27/6
כמה שעות שינה,מונית לתחנת האוטובוס ומשם לשדה. טיסה לריו. יש לי כמה מחשבות אבל אני עולה על האוטובוס הרגיל העירה ונוסע איתו כמעט עד הסוף לאזור הקופהקבנה. החברה שהבריזה לי ,הבריזה לי גם היום, כצפוי. מחליט ליסוע לגנים הבוטאנים. מבזבז זמן בלמצוא את התחנה. כשאני כבר שם,האוטובוס לא מגיע ובהחלטה של רגע עולה על האוטובוס ,שוב,לשכונת קוסמה ויליו. אחרי שהגעתי לקורקובדו בלילה,אני חייב לעצמי תצפית באור יום ולשם כך אני לוקח מונית לאחד הסודות השמורים של ריו – מורו דונה מירנצ'ה. זהו מקום שנועד לתצפית, אבל איזו תצפית!
מספר האנשים כאן לא מזכיר בכלל את מה שחוויתי רק לפני מספר ימים וניתן לתצפת בנחת. אחרי מספר דקות אני ממצה והולך לחפש מונית שתוריד אותי למטה. בעיה. אין מוניות. או רכבים פרטיים או מוניות שהובילו נוסעים בהלוך,מחכות להם ומורידות אותם למטה. הזמן לא עוצר מלכת, וזה מתחיל לעצבן. בסוף מתעלק על מונית. שואל את בעל המונית אם אפשר לרדת איתו. הוא שואל את הנוסעים אם איכפת להם ומבחינתם זה בסדר גמור.
הנוסעים מאוד נחמדים ,מפטפטים ואז הם שואלים מאיפה אתה – “אני ישראלי “,אני עונה בגאווה. "אנחנו איראנים" אומרים החברה'. "יו באמת,איזה קטע,תראו מה זה.." האמת,שאין כל חשש או מה יקרה. החברה הם איראנים שגרים באנגליה כבר 40 שנים,מבקרים באיראן מידי פעם וממש לא משנה מה קורה איך קורה. השיחה היא הכי טבעית בעולם. מכבד להם מהעוגיות שיש לי בתיק,צוחקים וכשיורד אפילו לא מבקשים ממני תשלום..
אני ממשיך לגנים הבוטאנים. אשתי ,בטלפון, שואלת אם זה כמו במדריד שם כנינו את המקום הגנים הבוטנים הנבולים...אז נכון,הגנים הם לא כמו הגנים הבוטאנים בקייפטאון שתמיד יזכרו כאחד משיאי הטיול דאז,אבל בהחלט יש מה לראות וליהנות,חוץ מהעובדה שאני סוחב עייפות רבה ולא מעט ליטרים של זיעה... מסתובב בינות עצי הענק,חממת הסחלבים המדהימה, הצמחיה הטרופית ושושנות הים – יפה כאן !
בקישור - גלריה של צמחיה בברזיל
ובתפנית של 180 מעלות,הנה אספר לכם במה ברזיל נחשבת מעצמה,לפחות בעיניים שלי. אתם בטח חושבים שאני מתכוון לכדורגל (בהנחה שאני כותב בריל טיים ואני לא) או סמבה,אבל האמת שגליתי שברזיל היא מעצמה,כלומר מגה-מעצמה של סטריט ארט וגרפיטי. רואים את זה בכל פינה,כמעט כל הזמן. מקישקושים מכוערים, דרך גרפיטי יותר מסודר, עבור דרך ציורים ועד עבודות אמנותיות,זה בטח ובטח לא רק בריו או סאו פאולו,אתה רואה את זה גם בערים קטנות יותר. לא תמיד זה יפה וגליתי שלא הצלחתי לדוג יצירות עוצרות נשימה. לעתים זה מטריד או אפילו מכוער, אבל זה שם,שם ,שם – כל הזמן.
