אזהרה - הפוסט מתוייג תחת "החיים הטובים". מי שמחפש כאן מלונות 5 כוכבים ובריכה-יתאכזב. ארוחות של 6 מנות בכלי חרסינה - הגעתם למקום הלא הנכון. החיים הטובים? - באו איתי ותחליטו בעצמכם..
.בוץ.מלוא האופק בוץ. לאנגלים זה לא כל כך מפריע – הם מצוידים במגפי איכרים ו/או רפתנים.זה מגיע עד מעל הברכיים ונועד לבוץ. עבדכם הנאמן,אחרי שעבר את הביקורת, מנסה לעבור חצי קילומטר. שיווי המשקל עובד שעות נוספות – צעד לא במקום ואתה על הארץ,כמו שקורה לרבים טובים ואנגלים. בעיה נוספת –בכל צעד אתה מתפלל שהנעל שלך תמשיך עם הרגל ולא תישאר בבוץ – זה לא טריויאלי בכלל.. בסוף אני מגיע – עיר אוהלים מכאן ועד האופק.איזה מזל שבאתי לבד – בזוג או בקבוצה הייתי מחפש מקום לאוהל עד היום. מצליח לגנוב פיסת דשא בשוליים של השוליים – כמובן שכל מי שעובר, עובר לידי, אבל בעייפות של הלילה,את מי זה מעניין.כנ"ל לגבי בתי השימוש שלא כל כך רחוקים. לאוהל המוקם נכנסים בלי נעליים – כשיוצאים נועלים.הולך להסתובב – מלאן ת'לפים אנשים. לא כמו לונדון הקוסמופוליטית,כאן סוף סוף הגעת לאנגליה השורשית הלבנה של פעם.על תיירים אין בכלל מה לדבר ואם כן – הם נטמעו בקהל באופן מעורר כבוד. בוץ בוץ, אבל אוירהמחשמלת – הופעות(כשהגעתי בדיוק לילי אלן היתה על הבמה המרכזית-הפירמיד) תנועת אנשים, מאות דוכני אוכל ופיצ'יפקס וכולם נראים מבסוטים מהחיים. בעיה יחידה, אם אתהעייף, מאוד קשה להתיישב, מסיבות מובנות. המקום עצום – כדי לעבור מקצה לקצה צריך כחצי שעה,בתנאי קרקע יבשים.. העושר שעוד יתברר גם עצום – כ-1000 הופעות נמנו בקטלוג, חלק גדול ,כמובן, זה רוק לסוגיו אבל יש גם ג'אז ודאנס ותיאטרון ומה לא. לקראת ערב אני מקפץ יחד עם הקהל למוזיקת הרגא-סקא של הספשיאלס ואת הערב מחשמל אחד מפייבוריטי – ניל יאנג שכבר לא כל כך יאנג אבל כמה שהוא יאנג. לא משאיר שבויים ,הבחור, ואני מסכם יום ראשון מבסוט לאללה.להירדם ? – לוקח לי בדיוק שניה
.
בוקר שני בפסטיבל – השמש לא רק שהפציעה ,אלא גם יצאה לבדר אותנו. כיוון שעדיין בוצי וההופעות רק אחה"צ,אני מחליט לבקר בגלסטונברי העיירה. אז זו אנגליה של הקאנטרי,על כל המשתמע. האנשים הנחמדים, הירוק שבעיניים, הבנייה המסורתית והנמוכה ובגלסטונברי גם הקטע הדתי.מקום קדוש לנוצרים. מקבל מפה באינפורמיישן והלך לטרק – טיפוס לעבר ה"טור", מגדל שעומד חשוף עלגבעה מבודדת. מבסוט מאימוני הכושר שעכשיו מוכיחים את עצמם – העליה לא קלילה אבל אני תופר..
מגיע לפסגה,צופה על העיירה – יפה – ויורד לכיוון העתיקות. מאוד נחמד, מאוד פוטוגני. גם העיירה עצמה מאוד מזמינה את התמונות – בתים צבעוניים ברמה לא הגיונית לעתים(כאגיע לבו-קאפ בקייפטאון זה יתגמד בצבעוניות ,אבל כרגע זה ממש משעשע . מצטייד ברד-בולים להיום ומחר וחוזר לפסטיבל.
