4.7
האוליגרך קם בבוקר בחדר המפואר,מזדרז לארוחת הבוקר. איזה פאדיחה – סוף סוף בופה רציני של מלון מכובד ולי יש בערך 8 דקות לפני שאני רץ לתחנת האוטובוס כדי לנסוע לשדה התעופה.
במקור הייתי צריך להגיע לריו (דרך סאו פאולו)בערך ב-10:00 כדי להספיק לרבע הגמר שנערך במרקנה ב-13:00. רצה הגורל שחברת התעופה הבריזה לי וביטלה את טיסת הבוקר מסאו פאולו לריו. כתבתי להם מייל מאוד אדיב אבל כועס,אבל בו זמנית גליתי מספר תובנות –
אין לי סיכוי אמיתי להשיג כרטיס לרבע בלי לפשוט רגל. בלי שום קשר – ברזיל משחקת היום ב-17:00
מסקנה – למה שלא נארגן לעצמנו יום סאו פאולו ונחווה את המשחק של ברזיל? חברת התעופה מוכנה לכל שינוי שאבקש, כמובן ללא תוספת. אני מארגן לי טיסה לסאו בשעה הגיונית ,לא לפנות בוקר, ובוחר בטיסה לריו ב-23:00 בלילה. סאו פאולו לא היתה בחירה טבעית שלי,נרמז שזוהי עיר קשוחה. אני כל כך שמח שהייתי בה, כי כמו שתראו מייד, היא הייתה משיאי הטיול שלי. הסוד – תכנון נכון וקצת מזל.
כבר בנחיתה ,קניתי כרטיס למרכז העיר(36 ריאל,יקר בטירוף לעומת ערים אחרות,אבל זה המחיר), אבל קלטתי שאני יכול להגיע לאחד היעדים שרציתי ובהחלטה של רגע מחליף לתחנת "בארה פונדה",שם אני מחפש ומוצא את הלאטין אמריקה ממוריאל. זהו קומפלקס מבנים שתוכנן על ידי מיודעינו אוסקר ניימאר. מה שמשך אותי זוהי האנדרטה .קצת קטנה ממה שחשבתי ,גם לא יכולתי להיכנס,אבל אי אפשר להתעלם ממנה ,עיניכם הרואות.
עכשיו אני בדרך לבאטמן אלי,שמיד נדבר עליה. בעיה קטנה – צריך להיכנס למטרו ולנסוע ב-3 קווים. אני מנסה לשאול מספר מקומיים ולעזרתי באה מישל,סטודנטית חמודה שמלווה אותי כמעט כל הנסיעה. מישל היא סטודנטית שנה אחרונה למשפטים – סוף סוף ניתן לנהל שיחה באנגלית לא רצוצה ומאוד כיף לי – חבל שפגשתי כל כך קצת ברזילאים משכילים. אבל- המיין אישו של היום הוא דווקא האנשים הנחמדים שאני נתקל בהם, כאילו שמעו את דברי.
נפרד לשלום ממישל,וביציאה מהמטרו שואל כמה חברה' איך להגיע – הם פותחים את סמרטפוניהם ובסוף מכוונים אותי. אני עובר ליד מוכר חולצות. רק לפני כמה דקות התלוננתי שאני לא מוצא חולצה כחולה של ברזיל (צהוב אני לא מעוניין לקנות,למרות שיש כמו זבל), והנה אני מוצא אחת. משא ומתן קצר ,אני לוקח ומצטלם עם המוכר החייכן. חולצה של ברזיל עלי ואני על הסוס..
הולך כקילומטר וכבר כשמתקרב מבין שהגעתי למחוז חפצי – ברחובות שהנקראים הרמוניה,סימפטיה וכד', אני מתחיל להבחין בבתים “מעניינים”- קצת דוגמאות
אבל מה שיש כאן ,בריכוז גבוה במיוחד , זו אמנות רחוב. כבר כתבתי שכל ערי ברזיל משופעות בכך,אבל כאן הריכוז באמת גבוה,ובמיוחד בסמטת באטמן שהיא קודש הקודשים של הז'אנר – הלב מתרחב והמצלמה מתקתקת. מזל שאני עם דיגיטלית ולא בימי הפילמים – אחרת,פשיטת רגל מובטחת...