עכשיו, כשיצאתי מהגנים,כל בן אדם נורמלי היה עולה על אוטובוס שיחזיר אותו לעיר. אני הולך לי ברגל,כי כשבאתי תפסו את עיני עשרות אם לא מאות ציורים. אז אני הולך ומתענג – איזה כיף – גלריית רחוב,כמה חבל שאני לא מבין וקורא פורטוגזית
חוזר ללאפה הוסטל. היום אני עושה צ'ק אין ליומיים. שילמתי על חדר ל-20 ומה רבה הפתעתי שאני ממוקם בחדר ל-4 עם מזגן. סלבריטי אמיתי שכמותי. בהתחלה פוגש את חזוז, גרמני שחור עור ונחמד ואחר כך מגיע גם ג'ים . ג'ים הוא יווני שגר כבר הרבה זמן באוסטרליה. הוא בחור נחמד וכיף לדבר איתו,עד שאני מבין שהוא חופר ואוהב לומר כל דבר פעמיים,אבל לא איכפת לי – אחרי מקלחת שהורידה ממני איזה 5 ק"ג,אני כמעט כמו חדש ונחמד להיות בחדר ולקשקש.
בערב אני מחליט לצאת לבלות. לאיפה? לפיירה סאו כריסטובאו. זה מקום שנמצא בשכונה מפוקפקת ולכן מגיעים לשם במונית. המקום עצמו הוא מעין שוק מזכרות/אזור מסעדות וריקודים שמה שמאפיין אותו שהוא ברוח צפון מזרח ברזיל מבחינת המאכלים והמוזיקה. האתר גובה כניסה כדי למנוע מעניי הסביבה להיכנס ולהטריד והוא כמובן מאובטח. אי בתוך הבלגן. המקום מדליק. מחפש מזכרות,זן את עצמי באסאי הידוע,במיצים מהרשימה ובטפיוקה שזו המקבילה לקרפ הצרפתי. בינתיים התזמורות כבר מנגנות,המקומיים רוקדים ומאוד נחמד.
אחרי שמציתי לוקח מונית. כיוון שהנהג לא בדיוק מזהה את הכתובת המדויקת אני אומר לו ליסוע ללאפה ארקוס(קשתות לאפה) ובמקום להמשיך יורד..
אני מזהה להקה מנגנת ג'אז – איזה יופי והכל על רקע הקשתות והקתדרלה. הלב מתרחב.
הלהקה מסיימת . המון אנשים כאן ואני נותן לרגליים לקחת אותי לכיוון המוזיקה. וואו. להקת מתופפים מנגנת סמבה ומקצבים ברזילאים אחרים. מהפנט. את כולם. אני ממשיך ומגלה שבמרחק מטר וחצי מהלהקה נמצאת להקת סמבה נוספת שמנגנת בו זמנית מוזיקה אחרת ולאף אחד זה לא מפריע. הולך עוד מטר וחצי ומה אני רואה – מתופף בודד נותן שואו ומתעלם לגמרי מכל הטרראם שמסביב ויש כאן טרראם גדול. חוצה את הכביש ומה אני מגלה שם – עוד להקה. ואנשים – באלפים.
לאפה זה אזור הבילוי המרכזי של ריו, במיוחד בסופי שבוע. היום יום ו' ואת הדרך למלון,עמוק עמוק בתוך הלילה אני מפלס דרך המוני אנשים – מעולם לא חשבתי שהאזור יכול להיות כל כך בטוח...