שיפור משמעותי – השמש ייבשה את הבוץ כמעט לגמרי. זה ברמה של "קח קרטון ושב על האדמה,אבל בזהירות".ממשיכים לראות הופעה פה הופעה שם,מסתובבים בין הדוכנים ומתמקמים לקראת ההופעה הבאה.אם אתמול זה היה ניל יאנג היום מופיעים חבריו להרכב – קרוסבי סטילס ונאש.חוויה - חוויה ענקית. החברה כבר לא בני חמישים,הם בני ששים אבל – איזה שירים ,איזה הרמוניות קוליות,בדיוק כמו פעם,והסולואים של סטיבן סטילס.להתמוגג – אין מילה אחרת. מנצחים את ההופעה של אתמול –ללא ספק. נגמר,
כל האנגלים הולכים לראות את קסאביאן,אני בכיוון ההפוך גם כדי לחלץ אברים וגם כדי לראות את פלורנס אנד דה משין –אחלה. הערב יורד ואני בהתלבטות- ב"במה האחרת" יש את פרנץ פרדיננד המדליקים. בפירמיד יש את ברוס ספרינגסטין. לכאורה לא כוחות וכבר הבנתם שאני חובב סבנטיז/סיקסטיז אלא ש- אני די אדיש לברוס,אף פעם הוא לא עשה לי את זה,מודה. בסוף אני אומר לעצמי ש"מה,לא נראה את ה"בוס" ומשתרך באדישות מה לעבר ההופעה. מאה ומשהו אלף לדעתי(מתוך 180 אלף שהיו בפסטיבל) אני מגיע –קטע רודף קטע ואני מתחיל לשפשף את העיניים – האם זה נכון או שזו אחת ההופעות המלהיבות שראיתי בימי חיי?? הבחור כריזמטי בטירוף,הבן אדם בן 58 ,נראה כמו 38 ומופיע כמו בן 18,מאיפה כל האנרגיות האלו? והנגנים,או הנגנים. אני מרגיש שאני בתוך חוויה חד פעמית. גם היום אני בטוח – ההפתעה של הפסטיבל,לפחות עבורי.
אני הולך למתחם זבל אחר ונדהם מהתוצאות. מתחם גדול עם פסלים סביבתיים שעשויים מפסולת,יצירתי ויפה בטירוף – כמה דמיון. ממשיך לאיזור ההיפים בראש הגבעה עם הנוף של הגבעות ואלפי האוהלים,לאיזור של גרינפיס ושוחרי הסביבה,אזור האומנים,הרי קרישנה ומתחם הילדים-כן,כן.
האם בפסטיבל יש רק צעירים??ממש אבל ממש לא.כל הגילים,כלהמינים. זקנים בבגדים היפים,ילדים בעגלות,משפחות,חבורות – לכולם יש מקום,והכל באוירה כיפית. המונים המונים בתחפושות ואיפורים ורק בא לשיר ליצן קטן נחמד. צריך להבין שלרבים רבים זו החופשה השנתית . הם מחכים ליוני,לוקחים אוהלים ושקי שינה,צידניות וכמובן כמובן –בירות. תופסים להם את המקום שלהם,מסתובבים,רואים מוזיקה טובה – ומי צריך יותר. גם המחיר לא בשמיים – כניסה- כ-180 ליש"ט,אוכל כ-5-6 ליש"ט למנה ולינה חופשית במלון רבבת הכוכבים. מה רע???
מסתובבים,חווים ופותחים אתהעיניים,אבל החלק הטוב עוד לפנינו – המוזיקה. 4 אחה"צ, תום ג'ונס קשישא עולה על הבמה ומצליח להלהיב את הקהל.איזה אנרגיות ומלא תחתונים על מוטות של דגלים. דגלים זה בכלל הסמל המסחרי של הפסטיבל – מאות מאות דגלים. מחזה מרהיב,קצת מקשה על הצילום אבל צריך להיות שם כדי להבין איך זה מוסיף לחוויה
לקראת המופע של להקת מדנס,אהובי, אני תופס מקום קרוב.שיר ראשון,התפרעות אטומית,כמה שיכורים עבי גוף ורפי שכל לידי,סכנת חיים מוחשית. אני משפר עמדות לאחור. המוזיקה סוחפת ואני משתולל בטירוף.מי היה מאמין על דג קר שכמותי ,אבל איזה כיף להיסחף- איזה להקה מדליקה- איזה הופעה
ההופעה הבאה של ניק קייב – מכיר אותו,אוהב אותו, אבל ההופעה שלו – נאדה,לא עושה לי כלום.אולי עדיין מוצף ממדנס ומצפה ל"בלר"
אוף,בלר,אוף בלר.קחו להקה נהדרת, שירים נהדרים,קהל שציפה להם 8 שנים,ביניהם עבדכם הנאמן.