ליד הסימטה כמה חברה' רואים את הרבע בין גרמניה וצרפת. אני עוצר לכמה דקות ומיד מציעים לי כסא ושאצטרף אליהם. אוכל לי עוגה קצת שחיתותית. המוכרת מסבירה לי שהעוגה נקראת “מולוטוב”,כי זו פצצת אנרגיה שמבוססת על חלבוני ביצה. אני היום “תופר” לא מעט ברגל, כך שאני לא מלין על הקלוריות,חוץ מזה שזה ט-עים. שואל את המוכרת איך להגיע ליעד הבא והיא מסבירה שאין כל כך תחבורה ציבורית מכאן(כמו שחשבתי),שהליכה קצת ארוכה במיוחד שחם ומציעה להזמין לי מונית. לא שאלתי איך קוראים לה – אבל באמת תודה!
היעד שלי הוא ה-מקום לברוח מהרעש וההמולה של הסנטרו. אני בכיוון פארק איבירפוארה,המקבילה של סנטראל פארק של הפאוליסטאס,תושבי סאו פאולו.
אני מתחיל דווקא בהוטל יוניק הסמוך.כשמו כן הוא – יוניק,מאוד יוניק.
משם מספר דקות לאנדרטת הבאנדייראס המפורסת והמרשימה
ומכאן מטייל בפארק הרגוע,הענק והמרשים.
הולך לכיוון האודיטוריום,מבנה מדהים שתוכנן על ידי מי אם לא אוסקר ניימאר? המקום סגור אבל אפשר לראות שגם מבפנים הוא מרשים.
50 מ' משם נמצא מבנה מיוחד בשם "אוקה".הוא מאכלס מספר תערוכות.
אני קצת עייף ,אבל כיוון שהכניסה חופשית ולכן לא מחייבת,וכיוון שבקומה העליונה מוצגת תערוכה של אמנות מודרנית,אני הולך על זה. איזה בינגו. כ-20 אמנים מתחילים שקיבלו אפשרות להציג את ברזיל כרצונם והתוצאה – תערוכה צבעונית ומקסימה באופן מיוחד. כאילו לא עזרו לי מספיק,אחת העובדות בקומה מתנדבת להסביר לי בדיוק מה קורה ואף מעודדת אותי לצלם,למרות הבקשה בכניסה שלא לעשות כך
בתמונה הראשונה – תצלומים של היוצרים עצמם..
סיכום ביניים עד עכשו – העיר הכי נעימה לי “סו פאר”.
הולך לתחנת האוטובוס .עולה על הראשון שמגיע ומבקש לסנטרו. הנהג מסביר לי שזו לא התחנה הנכונה ונותן לי טרמפ מיוזמתו .הוא מוריד אותי בכביש סואן בטירוף, כ- 10 נתיבים, אבל מראה לי גשר להולכי רגל אותו אני חוצה ותופס משם את האוטובוסהמיוחל לסנטרו של סאו פאולו. השינוי באווירה די מורגש – מהירוק של הפארק והצבעוניות של הגרפיטי,פתאום חזרתי באחת למה שאני מכיר: סנטרו,כמו שסנטרו אמור להיות – כנסיה מרשימה,ברזילאים לבושי צהוב ירוק ואי אפשר להתעלם מכמות הטיפוסים שבואו נקרא להם מפוקפקים או בפוליטיקלי קורקט – כאלה שהעולם לא חייך אליהם והם לא יחייכו אליך אם תיפגשו בסימטה חשוכה.
בסך הכל די סואן כאן ויש נוכחות משטרה ,כך שזה לא מסוכן,אבל זו לא ה-סביבה להיות בה. אני הולך עם הזרם לכיוון הפאןפסט שאמור להכיל כ-25000 אנשים. כמובן שהוא התמלא כבר מזמן, אבל האווירה מסביב מדליקה לא פחות. היום זה הדבר האמיתי,האוהדים כאן הם של הנבחרת המקומית – ובהמוניהם. מינגלינג,קשקשת,צילומים – כיף גדול. בשלב מסויים אני מצלם חבורה חביבה של ברזילאים והם שואלים אותי מאיפה אני. כשהם שומעים ישראל, הם נדלקים. הבחור שבחבורה מתחיל להגיד כמה מלים בעברית –מסתבר שהוא עובד עם אלעל. קתרינה החביבה מבקשת שגם אני אצטרף ואכתוב את השם שלי על החולצה שלה ,שלוש הבנות האחרות גם נחמדות. רגע מוזר,אנושי ומאוד מאוד כיפי. אני נפרד מהחבורה וממשיך הלאה. אחרי זמן מה אני מבחין שהעומס קצת יורד ושהשעה אחרי 5,המשחק כבר התחיל. לפתע אני מבחין שוב בחבורה. -הי ,מה הענינים ? -תגידו איפה אפשר לראות כאן את המשחק? -אנחנו הולכים לאיזה פאב,רוצה להצטרף אלינו? -בכיף,למה לא. -טוב,רק תשים לב למצלמה,האזור כאן לא משהו.