28.6
היום שבת,שמינית הגמר הראשונה בריו וגם משחק של ברזיל. אבל התחנה הראשונה שלי היום - סיור בפאבלה דונה מרתה. לפחות על פניו נראה שאת זה לא ביטלו לי (ולמה להם. כאן כל אחד נוסף הוא רווח נקי. שם מספר המקומות על ג'יפ מוגבל ועדיף לתת את המקום למי ששילם לאחרונה והרבה על פני – אבל זה סתם ספקולציה לא מבוססת, גם אם לא לא הגיונית)
מגיע במטרו לשכונת בוטאפוגו ומתחיל ללכת לנקודת המפגש. הזמן רץ ואני מחיש את צעדי,חושש שלא אצליח להגיע ב- 10:00 . בלונדון ,לפני שנה, אחרנו ברבע דקה וראינו איך הקבוצה מתחילה לזוז. לא בברזיל. כאן הכל בנחת. אנחנו מחכים לקבוצה של יפנים ויש זמן..כשסוף סוף יוצאים לדרך,מתברר שיש לנו מתורגמן(שעבורנו בעצם המדריך) ישנוני וחסר חיים..איזה הבדל לעומת הסיור הקודם. הולכים למעלית בפאתי הפאבלה שמעלה את התושבים מעלה מעלה. עוד 10 דקות ,אנחנו מחכים/המדריך שותק, וגם אנחנו עולים. וואלה ,איזה נוף יש להם ממלמעלה ואיך הם בנויים על מורדות ההר.
מכאן אנחנו מתחילים ללכת במורד הפאבלה. למרות המדריך זו חוויה מרתקת. מבחינת בטחון נראה על פניו ששליו כאן וראינו לא מעט חברה' שמטיילים בלי מדריך. בכלל, נראה שתהליך הפסיפיקיישן,בו המשטרה נכנסה בכוח גדול ובבת אחת וניקתה את האזור מסוחרי סמים, עשה טוב לתושבים. אנחנו עוברים ליד הפסל הידוע של מייקל ג'קסון
ומגיעים לעסק שמוכר חולצות ומזכרות שנעשו ע"י התושבים. קונה חולצה ומרגיש שתרמתי קצת למפעל הזה. המצלמה כמובן לא נחה לרגע. מכוון על חתול פבלאי והוא בתגובה מגיע לי כמעט עד העדשה..
ללא ספק מעניין כאן.
לקראת הסוף רואים את מפעל צביעת הפאבלה(אחת הסיבות שבחרתי להגיע לכאן). 2 הולנדים וחברה מסחרית שהתגייסו על מנת לשבור את החזות חמורת הסבר של הפאבלה והתוצאה מרהיבה במיוחד.
הזמן רץ והשאלה על הפרק-איפה רואים את המשחק של ברזיל עם צ'ילה. הרחובות כמובן ריקים ואני מצטרף לינינה וטוני,זוג גרמנים, ויושבים במסעדה לאכול צהריים ולראות את המחצית הראשונה(מעניין איך בכל טיול בסוף אני מתחבר לגרמנים). צ'יפס טעים ובמחצית אנחנו עוברים לפאב קצת יותר תוסס ממה שהיה לנו קודם. בירות לגרמנים, וקולה זירו 600מ"ל עבורי ואנחנו ממשיכים כאן עד לדרמת הפנדלים. ברזיל מנצחת בשיניים והשמחה רבה..
ההארכה והפנדלים גוזלים הרבה זמן ובעצם הגיעה השעה לנסוע למרקנה, בתקווה שאולי אפשר יהיה למצוא כרטיס או לפחות להתערבב עם כל האוהדים. כל הברזילאים במטרו בעד קולומביה חוץ מבחור ובחורה שלבושים שצועקים אורוגואי. מפה לשם מסתבר שהאוהדת היא ישראלית, דוברת עברית כמובן. נשפכים מהמטרו,המרקנה ברקע, אבל ממש ביציאה חגורת שוטרים שלא מאפשרת מעבר למי שאין לו כרטיס ...בעיה.. מנסה לברר על כרטיס אבל אף אחד לא מציע בפחות מ-1000 ריאל,קרוב ל-500 דולר. לא מתאים לי,אין כאן נבחרת שממש בא לי לראות. 200 דולר הייתי מוציא,אבל עכשיו אני מבין שאני מוותר. מצליח לצלם כל מיני דמויות ססגוניות שיוצאות מתחנת המטרו.