ועכשיו תחשבו שבעוד שבוע היתה אמורה להיות הופעת האיחוד שלהם שעשתה הדים בכל הממלכה המאוחדת. ותחשבו שרצתי לקנות כרטיס עוד לפני שבכלל חשבתי על גלסטונברי. ואז מתברר שהופעת האיחוד ההסטורית עומדת לקרות עוד 5 דקות,כאן בפסטיבל ואנחנו שותפים. אז איך נאמר– שעתיים של שכרון חושים,שעתיים של לבכות מהתרגשות, שעתיים שאתה מביט בדיימון אלברן, הסולן, קרוב לבכי מהתרגשות – אי אפשר לחשוב על סוף יותר דרמטי לחתום את הפסטיבל.
אבל יש הדרן.
אני נכנס לאוהל שמח וטוב לב ואז אלוהים שראה את כולנו בוכים,החליט לבכות גם הוא – ואיזה דמעות. מלא מלא זלעפות – ממש מלא והשאלה שעוברת לי בראש – הוא יחזיק מעמד או לא יחזיק מעמד. יתמוטט מהגשם או לא? האוהל, כמובן. אני סקפטי,כבר מאירופה הייתי סקפטי אבל,לא יאומן –למרות המבול והסערה – החזיק גם החזיק מעמד –וואלה.
קם בבוקר לנהרות של בוץ-דז'ה וו של היום הראשון. אומר לא נורא,צריךרק להתקפל מכאן ולהגיע ב-0600 להסעה. כהרגלי בקודש מאבד משהו,רק שהמשהו הזה הוא מעיל הגשם שלי. זה לא נורא ב-10 דקות הבאות,זה איום ונורא אחרי זה – מבול מתחיל לרדת ואני הולך לי בבוץ ונספג כהוגן. בשלב מסוים אני מתחיל להיות מרוצה – אני חסין למים – אני כבר כלכך ספוג שכבר אני לא יכול להתרטב יותר..כמובן שלא רק אני נרטב, גם התיק שלי נרטב וגם מה שבתוכו,לא נורא –נגיע למלון בבאת' ונתייבש. עומדים בגשם השוטף – הנהג שכבר הגיע לא מעלה בדעתו לפתוח לנו לפני 6, באמת למה,מה זה יתן לו? נוסעים נוסעים,רטובים רטובים,לא רואים כלום כלום ואחרי החלפת 2 אוטובוסים אני מגיע למקום שלי. דינג דינג דונג בפעמון. אדון שוקו לא עונה. יותר נכון,אף אחד לא עונה. אני והנוזלים שלי מתישבים עלהארץ ומחכים. אולי בעלת הבית תבוא מיד,אולי לא שמעו אותי. נאדה,גורנישט,כלום. אין אף אחד. למזלי אחת מל"ו הצדיקים נמצאת במלון סמוך. היא מנסה לעזור לאתר את בעלת הבית וכשלא מצליח לה, מציעה לי דבר ראשון להכניס את הבגדים שלי,כולל הרטובים שבתיק, לתוך מיבש הכביסה ואחר כך אני גם לוקח אצלה חדר ומרביץ מקלחת וחרוף מרענן. כשאני מתעורר, אני הולך לבית הסמוך.בעלת הבית המבריזה מתנצלת ואומרת שהיא חשבה שיהיו פקקים ביציאה מהפסטיבל ושאגיע רק בצהריים. אפילו לא מאחל לה איחולים – מעדיף ליסוע העירה. באת',היר ווי קאם.
לוקח לי כמה דקות להתלהב,אבל מרגע לרגע יותר נחמד לי בעיר הזאת. מטייל ורואה את המבנים והמרחצאות. נכנס לסופר לעשות לי פיקניק – יש גן יפה באזור. איזה כיף! אני פוגש שם 5 חברה ממלטה שגם היו בפסטיבל.איזה חברה חמודים. הם משכנעים אותי להגיע למלטה ואני רק צריך שיכירו לי מקומות חדשים – מלטה,גם אלייך נגיע. ממשיך לטייל בעיר ועוד יום מסתיים.
מחר חוזרים ללונדון!