מגיעים לפאב/מסעדה,מתיישבים,אני די האטרקציה שלהם,יחד עם עוד פורטוגלי ש”ניצוד” לפני כן. הם חברה תוססים , חמים ומאוד כיף להעביר איתם את המחצית הראשונה. אלא מה,הבירה/יין/? מתחילים להשפיע, במיוחד על הבחור. הוא מתחיל להתנהג בצורה מוזרה,הוא מסתכסך בעזרת הפה הגדול שלו עם כל הפאב, ולמרות שכריסטינה, החברה שלו, מנסה להרגיע אותו ולרמוז לו שיסתום כבר,זה לא עוזר. אחרי כמה דקות הם עוזבים לצערי ואני ממשיך לראות את המשחק בגפי.
אחרי כרבע שעה,לפתע נכנסת לפאב כריסטינה,החברה. "מה קורה" אני שואל. "אתה לא רוצה לדעת.הוא זרק אותי,הוא לא רוצה אותי יותר"....אופס..מכאן מתחיל הקטע הכי הזוי שהיה לי בטיול. מצד אחד אני רוצה לראות את המשחק – ברזיל לשם שינוי משחקים אחלה כדורגל. מצד שני,יושבת לה בחורה שרואים שהיא מבואסת. בסך הכל בת 19 או 20,בקלות יכולה להיות הבת שלי ואני לא יכול להגיד לה – “יאללה, תני לראות משחק”. אז עכשיו אני על תקן הפסיכולוג, המנחם, המעודד – "תראי,ראית בעצמך שהוא שתה כנראה יותר מידי,לא קרה כלום, לא עשית משהו שמצדיק את זה, הוא לא בפוקוס וכד'. בלב אני אומר לעצמי-איזה עולם- חציתי חצי גלובוס כדי לשבת ליד בחורה זרה ולהרגיע אותה שהחבר שלה לא באמת נפרד ממנה,ולא סתם – באמצע משחק כדורגל של הנבחרת שאני רוצה לראות. עולם הזוי,הזוי עולם....
טוב, בשלב מסוים היא מדברת עם החבר והולכת,לא לפני שאני שומע ממנה איזה בן אדם טוב אני (חח,נניח) וכמה שהיא מודה לי ונדמה לי שבסוף היה גם הפי-אנד...לברזיל היה הפי-חצי-אנד בגלל הפציעה של ניימאר(שכחנו שניימאר זה שם של כדורגלן,אחרי כל האוסקר ניימארים). בכל מקרה השמחה ברחובות מטורפת,חזיזים נשמעים מעת לעת, ווווזלות מרעימות והחברה יוצאים במחולות – איזה כיף, איזה שמחה.
הגיע הזמן להתחיל ללכת לכיכר הרפובליקה. כזכור, רחובות בברזיל בלילה הם לא הדבר הנחמד ביותר,בטח ובטח לא במרכז סאו פאולו.. מנסה לחשוב איך לעבור את העשר דקות הליכה,אבל למזלי בגלל המשחק יש עדיין לא מעט אנשים ברחובות , כך שזה ממש נסבל. מגיע לככר הגדולה,לך תמצא עכשיו את תחנת האוטובוס. שואל 2 שוטרים. במסגרת יום המזל שלי,אחד השוטרים מתלווה אלי במשך מספר דקות ומביא אותי ממש עד לתחנה..
טיסה לריו,מונית למלון. היום הלילה האחרון . למרות השעה, אני יורד לפעם אחרונה לרעש וההמולה של לאפה. מנסה פרוטי-ריניה,כמו קפיריניה, אבל שייק פרות מחליף את הלימונים –יאסו,יותר טעים אפילו.
כמעט לסיום- בוקר. יש לי שעות ספורות עד לטיסה. מבזבז את הזמן בנסיעה למרקנה(מתי כבר אלמד?),משם לשוק הפשפשים הענק בככר 15 בנובמבר. מחפש אקרג'ה שהובטח,אבל לא מוצא – טועם במקום כל מיני מאכלים אחרים.
השוק עצמו לא בא לי מי יודע טוב(ביום אחר יכול היה להיות מדליק – שוק פשפשים,אתם יודעים). דווקא בדרך להוסטל אני מוצא שוק מעניין (קצת ברוח שוק ההיפים) ואפילו מוצא כמה דברים לילדים וזהו – יכול להיות שזה נגמר???
מונית אכזרית מביאה אותי לשדה התעופה – כן,זה נגמר.....)-;