הישראלית ,מתברר, עובדת כאן כמתנדבת ולי זה נוח,כי כאשר השוטרים מנסים להזיז את כל המיותרים, אני תמיד יכול להגיע אליה וכאילו לבקש עזרה. הלחץ כאן מאוד גדול,כיוון שבגלל ההארכה והפנדלים, הברזילאים יצאו מאוד מאוחר למשחק. המשמעות היא שאם עכשיו קרוב לחמש,עד שהם יצעדו למגרש וימצאו את מקומם יעברו לפחות 20 דקות בתוך המשחק..
כשאני רואה שהזרם הולך ונחלש וכשאני מבין שהשוטרים כאן כדי להישאר אני עושה אחורה פנה וחוזר העירה. מוצא איזה רשת מזון מהיר נחמדה,אוכל בגרושים לזניה משביעה וטובה ורואה את המחצית השנייה,עם השער של חאמס רודריגז שנבחר,מסתבר ,לשער היפה של הטורניר. מדדה לחדר,שומע הרצאות כפולות מהאוסטרלי /יווני ועוד יום מסתיים. הלילה יורד כאן די מוקדם,ב-6 בערב כבר אין אור. זה הזמן שהרחובות מתרוקנים וגם החנויות נסגרות – אם אתה צריך משהו הדרך היחידה היא לחכות למחר. העיר כאילו בעוצר וברחובות נמצאים במיוחד ההומלסים והטיפוסים המפוקפקים. זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע, אבל זה גם לא מי יודע מה נעים. את ה-300 מ' האלו שאני צריך לעבור מהתאטרו מוניציפל עד להוסטל אני עובר תמיד בצעדים בוטחים ובשבע עיניים.
29.6
היום האחרון שלי בריו – היום טס בערב לפורטו אלגרה.
מתחיל את היום בנסיעה לסיור רגלי ליד מורו אורכה. החלטתי לוותר על העליה להר הסוכר. נראה תיירותי מידי ויותר גרוע -צפוף בהיסטריה ומבזבז זמן. טוב,זה לפחות מה שאני חושב. המציאות גורמת שבדרכי למסלול אני עובר ליד הרכבל של הר הסוכר. מסתכל טוב ולא רואה שום תור..
בהחלטה של רגע אומר –יאללה, עולים. החלטה – סוכר...
מחכה לרכבל הראשון 2 דקות .הליכה קצרה אל הרכבל השני
ומשם עולה ישר לפיסגה. כבר בעליה עושה רושם שיפה כאן אבל כשמגיעים מבינים למה זו אולי ה- האטרקציה. כל קו החוף של ריו נשקף מלמעלה – ואיזה קו חוף-ללקק את האצבעות. תצפית של 360 מעלות,משטח נרחב וממש לא מרגישים צפיפות(עיין ערך קורקובדו). חיסרון בולט אחד – מהר הסוכר
( sugar loaf
לא ניתן לראות את ...הר הסוכר..מודה לעצמי שוב שלא התעקשתי או למזלי שנתן לי לחלוף ליד הכניסה,מצלם עוד ועוד ויורד
התחנה הבאה – איפנמה. החוף עצמו פחות מעניין אותי. היום יום א' ומתקיים פה שוק ההיפים ואני בדרכי לשם. על ההתחלה זה נראה מדליק ,אבל אני בינתיים מתביית על דוכן אוכל אותנטי ולהפתעתי ושמחתי הרבה אני מגלה שמוכרים כאן אקרג'ה,אותו חשבתי שאטעם אתמול
אקרג'ה,מאכל שראיתי בתכנית של ישי גולן על מאכלי רחוב
Acaraje - המאכל הטיפוסי העשוי מבצק שעועית המטוגן בשמן דקלים ממולא בעיסת חסילונים, קשיו, חלב קוקוס ועוד סודות מקצועיים
אולי עשיתי טעות כשנמנעתי מהרוטב החריף,עדיין -טעמתי (דרך עדינה לומר-טרפתי) והרגשתי בגן עדן – איזה כיף!
