. כמעט אין קשר לכדורגל ואם הייתי רוצה מסיבה על החול,הייתי יודע לאיפה ללכת. חם ולח כאן, אין איפה לשבת (אמר דני העדין שמפחד מכמה גרגירי חול ברזילאי). האנשים כאן מכל הסוגים והמינים (אמרתי לכם שכשאומרים ברזילאיות זה לא רמז לשום דבר). נכון, כאן תפסתי 2-3 צילומים מהמועדפים, אבל התחושה היא של זה לא זה,זה משעמם ומה בכלל אני עושה כאן. נזכר בגרמני איתו דיברתי בבוקר ואומר לעצמי – זה כנראה לא זה.(ספוילר-זה משתנה בהמשך,איזה מזל,אבל היום-על הפנים)חוזר להוסטל –יש לי טיסה לברזיליה בערב.

דווקא את התמונה הזו צילמתי בפאן פסט המעאפן....

אורז לי תיק קטן,הגיחה שלי היא רק ליום, והולך לתפוס את האוטובוס לשדה התעופה. מחפש ומחפש ולא כל כך מוצא. איכשהו יוצא שאני מברר עם צעירה ברזילאית שצריכה לשכונה ליד השדה. מפה לשם,אנחנו לוקחים מונית לטרמינל אוטובוסים ומשם אנחנו לוקחים אוטובוס לכיוון אזור השדה. אחרי כשעה אנחנו יורדים,היא מנחה אותי איזה אוטובוס לקחת והולכת לה לדרכה. במהלך השעה שאנחנו משוחחים אני גם מקבל ממנה טיפים כתובים על איזה מאכלים ושתייה כדאי לתת את הדעת(וזה מה זה יעזור בהמשך) וגם חווה שיחה עם בחורה מקסימה במיוחד– הברזילאים מקבלים כמה נקודות פור משמעותיות,והיום הדי הפוך הזה מקבל תפנית חיובית...