אכלתי עוד עוגה פסיפלורה מקומית (יאמי...) והתחלתי לתור את השוק. איזה יופי. הייתי בלא מעט שווקים מהסוג הזה,זה לבטח היה אחד המוצלחים,מזכרות מכל מיני סוגים,דברים מיוחדים,תיקים מוזרים,ציורים מעניינים ,פסלים ססגוניים – חוויה אמיתית!
כמה עשרות מטרים מכאן,תחנת המטרו של איפנמה,אבל ממש סמוך לה מבנה מעניין. יש כאן מעלית די גבוהה שנוצרה על מנת לסייע לתושבי פאבלת קנגליו להגיע מ ואל איפנמה. יש כאן את המעלית הראשונה,משטח של כ-150 מ' ואז עוד מעלית לרום הפאבלה. חשבתי לתומי לעלות בשתי המעליות,אבל השומר אמר לי שהוא יראה לי לאן לעלות. אנחנו עולים במעלית הראשונה ואז במקום לצאת אל המשטח הוא מראה לי מדרגות שממשיכות את המעלית ומביא אותי למצפה...הוא נקרא
mirante da paz
ולמעשה ניתן לראות ממנו את הנוף שמסביב ומראה כללי של הפאבלה.
פוגש שם זוג ישראלים,אב ובן, ואני מגלה שזו פעם ראשונה עד עכשיו שזה קורה לי – הנוכחות הישראלית לא מי יודע מה מורגשת
אני חוזר למרכז העיר לככר 15 בנובמבר, שבקצהה נמצאת המעבורת לניטרוי, עיר לווין של ריו, מעבר למפרץ. הסיבה שאני נוסע לשם היא ה
MAC
המוזיאון לאמנות בת זמננו,כשמה שיש לי בראש זה פחות התכנים ויותר מבנה המוזיאון. כשאני מגיע אני מבין על מה המאמץ – כבר מרחוק המבנה דמוי הצלחת המעופפת נראה מדהים וקשה לי להרגיע את ההתרגשות – במציאות זה נראה אפילו יותר מרשים מכל הזויות.
גם הנוף של ריו שנשקף מניטרוי נהדר ולשמחתי אני מוצא גם את התערוכות מאוד מהנות – איזה כיף שלא התעצלתי,איזה דרך נהדרת לסיים את ריו.
כשאני יוצא,מתברר שיש כאן גם חוף מקומי,קטן ואינטימי,הרחק מההמון הסוער,ואני עושה לחוף ויושביו בוק קטן (שלא יחשבו שלא ראיתי חול כל שהותי בברזיל...)
חוזר להוסטל,מקלחת טובה,מתארגן לעזיבה,נפרד מחברי לחדר – נראה כמו וואחד פרידה והתרגשות – כולה היינו ביחד יומיים,מה הם עושים מזה עניין (נראה לי שלאוסטרלי היה סוף סוף מישהו שהיה מספיק סבלני לשמוע את כל התובנות ששמר בבטן והיה מת לספר – לפחות עשיתי מעשה טוב...)
מונית קצרה לשדה תעופה סנטוס דומונט הסמוך ומשם אוטובוס לגאליאו,שדה התעופה הגדול.
טס עכשו לפורטו אלגרה,אחת הערים הדרומיות ביותר בברזיל. שיחה עם יהודי אורוגוואי בטיסה ונוסע למלון שלי. פעם ראשונה בית מלון,אם אפשר לקרוא לזה מלון. חדר די צינוקי,כלום בחדר,רספשוניסט שלא יודע אנגלית בכלל,אבל מה לי כי אלין – יש כאן מיטה ?יש ! יאללה לישון,מחר גרמניה –אלג'יריה..
עלילות דני בדרום- פורטו אלגרה,מפלי האיגואסו,קוריצ'יבה וסאו פאולו - בפרקים הבאים...
